פרנק סינטרה צופה במפגן צה"לי במהלך ביקור בישראל, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. צביעה: MyHeritage
הנה, הסוף קרוב, הזמן חולף לו עם הרוח. רעי, לכם אומר, בלי בושה – הכל פתוח. חיי היו יפים, מדבריות רבות עברתי. אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי
("בדרכי שלי". מילים: פול אנקה. ביצוע: פרנק סינטרה. תרגום: אריק לביא)
מרץ 1948. הימים שלפני הקמת מדינת ישראל.
ארגון ההגנה פועל בדרכים לא דרכים כדי לחמש את היישוב היהודי. במטה חשאי של הארגון, במלון בניו יורק, נציג ההגנה טדי קולק מתכנן את מהלכיו: משימתו, בשליחותו של בן גוריון, היא להעביר כספים לקפטן אוניית נשק אירית עמוסה תחמושת שעגנה לא הרחק משם. לאחר מכן תצא האונייה בדרכה אל ארץ ישראל. אך קולק ניצב בפני בעיה קשה: סוכנים פדרלים אמריקניים עוקבים אחרי כל פעולה שלו ואנשיו. היה לו ברור שהוא לא יצליח להוציא את הכספים מהמלון בכוחות עצמו, ולשלם לקפטן. גורל משלוח הנשק שההגנה כה זקוקה לו, לוט בערפל.
צמוד למטה ההגנה, באותו בניין ממש, שוכן מועדון הלילה "קופקבנה" המפורסם. על הבר המועדון יושבים להם זה לצד זה פעילי המטה ומיטב בדרני ניו-יורק. אחד מהם, היה לא אחר מאשר הזמר והשחקן פרנק סינטרה.
"יישבתי על הבר וסינטרה ניגש אלי", שיחזר לימים קולק. "אני לא יודע מה עבר עלי באותם רגעים, אבל סיפרתי לו על מעשיי בארצות הברית ועל הדילמה שהייתי שרוי בה".
יום למחרת, שעת בוקר מוקדמת. טדי קולק יוצא מהבניין מצויד בתיק. סוכני ה-FBI בעקבותיו. באותם רגעים ממש יוצא מהדלת האחורית פרנק סינטרה, ובידיו מיליון דולר בשקית נייר. הוא הולך אל המזח, מבצע את המסירה לקפטן ומנופף לשלום לאניית התחמושת המפליגה משם.
"אילו היו ימיה הראשונים של מדינה צעירה", סיפר לימים סינטרה לבתו ננסי. "רציתי לעזור. פחדתי שהם ייפלו".
פרנק סינטרה ימשיך ללוות את המדינה הצעירה למשך שנים רבות. ואת כל מה שעשה, עשה באהבה. בדרכו.
מה עושה מגן-דוד נוצץ במרכז כתרה של מלכת ממלכת איים באוקיינוס השקט? ולמה הוא חלק מסמל המדינה? מה הקשר למלכת שבא ולברית המילה? מסע חובק עולם בעקבות כוכב עם שישה קודקודים
בצדו הדרומי-מערבי של האוקיינוס השקט שוכנת ממלכת איים קטנה, שמוכרת לנו בשם טונגה. בשנת 2022 היא עלתה מעט לכותרות משום שבתוך זמן קצר חוותה התפרצות של הר געש תת-ימי בסמוך לחופיה, שהובילה בתורה לגלי צונאמי ענקיים שזרעו הרס רב; ואז רעידת אדמה חזקה שהכתה במקום פחות משבועיים לאחר מכן. כמו שקורה לפעמים במקרים כאלה, כשארץ רחוקה רחוקה מאוד פתאום מופיעה בחדשות, הסקרנות לגביה מתעוררת, ומתבקש לנסות ולגלות עליה עוד פרטים.
מה כבר אנחנו יודעים על טונגה? שהיא מדינת איים בדרום האוקיינוס השקט, שבכל אולימפיאדה מגיע נושא הדגל שלה למצעד הפתיחה לבוש רק בחצאית קש ומרוח בשמן, ושהסרט "מואנה" של דיסני מתרחש שם באזור המשוער. איי טונגה – יש כ-150 כאלה – ידועים לעיתים בשם "איי הידידות", השם שנתן למקום רב-החובל ג'יימס קוק. קוק בחר בשם זה לאחר שהתקבל באיים בסבר פנים יפות, לכאורה, משום שספינתו עגנה שם בזמן פסטיבל מקומי גדול. בני המקום הם חלק מהעמים הפולינזיים, שמתפרשים על פני האוקיינוס השקט, העצום בגודלו, מפיג'י ועד הוואי. לכאורה, התרבות הפולינזית היא תרבות שונה ורחוקה מזו היהודית והישראלית, תרבות שבה קיימים חצאי אלים וסיפורי עם עוסקים בבריאתם של אגוזי קוקוס. לכן, הופתעתי מאוד שזמן קצר אחרי שהתחלתי לחפש מידע על הממלכה הרחוקה הזו, גיליתי סמל מאוד מוכר.
