עדות מרגשת: תפילת אנוסי המהפכה הקומוניסטית

הזכרת הנשמות שהוסתרה בין דפי הספר הסובייטי: כתב יד נדיר מלמד כי גם תחת הדיכוי היו יהודים שהתעקשו לשמר משהו מדת אבותיהם.

תפילת יזכור שכתב יהודי סובייטי על גבי דפיו הריקים של ספר מודפס

מרגע שהידקה המהפכה הסובייטית את אחיזתה בכל מרחביה העצומים של האימפריה הצארית שעל חורבותיה היא קמה, אולצו יהודים מאמינים רבים לנטוש את דת אבותיהם ולהכריז על נאמנותם הבלתי מתפשרת לערכיה של המהפכה. רבים עשו זאת בחפץ לב ומתוך אמונה באפשרויות הבלתי מוגבלות שתעמיד בפניהם ברית המועצות. אחרים עשו זאת בהסתייגות ובחוסר ברירה. מיעוט יהודי לא מבוטל החליט לשמר בסתר את עיקרי הדת שהלכה ונשכחה מזיכרונם.

הפריט כולו מכיל שלושה דפים, זהו אחד מהם. מדובר בדף מודפס המכיל את אישורו של משרד התרבות להדפיס את היצירה – שמה של היצירה לא ידוע לנו

עדות מרגשת לשמירת גחלת היהדות בידי אנוסי המהפכה אנו מוצאים על גבי דפי המגן (העמודים הראשונים שלפני גוף הטקסט של הספר) של ספר סובייטי שהודפס בהומל (גומל), עיר הממוקמת בדרום מזרח בלארוס. בצד אישורו הרשמי של משרד התרבות על הדפסת המהדורה, כתב בעליו היהודיים של הספר תפילה להזכרת נשמות משפחתו וקרוביו.

שני הדפים הנותרים של הפריט. מדובר בהעתקה בכתב יד של תפילת יזכור לעילוי נשמת משפחת הכותב

עיון בכתב היד מלמד כי העברית לא הייתה שפה בה היה מורגל אותו יהודי עלום שם לכתוב, וטעויות כתיב רבות מופיעות בתפילה. עובדה זו מחזקת את השערתנו שהתפילות נכתבו מהזיכרון ולא הועתקו מטקסט כתוב – דבר שהיווה עבירה חמורה בתקופתו.

ניסיונותינו לתארך את כתב היד העלו חרס. אנו יודעים שהספר עצמו הודפס בהומל, עיר בה התקיימה קהילה יהודית לפחות מן המאה ה-16. באוגוסט 1941, כבש הוורכאמט את העיר. מרבית יהודי הומל פונו מבעוד מועד על ידי הצבא האדום הנסוג. 4000 היהודים שנותרו בעיר נרצחו בידי הגרמנים.

האם עובדה זו מהווה אישור לכך שהתפילה נכתבה לפני מלחמת העולם השנייה? בהחלט ייתכן שזה המצב. עם זאת, ידוע שיהודים מעטים ששרדו את המלחמה חזרו להומל בתום המלחמה האיומה, ואפשר שאחד מהם חיבר את כתב היד.

הכתבה נכתבה יחד עם מחלקת כתבי-יד והמכון לתצלומי כתבי-יד

***

כתבות נוספות:

יומן אישי מירושלים הנצורה

כשהצנזורה מחליטה, גם משורר הפלמ"ח לא חסין

****

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

כל כך הרבה תום, שמחה ואהבה לעולם נמצאים בשיריה הנפלאים של פניה ברגשטיין, אך רק מעטים יודעים כי הם נכתבו כשהייתה חולה ורתוקה למיטתה

"וכך הייתי רתוקה תמיד לגבת. לא יצאתי לשום מקום. לא ראיתי שום דבר, לא הכרתי את הארץ. עד היום עדיין אינני מכירה הארץ. בושה לספר שרק לפני שלוש שנים ראיתי לראשונה את דגניה וכנרת… והיה לי קשה. אולם אז מצאתי בכתיבה מוצא מן ההרגשה הקשה. כתבתי והיה בזה משום סיפוק ותגמול."

(פניה ברגשטיין)

 

שיריה של פניה ברגשטיין שיריה למבוגרים "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" ושיריה לפעוטות: "בוא אלי פרפר נחמד", "רצתי,רצתי, ונפלתי" ו"ניסע אל השדה" מלווים אותנו מאז ילדותנו. רק מעטים יודעים שהמשוררת פניה ברגשטיין כתבה את שיריה וסיפוריה מלאי הקסם והאור כשהיא רתוקה למיטתה, נאבקת במחלת לב קשה וכשהמוות אורב לה.

