"ירושלים – גדולה ויפה להפליא!"

שמחה אופורית, תקווה אופטימית וחרדות פסימיות לעתיד. עיון במכתביה האישיים של תושבת ירושלים, המשוררת לאה גולדברג, שנכתבו בתקופה הסוערת שאחרי איחוד העיר, חושף טפח מהלך הרוח הלאומי באותה עת

1

לאה גולדברג בתצלום מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

שמה של לאה גולדברג מוזכר תכופות יחד עם שורה של מקומות. היא נולדה בקניגסברג, היום קלינינגרד ברוסיה האירופית. היא גדלה בקובנה, ליטא, ועד היום חושבים שאולי עליה כתבה את "משירי ארץ אהבתי". היא התגוררה בתל אביב וכתבה שם על ידידיה מרחוב ארנון. היא אפילו כתבה רומן סמי-אוטוביוגרפי שמתרחש דווקא בברלין. אבל רק לעיתים רחוקות היא מוזכרת יחד עם העיר שבה התגוררה במשך כעשרים שנים – ירושלים.

גולדברג עברה לירושלים יחד עם אמה בשנת 1950, לאחר שקיבלה הצעה ללמד בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. היא גרה בשכונת רחביה, ברחוב אלפסי 16. בבית הזה התגוררה עד יום מותה – בטרם עת – בגיל 59. בבית הזה היא גם שהתה בזמן מלחמת ששת הימים, כשהעיר הופגזה, והקרבות השתוללו בתוכה ומסביבה.

1
לאה גולדברג בביתה בירושלים. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בארכיונו של תלמידה הקרוב של גולדברג, המשורר טוביה ריבנר, יש גלויות ומכתבים שכתבה לו גולדברג סביב אותה תקופה סוערת. ריבנר התגורר בקיבוץ מרחביה הסמוך לעפולה. בגלויה קצרה ששלחה ב-16 ביוני 1967, כמעט שבוע אחרי שתמה המלחמה, עדכנה אותו גולדברג על קורותיה בזמן המלחמה, וכמובן גם על שלום אמה.

"אנחנו שלמות ובריאות, רק קצת עייפות שתינו", כתבה לו גולדברג. "לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול כשלא היינו בו [ההדגשה במקור – ע.נ.]. אמא הייתה אשת חיל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה", סיכמה גולדברג.

עם תום המלחמה הקצרה התרגשו רבים מהאפשרות לשוב ולבקר בעיר העתיקה אחרי הפסקה של 19 שנים, ביניהם גם גולדברג. מכתב שכתבה לריבנר ביולי 1967 מעיד על התקוות הגדולות שהיו לה לגבי האופק המדיני החדש – לפחות לזמן קצר.

1
גלויה ששלחה גולדברג לטוביה ריבנר, זמן קצר לאחר תום מלחמת ששת הימים. מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

בראש אותו מכתב ציינה גולדברג שהוא נכתב מירושלים, "באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!", הוסיפה בנימה אופטימית. בהמשך סיפרה שאחרי שנפלה למשכב קצר, "לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו הייתה התרופה הטובה ביותר. חוץ מקסמו של המקום היה, כנראה, טוב שהלכתי הרבה בחום והתנועה והחום הצילו את גבי. אבל כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם…נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאושרים מאוד. וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה".

גולדברג אפילו סיימה את המכתב בהזמנה לטיול. "מתי תבואו לראות את העיר העתיקה ואת בית לחם?", שאלה. "לי אין שום רצון לנסוע עכשיו לשום 'חוץ-ארץ'", כתבה שם, "פה מעניין יותר מאשר בכל מקום בעולם".

בסתיו אותה שנה, נשמעה גולדברג כבר קצת אחרת. במכתב ששלחה מפריז באוקטובר 1967 כתבה גולדברג לריבנר כך: "ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידות של השבועות הראשונים, היא שהייתה בעצם לא נורמלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני 'התרשמתי' יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה רבה על הארץ".