המלכה סָלוטֶה טוּפּוֹאוּ השלישית עלתה על כס המלוכה בשנת 1918 ושלטה בטונגה עד מותה ב-1965. כהונתה, בת 47 השנים, היא הארוכה ביותר מבין כל המלכים והמלכות של טונגה בהיסטוריה. אפשר לומר שהיא כמו "המלכה אליזבת" שלהם. שלא כמו אליזבת השנייה מבריטניה, סלוטה הייתה ידועה בגובהה – 1.91 – שגם הפך אותה לשם דבר בעולם ונתן לעיתוני העולם את הזכות להשתמש בכינוי "המלכה הענקית".
ידיעה בעיתון הביאה את שמעה עד לישראל הרחוקה בשנת 1953 מסופר שכאשר הופיעה להכתרת המלכה אליזבת השנייה בלונדון, סיפרה שסבתה נכחה בהכתרת המלכה ויקטוריה, ועל אף גשם שוטף סירבה לסגור את גג הכרכרה בה נסעה במהלך מסע ההכתרה. כך סבבה ברחובות לונדון נוטפת מים ונופפה מחייכת לקהל צפה בתהלוכה. לא נוכל לסיים את הפרק הזה בחייה ללא הסיפור הבא: בביקורה אז בממלכה נשאלה על ידי העיתונאים מאין מבטאה האנגלי היפה. המלכה סלוטה חייכה וענתה: "מה הפלא? הלא בעורקיי זורם דם אנגלי, שהרי סבא שלי זלל בשעתו שני מיסיונרים אנגלים שהגיעו להפיץ באי שלנו את האמונה הנוצרית".
סלוטה טוּפּוֹאוּ השלישית חיה במאה ה-20, ועל כן קיים תיעוד מצולם שלה. באחד מדיוקנותיה, רשמי למראה, היא מופיעה בשמלה לבנה, על חזה סרט, והיא עטויה בגלימת פרווה מלכותית כמיטב המסורת האירופית דווקא. אבל הפרט המפתיע ביותר מופיע על ראשה. בתמונה הזו היא חובשת כתר מיוחד עם סמל עתיק, אך כזה שלרוב אינו מקושר לאיי האוקיינוס השקט. מעל פניה הנעימות, במרכז הכתר הנוצץ, משובץ דווקא מגן דוד – או כוכב בעל שישה קודקודים.
איך הגיע הסמל שאנחנו מכירים, זה שלכאורה מסמל את היהודים, אל מדינה בפולינזיה, ועוד כזאת שידועה מאז המאה ה-19 כמדינה נוצרית אדוקה? זה מה שניסינו לברר. מתברר שהכוכב בעל ששת הקודקודים מופיע גם בסמל המדינה של טונגה ואפילו פעמיים. מגן דוד לבן וגדול במרכז הסמל, ועליו צלב אדום, מסמל את האומה. עוד שלושה מגני דוד קטנים בצד שמאל למעלה, מסמלים את שלוש קבוצות האיים המרכזיות שמרכיבות את הממלכה, או לפי דעות אחרות את שלוש השושלות המלכותיות שבית המלוכה הנוכחי הוא ענף שלהן. אותו עיצוב מופיע גם על הדגל המלכותי של טונגה. יתרה מכך, מגיני דוד הופיעו מדי פעם על בולים שהונפקו בממלכה, ועל מטבעות שהוטבעו בה.
מדוע משתמשים תושבי טונגה דווקא בסמל הזה? מיד רציתי לנסות ולגלות, אך מתברר שבישראל אין היסטוריונים רבים שחוקרים את ההיסטוריה והתרבות של איי האוקיינוס השקט. ניסיתי כיוון אחר – השאלה שלי הוברקה עד לשגריר ישראל בניו זילנד שאחראי גם על טונגה וגם ביקר באיים באותה עת. אבל גם כששאל את בני שיחו במקום לא הצליח לקבל תשובה מדויקת.
למען האמת, כוכב מלא בעל שישה קודקודים מופיע בסמלים רבים, ואינו קשור דווקא למגן-דוד שמזוהה עם היהדות. כידוע, גם המגן-דוד עצמו, זה המורכב משני משולשים כמו על דגל ישראל, הוא סמל שהיה ידוע בתרבויות המזרח מזה אלפי שנים ואומץ על ידי היהודים רק בשלב מאוחר יחסית. ההיסטוריון איאן קמפבל, שחקר את ההיסטוריה של טונגה, ידע לספר לי שאת סמל המדינה שהוזכר לעיל עיצב הכומר שירלי בייקר, מיסיונר נוצרי ששהה בממלכת טונגה במשך כשלושים שנים בסוף המאה ה-19. במקורות אחרים נטען שאת הסמל עיצב נסיך מקומי. בכל מקרה, הסמלים שמופיעים בו הם בבירור מערביים, ומקורם קרוב לוודאי בהשפעת גורמים חיצוניים, כנראה מיסיונרים נוצרים.