 

פניה ברגשטיין בחדרה. מתוך "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים"

 

פניה ברגשטיין נולדה ב-1908 ברוסיה הלבנה (העיירה שצ'וצ'ין, פלך לומז'ה, פולין). אביה, יהושע מרדכי היה מורה עברי והוא שתל בה את האהבה לספרות ולעברית. פניה למדה בגימנסיה רוסית ופולנית, הייתה פעילה בתנועת הנוער החלוץ מגיל 14 והשתתפה בסמינרים ובהכשרות של התנועה. בשנת 1930, כשהיא רק בת 22, עלתה ארצה עם בן זוגה והקימה את ביתה בקיבוץ גבת בארץ ישראל. בגבת שעל שם קדושי פינסק זכתה ברגשטיין להגשמה חלוצית וגם להגשמה בתור יוצרת.

בגלל מחלת הלב שממנה סבלה מגיל צעיר, לא יכלה פניה לעבוד בשדות הקיבוץ כפי שחלמה. היא נאלצה להסתפק בעבודה במחסן הבגדים ובמתפרה. בשאר הזמן רקמה סיפורים ושזרה חרוזים בשירים. היא כתבה על הנוף, על הכרמים ועל הגבעות, היא כתבה שירים לאירועים ולחגים והקדישה משיריה לילדי הקיבוץ.

 

"בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין, ציורים: אילזה קנטור, הקיבוץ המאוחד, 1988

בארכיון הספרייה הלאומית מצאנו חוברת שהכינו בקיבוץ גבת, קיבוצה של פניה ברגשטיין, במלאות שנה למותה. בחוברת כותבות ילדות הקיבוץ על פניה – פניה שהכירו, פניה שכתבה להן ועליהן. הנה כמה קטעים מתוך החוברת:

 

החוברת שהוכנה בקיבוץ גבת במלאות שנה למותה של פניה ברגשטיין. ארכיון הספרייה הלאומית

 

 

יעל: "פניה הייתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו"

כבר חלפה שנה מאותו יום מר בו הגיעה הבשורה המחרידה על הילקח מאיתנו אחת הדמויות האצילות והמסורות לבית. כולנו אהבנו והערכנו את פניה. בשבילנו בני חברת הילדים, היתה פניה לא רק המדריכה, הדואגת, העוזרת והמיעצת – היא היתה בשבילנו סמל האדם השלם, סמל האדם האוהב; אוהב את כל ההויה שבו הוא חי, אוהב כל עץ, כל ציץ נובט, מלווה בחרדה את כל התמורות החלות במשק, בחברת הילדים.

פניה היתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו. רצון החיים, רצון היצירה, האהבה הרבה שהיתה בה לכל – הן שלא נתנו לה למות, לדכא אותה גם בשעות הקשות ביותר.

פניה היתה הרוח החיה של המקום, היא שוררה בכל רגע של חייה: שירי כיסופים על ביתה הרחוק, שירי חדוה ואושר על בית גבת, על כולנו. היא שוררה שירי עצב ויגון עמוקים וטהורים, על חייה שהולכים וכלים בלא עת. פניה ידעה, וידענו כולנו, כי חולה אנושה היא. קשה המלחמה במוות לאדם שרק נפשו נשארה עדיין שלמה ורעננה. פניה נלקחה מאתנו, אך נדמה שרוחה ודמותה מלווים אותנו בכל דרכנו, בכל חג ומסיבה, בכל שיר שלה אנו רואים את דמותה סובלת ואוהבת.

הימים חולפים עוברים. שנים תחלופנה, שנים של שמחה, שנים של יגון, את כבר לא תהיי אתנו, פניה. אולם שיריך מלאי הוד הטבע שכה אהובים עלינו, ורוחך הזכה והטהורה, ילוונו בכל דרכנו, דמותך תשמש לנו סמל להאמין, לאהוב וליצור.

יעל ס.

 

 

שרה מכיתה ה': "הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים"

 

השנה, שנת תשי"א עברה בלי פניה ובלי השיר, שיר ה"תמיד" של פניה. אמנם, השנה עברה כסדרה, אבל הכל הרגישו בחסרון אחד: חסרונה של הנפש המעודדת את המיואש והעצוב.

