איך הגיע מגן דוד לכתר של המלכה הענקית של טונגה?

מה עושה מגן-דוד נוצץ במרכז כתרה של מלכת ממלכת איים באוקיינוס השקט? ולמה הוא חלק מסמל המדינה? מה הקשר למלכת שבא ולברית המילה? מסע חובק עולם בעקבות כוכב עם שישה קודקודים

1

המלכה סאלוטה טוּפּוֹאוּ השלישית מטונגה

בצדו הדרומי-מערבי של האוקיינוס השקט שוכנת ממלכת איים קטנה, שמוכרת לנו בשם טונגה. בשנת 2022 היא עלתה מעט לכותרות משום שבתוך זמן קצר חוותה התפרצות של הר געש תת-ימי בסמוך לחופיה, שהובילה בתורה לגלי צונאמי ענקיים שזרעו הרס רב; ואז רעידת אדמה חזקה שהכתה במקום פחות משבועיים לאחר מכן. כמו שקורה לפעמים במקרים כאלה, כשארץ רחוקה רחוקה מאוד פתאום מופיעה בחדשות, הסקרנות לגביה מתעוררת, ומתבקש לנסות ולגלות עליה עוד פרטים.

1
העיר ניאפו, טונגה. מתוך ויקימדיה

מה כבר אנחנו יודעים על טונגה? שהיא מדינת איים בדרום האוקיינוס השקט, שבכל אולימפיאדה מגיע נושא הדגל שלה למצעד הפתיחה לבוש רק בחצאית קש ומרוח בשמן, ושהסרט "מואנה" של דיסני מתרחש שם באזור המשוער. איי טונגה – יש כ-150 כאלה –  ידועים לעיתים בשם "איי הידידות", השם שנתן למקום רב-החובל ג'יימס קוק. קוק בחר בשם זה לאחר שהתקבל באיים בסבר פנים יפות, לכאורה, משום שספינתו עגנה שם בזמן פסטיבל מקומי גדול. בני המקום הם חלק מהעמים הפולינזיים, שמתפרשים על פני האוקיינוס השקט, העצום בגודלו, מפיג'י ועד הוואי. לכאורה, התרבות הפולינזית היא תרבות שונה ורחוקה מזו היהודית והישראלית, תרבות שבה קיימים חצאי אלים וסיפורי עם עוסקים בבריאתם של אגוזי קוקוס. לכן, הופתעתי מאוד שזמן קצר אחרי שהתחלתי לחפש מידע על הממלכה הרחוקה הזו, גיליתי סמל מאוד מוכר.

המלכה סָלוטֶה טוּפּוֹאוּ השלישית עלתה על כס המלוכה בשנת 1918 ושלטה בטונגה עד מותה ב-1965. כהונתה, בת 47 השנים, היא הארוכה ביותר מבין כל המלכים והמלכות של טונגה בהיסטוריה. אפשר לומר שהיא כמו "המלכה אליזבת" שלהם. שלא כמו אליזבת השנייה מבריטניה, סלוטה הייתה ידועה בגובהה – 1.91 – שגם הפך אותה לשם דבר בעולם ונתן לעיתוני העולם את הזכות להשתמש בכינוי "המלכה הענקית".

1
על המלכה סאלוטה מטונגה. מתוך "דבר", 27 במרץ 1932

ידיעה בעיתון הביאה את שמעה עד לישראל הרחוקה בשנת 1953  מסופר שכאשר הופיעה להכתרת המלכה אליזבת השנייה בלונדון, סיפרה שסבתה נכחה בהכתרת המלכה ויקטוריה, ועל אף גשם שוטף סירבה לסגור את גג הכרכרה בה נסעה במהלך מסע ההכתרה. כך סבבה ברחובות לונדון נוטפת מים ונופפה מחייכת לקהל צפה בתהלוכה. לא נוכל לסיים את הפרק הזה בחייה ללא הסיפור הבא: בביקורה אז בממלכה נשאלה על ידי העיתונאים מאין מבטאה האנגלי היפה. המלכה סלוטה חייכה וענתה: "מה הפלא? הלא בעורקיי זורם דם אנגלי, שהרי סבא שלי זלל בשעתו שני מיסיונרים אנגלים שהגיעו להפיץ באי שלנו את האמונה הנוצרית".