ונראה שהסיפור לא נגמר בסמל המדינה. על חלון הכנסייה המלכותית בבירת טונגה מופיע גם כן מגן דוד גדול והפסגה הגבוהה ביותר בטונגה נקראת "הר ציון". מסתבר שאותם מיסיונרים הביאו איתם כנראה גם סיפורים נוספים שקשרו בין אנשי טונגה לבין עמי המזרח הקרוב הקדמוניים, וניסו אולי ליצור חיבור רגשי בין תושבי טונגה לבין סיפורי התנ"ך.
כומר אנגלי בשם ג'יימס מולטון שימש ראש הכנסייה בטונגה וכתב בתחילת המאה ה-20 מאמר בו טען שמקורם של אנשי טונגה במפרץ הפרסי. על פי ההיסטוריונית ד"ר פאולה לאטו, בת טונגה, מולטון חיבר טקסט נוסף ובו הטענה המעניינת שמלך ממלכת שְבָא ונתיניו התיישבו בטונגה, בהוואי, בניו זילנד, בטהיטי ובסמואה. על פי ההערכות, ממלכת שבא שכנה דווקא באזור מפרץ עדן – בתימן או באתיופיה. אולם המיסיונרים שהגיעו לאיי טונגה טיילו כנראה "עם התנ"ך ביד", ואת הטענה הלא מאוד סבירה לחיבור בין טונגה לממלכת שבא ביססו על מזמור תהילים ע"ב, פסוק 10 בו נכתב: "מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ; מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ". החיבור בין האיים המוזכרים בפסוק לבין מלכי שבא וסבא עורר ככל הנראה את דמיונם של אנשי הדת הנוצרים.
התיאולוג בן המקום ד"ר מא'אפוּ פּאלוּ הרחיב מעט את הסיפור. לטענתו הפסוק מתהילים עוסק במתנות שיעניקו אותם מלכים למשיח. "אלה תכונות שמאפיינות טונגאים בכל מקום. הם ידועים בנדיבות שלהם", הוא אומר על תושבי האיים שקיבלו את השם "איי הידידות", כזכור. "על פי התיאוריה הזאת, בנה של מלכת שבא נטש את כס המלכות והחליט לנווט אל מעבר לים התיכון, וכך הגיע בסופו של דבר אל טונגה", הוא מספר.
פאלו מגלה שהמיסיונרים מצאו עוד קווי דמיון בין סיפורי התנ"ך למציאות שפגשו בטונגה. "בספר מלכים א' פרק כ"ב מסופר על כמה מנהגים פגאניים, והם דומים לפולחן שהיה לנו בטונגה לפני שהופצה פה הנצרות במאה ה-19. מעבר לזה, עוד מימי קדם נהגו למול גברים בטונגה. האמונה הייתה שאותו נסיך שְבאי שהתחיל את ההתיישבות בטונגה – לכאורה – הביא את המנהגים האלה לכאן". על מנהג ברית המילה שנפוץ באיים פאלו מוסיף פאלו שלמרבה העניין דווקא גופם של מלכי טונגה נחשב לקדוש כל כך עד שהם היו הגברים היחידים בממלכה שלא נימולו.
ברור לכל שסיפורים אלו הגיעו כולם, יחד עם סמל המגן-דוד, ממיסיונרים נוצרים נלהבים שביקשו לחבר את התושבים המקומיים לסיפורי התנ"ך ודרכם לנצרות – שאכן אומצה בהתלהבות במדינת האיים. יחד איתה אימצו כנראה הטונגאים את הקישור לעם העברי העתיק, למגן-דוד ולשם ציון. כאן המקום להזכיר, שמלבד הקשרים המסתוריים לסמלים בעלי שיוך מקראי יש בטונגה ובפולינזיה בכללה גם מסורות עתיקות מקומיות מסקרנות, עם פנתאון אלים רחב ומיתוסים רבים שלא עסקנו בהם כאן כלל.
ומה בדבר הכתר היפה של המלכה סאלוטה? נותרו לנו עדיין שאלות רבות שלא הצלחנו לקבל עליהן תשובה. לא הצלחנו למצוא אזכור נוסף של הכתר שהופיע בתמונה. לא הצלחנו לגלות מתי נוצר, היכן נוצר ועבור מי. לא הצלחנו לברר האם מלכים נוספים עשו בו שימוש מאז והיכן הוא נמצא היום. ייתכן שישנם גם עוד סיפורים תיאולוגיים אחרים מהסוג הזה שקושרים לכאורה בין אנשי טונגה לבין העבר המקראי, ואולי תוכלו גם אתם לשפוך אור על חוטים נוספים שנמתחים מהמזרח התיכון אל האוקיינוס השקט.
אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.
הפגישה המקרית של ביאליק שהולידה שיר אביב אירוטי
טיול בשדה בזמן נופש, מפגש מקרי עם נערה, מגע קל בשערה המתבדר. כל אלו הספיקו לחיים נחמן ביאליק כדי לכתוב שיר אביבי שמתפקע מרמיזות אירוטיות ושמחת חיים מתפרצת. אחר כך נעמי שמר הצמידה לחן, יהורם גאון ביצע, ולהיט נולד. חוקר הזמר עפר גביש קם ויצא להביא את הסיפור מאחורי "קומי צאי"
חיים נחמן ביאליק השובב עם סיגריה בידו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
חג הפסח הוא גם חג החירות וגם חג האביב, והשיר "קומי צאי" שכתב חיים נחמן ביאליק מסמל את זה וגם את זה. עניין האביב פשוט יותר: באחת מהופעותיו בדפוס השיר אפילו נקרא "אביב בא", ולא בשם הרשמי שנתן לו מחברו – ועל כך עוד בהמשך. עניין החירות מורכב קצת יותר, כי הפעם אין הכוונה לחירות לאומית כלשהי, אלא לחירות שנטל לעצמו ביאליק לעסוק בנושא – אוי לעיניים שכך קוראות – האהבים ואפילו אהבהבים. האהבים ניכרים בשיר בכל שורה, וביאליק מצטט בו משיר השירים בחן רב. האהבהבים, או הבה נאמר במישרים, משחקי האהבה, מופיעים בעיקר במה שכתב ביאליק על אודות שירו, ולא רק בתוכו. החירות הזו, כפי שנראה מיד, הצריכה גם ללכת נגד הזרם. השיר הקליל והנועז עורר ויכוחים עם כמה מהמעורבים בפרסומו, ובכמה אכסניות הוא אפילו נאלץ לעבור מה שניתן לכנות צנזורה.
בבואי לנבור בקורות השיר אני נדרש לויכוח עקרוני שמלווה אותי עוד מבית הספר התיכון. מורתי לספרות הייתה רות גפן-דותן, אחותו של ישראל גפן, כלומר דודתו של יהונתן, בת לשבט היוצרים העָנֵף. מורתי רבת היחס, חזרה ואמרה לנו שלא חשוב מה עבר על המשורר טרם כתיבת השיר: "אתה תאמר לי מה שאתה מוצא בו ולא חשוב אם בדיוק כאבה לו השן אתמול בלילה". למרות גילי הזערורי דאז חשבתי כבר אז שמורתי האהודה טועה. לדברים שברקע יש משמעות מרכזית בהבנת שיר ויצירות אומנות בכלל. כך גם בשיר הזה.
אבל במקרה של "קומי צאי" יש בפנינו בעיה עקרונית. אנחנו לא יודעים מתי נכתב השיר. אנחנו לא יודעים היכן. מהשיר לא נותר אפילו כתב יד, כפי שנכתב במהדורה המדעית של כתבי ביאליק, בעריכתו של פרופ' דן מירון. ולמרות זאת יש מידע רב אחר.
מה אנחנו כן יודעים?
בשנת 1900 הגיע ביאליק בן ה-27 לאודסה. המעבר מוולוז'ין או מז'יטומיר לאודסה, היה מהפכה אדירה אז, הרבה יותר מאשר לעבור ממושב חוסן או מהקריות לתל-אביב, כפי שעשו לדוגמה קובי אפללו, מיכה שטרית או ארקדי דוכין. למרות שביאליק כבר "סומן" כמשורר מבטיח – את "אל הציפור" פרסם כבר בגיל 19 – היה המעבר דרמטי עבור עלייתו המטאורית.
שלוש שנים מאז נחיתתו במרכז העניינים התרבותי, הציוני, ומה לא, והנה קיבל ביאליק את מה שניתן לכנות "הצעה שאי אפשר לסרב לה". יוסף קלוזנר, ההיסטוריון, חוקר הספרות ועורך כתב העת "השילוח", הזמין אותו לערוך את המדור הספרותי בירחון המכובד. זה היה הישג ענק שכאמור, אין לדחותו.
אבל הייתה בעיה. מערכת "השילוח" ישבה בוורשה. ביאליק היה נשוי כבר כעשר שנים ועדיין חשוך ילדים. תשכחו מרכב צמוד ואחזקת דירה ומשפחה, ותבינו שביאליק נאלץ לקבל החלטה קשה. והוא קיבל. הוא השאיר את אשתו, מניה, באודסה, ועבר בגפו לורשה למשך שנתיים(!). לפתע, בבדידותו, החלו להתרגש על הגבר הצעיר גם הרפתקאות אחרות.