פניה לא היתה אתנו במשך השנה וגם לא תוסיף להיות אתנו. עוד אזכור שירים משיריה היפים המפעמים כצלילים זכים, כפעמוני כסף. לא עוד נשמע בספריה על הפרח, הפרפר והציפור – את אלה שאהבה. בסבלם – סבלה, בצערם – צערה, בשמחתם – שמחתה. כן, את כולם אהבה פניה והיא הלכה, לעולם לא תשוב אלינו ולא נראה, את בת-צחוקה התמידית היפה והרכה.

הנה אני מדמה: פניה הולכת בין פרחי השדה, בין הגפנים ושרה את שירתה לטבע וממעל לראשה מעופפת ציפור כחולת הכנף ואדומת המקור, הרוח נושבת קלילה, שיבולים מתנועעות בקצב ובפי פניה פזמון. ידיה מלטפות את הראש הזהוב של השיבולת ומחבקות גזעו של עץ. הנה פניה שולחת מבט חיבה ואהבה לפרח וכאילו יוצאת במחול עם הרוח. הן באמת על כל זה כתבה פניה.

עתה אין איש שיספר לנו על הטבע… נשארו הפרחים, העצים, הציפורים, הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים ולא מי שיספר לאחרים עליהם, גם הם מרגישים בצערנו הגדול על פניה שהלכה ואיננה. 
                                                                                                                                     

שרה ה. כיתה ה'

 

מרים: גבורת יום יום צנועה

על אף שהיתה רתוקה למיטתה נסכה פניה מרוחה על כל פינה מפינות חייה של גבת האהובה עליה כל כך. מחדרה ברכה את השדות הנובטים ושרה לפעוטים החביבים. עיניה האוהבות ליוו את יצורי הטבע בברכת עלה והצלח, והיא עצמה כבולה היתה.

דווקא אהבה זו מבליטה את שלשלת הגבורה בה צורפו חייה, גבורת יום יום צנועה.

ללא תנועה ותרעומת המשיכה את חייה שקדרו כל כך, ובאומץ טוותה הלאה את חוט חייה הדקיק שבכל רגע אמר להיקרע. גופה הרפה לא השח את רוחה שנשארה תמיד בהירה וטהורה וכל רגע מחייה הוקדש ליצירה. כך דלק במסתורין נר חייה, אך אורו למרחקים הגיע. דעוך והשתלהב חליפות בער הנר עד אשר כבה לפתע וכל אשר ראה לאור הנר והתחמם בחומו – חשך עליו עולמו לפתע.

                                                                                                   מרים, מתוך "חבריא" עלון חב' הילדים

 

"ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות"

חמש שנים הייתה פניה ברגשטיין רתוקה למיטתה. חמש שנים בלי לנסוע אל השדה, בלי לצאת ולקטוף פרחים, בלי לרקוד, בלי לראות את הטבע שכה אהבה. ובכל זאת, מחדרה וממיטתה היטיבה לראות והמשיכה לכתוב את שיריה מלאי האהבה לטבע ולבריאה, את שיריה מלאי יופי והאור. היא הייתה בת-האור, כמו שם העט שהמציאה והעניקה לעצמה כשפרסמה את שיריה הראשונים.

פניה ברגשטיין נפטרה ב-18.9.1950. בת 42 הייתה במותה והשאירה אחריה מתת מופלאה של ניגונים.

 

"הייתה לי הרגשה שימי קצובים, והשמים, נראו לי כל כך כחולים, ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות."

(פניה ברגשטיין)

 

לקריאה נוספת

פרויקט ניגונים – מכתבי פניה ברגשטיין

 

המתרגם לעברית שנתן חיים לפינוקיו בפעם הראשונה

את התרגום לפינוקיו לא הספיק המחנך העברי ישראל-אליהו הנדלזלץ להשלים. קוראיו הצעירים זכו לקרוא בשנת 1920 רק את שני הפרקים הראשונים על בובת העץ המפורסמת בעולם. עד שנרצח בידי הגרמנים עשה המחנך והמתרגם את כל מה שיכול היה לעשות כדי לקרב את בני הנעורים אל אהבת העברית והספרות.