1
המכתבים והגלויות ששלחה לאה גולדברג לטוביה ריבנר בחודשים שאחרי מלחמת ששת הימים. מתוך ארכיון טוביה ריבנר, הספרייה הלאומית

כל מי ששהה תקופה ארוכה בחו"ל ודאי חש מתישהו חרדה לעתיד המדינה, במיוחד אם במקביל הארץ סוערת. ככה הרגישה גם לאה גולדברג, והיא אף הפליגה בזכרונותיה אל 20 שנה קודם לכן: "בין כה ובין כה אני כאן איכשהו מנותקת וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרחיק גם מקרב את הפחד, ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947…הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש 'עם פרוץ המדינה'", נזכרה גולדברג.

קשה להבין מהמכתבים הללו אילו תקוות היו לגולדברג בנוגע למצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. קשה להבין גם ממה בדיוק חששה. האם מכתבה האחרון היה תגובה להחלטות ועידת ח'רטום המפורסמת, בה התחייבו מדינות ערב לא להכיר בישראל? כנראה שלא נדע בוודאות. לא ניכר שחזתה בדיוק – לפחות לא על פי המכתבים האלו – את המצב הבטחוני והמדיני שילווה את ישראל עוד עשרות שנים קדימה. אבל אין צורך לצפות לזאת ממנה. אין זה בהכרח מתפקידם של המשוררים, להנפיק תחזיות פוליטיות. זוהי רק הזדמנות להיזכר שהדמויות שאנחנו פוגשות ופוגשים היום בשלטי רחובות ועל שטרות כסף היו אנשים אמיתיים, שחיו בעולם הזה, והילכו גם הם מדי פעם בסמטאות השוק.

כל המכתבים שמתוארים בכתבה כונסו ופורסמו גם בספר "אולי רק ציפורי מסע" בעריכת פרופ' גדעון טיקוצקי.

אם תרצו לתקן, להעיר או להוסיף על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

חשיפה: תיעוד של פעילות האינקוויזיציה הפורטוגלית בליסבון

כתבי היד מתעדים את משפטי הטריבונל של האינקוויזיציה בעיקר בליסבון ממאה שלושים השנים הראשונות של פעילותו. בדפים האלו מתועדים המשפטים אותם ניהלו הכמרים בין השאר כנגד יהודים מומרים, שהואשמו בכך שהמשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר

האינקוויזיציה הפורטוגזית

בשנת 2020, החליט הפרלמנט הפורטוגלי להכריז על ה-31 במרץ כיום הזיכרון הרשמי לקורבנות האינקוויזיציה הפורטוגלית. מדובר ביוזמה חסרת תקדים של הפרלמנט בליסבון שמעיד על רצונה של ממשלת פורטוגל להכיר בטראומה ההיסטורית של רבים אשר עונו, או נענשו בצורות אחרות על ידי בית המלוכה ואנשי האינקוויזיציה לאורך השנים.

ואכן, בשנת 1536 יזמה הכנסייה הקתולית, לפי בקשתו של מלך פורטוגל ג'ון השלישי, את האינקוויזיציה בעקבות זרם המוני של אנוסים למדינה שברחו מהאינקוויזיציה הספרדית. כתוצאה מהמרות בכפייה ורדיפה מצד האינקוויזיציה, מאות אלפי יהודים נותקו באכזריות מדתם, אם כי מספר הקורבנות היהודים במהלך שנות הפעילות של האינקוויזיציה הפורטוגלית אינו ידוע. משפטי האינקוויזציה הפורטוגלית כללו עונשים אכזריים במיוחד כמו העלאה פומבית על המוקד. המשפטים פסקו לאחר כ-250 שנה, עוד לפני ביטול מוסד האינקוויזיציה הפורטוגלית בשנת 1821.

עמוד מתוך כתב היד המתאר משפטי האוטו-דה-פה בליסבון, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

כעת, חושף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית, כתב יד של כ-60 דפים מהמאה ה-18 אשר מתעד את משפטי הטריבונל של האינקוויזיציה בעיקר בליסבון ממאה שלושים השנים הראשונות של פעילותו. בדפים האלו מתועדים המשפטים אותם ניהלו אינקוויזיטורים בין השאר כנגד בני משפחות האנוסים, שהואשמו בכך שהמשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר.

