הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
היא גדלה בקובנה שבליטא, נדדה ברחבי רוסיה כפליטה יחד עם הוריה בזמן מלחמת העולם הראשונה, ועם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 הייתה דוקטורנטית לשפות שמיות בגרמניה. חוויה זו שכנעה אותה סופית להגר לארץ ישראל, ובעזרתו של המשורר אברהם שלונסקי הצליחה להשיג סרטיפיקט ולעלות ארצה כשנתיים לאחר מכן. גולדברג אמנם עזבה את אירופה, אך המשיכה להתעמק בתרבות האירופית ולעקוב בדריכות אחר המאורעות הגדולים המתרחשים ביבשת הולדתה.
מחויבות המשורר בזמן מלחמה
שבוע מפרוץ מלחמת העולם השנייה, פרסמה גולדברג רשימה בשם "על אותו נושא עצמו" בעיתון "השומר הצעיר". היא הקדישה את רשימתה לשאלת מחויבות המשורר בזמן מלחמה. הייתה זו רשימת תגובה כנגד מאמר מערכת שהתפרסם בעיתון בריטי נחשב, בו קראה מערכת העיתון למשוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית והאמנותית ולחבר שירי עידוד ללוחמים.
כמי שחוותה את מלחמת העולם הראשונה על בשרה וראתה את התגייסות המשוררים לעידוד הלחימה, הרגישה גולדברג כי המלחמה, כל מלחמה, משכיחה מבני האדם "כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים." היא ביקשה להזכיר לקוראיה את עדיפות החי על המת "(ואפילו הם גיבורים) בשדה הקטל", את האמונה כי "נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר" וכי "לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". על כן, אסור למשורר לעודד את המלחמה בשירתו.
הידרדרות העולם הנאור לתהומות הברבריות הוא בדיוק הזמן שבו אסור "למשורר לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח." רשימת התגובה של גולדברג עוררה הדים ונתקלה בלא מעט התנגדות – גם מצד מכריה ועמיתיה של גולדברג, אך היא סירבה לזוז מעמדתה הפציפיסטית.
ביולי 1942 הוזמנה גולדברג לכינוס אגודת הסופרים העבריים, בו הוחלט על הוצאת קובץ שירים "בַּסַּעַר". אף על פי שחלפו פחות משנתיים מפרסום רשימתה והדיון הספרותי בשאלת התגייסות המשורר סירב לגווע, הסכימה גולדברג לתרום שיר עבור הקובץ. בנסיבות אלה נולד ככל הנראה שירה "האמנם עוד יבואו ימים".
אם נדמה היה כי פרסום השיר בקובץ ה"מוגש לחייל ולחיילת העברים מאת סופרי ארץ-ישראל" הוא בגידה בעקרונותיה ההומניסטיים, קריאה צמודה בשיר מלמדת שאין דבר רחוק מן האמת.
האמנם עוד יבואו ימים
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.
"האמנם עוד יבואו ימים" בלט כבר באותה תקופה בתור שיר פרטי שנעדר ממנו כמעט כל אזכור לתופת או לגורל הקיבוצי של עם ישראל. בעוד המשורר נתן אלתרמן חיבר אפוסים מצמררים על גורל העם היהודי, אברהם שלונסקי קונן על הגזע שאליו הוא משתייך ואורי צבי גרינברג קרא לנקמה יהודית בצלב, בחרה גולדברג נתיב אחר. היא עקבה בשירהּ אחר אישה המייחלת ליום שבו יחזרו החיים אל פשטותם; יום שבו יהיה מותר שוב לאהוב; יום שבו זכר הזוועות, האימה והדם כבר לא יצרבו בלהט.
אפילו לנוכח הידיעות על הטבח שנעשה בבני עמה, ועל הזוועות שעוברים מיליוני אנשים הנלחמים ומתים בזירות הרבות, שמרה גולדברג על מסר אוניברסלי-הומני, מסר הנוכח בכל יצירתה. שאיפתה הגדולה של הגיבורה בסוף השיר הוא חזרה למצב בראשיתי: " כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם."