"התפקיד החשוב של ספרי הקריאה לילדים בתור כוח מושך להשפה שבה קורא אותם הילד"

(ישראל-אליהו הנדלזלץ)

בחלוף השנים נעשו לא מעט תרגומים לעברית ל"פינוקיו" – הסיפור על בובת העץ שכתב הסופר האיטלקי קרלו קולודי בסוף המאה ה-19, אך התרגום העברי הראשון לסיפור – לא הושלם מעולם.

מי שעומד מאחורי התרגום הראשון הוא המחנך העברי, הכותב והמתרגם ישראל-אליהו הנדלזלץ. העברית והחינוך היו שתי אהבותיו הגדולות של הנדלזלץ, ולא במקרה הוא אחראי לתרגומן של כמה מהיצירות החשובות שיועדו לבני הנעורים. הנדלזלץ תרגם מבחר סיפורים מסיפורי שרלוק הולמס, ומספריהם של ז'ול ורן, צ'כוב ושלום עליכם.

משפחתו של ישראל-אליהו הנדלזלץ. ישראל הוא האיש העומד במרכז התמונה.
משמאלו יושב בנו אברהם הנדלזלץ – אביו של העיתונאי, מבקר התיאטרון, המתרגם והעורך מיכאל הנדלזלץ (הצילום באדיבות מיכאל הנדלזלץ)

המחנך הנדלזלץ האמין שהנוער ילמד לאהוב את השפה העברית דרך הספרות ודרך התיאטרון, שיחיו את השפה ויקרבו אליה את הצעירים.

בימים שבין שתי מלחמות העולם עסק הנדלזלץ בשתי אהבותיו. הוא עשה זאת בתור מורה לעברית בבית ספר תיכון, ואחר כך גם בתור מורה לעברית בסמינר לרבנים תחכמוני. נוסף על כך, התמקד בכתיבה ובתרגום של סיפורים, ספרים ומחזות.

את התרגום הראשון ל"פינוקיו" אנחנו מוצאים בכתב העת "צפרירים". כתב עת זה יצא בעיר לודג' בשלהי 1919. את תרגום זה תרגם הנדלזלץ ככל הנראה לא משפת המקור (איטלקית), אלא מתרגום רוסי לקלאסיקה של קולודי.

שער הגיליון הראשון של "צפרירים". לגיליון המלא לחצו כאן

כתב העת "צפרירים" הציג ל"קורא הצעיר" מגוון שירים וסיפורים, תחילה בדגש על ספרות מקור בעברית, ובהמשך הוסיף גם תרגומים.

החזון של "צפרירים" שפורסם בעמודו האחרון של הגיליון הראשון של העיתון. לגיליון המלא לחצו כאן

 את 14 הגיליונות הראשונים ערך יצחק שוייגר (1972-1892), אך לאחר שעלה שוייגר ארצה הוא "הוריש" את מלאכת העריכה לחברו ישראל הנדלזלץ.

והנה, כבר בגיליון הראשון בעריכתו של הנדלזלץ שהתפרסם ב-1 ביולי 1920, זכו הקוראים לתרגום הראשון לעברית של הפרק הראשון של פינוקיו:

לסיפור המלא בגיליון מס' 15 של "צפרירים" לחצו כאן

כעבור שבועיים, בגיליון שראה אור ב-15 ביולי 1920, התפרסם פרק נוסף בקורות בובת-העץ:

לסיפור המלא בגיליון מס' 16 של "צפרירים" לחצו כאן

מה עצוב שהפסקה האחרונה בפרק השני של התרגום, הייתה גם הפסקה האחרונה של הסיפור שפירסם הנדלזלץ ב"צפרירים":

כך הסתיים הסיפור בטרם החל, מפני שרק בפרק הבא יגלף ג'פטו (דז'יפיטו) את פינוקיו, אך זאת לא ידעו אז קוראי "צפרירים". שבועיים לאחר מכן, יצא לאור הגיליון האחרוןגיליון מס' 17, של "צפרירים"מסיבה לא ברורה, פינוקיו כבר לא הופיע בו. גיליון 18 לא הופיע מעולם. כך נפסקה הדפסתו של הדו-שבועון שהביא לנוער את מיטב הסיפורים בעברית. ככל הנראה המצב הכלכלי הקשה שפקד באותן שנים את פולין הכריע את המוציאים לאור, ולא הייתה אפשרות לפרסמו עוד.

