אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם, בייחוד מהילדים, שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנוסעי ללבנון"

צייר: אבי וורצל

פרויקט מיוחד: גלו את הסיפור מאחורי השירים והספרים האהובים

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

זה היה בראשית החופש הגדול – בוקר אחד בא אלי תלמיד שלי, ששמו בועז. הוא סיפר, שבא להיפרד ממני, מפני שהוא עומד לצאת לבית ספר גבוה לשפות בקיימברידג' שבאנגליה, שם יישאר במשך כל חודשי הקיץ וילמד אנגלית יחד עם נערים ונערות מכל קצווי עולם.
"מתי אתה יוצא לדרך?" שאלתי אותו.
"מחר. מחר אני טס".
בתקופה ההיא אירעו כמה וכמה חטיפות מטוסים, על כן הבעתי חשש: "מחר אתה טס? ומה נעשה אם ערבים ינסו לחטוף את המטוס שלך?"

בועז החוויר. היות שהייתי המורה המחנכת שלו, הוא התייחס במלוא הרצינות אל דברי.
ראיתי כך, ומיד ניסיתי להרגיעו: "אל תדאג. יהיה בסדר. קראתי בעיתון שהמטוסים של 'אל על' לא יוצאים לדרך בלי ליווי של אנשי ביטחון".

התלמיד בועז לא ידע זאת באותו הרגע, אבל הוא היה ההשראה ל"בן-הערובה" ולדמותו של בועז אשכול, נער ישראלי שטס ל"סאמר סקול" בקיימברידג', ונחטף בדרך בידי מחבלים.

שטרייט-וורצל מספרת:

איני יודעת אם דברי הרגיעו את בועז או לא, אבל דבר אחד אני יודעת וזוכרת היטב: ברגע שהוא יצא את חדר העבודה שלי, חשתי את ההתרגשות המבורכת, המוכרת לי מכל הפעמים הקודמות, זו ההתרגשות הפיסית המלווה אותי תמיד לכל אורך תהליך הכתיבה. באצבעות רוטטות הכנסתי מיד דף למכונת הכתיבה שלי והתחלתי לכתוב את הפרק הראשון. במשך כל שעות אותו יום כתבתי בנשימה אחת בלי הפסקה. וכשסיימתי את הפרק כמעט לא הייתי צריכה לתקן בו מאומה.

*

"בן-הערובה" היה ספרה העשירי של אסתר שטרייט-וורצל, מחברת "אורי", "אליפים", "מכתבים לצופיה" ועוד ספרים אהובים. הספר שרבים מאתנו קראו בשקיקה ובחרדה הוא ספר בן שני כרכים עבי כרס, 793 עמודים בסך הכול.

"בן-הערובה" הוא ספר מרובה עלילות (ההשראה לעלילות הנפרדות לפי שטרייט-וורצל היה הספר "מלחמה ושלום" לטולסטוי), שלכאורה לא קשורות זו בזו, אך שמתאחדות בסוף.

הראשונה, סיפורו של הנער בועז אשכול, דרך חטיפתו, כליאתו, הצלתו, חזרתו ארצה והתמודדותו עם הטראומה שעברה עליו. השנייה, סיפורו של יוסי, סוכן מוסד, שמשימתו שולחת אותו אל קבוצת פלסטינים לוחמת. השלישית, סיפורו של פרנץ יוזף שטרן, איש עסקים גרמני, שלו כמה סודות משפחתיים נשכחים שקושרים אותו אל הארץ ואל העם היהודי.

כמה אתגרים עמדו לפני שטרייט-וורצל כשכתבה את הספר: איך לכתוב על מקומות זרים ועל סיפור חיים זרים ורחוקים משלה? איך לכתוב על אש"ף, ארגון טרור וארגון אויב באותה תקופה, ולערוך תחקיר עליו בעידן שלא היה בו אינטרנט? בהמשך התהליך היה עליה לכתוב מנקודת המבט של טרוריסטים ואנשי אש"ף ולהזדהות איתם לגמרי, ולו באופן זמני, כדי לכתוב באופן משכנע, ולבסוף, לשזור את כל הפרטים לפסיפס אחד שלם.