ממש באותם ימים פגש ביאליק בנערה שסחררה את ראשו. כפי שהזכרנו, ביאליק היה נשוי. ובאותה עת כבר היה קשור לאישה נוספת. הייתה זו אסתר יוֹסֶלביץ' סלֶפּיַאן, שהכל הכירו בשם אירה יאן. ציירת, אשת חברה, זוהרת וסוערת, שביאליק הכיר בזמן שתחקר את אירועי הפרעות בקישינב. אבל הנה, במהלך חופשה בעיירת הנופש מרוזי שליד ורשה, פגש ביאליק את אותה נערה שהותירה את חותמה – ותסלח לי מורתי – בשיר שבו אנו עוסקים.
ההיכרות בין ביאליק לנערה העלומה ארכה רק שלושה ימים עד שהיא נעלמה. לא הייתי מזכיר את הפרשייה כלל, לולא היה עושה זאת ביאליק עצמו. הוא כתב על כך לשותפו, קלוזנר, ולידידו הסופר ש. בן ציון, שבמכתב אליו ציין בהקשר זה: "ואני קרוב הייתי לאהבה".
בעצם, גם לפי עדותו של ביאליק, לא קרה שם הרבה. שיא הקרבה אליה הגיעו היה כשהנערה הרשתה לו ללטף את שערה. אך לביאליק זה היה המון. למשורר זה היה מספיק על מנת שיניב שירים. לדעת החוקרים, שלושה שירים לפחות נולדו מהמפגש הזה. אחד מהם הוא שירנו, "קומי צאי".
פרסום ראשון ואיך זה קשור לפרשייה
על פי המהדורה המדעית של כתבי ביאליק שערך דן מירון השיר נכתב בחורף תרס"ה (1905), כלומר כשנה וחצי לאחר המפגש הקצר ההוא. אבל עורך "השילוח", יוסף קלוזנר, לא אהב אותו: "שירך – סלח לי ברוב טובך – הוא…יפה וריק שלא כדרכך", כתב לביאליק. ניתן להבין שהיו כאלה שהיה להם קשה עם הפתיחות שגילה המשורר שעמד על סף הכרתו כ"המשורר הלאומי". ולמרות הביקורת, התפרסם "קומי צאי" ב"השילוח" כבר בפברואר אותה שנה.
הפעם הראשונה שהשיר כונס בספר הייתה במהדורת תרס"ח (1908) ולמיקומו שם יש משמעות. היה זה במדור "שירי האהבה", לאחר השירים "אייך", ו"ציפורת". גם שירים אלה עשירים באירוטיקה. הסמיכות הזו מלמדת על הקשר שברקע כתיבתם. המבקר פ. לחובר כתב ש"ההתעוררות ליצירתם [של שלושת השירים] באה לו למשורר עם החוויה [בעיר מרוזי] שעליה סיפר לרעו באותה איגרת".
הנה כי כן, "קומי צאי" עשיר בביטויים על גבול האירוטיקה. דומני שאם היו כתובים בלשון יומיום, השווה לכל נפש, היו נפסלים לשידור. הנה כמה מהם, ועל מנת שלא להיכשל בלשון לא נקייה, אשאירם כפי שנכתבו ולא אפרשם: "אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה", "נוֹשְׁקִים מְזוּזוֹת פְּתָחָיִךְ", "וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ", וכך גם אזכור הפרח בעל השם הסמלי כל כך בפסוק "וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת". אין ספק שמה שעזר לשיר "לעבור", הוא הציטוטים הרבים משיר השירים. הכללת המגילה בכתבי הקודש, והכשרתה על ידי ר' עקיבא, זיכתה גם את שירנו בכרטיס הכניסה לספרי ביאליק ה"מהוגנים".
ובכל זאת היו צנזורות כבר אז. במקראה "שבילים" שערך יעקב פיכמן לבני הנעורים פורסם רק הבית הראשון של השיר, שהוא מהוגן מהאחרים. אלא שעדיין היה משהו שהפריע. אז במקום "קומי צאי אחותי כלה" נכתב שם "קומי צאי אחותי תמה" ומסביר עורך המהדורה המדעית של כתבי ביאליק, שהשינוי נעשה כדי להתאים את הנוסח לקוראים הצעירים של המקראה.