מיכאל הנדלזלץ, נכדו של של ישראל, שגם לו חלק חשוב בדברי ימי הספר והתרבות העברית, מספר כי אינו יודע אם סבו השלים אי-פעם את התרגום שעשה ל"פינוקיו". הוא הוסיף כי ככל הידוע לו הציע סבו לשושנה פרסיץ, מייסדת הוצאת הספרים העברית "אמנות", להוציא לאור את התרגום, אך הצעתו נדחתה, שכן המשורר והסופר ישראל דושמן כבר עבד אז על תרגומו.

בשנת 1942 (ככל הנראה) נרצח ישראל הנדלזלץ בעיר נובוגרודק אליה ברח מוורשה.

 

דפדפו בכל גיליונות "צפרירים" כאן

מוזמנים לקרוא גם את תרגומיו של הנדלזלץ לסיפורי צ'כוב, שלום עליכם ואחרים בקובץ "בשביל הבמה העברית"

והאם ידעתם שפינוקיו ביקר בארץ ישראל?

***

כתבות נוספות:

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

נחיתת האונס שהולידה את הנסיך הקטן

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה והאחיינית של פרויד

***

 

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

לוי יצחק שניאורסון הוא לא השם הראשון שעולה בראשנו כשאנו שומעים את השם ניל"י, אך יומניו מספקים הצצה לפעילותו של ארגון הריגול העברי הראשון ביישוב

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

באחד מלילות דצמבר 1914, מלחמת העולם הראשונה משתוללת באירופה מזה מספר חודשים, וקבוצת צעירים מחדרה יצאה לטיול לילי לחוף הים. "לפתע קראה יוכבד מדורסקי כי דבר-מה נכנס לעינה", כתב לוי יצחק (ליובה) שניאורסון ביומנו. "היה עמנו גם ד"ר גליקר והוא טיפל בעינה בעזרת פנס כיס, שהיה במקרה בידי אחי מנדל." האור שהאיר הפנס עורר את חשדם של מספר בדואים בקרבת מקום, והם ניגשו אל החבורה, שבירכה אותם לשלום.

המפגש כולו לא ארך יותר מדקות ספורות. הצעירים העבריים כיבדו את אורחיהם בסיגריות, ואלו קיבלו אותם בשמחה ונפרדו מהם לשלום תוך זמן קצר. ספק אם ההתרחשות מותירה איזשהו רושם על המשתתפים, אלמלא מה שקרה ימים לאחר מכן.

 

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון

 

ביום שבת, ה-18 בינואר 1915, נכנסה לחדרה משלחת של הממשלה העות'מנית המורכבת מפלוגת פרשים והמוני ערבים זועמים. תחילה בודדה המשלחת את הפועלים הערביים מיהודי המושבה. אז החל ראש המשלחת, השייח אבו-הנטש, לחקור את הפועלים על פעילות המודיעין החשאית שמקיימים בני המושבה עם הצבא הבריטי.

ככל שהתקדמה החקירה ניכר התסכול של השייח מהתשובות שקיבל, והשאלות התחלפו לצעקות ומכות. במהלך חילופי הדברים התברר לחברי המושבה שפנס הכיס בו השתמש הרופא כדי לבדוק את עינה של מדורסקי, שימש כראיה המחשידה למשלחת העות'מנית לקשר שמקיימים אנשי המושבה עם הבריטים. גם לאחר שפורקה המשלחת, עם התערבותו של בכיר ערבי שעבר במקום, לא שככו הרוחות.

כעבור שבועות אחדים הופיע במושבה קצין תורכי ואסר 13 מבני המושבה, ביניהם לוי יצחק, אחיו מנדל וחברם הקרוב אבשלום פיינברג. הייתה זו נקודת המפנה בחייהם של לוי שניאורסון וחברו פיינברג, והם דיברו בינם לבינם על "עזרה ממשית לאנגלים, ההולכים לפדות את ארץ הקודש". מה עליהם לעשות בדיוק? זאת לא ידעו השניים.

בסוף מרץ 1915 העלה לראשונה פיינברג את התכנית ששמר עד אז לעצמו. הוא עשה זאת בפני שניאורסון, וחברם המשותף בשם אהרון אהרנסון. "עדיין אין תכנית מדויקת", כתב שניאורסון ביומנו, אך "אבשלום כבר יודע. הוא יסע למצרים. הוא יגיע למפקדה האנגלית. הוא יגיד להם: שמעו, ג'נטלמנים, אנחנו חבר צעירים יהודים, המכירים את כל שבילי הארץ, נעזור לכם!".