ועוד דבר, מלאכת התחקיר וכתיבת העלילות המפותלות דרשה מהסופרת לנסוע אל מעבר לים ולהרחיק אפילו מעבר לגבול.

בספרה "מאורי עד אדי – קורות ספרַי" בהוצאת "עמיחי", מספרת שטרייט-וורצל עד כמה היה מסע הכתיבה מרתק וגם מפחיד.

ראשית כול, הוא כלל נסיעה למינכן, שם התארחה שטרייט-וורצל אצל בת דודתה ולמדה להכיר את חיי היום-יום בעיר. בנסיעה שעשו יחד לברלין המערבית והמזרחית יכולה הייתה הסופרת לחוש באופן בלתי אמצעי את האווירה הקודרת והמפחידה ששלטה אז במזרח גרמניה. שטרייט-וורצל מספרת:

מברלין המערבית, המודרנית, העשירה, יצאנו לטיול בן שעות אחדות בברלין המזרחית. כך יכולתי לתאר בספרי את ההבדלים העצומים בין שני חלקי העיר ואת החומה המפרידה ביניהם… כל המאפיינים של ברלין המודרנית, המשוקמת, המוארת והשופעת חיים מכאן וברלין הקודרת, המלאה הריסות שנותרו עוד מימי המלחמה, ברלין שאזרחיה קודרים ועצובים ושלאורחיה אסור לחרוג מעיניו העוקבות בחשדנות של מדריך הטיולים – כל אלה נשארו ונשמרו בספרי… על אף שלא התכוונתי לכך מלכתחילה, הספר שלי הפך במשך הזמן לרומן היסטורי.

באזורים האפלים של מינכן ראתה הסופרת ציורי צלבי קרס, ובדכאו פגשה צעירים גלוחי ראש, לבושי שחורים ונעולי מגפיים, ונחרדה לגלות קבוצות ניאו-נאציות בגרמניה, ששואפות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור. את החלקים שהתרחשו בלונדון, כתבה שטרייט-וורצל בהשראת מראות שנחרתו בה מביקור שערכה בה שנים אחדות קודם לכן.

אבל אז, הגיעה שטרייט-וורצל לאתגר הגדול ביותר בספר – איך לכתוב את החלקים על אש"ף ואת החלקים שהתרחשו בלבנון.

שטרייט-וורצל מספרת:

כשכבר עמדתי בשלבים האחרונים של כתיבת הספר, הרגשתי שלא אוכל לכתוב כתיבה אמינה ואמתית ולא אוכל לסיים אלא אם אבקר בלבנון, שלה יש חלק נכבד בתיאורי הספר. על כן שיגרתי מכתב ליצחק רבין, שהיה אז שר הביטחון. במכתב ציינתי שאני סופרת לבני הנעורים, שאני כותבת ספר, שחלק מעלילתו מתרחש בלבנון. עוד הסברתי שלצורך השלמת הספר אני חייבת לתאר את לבנון, ולא אוכל לעשות זאת מבלי שאבקר בה. לכן ביקשתיו שיצרפו אותי לסיור בלבנון.

להפתעתי – מהר מאוד קיבלתי תשובה קצרה בחתימת רבין. הוא אישר את קבלת מכתבי והודיעני שבעוד ימים אחדים יטלפנו אלי מלשכת דובר צה"ל כדי לסכם את פרטי הסיור.

 

התשובה ששלח יצחק רבין, שר הביטחון דאז, לסופרת אסתר שטרייט-וורצל

 

ואכן, ימים אחדים לאחר מכן טלפנו אלי מהצבא ושאלו אותי לאיזה סיור אני מתכוונת: סיור ברכב הפרטי שלי או כאחת ממשלחת עיתונאים. אמרתי שאיני נוהגת לכן ברור שאני רוצה להצטרף לעיתונאים.
'ומה את מעוניינת במיוחד לראות? איפה את רוצה לבקר?' שאלה אותי החיילת ששוחחה אתי מטעם דובר צה"ל.
אמרתי לה: 'אני רוצה לראות כמה שיותר. ועוד משהו, ואנא אל תצחקי, אני רוצה לחוש את מגע הרוח בנשבה על פני, אני רוצה לנשום את האוויר ולהריח את הריחות. אני רוצה לראות את ההרים, את הארזים הצומחים עליהם, את סגנון בניית הבתים. אני רוצה לבוא במגע עם אנשים, אבל אני משערת זה בלתי אפשרי'.
'אמת,' אישרה החיילת, 'לא תוכלי לפגוש אנשים'.