על השיר המולחן
באוקטובר 1973 הלחינה נעמי שמר את "קומי צאי". יהורם גאון שר את השיר והוא היה מיד ללהיט גדול. והנה השיר המבוצע שונה מהנוסח הכתוב. משמונת בתי השיר נטלה הפזמוראית (כך ביקשה לקרוא למלאכתה), ארבעה בלבד. האם זה מקרה, או נסיבות מקצב ומשקל בלבד, ששורות כמו "נושקים מזוזות פתחייך" לא נכללו בנוסח המושר? לדעתה של בתה, הללי (ללי) שמר, השיקולים היו טכניים בלבד, לפי מה שהסתדר לה הכי טוב וכמובן מה שדיבר אליה יותר. יש בנוסח המושר עוד שינויים רבים ביחס למקור, בעיקר סיכולי מילים ושורות והשמטות קטנות. חיפשתי איזשהו דף שעליו סימנה נעמי שמר הערות, מחקה שורות, סיכלה מילים, ולא מצאתי. לא באוספי המשפחה ולא בארכיון כתביה בספרייה הלאומית.
(בית 4 – נמחקו שלוש מילים ראשונות, מילה רביעית הוכפלה והושמה כשורה שניה, שורה לפני אחרונה הוקדמה)
גַּם-בַּלֵּב שָׁב וַיְחִי
פֶּרַח דּוֹדַי, נָתַן רֵיחוֹ –
צְאִי בָרְכִיהוּ בַּאֲבִיבֵךְ;
אַף אֲנִי, אַף אֲנִי
אֶת-אֲבִיבִי בָּךְ אַשְׁכִּינָה
וַאֲבָרְכֵךְ וַאֲנִיבֵךְ.
(בית 5 – הושמט)
עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר,
וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת,
צְאִי אֵלַי כְּחֶזְיוֹן רוּחַ!
וְנָהַרְתְּ, וְשָׂחַקְתְּ,
וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן,
וִיהִי רֵיחֵךְ כַּתַּפּוּחַ.
(בית 6 מושר כלשונו)
יַחְדָּו נַפְלִיג אֶל הַשָּׂדֶה
וְאֶל הָהָר וְאֶל הַגָּיְא,
וַאֲלַקְּטָה שָׁם זִכְרִיּוֹת;
אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי-טָל,
פְּנִינֵי-טָל –
אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת.
(בית 7 – הושמט)
אָסֹף אֶאֱסֹף קַרְנֵי אוֹר,
קַרְנֵי אוֹר,
וַאֲלַקְּטָה בֵּין שׁוֹשַׁנִּים;
אֶעֱנֹד מִצְחֵךְ צִיצֵי זִיו,
צְפִירוֹת זָהָב, זֵרֵי פָז,
וְאֶקְשֹׁר לְרֹאשֵׁךְ כְּתָרִים קְטַנִּים.
(בית 8 – הושר כבמקור)
יַחְדָּו נֵרֵד אֶל הַמַּעְיָן,
וְכָמוֹךְ, מָלֵא רֹךְ,
עַלִּיז, בָּהִיר וְאַוְרִירִי,
תַּחַת שְׁמֵי אֲדֹנָי
עִם הַגָּל וְעִם הַדְּרוֹר
יַזְהִיר אַף יְצַלְצֵל שִׁירִי.
האם פגע השיר בגדלות המשורר הלאומי? האם היה נכון לצנזר בו ביטויים או מילים? והאם האירוע שחווה ביאליק בפועל חשוב להבנת השיר? ניתן היה לראות בשיר דו-שיח עם שיר השירים המקודש, וניתן היה לראות בשיר שובבות ומיניות סתמיות, בלי קשר לכלום. אני חש שידיעת הסיפור על קשריו של ביאליק עם שלוש נשים במקביל, ועל הרפתקת "כמעט אהבה", תוך קריאה משולבת של שלושה שירי אהבהבים, מוסיפה להנאה.
בכל מקרה קיבלנו שיר נפלא, עם מילים נהדרות, לחן חי ותוסס, וביצוע מרנין של זמר נפלא.
עפר גביש, הוא חוקר זמר ומנחה אירועי סיפור ושיר. את ממצאי חיפושיו בתולדות השירים, הוא מביא בתוכניות טלויזיה ורדיו, בספרים ומאמרים עיתונאיים שפרסם, בהרצאות משולבות זמר, ובטיולים מזמרים אל המקומות בהם, או עליהם, נכתבו השירים, בארץ ובעולם.