כמעט חמישה חודשים חלפו בטרם הצליח פיינברג להגשים את תוכניתו ולעלות על אונית פליטים אמריקנית בדרכה למצרים. בינתיים נכנסו החיים במושבה לשגרה מדאיגה. האיכרים עיבדו את השדות, התורכים המשיכו לרחרח בסביבה, ומעת לעת הסתערו על המושבה במטרה להחרים את הנשקים שברשות האיכרים. בנובמבר חזר פיינברג עם הבשורה: הבריטים הסכימו להצעתו וייצרו מעתה קשר בחוף עתלית.

חלף חודש, חלפו חודשיים ולא נראה שהבריטים מתכוונים לעמוד במילתם. הדממה המעיקה שהשתררה הובילה את פיינברג לתוכנית נועזת חדשה: ליצור עם הבריטים קשר דרך סיני. רק בזכות השתדלותו של אהרנסון שוחרר פיינברג, לאחר שנתפס בדרך.

שנת 1915 חלפה לה ללא שום הצלחה מעשית, ושנת 1916 נפתחה בבשורות מדאיגות ביותר.

 

טבח בארמנים, דיכוי בארץ ישראל

שרה אהרנסון, אחותו של אהרון, חזרה בתחילת 1916 מקושטא שבתורכיה אל ארץ ישראל עם הבשורות הנוראות: טבח אדיר המימדים שביצעו העות'מנים בארמנים. חשש כבד הציף את כל השומעים: האם יהיה זה גורל היישוב העברי? הפחד עודד את פיינברג, שניאורסון והאחים לבית משפחת אהרנסון להגברת המאמצים ליצירת קשר עם הבריטים.

כמו תמיד, היה זה פיינברג שלקח את המושכות לידיו. הפעם החליט לעשות את דרכו לקושטא.  כשכבר הגיע לשם, קיבל מברק בהול מאהרנסון המורה לו לחזור לארץ במהרה: הבריטים, ב-16 במרץ 1916, יצרו קשר בחוף עתלית.

 

שרה אהרנסון בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, שנת צילום לא ידועה. התמונה לקוחה מתוך "בית אהרנסון – מוזיאון ניל"י"

 

עם הבטחה עמומה לחזור וליצור קשר בשנית, החלו חברי הארגון לאסוף כל מידע שיוכלו על תנועות הצבא העות'מני, מידת המוכנות שלו למתקפה בריטית ועל התוכניות העתידיות שלו בנוגע לארץ ישראל. ההצלחה של הארגון החשאי, אליו הצטרפו במהרה שרה אהרנסון וחברים נוספים, גרמה דווקא לתסכול רב. "אילו נמסר החומר הזה לידי האנגלים היה עוזר להם במידה רבה להביס את הצבא התורכי במהרה", העריך שניאורסון (ככל הנראה בהגזמה) באמצע מאי 1916.

בסוף מאי פקעה סבלנותם של חברי הארגון, ואהרון אהרנסון החליט לנסוע בעצמו לקושטא, משם יעשה את הדרך לאנגליה דרך ברלין. "התכנית היא לקחת אותי כמזכיר שלו", כתב שניאורסון בדף ביומן המתוארך לסוף מאי 1916. "אם כי רק האלהים יודע, איך אוכל להסביר בבית את נסיעתי". למזלו, אביו בחר לא לאתגר את בנו וקיבל, בפנים חתומות, את התשובות שסיפק בנו.

בתחילת אוגוסט הגיעו השניים לקושטא. קבלת הפנים לה זכה שניאורסון בעת ירידתו מהרכבת סיפקה הצצה למה שצפוי לו בעיר התורכית: הפקיד סירב לאפשר לשניאורסון – שהתנהל תחת שם בדוי – להיכנס לעיר. לאחר דברי איום מצד אהרנסון ולא מעט הרהורים ומחשבות מצד הפקיד, התחבב הרעיון עליו, "וכאשר קיבל בקשיש נתבהרה מחשבתו והתיר לנו להמשיך בדרכנו".

בקושטא השתדל שניאורסון לשמור על הזהות הבדויה שלו, מר חיים כהן – פקידו של אהרנסון. זה לא תמיד היה קל. המלון בו התאכסנו השניים היה "מעין מרכז לארצישראלים. נכנסים כאן כל אותם צעירים מיפו הלומדים בבית ספר לאופיצרים בקרבת העיר". היו שם גם כמה פנים מוכרות שיכלו לחשוף בשוגג את זהותו האמיתית של שניאורסון.