באותה תקופה מצב הביטחון בלבנון היה גרוע ביותר. כל הזמן שמענו על מכוניות שהתפוצצו בגלל מטעני תופת, על בניינים שקרסו תחתיהם וקברו בחורבותיהם עשרות חיילים שלנו. לכן מרדכי והילדים ממש התחננו לפני שלא אסע ללבנון בגלל הסכנה לחיי. אבל אני לא שעיתי לדבריהם ולא לתחנוניהם, כי ידעתי שאני חייבת להיות בלבנון, מפני שאם לא אהיה שם, לא אוכל לסיים את הספר.

בגלל מצב הביטחון הנסיעה שלי נדחתה כמה וכמה פעמים. אבל הנה סוף סוף הודיעו שביום ד' (איני זוכרת את התאריך) בשמונה בבוקר עלי להתייצב במלון "הצפון" שבקריית שמונה, כי בשמונה וחצי תצא שיירת עיתונאים למסע לאורך לבנון."

 

את הלילה לפני הנסיעה בילתה הסופרת במלון "הצפון":

ניסיתי לקרוא ספר, אבל מחמת ההתרגשות לקראת הצפוי לי ביום המחרת, לא היית מסוגלת להתרכז בכתוב. כדי להירגע כתבתי צוואה, שבה נפרדתי מבני משפחתי וביקשתי מהם – בייחוד מהילדים – שיאהבו זה את זה ויישארו מאוחדים ומובן שיהיו בנים טובים לאביהם, שגם בפניו התנצלתי על שאני נוהגת בקלות דעת ומסכנת את חיי בנסעי ללבנון.
(…)
בבוקר השכם התעוררתי, התרחצתי והתלבשתי וירדתי למטה. חדר האוכל היה מלא אנשי צבא, בייחוד קצינים אך גם חיילים פשוטים. אני חושבת שהייתי שם האזרחית היחידה. בעודי סועדת קרב אלי קצין. הוא אמר ששמו עזרא, ושהפקידו אותו כשומר עלי. על כן אסע אמו במכונית, והוא מבקש שאשתדל להיות כל הזמן בקרבתו.
שמחתי שיש לי שומר כה אמין, והבטחתי שלא אעשה בעיות.
לפני שעלינו על המכונית, התבקש כל אחד מהעיתונאים וגם אני ללבוש שכפ"ץ. אחרי כן הסבירו לנו, שהיות שבלבנון אין יודעים אף פעם מאין תיפתח הרעה, אנו צריכים להיות דרוכים כל הדרך, ואם נשמע יריות, עלינו לזנק מהמכונית לעבר התעלה שבצדי הכביש.
ידעתי שהוראה אחרונה זו לא באה בחשבון מבחינתי (שטרייט-וורצל חלתה במחלת הפוליו בילדות ורגלה נפגעה בשל כך), וכך כל שנותר לי היה להתפלל שלא תארע תקלה.
אכן, למזלנו לא אירע כל רע. לבנון היפהפייה לבשה לכבוד ביקורנו מראה של שלום. נסענו צפונה לאורך הגזרה המזרחית, ואני ספגתי אל קרבי את המראות: הבתים, ההרים, הארזים, האגם (קרעון). ראיתי – אני זוכרת – שתי נשים יושבות על מרפסת בית שותות קפה ומשוחחות ביניהן. ראיתי ילדים צועדים לבית הספר. ראיתי כביסה תולה בחצר, ובלבי חשבתי: כמה הכול דומה אצל כולם – אין זה משנה מיהו העם ומהי הארץ, ולמה אפוא פורצות המלחמות?
כל אותו יום סיירנו בלבנון, עד שהגענו למוצב הכי צפוני ומרוחק של צה"ל. שם נותרו שיירי שלג, שחששתי מאוד שמא אחליק עליהם.
הוכנסנו למוצב. חיילים שלנו קידמו את פנינו בברכה. מפקד המוצב הזמין את הקבוצה כולה לארוחת צהריים, שלאחריה הוא נאם לפנינו על חשיבות המוצב מבחינה בטחונית אסטרטגית. העיתונאים האזינו, שאלו שאלות, רשמו רשימות וצילמו לעיתון. הייתי צריכה לשמור את חוויות הביקור בזיכרוני ואחרי כן לשזור את פרטי התרשמותי בעלילת הספר. מבחינה זו לא דאגתי. ידעתי שאזכור.