מדפי כתב היד הכרוך, שהתגלה על ידי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, עולה באופן ישיר תיעוד לפעילותם של הטריבונלים בליסבון. הספר המכונה "זיכרון של כל האוטוס-דה-פה אשר התרחשו בליסבון", חושף עשרות עמודים המתעדים בצורה תמציתית למדיי בשפה הפורטוגזית מעשי האוטו-דה-פה (הענשה פומבית של כופרים) שהתנהלו בעיר הבירה של פורטוגל, תוך אזכור קצר של משפטים מעיר טומאר, בין השנים 1540-1669, לצד תאריך מדויק, מקום המשפט ושם הכומר הנושא את הדרשה. הדרשות היוו חלק משמעותי בתהליך המשפט ושימשו כאמצעי לדיסציפלינציה של ההמון הנוצרי. הן אף זכו להפצה והנצחה באמצעות הדפוס.

העמוד הראשי של דרשת האוטו-דה-פה של הכומר פיליפה מוראירה, שהודפסה בשנת 1646, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

התיאור של ספר ה"זכרון" מכיל מספר גברים ונשים המואשמים בכפירה וציון מספרם של הנשרפים באש. בין אלה שהועמדו למשפט נמצאו "הנוצרים החדשים" שהואשמו "בהתייהדות", אולם מהדפים שנחשפים כעת עולה כי הרדיפות לא היו רק על רקע דתי, וגם "נוצרים ישנים" (נאשמים שהגיעו ממשפחות ללא רקע יהודי) הורשעו במעשי סדום, ביגמיה, החזקת ספרים אסורים וחילול הקודש. העונש המוזכר בדפים הוא הגליה "לספינת המשוטים", שבפורטוגל משמעותו הייתה עבודת פרך כעבדים.

יצוין כי במהלך מאות השנים נטשו מרבית האנוסים בפורטוגל כל סממן שיכול היה להסגיר אותם – ברית מילה, טבילה במקווה וקיום חגים יהודיים. אולם חלקם המשיכו לקיים בבתיהם טקסים דתיים יהודיים במסתור, או במועדים מאוחרים מעט מיום החג בפועל. לדוגמה, היו כאלו שחגגו בסתר את יום כיפור ופסח מספר ימים לאחר המועד האמיתי, על מנת לבלבל את אנשי האינקוויזיציה; נרות שבת הוסתרו בתוך כלי חרס; וילדים מתחת לגיל 12 לא הורשו להשתתף בטקסים הדתיים, שנערכו מאחורי דלתיים סגורות, על מנת שלא יסגירו את הסוד.

תגליות אלו שופכות אור על מציאות חיים סבוכה ועל מסירות הנפש של יהודי ספרד לשמירה על מצוות הדת גם בעת צרה.

למידע נוסף על כתב היד | מידע על פריט נוסף בנושא

בדרכו: פרנק סינטרה בשירות "ההגנה"

כך סייע הזמר המהולל למדינה שבדרך ושיטה בסוכני ה-FBl, למען ישראל

פרנק סינטרה צופה במפגן צה"לי במהלך ביקור בישראל, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. צביעה: MyHeritage

הנה, הסוף קרוב,
הזמן חולף לו עם הרוח.
רעי, לכם אומר,
בלי בושה – הכל פתוח.
חיי היו יפים,
מדבריות רבות עברתי.
אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי

("בדרכי שלי". מילים: פול אנקה. ביצוע: פרנק סינטרה. תרגום: אריק לביא)

 

מרץ 1948. הימים שלפני הקמת מדינת ישראל.

ארגון ההגנה פועל בדרכים לא דרכים כדי לחמש את היישוב היהודי. במטה חשאי של הארגון, במלון בניו יורק, נציג ההגנה טדי קולק מתכנן את מהלכיו: משימתו, בשליחותו של בן גוריון, היא להעביר כספים לקפטן אוניית נשק אירית עמוסה תחמושת שעגנה לא הרחק משם. לאחר מכן תצא האונייה בדרכה אל ארץ ישראל. אך קולק ניצב בפני בעיה קשה: סוכנים פדרלים אמריקניים עוקבים אחרי כל פעולה שלו ואנשיו. היה לו ברור שהוא לא יצליח להוציא את הכספים מהמלון בכוחות עצמו, ולשלם לקפטן. גורל משלוח הנשק שההגנה כה זקוקה לו, לוט בערפל.