בתיעוד מיומנו המתוארך לסוף אוגוסט מספר שניאורסון על מקרה שכזה. "הבוקר נכנס ד"ר רופין לבית המלון, ראה אותי, הכירני, נתן לי שלום רחב ואמר: "מה שלומך, מר שניאורסון?" עניתי לו בלי ניד עפעף: "אני חיים כהן". ד"ר רופין לא התבלבל כלל. חייך בין קמטי עיניו ותיקן עצמו מיד: "מה שלומך, מר חיים כהן?" פטפטנו קצת. לא שאלני למטרת בואי. אני גם לא ספרתי לו כלום".

חוויותיו של שניאורסון בקושטא מלמדים משהו על ההתנהלות החובבנית לפרקים של הארגון שהקימו הוא וחבריו. אמנם זהותו הבדויה לא נחשפה, אך היות שלא היה מתועד באף מסמך רשמי – לא הורשה להמשיך במסע עם אהרנסון לברלין. אהרנסון נאלץ להמשיך לבדו, ושניאורסון עמל להשיג אישור חזרה לארץ ישראל – משימה שהתגלתה כמסובכת כשלעצמה.

מזכיר אישי ומעתיק כתבי יד עבור ד"ר רופין, מוכר גפרורים ברחוב – מה לא עשה הפליט כדי להימנע מלהשתמש במטבעות האחדים שנותרו עבור הנסיעה הביתה. בעזרתו של ד"ר רופין הצליח שניאורסון לתפוס רכבת צבאית לארץ ישראל, בתור משרתו של קצין גרמני, מאיור קליין. עם תרבוש אדום חדש לראשו, יצא שניאורסון סוף סוף הביתה.

 

עם מאיור קליין בדרך לארץ ישראל, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

בחזרה בארץ

בתחנת הניסיונות החקלאיים שהקים אהרון אהרנסון בעתלית, וששימשה הבסיס לארגון, גילה שניאורסון על היעלמותו של פיינברג לאחר שיצא, שוב, אל מדבר סיני בדרכו למצרים שבשליטת הבריטים. שניאורסון סירב לחשוף את סגור ליבו בפני החברים, אך האמין שקרה לפיינברג אסון.

 

"הנני שוכב על הספה בחדרו של אבשלום. חביבי, חביבי!" לוי שניאורסון מתחבא מהתורכים בבית פיינברג

 

בחודש פברואר 1917 התחדש הקשר עם הבריטים. לאחר שאונית המודיעין "מנגם" סימנה בעשר בבוקר את הסימנים המוסכמים, התפצלו חברי הארגון לשני משלחות ויצאו אל חוף עתלית, לפגוש את אנשי הקשר שלהם. באותו הלילה חזרו ברוך רב ויהודה מלדין בלווית "ברנש מבוהל, מטושטש וחצי-מטורף", רועד מפחד ומקור.

שמיכה חמה, כוס תה מבהילה והחברים המתקהלים סביבו עודדו אותו לגמגם בפה נודף ריח כבד של אלכוהול, "אהרנסון… אניה… שיבואו… ראובן… היכן חיים כהן?… שיבוא…" ותוך כדי גימגום מוציא הוא מכיסו איזה מדליון ונותנו לשרה".

 

שרה זיהתה את המדליון, תיעוד ביומנו של לוי שניאורסון

 

שרה זיהתה את המדליון השייך לאחיה אהרון והבינה מיד כי היה זה אהרון ששלח את הגבר המסתורי היושב מולה. ולאחר שהתאושש אותו גבר מהוויסקי שהלהיטו בו הבריטים, הזדהה בתור לייבל ברנשטיין – חייל לשעבר בגדוד נהגי הפרדות שהצטרף למודיעין הבריטי.

החברים ניסו לסייע לו לחזור לספינה עם הידיעות שאספו, אך הים הסוער גרם לכך שברנשטיין התייצב לאחר כשעה בחזרה בתחנה – הפעם עירום ורועד מקור – והתחנן שלא יאפשרו לתורכים לגלות אותו.

ב-28 בפברואר חודש הקשר, ושניאורסון עלה לראשונה לסיפון האוניה הבריטית לקריאות העידוד של אהרון אהרנסון – "עלה, עלה: על אדמת אנגליה אתה עומד, ובן-חורין הנך!" מה עם אבשלום? דרש שניאורסון לגלות.