(…)

למזלנו לא קרה דבר. עברנו את הדרך בשלום. והנה הגענו לשער פאטמה, חצינו אותו, וכבר היינו במושבה מטולה, בתוך גבולות הארץ שלנו, בטוחים מכל רע. ממטולה המשכנו לנסוע לקרית שמונה, וכעבור זמן קצר הגענו למלון "הצפון", שממנו יצאנו בבוקר למסע.
מיד עם הגיעי למלון טלפנתי למשפחתי: "אל תדאגו. חזרתי בשלום. אינני מתעכבת. בזה הרגע אני הולכת לתחנה המרכזית ונוסעת הביתה".
וזה אכן מה שעשיתי. נסעתי הביתה. ישבתי באוטובוס והייתי כל כך מאושרת על שיצאתי מההרפתקה שלי בשלום. כל כך שמחתי על שאני נוסעת שוב בכבישי ארצי ואיני צריכה לחשוש מכל מכונית שבאה ממול שמא היה מכונית תופת, שנהגה רוצה לפוצץ את חיי.
…אחרי שקלטתי את מראות לבנון, יכולתי להסתמך על דמיוני וחושי ועל ידיעות מהעיתונים ומראות מהטלוויזיה, וכך הייתי מסוגלת לתאר גם את צור.
למחרת שוב התחלתי לעבוד מחדש על הספר, ולמרבה הפלא, בשלב זה הכתיבה זרמה במלוא האון, ובמהרה סיימתי את עבודתי."

 

אסתר שטרייט וורצל מקבלת פרס מידי יצחק רבין

 

"בן-הערובה" ראה אור ב-1987, רגע לפני שהתחילה האינתיפדה הראשונה, עשור אחרי הסכם השלום עם מצרים, עשור שהיו בו התקפות על ישובי הצפון, מלחמת לבנון ראשונה ופעולות טרור רבות של אש"ף, ביניהן לא מעט ניסינות חטיפה וחטיפות, כמו חטיפתו של הנער בועז אשכול. הספר נצרב בזיכרון הקוראים בזכות היותו מותח, סוחף ומרגש וגם כי תיאר היטב את הימים ההם עבור בני הארץ ואת החרדה הגדולה שבה גדלנו.

אי אפשר לסיים בלי להזכיר את העטיפה האייקונית של הספר. את העטיפה הנהדרת, צייר האמן אבי וורצל, בנה של הסופרת. כך הוא מספר:

זו העטיפה הראשונה שהמו"ל הסכים לתת לי לעצב, כי בדיוק אז סיימתי את בצלאל. מאז עיצבתי את רוב העטיפות של ספריה, ועיצבתי את התפאורות להצגות שהועלו לפי ספריה. היא מאוד אהבה את שיתוף הפעולה וקראה לזה 'עבודתנו המשותפת'.

 

עטיפת הספר "בן-הערובה" צייר: אבי וורצל

 

לאחרונה מלאו 4 שנים לפטירתה של הסופרת אסתר שטרייט-וורצל. הסיפור על "בן-הערובה" ועל הביקור בלבנון הוא הצצה אל מאחורי הקלעים של מלאכת הכתיבה, שהסופרת הייתה מסורה לה עד כדי כך שהייתה מוכנה להרחיק בשבילה אל מעבר לגבול ואפילו להעמיד את חייה בסכנה.

 

 

כתבות נוספות:

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

 




אחת ולתמיד: האם סילבסטר היה אנטישמי?

"אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?"

