שמחה אופורית, תקווה אופטימית וחרדות פסימיות לעתיד. עיון במכתביה האישיים של תושבת ירושלים, המשוררת לאה גולדברג, שנכתבו בתקופה הסוערת שאחרי איחוד העיר, חושף טפח מהלך הרוח הלאומי באותה עת
שמה של לאה גולדברג מוזכר תכופות יחד עם שורה של מקומות. היא נולדה בקניגסברג, היום קלינינגרד ברוסיה האירופית. היא גדלה בקובנה, ליטא, ועד היום חושבים שאולי עליה כתבה את "משירי ארץ אהבתי". היא התגוררה בתל אביב וכתבה שם על ידידיה מרחוב ארנון. היא אפילו כתבה רומן סמי-אוטוביוגרפי שמתרחש דווקא בברלין. אבל רק לעיתים רחוקות היא מוזכרת יחד עם העיר שבה התגוררה במשך כעשרים שנים – ירושלים.
גולדברג עברה לירושלים יחד עם אמה בשנת 1950, לאחר שקיבלה הצעה ללמד בחוג לספרות באוניברסיטה העברית. היא גרה בשכונת רחביה, ברחוב אלפסי 16. בבית הזה התגוררה עד יום מותה – בטרם עת – בגיל 59. בבית הזה היא גם שהתה בזמן מלחמת ששת הימים, כשהעיר הופגזה, והקרבות השתוללו בתוכה ומסביבה.
בארכיונו של תלמידה הקרוב של גולדברג, המשורר טוביה ריבנר, יש גלויות ומכתבים שכתבה לו גולדברג סביב אותה תקופה סוערת. ריבנר התגורר בקיבוץ מרחביה הסמוך לעפולה. בגלויה קצרה ששלחה ב-16 ביוני 1967, כמעט שבוע אחרי שתמה המלחמה, עדכנה אותו גולדברג על קורותיה בזמן המלחמה, וכמובן גם על שלום אמה.
"אנחנו שלמות ובריאות, רק קצת עייפות שתינו", כתבה לו גולדברג. "לנו, אישית, לא קרה דבר חוץ מרסיס פגז ששבר חור עגול בשמשת הדלת בחדר הגדול כשלא היינו בו [ההדגשה במקור – ע.נ.]. אמא הייתה אשת חיל. לא ירדנו למקלט והצלחנו אפילו לישון בלילה", סיכמה גולדברג.
עם תום המלחמה הקצרה התרגשו רבים מהאפשרות לשוב ולבקר בעיר העתיקה אחרי הפסקה של 19 שנים, ביניהם גם גולדברג. מכתב שכתבה לריבנר ביולי 1967 מעיד על התקוות הגדולות שהיו לה לגבי האופק המדיני החדש – לפחות לזמן קצר.
בראש אותו מכתב ציינה גולדברג שהוא נכתב מירושלים, "באמת ירושלים – גדולה ויפה להפליא!", הוסיפה בנימה אופטימית. בהמשך סיפרה שאחרי שנפלה למשכב קצר, "לא התאפקתי והלכתי לשוק של העיר העתיקה וזו הייתה התרופה הטובה ביותר. חוץ מקסמו של המקום היה, כנראה, טוב שהלכתי הרבה בחום והתנועה והחום הצילו את גבי. אבל כמה נפלאה העיר הזאת עכשיו. וגם…נעים לבוא במגע עם הערבים. וכולם חשים זאת, אפילו האנשים שדעותיהם לא כאלו. והנעים ביותר שאנשי העיר העתיקה נראים מאושרים מאוד. וזה נותן הרבה תקוות. הייתי פסימית לגבי המצב הפוליטי, אבל עכשיו איכשהו מאמינה אני שיהיה לנו טוב יותר מאשר היה".
גולדברג אפילו סיימה את המכתב בהזמנה לטיול. "מתי תבואו לראות את העיר העתיקה ואת בית לחם?", שאלה. "לי אין שום רצון לנסוע עכשיו לשום 'חוץ-ארץ'", כתבה שם, "פה מעניין יותר מאשר בכל מקום בעולם".
בסתיו אותה שנה, נשמעה גולדברג כבר קצת אחרת. במכתב ששלחה מפריז באוקטובר 1967 כתבה גולדברג לריבנר כך: "ואשר לדברים הלא-משמחים – שאלת שכנינו הערביים – גם אני חרדה מאוד. הידידות של השבועות הראשונים, היא שהייתה בעצם לא נורמלית. הצרות עלולות היו לבוא. אני 'התרשמתי' יותר מדי בהתחלה ועתה חושבת אני בחרדה רבה על הארץ".
כל מי ששהה תקופה ארוכה בחו"ל ודאי חש מתישהו חרדה לעתיד המדינה, במיוחד אם במקביל הארץ סוערת. ככה הרגישה גם לאה גולדברג, והיא אף הפליגה בזכרונותיה אל 20 שנה קודם לכן: "בין כה ובין כה אני כאן איכשהו מנותקת וזה, כתמיד במקרים כאלה, גם מרחיק גם מקרב את הפחד, ומזכיר לי כל כך הרבה נסיעות בעבר, בימים מאוד-מאוד לא שקטים, כמו למשל אוקטובר-נובמבר 1947…הלא אז חזרתי ארצה מפראג ממש 'עם פרוץ המדינה'", נזכרה גולדברג.
קשה להבין מהמכתבים הללו אילו תקוות היו לגולדברג בנוגע למצב שנוצר אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. קשה להבין גם ממה בדיוק חששה. האם מכתבה האחרון היה תגובה להחלטות ועידת ח'רטום המפורסמת, בה התחייבו מדינות ערב לא להכיר בישראל? כנראה שלא נדע בוודאות. לא ניכר שחזתה בדיוק – לפחות לא על פי המכתבים האלו – את המצב הבטחוני והמדיני שילווה את ישראל עוד עשרות שנים קדימה. אבל אין צורך לצפות לזאת ממנה. אין זה בהכרח מתפקידם של המשוררים, להנפיק תחזיות פוליטיות. זוהי רק הזדמנות להיזכר שהדמויות שאנחנו פוגשות ופוגשים היום בשלטי רחובות ועל שטרות כסף היו אנשים אמיתיים, שחיו בעולם הזה, והילכו גם הם מדי פעם בסמטאות השוק.
כל המכתבים שמתוארים בכתבה כונסו ופורסמו גם בספר "אולי רק ציפורי מסע" בעריכת פרופ' גדעון טיקוצקי.
אם תרצו לתקן, להעיר או להוסיף על האמור בכתבה, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
תגובות על כתבה זו