את התשובה לבקשתו קיבל שניאורסון רק למחרת. "אבשלום נהרג במדבר", היה כל מה שסיפר אהרנסון לחברו. הוא לא הצליח להגיב – לא בכי, לא צעקות, יושב "כמו אבן", אדיש לזמן החולף.

 

ההלם שבגילוי מתבטא היטב ביומן

 

לאחר שהתאושש פנו אהרנסון וקצין בריטי אל שניאורסון המאובן: "ליובה: אולי אתה יודע איזה שם מתאים לענין שלנו?". זה לקח לשניאורסון כמה שניות להבין. את הפתרון סיפק ההרגל הישן של שניאורסון – הוא הוציא מכיסו תנ"ך שסחב איתו לכל מקום, פתח בעמוד אקראי, הצביע על שורה בצורה עיוורת וספר שבע שורות למטה – "נצח ישראל לא ישקר", או – בראשי תיבות, ניל"י.

הקצין הבריטי, ששמע את השם, חייך בשובבות אל השניים ואמר באנגלית: "הו, כמה נחמד. היא ודאי בחורה חביבה, הנילי הזאת".

 

תזכיר בן מספר עמודים על גיוס לארגון ניל"י

 

אחרית דבר

מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש שניאורסון כקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי (הם לא ידעו שבלקינד נשבר בחקירות שעבר עד שהיה זה מאוחר מדי עבורם). בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.

בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות ויירתה בעצמה, כדי שלא יצליחו לחלץ ממנה תחת עינויים נוספים מידע על המחתרת, על פעולותיה ועל חבריה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. במהלך החקירות בנצרת נמצאה גופתו של ראובן שוורץ, חבר נוסף בניל"י, תלויה בחדר המעצר. יוסף לישנסקי, חבר נוסף של הארגון, הצליח לחמוק מהצבא העות'מאני במשך כ-20 יום. הוא נתפס לבסוף ונתלה יחד עם נעמן בלקינד ב-16 בדצמבר 1917 בדמשק.

 

כחודשיים לפני מותה של שרה אהרונסון, חיבר לה שניאורסון את השיר המרגש הבא, והוא באלכסנדריה

 

מכתב שנמצא בארכיון שניאורסון מלמד על היחס לו זכו חברי הארגון לאחר גילויים. עם חשיפת חברי ניל"י קיבלו החברים הנותרים יחס שלילי מצד מרבית היישוב, אשר ראה בהם צעירים נמהרים שסיכנו את היישוב כולו. המכתב נשלח בשנת 1919 אל ד"ר חיים ויצמן, והוא מספר את סיפורה של הרשת ומפרט את שמות חבריה. לא ידוע האם זכו שניאורסון וחבריו הנותרים לתשובה מראש ועדת הצירים הציוניים בארץ.

היה זה הצבא הבריטי שהכיר בתרומה של הארגון, והעניק למרביתם כיבודים שונים. את לשון תעודת ההוקרה שקיבל שניאורסון, הוא העתיק למחברת.

 

העתק של תעודת ההוקרה לה זכה שניאורסון, מתוך אחת ממחברותיו הרבות השמורות באוסף לוי שניאורסון

 

רק בשנות השישים זכה ארגון ניל"י ליחס אחר. שני אירועים אחראים לכך: גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג בסיני לאחר מלחמת ששת הימים, והשיח הציבורי שהתעורר בעקבות הגילוי. באותה שנה, היא שנת 1967, יצא לאור הספר "מיומנו של איש ניל"י", המתבסס על יומניו של שניאורסון.

לוי יצחק ליובה שניאורסון נפטר בשנת 1975. ארכיונו האישי נתרם לספרייה שנה לאחר מכן.

הכתבה חוברה בעזרתו של איבגי סלוצ'ק, מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית.

 

הסידור והרישום הקטלוגי של ארכיון לוי יצחק שניאורסון התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

 

כתבות נוספות:

אלבום נדיר: לוחם יחידת המקלענים הבריטית מתעד את כיבוש ארץ ישראל

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

איגרת החייל השבוז מהגדודים העבריים: שנה מהצהרת בלפור ועדיין לא הוקמה מדינה?

הטיוטה של הצהרת בלפור שדיברה על "הגזע היהודי"

הבה נגילה – איך שיר נולד?

האם הבריטים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים?

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

הטייסת הבווארית ה-304 מתעדת את ארץ ישראל של סוף מלחמת העולם הראשונה

***