צמוד למטה ההגנה, באותו בניין ממש, שוכן מועדון הלילה "קופקבנה" המפורסם. על הבר המועדון יושבים להם זה לצד זה פעילי המטה ומיטב בדרני ניו-יורק. אחד מהם, היה לא אחר מאשר הזמר והשחקן פרנק סינטרה.

"יישבתי על הבר וסינטרה ניגש אלי", שיחזר לימים קולק. "אני לא יודע מה עבר עלי באותם רגעים, אבל סיפרתי לו על מעשיי בארצות הברית ועל הדילמה שהייתי שרוי בה".

התמונה פורסמה בעיתון "דבר". 19 ביוני, 1980

יום למחרת, שעת בוקר מוקדמת. טדי קולק יוצא מהבניין מצויד בתיק. סוכני ה-FBI בעקבותיו. באותם רגעים ממש יוצא מהדלת האחורית פרנק סינטרה, ובידיו מיליון דולר בשקית נייר. הוא הולך אל המזח, מבצע את המסירה לקפטן ומנופף לשלום לאניית התחמושת המפליגה משם.

"אילו היו ימיה הראשונים של מדינה צעירה", סיפר לימים סינטרה לבתו ננסי. "רציתי לעזור. פחדתי שהם ייפלו".

פרנק סינטרה ימשיך ללוות את המדינה הצעירה למשך שנים רבות. ואת כל מה שעשה, עשה באהבה. בדרכו.

לקריאה נוספת

Sinatra: The Life – Anthony Summers, Robbyn Swan

שותפים לדבר מעשה: בתוככי הברית הישראלית-אמריקנית / יוסף מלמן, דן רביב

Stuart Davidson – Full interview about Frank Sinatra and Teddy Kollek, Jimmy Hoffa (Associate)

אלכסנדר פן המתאגרף בדו-קרב עם החיים

לא רבים יודעים שאלכסנדר פן לא התמחה רק בשירה, אלא גם באיגרוף. עוד משנות ילדותו כשנדד ברחבי רוסיה, ובהמשך כשהתחרה במועדון הספורט "מכבי" מוסקבה וכשלימד איגרוף כשהגיע לארץ. פן נהנה מהמאבק וראה באיגרוף דרך חיים. הביוגרפית שלו, פרופ' חגית הלפרין, מספרת כיצד המאבק השתקף ביצירתו, ועל הפעם ההיא כשפן ניצב בזירה מול חיים נחמן ביאליק

1

באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

המשורר אלכסנדר פן ראה את החיים כמאבק נצחי והדבר בא לידי ביטוי בחייו וביצירותיו. את סיפור מאבק ההישרדות שלו תיאר פן במיתוס ילדותו הנשמע כאגדת פלאים. פן סיפר כי אמו הייתה בתו של רוזן שוודי וצייד דובים, והוא עצמו נולד בעת שאמו ההרה נסעה לבקר את אביה שגר "בירכתי צפון". הסב היה נחוש שהתינוק יגדל איתו: "כאן נולד הילד וכאן יישאר", פסק, וכך היה. יום אחד התנפל דוב לבן על הסב ופצע אותו אנושות. לפני מותו הספיק הסב לכתוב לנכדו את כתובתו של אביו היהודי, והוא יצא לדרך נדודים ארוכה ומתישה כדי להיפגש איתו. לאיגרוף היה בדרכו מקום מרכזי. נדודיו מתוארים ברומן "סנקה ז'יד" משנת 1932, בו תיאר כיצד הצטרף לחבורה של ילדי הפקר שמילאו את רוסיה בשנותיה הסוערות של המהפכה כמוהם התפרנס בעזרת האגרוף והסכין. חייהם של נערי ההפקר היו "מלאי סבל, הרפתקאות, רעב, קור, גנבות ולפעמים גם רציחות", והחוק ששלט בחבורתם היה החוק "המדכא חלשים ומרומם חזקים – חוק האגרוף".