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

מדי שנה בשנה, לקראת השנה האזרחית החדשה, מופיעה מודעה מבהילה על גבי קירות ישראל.  כיאה למודעה בסגנון פשקווילי, מחבריה לא מתחבאים מאחורי טיעונים מפולפלים ופונים מיד לחוגגים העתידיים של הסילבסטר כדי לספר על חקירה קטנה שביצעו ("פתחנו בשבילך ספרי היסטוריה").

 

מקור החג, הנקרא בפי העם "סילבסטר", שואב את שמו מדמותו ההיסטורית של "אפיפיור נוצרי שרצח בעינויים קשים אלפי יהודים". המודעה הקצרה מסתיימת בשאלה – "אם במקום "סילבסטר" היו קוראים לחג הזה "היטלר" היית חוגג אותו?". התשובה לשאלה הזאת מובנת מאליה, אך האם ההשוואה המופיעה במודעה מוצדקת? או במילים אחרות, האם היה האפיפיור סילבסטר צמא דם?

רוב המידע שלנו על סילבסטר הראשון מתבסס על ההיסטוריוגרפיה של הכנסייה הקתולית. ידוע שהוא נולד במאה השלישית לספירה, ובשנת 314 מונה לבישוף רומא, משרה המצויה בין המשרות החשובות ביותר בכנסייה, וזו שתיהפך בהמשך לאפיפיורות.

אחת האגדות המפורסמות ביותר שנקשרו בדמותו של האפיפיור סילבסטר הראשון עוסקת בעלייתו של הבישוף הנוצרי הרדוף לגדולה. על פי סיפור זה, חיפש הקיסר הרומי קונסטנטינוס מזור למחלת הצרעת שבה נדבק במסעותיו. תחילה פנה הקיסר לרופאיו הפגאנים, והם ייעצו לו לרחוץ בבריכה מלאה בדמם של תינוקות. הקיסר המיואש הורה על הכנת המרחץ, אך לאחר ששמע את זעקת אימותיהן נמלך בדעתו וחנן את התינוקות.

בשמעם על טוב ליבו, ביקרו הקדושים הנוצרים פטרוס ופאולוס את קונסטנטינוס בחלום והורו לו לפגוש את בישוף רומא, סילבסטר, שברח להרים. אצלו, הבטיחו השניים לקיסר, תמצא התשובה. הקיסר נענה להצעת הקדושים והפלא ופלא – נרפא.

היום יודעים שמקור האגדה הוא בכלל מהמאה השמינית, ואין בה אמת. אך בכל זאת, אנו יודעים שקונסטנטינוס הוא זה שקיבל סופית את הנצרות בתור דת לגיטימית, והניע את התהליך שבסופו הפכה הדת הנוצרית מדת שולית ונרדפת לדת הרשמית של האימפריה הרומית, ומשם – לדת הנפוצה ביותר בעולם עד ימינו.

סילבסטר הראשון והקיסר קונסטנטינוס, ציור מאת אמן מדיאבלי לא ידוע

במרבית חייו שימש סילבסטר מנהיג של קבוצת מיעוט חסרת חשיבות, שעוד מנסה לנסח את עקרונותיה. לכן, משהתמנה לבישוף, הקדיש את מרבית זמנו לעיסוק בענייני פנים נוצריים, דוגמת ביסוס עיקרי האמונה של הנצרות, שהוגדרו לראשונה בניקאה בשנת 325, במפגש של ראשי הכנסייה מכל אגן הים התיכון. סילבסטר נפטר ב-31 בדצמבר 335, שהוא גם היום האחרון בלוח השנה הנוצרי, ולאחר מכן הוכר כקדוש. כמנהג הנוצרים, יום מותו של הקדוש נחגג כיום עלייתו השמיימה, ולכן ה-31 בדצמבר נחגג בכל שנה כיום סילבסטר הקדוש.

 

סילבסטר הראשון שוחט הדרקונים. ציור המציג את סילבסטר שוחט דרקון ומחייה את קורבנותיו. ציור פרסקו מאת מאסו די בנקו

 

ומה לגבי רדיפות היהודים המוזכרות לשמצה? בימי חייו נחשבה היהדות לדת לגיטימית, ומאמיניה הורשו לעסוק בפולחנם כפי שהורשו עד אז תחת האימפריה הרומית הפגאנית. היחסים בין הנצרות ליהדות היו מורכבים כבר אז, אך פרעות ביהודים החלו דווקא בימי הביניים, ללא קשר דווקא לסילבסטר. היהודים, סביר להניח, לא היו בראש מעייני האפיפיור וקשה לקרוא לו "אנטישמי" – מונח שכלל לא היה קיים בימי חייו. אפשר לבקר ציון חגים לועזיים, אך יהיה זה עוול היסטורי להעליל על אדם, שבהקשר הזה, היה חף מפשע.