משפטו של הגירוש
גירוש קסטיליה וארגון בעיני היסטוריונים ספרדים-איבריים בין המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה
הנה הוא רבותי, קחו ומכרו אותו", האינקוויזיטור הראשי תומס דה טורקמדה מתפרץ לחדר המלך והמלכה ובידו צלב עם דמותו של ישו כאשר הוא שומע כי הם שוקלים לבטל את צו הגירוש לאחר שהיהודים הציעו להם כסף בתמורה (תמונה המבוססת על סיפור ספרדי-נוצרי אפוקריפי) מתוך: Llorente, Juan Antonio, Historia critica de la Inquisición de España, Madrid 1981, I, p. 204
בתאריך 31 במרץ 1492, החליטו מלכי קסטליה וארגון, איסבל ופרננדו, לחתום על צו המורה לגרש את כל היהודים תושבי ממלכותיהם שיסרבו להיטבל לנצרות תוך ארבעה חודשים. גירוש זה ידוע היום בשם "גירוש ספרד", אפשר בטעות, משום שמלכות נווארה הקטנה, שהיום היא חלק ממדינת ספרד המודרנית, אך היתה מדינה עצמאית בשנת 1492, גירשה את תושביה היהודים רק בשנת 1498.
בניגוד לצווי גירוש אחרים של יהודים מאירופה, התייחדו המלכים הקתוליים בכך שציינו במפורש את הסיבה לגירוש. הצורך בגירוש נבע לדעתם מבעיית "הנוצרים הרעים" אשר מתייהדים בהשפעת היהודים אשר מעודדים אותם לכך ואף משתפים אותם בטקסיהם הדתיים. המלכים הקתוליים העידו כי ניסו לעצור את ההתייהדות באמצעות הפרדת מגורי היהודים מהנוצרים, הקמת האינקוויזיציה כדי לשפוט את הנוצרים שהתייהדו וגירוש היהודים מחבל אנדלוסיה שם היתה בעיית "הנוצרים הרעים" חריפה במיוחד. אולם מאמציהם היו ללא הועיל והיהודים לא חדלו ממעשיהם. על כן לא נותרה ברירה אחרת אלא לגרש את היהודים למען טובת הדת הנוצרית ,אף שייתכן שחלק מהיהודים חפים מפשע ואינם מסייעים להתיהדות, שכן: "כי כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזה חבורה או באיזה ציבור יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו וייתיסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים, ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים [ראוי] שיגורשו מן היישובים ואפילו בעבור מקרים פחותי ערך, שיש בהם לגרום נזק למדינה, קל וחומר בעד הפשע הגדול שבפשעים והמסוכן והמידבק ביותר" [על פי תרגומו של חיים ביינארט].
ראוי לציין כי בצו מוזכרים "יהודים" ו"נוצרים רעים" בלבד ולא מוזכרים כלל ה"קונברסוס" או האנוסים. אנשים אלו חי כידוע כקבוצה נפרדת בין היהודים לנוצרים הוותיקים בקסטיליה ובארגון של סוף המאה החמש-עשרה. יתכן שההיעדר נבע מתקוותם של המלכים הקתולים כי הקונברסוס והנוצרים הוותיקים יתאחדו לקבוצה אחת לאחר שיגורשו היהודים. תקווה זו כידוע לא התקיימה. במשך אותם ארבעה חודשים יכלו היהודים למכור את מטלטליהם ולקחת עמם את רכושם כל עוד לא מדובר בכסף ובזהב או ברכוש אחר האסור בהוצאה על פי חוקי הממלכות.
בהיסטוריוגרפיה הספרדית של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה התקבלו בדרך כלל הסברי המלכים הקתולים. אמנם היו השגות מסוימות על גירוש היהודים בעיקר בשל הנזק הכלכלי והיישובי שנגרם לספרד, אך הן נדחו בשל התועלת לדת ולאמונה שצריכה להיות חשובה יותר למלכים נוצרים מאשר אינטרסים חומריים. כך למשל כתב הפילוסוף הספרדי בלטסר גרסיאן בחיבורו פוליטיקה, שנכתב בראשית המאה השבע-עשרה: "פרננדו התפרסם בזכות ייסוד הטריבונל הקדוש של האינקוויזציה יותר משבזכות ייסוד מלכותו וזכה ל[]תהילה] משום שגירש את היהודים מספרד ופחות משום שהפך אותה לגבירת ממלכות רבות". בשנת 1761 שיבח מחבר ספרדי אחר אנריקה פלורס את המלכה איסבל על להטה הדתי שהביאה אותה לעודד את הפצת הדת בקרב המוסלמים ולערוך רפורמה במסדרי הנזורה. אולם מעשים אלו לא "כיבו את הלהט שבער בקרבה לטוהר של אמונתנו הקדושה", על כן החליטה המלכה לגרש גם את היהודים בשל העוצמה הגדולה שהשיגו בממלכה שנבעה מניהול הרנטות המלכותיות. איסבל השיגה את תמיכת פרננדו בגירוש היהודים ובכך הם נתנו לנתיניהם "להבין כי הם דוחים את האינטרסים הארציים למען כבוד האל, ולא ירשו לאויבי האל, אשר מטרתם היא רק תועלת עצמם לשבת בממלכותיהם". אולם בסופו של דבר לא נגרם נזק כלכלי גדול לממלכותיהם. אמנם המלכים הקתולים איבדו נתינים וממון ובשל כך "נמצאו פוליטיקאים שלא אישרו את ההחלטה לגרש את היהודים", אך ההשגחה העליונה "פיצתה" אותם על כך, בהוסיפה להם נתינים רבים תחת "אלו שאינם שייכים למושיע", זאת הודות לכיבושה של ממלכת גרנדה המוסלמית ולהתנצרות תושביה ולגילוי וכיבוש העולם החדש. אם כך לדעת פלורס גילויה וכיבושה של אמריקה הן מעין "פיצוי שמימי" על גירוש היהודים. ניתן להבין את ההיסטוריונים של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה שראו מעין חסד דתי בעלייתה של ספרד למעמד של מעצמה עולמית, כי האם אפשר להבין הצלחה אימפריאלית ללא חסד שמימי?