1
אלכסנדר פן. באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

בשנת 1920 הגיע פן למוסקבה והחל להתאמן באיגרוף במועדון הספורט היהודי "מכבי" ובמועדון הרוסי "דינמו". ספורט האיגרוף, שאותו אהב כל חייו, ביטא אצל פן צורך נפשי עמוק. "אני בוקסר לא רק בזירה, אני פייטר גם בשירה", אמר. המאבק נתן טעם ומשמעות לחייו. מאבק – בזירה ומחוצה לה, ומאבק כמטאפורה לחיים, כצורך לחוות חיים תוססים ומשמעותיים. בשנת 1948 כתב רשימה שנקראה "על עקרונות האימון בבוקס", ובה טען ש"לבוקס יש מעמד ייחודי", משום שרק בו יש "הסתכנות גופנית מתמדת, הן באימונים והן בתחרות". האיגרוף היה בעיניו המאבק הלגיטימי שמתנהל ישירות בינך לבין יריבך: אתה חובט ביריב על פי "כללי המקצוע", ואגרופו של יריבך "חורש את התוצאה על חלקי גופך, המותרים לפגיעה", כתב.

גם לאחר שעלה ארצה המשיך פן להתאגרף. הוא שכר חדר במושבה רחובות ונהג לתת שיעורי איגרוף במשטח שבחזית הבית. המשטח כונה "זירת הבוקס של פן". פן השתתף גם בתחרויות איגרוף. פרופ' דב סדן סיפר לי כי צפה בזמנו בתחרות, שבה גבר פן על מתאגרף מצרי, שאמרו עליו כי הוא אלוף מצרים.

1
אלכסנדר פן עומד משמאל. באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

קרב איגרוף מיוחד במינו ערך פן עם חיים נחמן ביאליק. ביום הולדתו העשרים ושישה של פן שחל בארבעה עשר בפברואר 1932. פן חזר מביקור בשיח' אבריק אצל השומר האגדי אלכסנדר זייד ופניו היו מועדות לבית הקפה "רצקי". בבית הקפה מצא את ביאליק יושב בחברת ידידו, מנחם דונקנבלום, לימים שופט בבית המשפט העליון. כאשר שמעו השניים, כי יום הולדתו של פן חל באותו יום, הציעו לערוך לו מסיבה, והזמינו אליה ציירים, שחקנים ואנשי בוהמה. החבורה לגמה לגימה הגונה והושרו שירים בעברית, ברוסית וביידיש. כטוב ליבם ביין הזמין ביאליק את פן ל"מאבק" ואמר:

 "ועתה אני מזמין את שנינו

לקרב ביניים בינינו

יעמדו העבה והדק

לשחק משחק המאבק".

ופן מספר: "ביאליק זרק לי 'כפפה' ואני 'הרימותיה'. ביאליק הסיר את מקטורנו, הפשיל שרוולים והתייצב בטבורו של השטיח הססגוני, כשרגליו פשוקות וידיו נתונות לפניו, משל היה מתאבק מקצועי. הכול סבבונו בעיגול רחב. [הצייר] שנדר, הלהוט אחרי מעשה 'גבורה' ערך את הטקס ה'רשמי'. בהודיעו את שמות 'המתאבקים', ביקש ללחוץ ידיים ופלט בקול רם 'פויחאלי!', כלומר התחילו. והמאבק החל. מה שהפליאני במאוד, הרי זוהי זריזותו של ביאליק, אשר 'נכנס' בתפיסה חזקה למדי והכריחני להרגיש את נחת זרועותיו. המשחק, שהפך ל'רציני', לשמחתם הרבה של 'הצופים', ארך כמה רגעים, ואז בתנועה מהירה חיבקני ביאליק חיבוק של ממש, ניתק את רגלי מן הרצפה וקרא בקול 'מאיים' של מנצח שקורבנו נתון לשבטו או לחסדו: 'בקש רחמים!' כבהרף עין ריפיתי שרירי גופי ו'חסר אונים' גלשתי לרגליו ובפי שתי אנחות: 'רחמים, הו קיסר!' תרועות הידד פרצו במלוכד מגרונותיהם של הצופים פני 'הזירה'".