חיילים יהודים בשרות הקייזר

12,000 יהודים נפלו למען מולדתם גרמניה במהלך מלחמת העולם הראשונה, אך זה "לא הספיק" לאנטישמים

חיילים יהודים בצבא גרמניה חוגגים את החנוכה בחזית המזרחית, 1916. צילום: Jewish Museum Frankfurt, S. Ajnwojner Collection

מלחמת העולם הראשונה עירבה מדינות רבות ועמים רבים. היהודים, שהיו פזורים בכל המדינות שהשתתפו במלחמה, נטלו חלק פעיל בלחימה, ויוצגו בצבאות השונים. היהודים היו מיעוט קטן באוכלוסיות של המדינות השונות, ובכל זאת היוו חלק משמעותי במאמץ המלחמתי של מדינות הלאום שלהם, ולא פעם היה האחוז שלהם בצבא מדינתם גדול מהשיעור שלהם באוכלוסייה.

חיילים יהודים גרמנים ביום כיפור 1914 בכנסייה הקתולית בצפון צרפת

באין להם מדינת לאום משלהם, לא פעם נוצר מצב אבסורדי ואפילו טרגי, בו יהודים מצאו את עצמם משני צדי המתרס. יהודי יכול היה לעמוד מול צבא האויב, ולא לדעת שמולו ניצב אחיו היהודי, שהיה כעת לאויבו הלאומי. אגדות רבות נרקמו סביב מפגשים בין אחים לדת באמצע שדה הקרב. בקרבות פנים אל פנים נהגו לא פעם החיילים היהודים לזעוק "שמע ישראל".

חיילים יהודיים ביחידת קשר בצבא הגרמני , 1915

לעתים קרובות גרמה קריאת המלים בעברית לכך שיהודי שניצב במקרה מולם, נמנע מלהרוג את אחיו שנקלע בדרכו. במקרים אחרים, כשחייו של היהודי שצעק "שמע ישראל" לא יכלו להינצל, גרמה הקריאה בקול רם לכך שהחייל היהודי הפצוע יזכה ליד תומכת עד צאת נשמתו.

סידור תפילה לחיילים יהודים, ברלין, 1914

מלחמת העולם הראשונה לא הייתה המערכה הראשונה שבה יהודים לחמו לצדם של בני דת אחרת להגנה על מולדת משותפת ולכן גם נקלעו ללחום ביהודים בצבא שמולם. במאה השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, יהודים לחמו בצבאות של מלכים וקיסרים ברחבי אירופה, מצרפת ואנגליה ועד רוסיה וגרמניה. גם בעולם החדש לחמו יהודים משני צדי המתרס, במלחמת האזרחים האמריקנית.

חיילים יהודים גרמנים בתפילת יום כיפור בבריסל, 1915

כאחיהם בצרפת ובאנגליה, גם יהודי גרמניה מיהרו להתגייס לצבא מדינתם עם פרוץ המלחמה. כמעט 20% מיהודי גרמניה שירתו בצבא הגרמני במהלך המלחמה. על רקע המתח ששרר בחברה הגרמנית מזה שנים בין גישות פתוחות יותר כלפי היהודים ובין גישות לאומניות-אנטישמיות, סברו יהודים רבים שהנה ניתנת להם הזדמנות לבטא את אהבתם למולדתם גרמניה ולהפגין ברבים את נאמנותם כלפיה.

אלא שעד מהרה נפוצו בגרמניה האשמות שהיהודים אינם פטריוטים ואינם מתגייסים במספרים משמעותיים. עוד באוקטובר 1916 הכריז הפיקוד הצבאי הגרמני על Judenzählung, "מפקד יהודים", כדי לברר את נכונות הטענות. תוצאות המפקד לא פורסמו מעולם. השמועות רחשו. ובאווירה הזאת פרסם Otto Armin (ששמו האמיתי היה Alfred Roth) ספר שבו, לטענתו, מובא הסיכום של הממצאים.