אף אבי ההשכלה הספרדית הנזיר הבנידקטיני חרונימו בניטו פאיחו טען כי המלכים הקתוליים גרשו את היהודים רק בשל להט דתי ולא בשל אינטרסים כלכליים. כדי להוכיח זאת הוא השווה בין גירוש קסטיליה וארגון ב1492 לגירוש היהודים מצרפת בשנת 1306. לדעתו גירוש צרפת בניגוד לגירוש קסיטיליה וארגון כן נעשה מתאוות בצע ולא מקנאות דתית. את ההשוואה עשה פאיחו במכתב תשובה ליהודי מקהילת באיונה שהקשה עליו בשאלת יחסה הקשה של ספרד ליהודים, כדבריו: יחשוב אדוני כי אני מביא את הגירוש מספרד כמקרה דומה לזה הצרפתי, אולם טעות בידו. הגירוש מצרפת היה ברברי, אכזרי וטיראני. לא היה כך בספרד; ואני אוכיח זאת רק בעזרת מחברים צרפתיים … "חפץ המלך פיליפ לגרש את היהודים ממלכתו, והוא ציווה לתפוס את כולם ביום אחד שזה היה ה-22 ביולי 1306 והצו ניתן בכזאת פתאומיות שהיהודים כנראה לא קיבלו אף סימן מוקדם [למה שעומד להתרחש]. כל רכושם הוחרם, כאשר השאירו לכל אחד ואחד רק את הכסף הדרוש על מנת לצאת מהממלכה והם הוענשו בעונש מוות אם יעזו לחזור. מעט יהודים קיבלו את הטבילה אחרים מתו בדרך, מרעב או מקשיים אחרים". ישווה אדוני מקרה זה למקרה זה. במקרה הראשון (הצרפתי) היתה סיבת הגירוש תאוות בצע של המלך בצוותא עם חוסר הומאניות משוועת. במקרה השני (הספרדי) המוטיב היחיד היה האהבה לטוהר האמונה מעל לכל אינטרס אחר. מלך צרפת הרוויח הרבה מזה שגירש את היהודים כי שדד אותם לפני כן, המלך הקתולי איבד הרבה בשל כך משום שאיבד את האוצרות הגדולים שנתן ליהודים להוציא ממלכתו". ואכן לעומת התנהגותו של מלך צרפת שנתן את הצו בפתאומיות ללא התרעה והחרים מיד את רכושם של היהודים, ניתן לראות את איסבל ופרננדו אשר נתנו ליהודים ארבעה חודשים לצאת ממלכתם כמו גם אפשרות למכור את רכושם כהומניים ממש.
מאחר והגירוש לא היה מעשה שראוי להתבייש בו, אין להתפלא כי חלק מההיסטוריונים הספרדיים בני המאות השש עשרה עד השמונה עשרה רשמו מספרים גבוהים ומנופחים של מגורשים. מספרים אלו העידו על שבחם של המלכים הקתוליים שלא נרתעו משום קורבן כלכלי למען האמונה הקתולית. כך למשל ההיסטוריון הספרדי הבולט ביותר בסוף המאה השש-עשרה חואן דה מריאנה הזכיר 170,000 משפחות של מגורשים או 800,000 איש. הכלכלן הספרדי בן ראשית המאה השבע-עשרה פדרו פרננדס דה נוורטה הזכיר מספר של שני מיליון מגורשים. הערכות אלו גבוהות בהרבה מהערכותיהם של המחברים היהודיים, שכן אברבנאל הזכיר רק שלוש מאות אלף מגורשים וגדליה אבן יחיא שש מאות אלף. ההיסטוריונים בני זמנינו צנועים יותר והערכותיהם נעות בין שלושים למאתיים אלף מגורשים.
אולם האם תפיסה זו של הגירוש המשיכה להיות דומינאנטית גם במאה התשע-עשרה? ברשימה הבאה אענה על שאלה זו.