1
רישומי דמות מתאגרף, בפנקס רישומים ושרבוטים של פן שנכתב ברוסית. באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

ב"מאבק" ההיתולי-ידידותי, שבין שניהם, נכנע פן החזק והצעיר מרצון לביאליק הבכיר, שנפל ממנו בכוחו הפיסי. ביאליק למעשה אינו "מאיים" על פן אלא להפך, חיבוק הקרב של ביאליק הוא חיבוק של משחק וחיבה, ופן ברצון מקבל עליו את "מלכותו" של "הקיסר". מאבק זה הוא גם סמלי. פן העריך את ביאליק וראה בו את "האב הגדול" של הספרות העברית החדשה. הוא הדגיש כי ביאליק קיבל אותו מתוך התמודדות ידידותית, מתוך "מאבק" וראה בפן, המשורר הצעיר ששירתו כל כך שונה משלו, יריב, אך יריב ראוי ונחשב.

בשירי המולדת שלו ניהל פן מאבק ודו-קרב קשה עם ארץ ישראל, המתוארת כאישה בשר ודם. האהבה בינו לבין המולדת מתוארת כאהבת ארוטית שבין גבר לאשה, אהבה מתוך קרב, אהבה שאינה מושגת בקלות ואינה שגרתית. "שיריי היו סיבובים של מכות רצח ביני לבין המולדת", אמר פן, "אינני גורס אהבה של רומיאו ויוליה". "הנשק" של המולדת הוא החום שבעזרתו היא מנסה לייבש את מקור שירתו. הנשק שלו הם הקור והשלג. לעתים נדמה כי הוא המנצח בקרב, שכן השלג שהוא מביא עמו מרוסיה מנצח את חומה של הארץ, אך בהמשך מסתבר כי הארץ היא המנצחת, שכן היא ממיסה אותו:

צָרַרְתִּי בַּשֶׁלֶג מִזְגֵּךְ הַלּוֹהֵט,

     קַרְחוֹן הֶעֱלֵיתִי עַל פְּנֵי שְׂרֵפוֹתַיִךְ,

    וְאַתְּ לֹא נִרְתַּעַת מִכֹּבֶד הַחֵטְא –

 אְנִי הַנָּמֵס בְּחִשּׁוּק זְרוֹעוֹתַיִךְ.

                   ("וּבְכָל זֹאת…")

1
עוד איור של דמות מתאגרף. האם זהו פן? מתוך פנקס רישומים שנמצא בארכיון פן. באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

גם בשירי האהבה שלו ניתן ביטוי למאבק פיזי ולכוח האגרוף. בפואמה "מכתב אל אשה" הוא מתאר כיצד הוא יושב בחברת משוררים ואומנים וביניהם גם שחקנית צעירה. אחד מהם שולח ידו אל השחקנית ומיד הוא קם להגנתה ונותן מכת אגרוף חזקה לאותו משורר הצונח מעוצמת הכאב. לעומת זאת בשיר "את ואני" הוא מתאר את האוהב המפצפץ את אפה של אהובתו ושואל: "דיממתי את אפֵּךְ?" – סלחיני המְחֻשְקֶשֶת".  את אהבתו הוא מתאר כמו זו של "פנתר דורס": "ממחבואי דמי אקפוץ, חיה פורצת, / ובין מלתעותיי תדעך נשמת טרפי".

באמצע שנות השלושים פנה פן שמאלה והצטרף למפלגה מרקסיסטית. נראה שבקבלו את האידיאולוגיה הזו ניסה פן לשנות כמה צדדים באישיותו: הוא, שהעריץ את "חוק האגרוף", ומימש אותו גם בחייו – דיבר עתה על שלום, על הימנעות מאלימות, על פיוס בין עמים. המעבר שמאלה שינה את שירתו והוא עבר מכתיבת שירה לירית לכתיבת שירה פוליטית, שבה האגרוף שוב אינו מכֶּה אלא קופא אל מול כנפיה של יונת השלום.