כרזה אנטישמית: החייל היהודי 'האחרון להסתער הראשון ללכת הביתה'

המחבר ניסה להוכיח שהיהודים אכן התחמקו משירות בצבא הגרמני, אך לשונו האנטישמית הבוטה חושפת את כוונתו האמיתית.

כריכת ספרו האנטישמי של אוטו ארמין "היהודים בצבא" שיצא בשנת 1919

לעומתו, נזעקו היהודים להוכיח שהטענות בדבר התחמקות משירות וחוסר נאמנות למולדת נעדרות כל בסיס. כך למשל פרסם Jacob Segall ספר עמוס נתונים על אודות החיילים היהודיים בצבא הגרמני, תוך פירוט מקום מגוריהם ומעשיהם במלחמה.

כריכת ספרו של ד"ר יעקב סגל "יהודי גרמניה כחיילים במלחמת 1918-1914, מחקר סטטיסטי". התפרסם ב-1922

מסתבר כי בסך הכול שירתו בצבא הגרמני כ-100,000 יהודים. 12,000 מהם נהרגו במלחמה, ולא פחות מ-35,000 זכו בציונים לשבח ובאותו מלחמה.

כרזה גרמנית לזכר 12,000 חיילים יהודים שנפלו במלחמה

יחד עם זאת, הוויכוח על תרומתם של היהודים הגרמנים למאמץ המלחמתי של מולדתם ועל מידת נאמנותם אליה לא פסק, ונמשך עד לתקופה הנאצית, כעין רוח רעה שבישרה על הבאות.

מכירים סיפורים נוספים על יהודים לוחמים? בואו לקרוא ולשתף גם בקבוצת הפייסבוק החדשה שלנו

 

כתבות נוספות

הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

עדות מרגשת: תפילת אנוסי המהפכה הקומוניסטית




אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'

האמת נחשפת: כך חוסל להיט עברי מוקדם לטובת שיר החנוכה

איירה: איזה הרשקוביץ אילון

סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב,
חֲנֻכָּה הוּא חַג טוֹב.
חֲנֻכָּה הוּא חַג טוֹב,
סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב.

סֹב נָא, סֹב כֹּה וָכֹה,
נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה.
נֵס גָּדוֹל הָיָה פֹּה,
סֹב נָא, סֹב כֹּה וָכֹה.

 

מאחורי שיר החנוכה האהוב שכתב לוין קיפניס, מסתתר שיר אחר לגמרי, שנולד בארץ לפניו ושכלל לא קשור לחנוכה אלא לחג אחר.  הנה סיפורו:

היה היה פעם שיר בשם "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" שכתב לוין קיפניס ללחן עממי ושהיה ללהיט גדול בארץ. הוא אפילו הושר בליווי תנועות מיוחדות בשיעורי ההתעמלות בבתי הספר ביישוב העברי. כך סיפר קיפניס בראיון לחוקרת המוזיקה ציפי פליישר:

"פעם אחת קיבלתי מכתב מאידלסון [המלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון שחיבר את המילים ל'הבה נגילה']. הוא כתב לי שהוא חולה ומבקש שאבוא אליו. הוא ישב על המיטה, שר לי מנגינה וביקש שאשתמש בה. למחרת הבאתי לו את המילים "מפאת ירדן". והוא קפץ ממש מהמיטה כשנוכח כמה שהמילים מתאימות, והשיר הזה נעשה אחד השירים הנפוצים ביותר בארץ כולה, שיר להתעמלות – בכל ההופעות של בתי הספר על מגרשים גדולים להתעמלות כללית היו עושים תנועות לפי המנגינה הזו."

הנה "מפאת ירדן, מהר גלעד" בביצועו של האחד והיחיד עזריה אלון, חתן פרס ישראל וממייסדי החברה להגנת הטבע:

 

ואם מתחשק לכך לשיר יחד איתו, אז הנה המילים:

מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד
עוֹלִים, בָּאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד
יַחְדָּיו זְקֵנִים עִם בַּחוּרִים
נוֹשְׂאִים בַּטֶּנֶא בִּכּוּרִים

בָּרֹאשׁ צוֹעֵד הַפָּר הָעַז
קַרְנָיו צֻפּוּ זָהָב וָפָז
עֵינָיו שְׁלֵווֹת, יוֹם חַג חַג לוֹ
בַּחֲשִׁיבוּת יָרִים רַגְלוֹ

וְהָלְאָה יַךְ-יַכֶּה חָלִיל
לְהַר הַבַּיִת עוֹלִים בְּגִיל
וְהַלְּוִיִּים נוֹגְנִים שָׁרִים
שָׁלוֹם אַחִים, יַלְדֵי הָרִים

 

אם האזנתם להקלטה ודאי כבר זיהיתם את הקשר בין "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" ובין "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב", נכון? אז איך התגלגל השיר העברי לשיר הסביבון? הדבר היה ככה:

חלפו שנים מאז כתב קיפניס את "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" והנה קרב ובא חג החנוכה. קיפניס כתב לרגל החג את המילים לשיר "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב". נחום נרדי חיבר לשיר לחן, אבל קיפניס לא היה מרוצה ממנו והחליט ל"הלביש" את המילים החדשות של "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" על הלחן הישן והטוב בעיניו של "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד". וכך, העניק קיפניס חיי נצח לשיר החנוכה האהוב והשכיח כמעט לגמרי את "מִפְּאַת יַרְדֵּן, מֵהַר גִּלְעָד" שהלהיב וריגש את בני הארץ.

 

וכך סיפר קיפניס:

"כשחיברתי את השיר 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב' נרדי חיבר לו מנגינה שלא מצאה חן בעיניי. החלטתי להעביר את השיר מיד לגנים, ולכן לקחתי את המנגינה ההיא והתאמתי אותה ל'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'. והנה, השיר ממש נעשה שיר עממי, אבל השיר ההוא סבל. המלחין פאול בן חיים חיבר מנגינה חדשה ל'מִפְּאַת יַרְדֵּן' אבל השיר ההוא, אין לזה תקנה. אני הרגתי את השיר הזה בגלל 'סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב'."

 

 

לוין קיפניס ובנו הבכור שי בתחילת שנות ה-30, מתוך 'ויקיפדיה'

 

"סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" הוא דוגמה נהדרת לאופן שבו התפתחו שירי הילדים העבריים בימי העלייה השנייה, אחרי שכבר התחוללה "מלחמת השפות" וכששירי החג העבריים לילדים העבריים, היו צורך השעה.

לוין קיפניס, חתן פרס ישראל לספרות ילדים,  חיבר מאות שירים, מאות סיפורים וגם פרסם כמאה ספרים. רבים משירי הילדים שכולנו שרים עד היום, נכתבו על ידי קיפניס, והדבר ניכר במיוחד בימי החנוכה. קיפניס הוא "המשורר של חג האור", הוא חיבר לא רק את  "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב" אלא גם את "חֲנֻכָּה, חַג יָפֶה כָּל כָּךְ", "הָבָה נָרִימָה נֵס וַאֲבוּקָה", "לְבִיבוֹת" (קֶמַח קֶמַח מִן הַשַּׂק), "שִׂימוּ שֶׁמֶן", "נֵר לִי" ועוד. אולי זה היה מפני שחנוכה הוא החג שהביא את קיפניס לחבר את שירו הראשון לילדי הגנים "חֲנֻכִּיָּה חֲנֻכִּיָּה סַפְּרִי נָא לִי מַעֲשִׂיָּה", אך על כך בכתבה אחרת.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

תודה לחוקרת המוזיקה ציפי פליישר שאת הסיפור מאחורי "סְבִיבוֹן – סֹב סֹב סֹב", סיפר לה לוין קיפניס בריאיון ב-9.7.1963  והוא מופיע בחיבורה "התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי", 1964

תודה למחלקת המוזיקה על העזרה בחיבור הכתבה

 

 

כתבות נוספות

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה

נס גדול היה איפה? כך נולד הסביבון

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

כך הפך מעוז צור מפיוט אשכנזי לשיר ישראלי