1
אלכסנדר פן. באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

דו-קרב מסוג אחר ניהל פן עם השתייה שלו. גבר חזק וחסון היה, אך ההתמכרות לטיפה המרה גרמה לכך שעוד בטרם מלאו לו שלושים, חלה בסוכרת. האלכוהול היה סם מוות למחלתו, אולם הוא מעולם לא חשב להפסיק לשתות. הוא התייחס לאלכוהול כמו לספורט האיגרוף וניהל עם היין מאבק ותחרות. "יש מאבק ביני ובין כמות האלכוהול המצויה", טען. "מובן שזה יוצר אווירה, שמביאה תמיד להתנגשויות, לאבל או לשמחה. יש בה הרבה דינאמיות", אמר פן. גם עם מחלתו, כמו עם השתייה, ערך מעין דו-קרב ובחן את יחסי הכוחות ביניהם. אולם ככל שהתגברה מחלתו שוב לא יכול היה להמשיך בחיי השגרה, והוא ניהל את הקרב האחרון בחייו: הקרב מול המוות.

ב-1934 כתב את "שיר השיכור", שבו תיאר בהומור ובעצב את השיכור בהליכתו המתנדנדת. השיכור שאינו מבחין בין ימין לשמאל, השיכור שחש שכל העולם מתנועע יחד איתו, וכשנתקל במשהו לא ידע לזהות אם זה שוטר או עמוד. כשלושים שנה אחר כך, בשנת 1965, כתב את השיר "רחוב העצב החד סיטרי"  – שמנהל דיאלוג עם "שיר השיכור". משיר זה נעלמו ההומור והצחוק ושולטים בו העצב ותחושת המוות. את חייו הוא מנהל ב"רחוב העצב החד-סיטרי", ושם מתקיים "דו-קרב סורר" בינו לבין הזמן שהולך ואוזל:

לא, איני רוצה להיות אינני שכזה –

   אני רוצה להיות יֶשְנִי, ואם חסר לי זמן

    אני שוכב שלשום וקם אתמול כדי היום

                              לָצֶקֶת ולעצֵב פני המחר, כי המחר אינו יליד-מחר אף פעם,

                                 הוא בן האתמולים ושִלְשוֹמִים, דו-קרב סורר ביני לבין הזמן…

1
אלכסנדר פן בדירתו. היה גם צייר. באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב

בשיר האחרון שכתב פן הוא סוגר את הדו-קרב ההיתולי עם ביאליק באופן מכמיר לב. במלאת לפן 64 פרסם את השיר "שמים, בקשו רחמים עליי!…", ובו התגלגל החיבוק הממשי של ביאליק החי לחיבוק דמיוני של ביאליק המת. השיר פותח באותה שורה, שבה פותח שירו של ביאליק "על השחיטה": "שמים, בקשו רחמים עליי". פן מוציא שורה זו מהקשרה ומבקש רחמים על עצמו בגלל סבלו הפרטי, שאינו קשור במאורע לאומי כלשהו.

    שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלַי!…

    מֵאֵיזֶה בַּקְבּוּק זֶה בָּא לִי?…

                                            כֵּן,

מֵעֹמֶק שָׁכוּחַ דּוֹמְעִים אֵלַי

פִּצְעֵי תְּפִלָּתוֹ שֶׁל בְּיַאלִיק

בשיא יגונו ובדידותו הוא נאחז כבעוגן הצלה באבי הספרות העברית. ביאליק המת, עולה כדמות מהאוב, ומחבק אותו חיבוק של אבהות, כמו שלושים שנה קודם לכן. אך פן אינו עוד הצעיר מלא הכוח, שיכול בקלות לנצח בקרב היאבקות ומעמיד פני נכנע מפאת כבודו של ביאליק. הוא חולה אנוש ושותק, משום שמרוב כאב אינו יכול לבכות, וביאליק לוחש לו מילות רחמים וניחומים:

   הַיָּי"שׁ בְּדָמִי יוֹצֵא מִכֵּלָיו.

 קִצִּי בַּמְּאוּרָה נֻבָּא לִי…

      'שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָיו'

    לוֹחֵשׁ וּמְחַבְּקְנִי בְּיַאלִיק…

התמונות בכתבה באדיבות ארכיון אלכסנדר פן במרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית ע"ש לאורה שוורץ-קיפ, אוניברסיטת תל אביב.