סלוטה טוּפּוֹאוּ השלישית חיה במאה ה-20, ועל כן קיים תיעוד מצולם שלה. באחד מדיוקנותיה, רשמי למראה, היא מופיעה בשמלה לבנה, על חזה סרט, והיא עטויה בגלימת פרווה מלכותית כמיטב המסורת האירופית דווקא. אבל הפרט המפתיע ביותר מופיע על ראשה. בתמונה הזו היא חובשת כתר מיוחד עם סמל עתיק, אך כזה שלרוב אינו מקושר לאיי האוקיינוס השקט. מעל פניה הנעימות, במרכז הכתר הנוצץ, משובץ דווקא מגן דוד – או כוכב בעל שישה קודקודים.

1
המלכה סאלוטה טוּפּוֹאוּ השלישית עם כתר מגן דוד. מתוך ויקימדיה

איך הגיע הסמל שאנחנו מכירים, זה שלכאורה מסמל את היהודים, אל מדינה בפולינזיה, ועוד כזאת שידועה מאז המאה ה-19 כמדינה נוצרית אדוקה? זה מה שניסינו לברר. מתברר שהכוכב בעל ששת הקודקודים מופיע גם בסמל המדינה של טונגה ואפילו פעמיים. מגן דוד לבן וגדול במרכז הסמל, ועליו צלב אדום, מסמל את האומה. עוד שלושה מגני דוד קטנים בצד שמאל למעלה, מסמלים את שלוש קבוצות האיים המרכזיות שמרכיבות את הממלכה, או לפי דעות אחרות את שלוש השושלות המלכותיות שבית המלוכה הנוכחי הוא ענף שלהן. אותו עיצוב מופיע גם על הדגל המלכותי של טונגה. יתרה מכך, מגיני דוד הופיעו מדי פעם על בולים שהונפקו בממלכה, ועל מטבעות שהוטבעו בה.

1
סמל טונגה. מגן דוד גדול במרכז ועוד שלושה קטנים מצד שמאל למעלה. מתוך ויקימדיה

מדוע משתמשים תושבי טונגה דווקא בסמל הזה? מיד רציתי לנסות ולגלות, אך מתברר שבישראל אין היסטוריונים רבים שחוקרים את ההיסטוריה והתרבות של איי האוקיינוס השקט. ניסיתי כיוון אחר – השאלה שלי הוברקה עד לשגריר ישראל בניו זילנד שאחראי גם על טונגה וגם ביקר באיים באותה עת. אבל גם כששאל את בני שיחו במקום לא הצליח לקבל תשובה מדויקת.

למען האמת, כוכב מלא בעל שישה קודקודים מופיע בסמלים רבים, ואינו קשור דווקא למגן-דוד שמזוהה עם היהדות. כידוע, גם המגן-דוד עצמו, זה המורכב משני משולשים כמו על דגל ישראל, הוא סמל שהיה ידוע בתרבויות המזרח מזה אלפי שנים ואומץ על ידי היהודים רק בשלב מאוחר יחסית. ההיסטוריון איאן קמפבל, שחקר את ההיסטוריה של טונגה, ידע לספר לי שאת סמל המדינה שהוזכר לעיל עיצב הכומר שירלי בייקר, מיסיונר נוצרי ששהה בממלכת טונגה במשך כשלושים שנים בסוף המאה ה-19. במקורות אחרים נטען שאת הסמל עיצב נסיך מקומי. בכל מקרה, הסמלים שמופיעים בו הם בבירור מערביים, ומקורם קרוב לוודאי בהשפעת גורמים חיצוניים, כנראה מיסיונרים נוצרים.

1
הכנסייה החופשית של טונגה, בעיר הבירה. בחלון המרכזי ניתן להבחין במגן דוד. מתוך ויקימדיה

ונראה שהסיפור לא נגמר בסמל המדינה. על חלון הכנסייה המלכותית בבירת טונגה מופיע גם כן מגן דוד גדול והפסגה הגבוהה ביותר בטונגה נקראת "הר ציון". מסתבר שאותם מיסיונרים הביאו איתם כנראה גם סיפורים נוספים שקשרו בין אנשי טונגה לבין עמי המזרח הקרוב הקדמוניים, וניסו אולי ליצור חיבור רגשי בין תושבי טונגה לבין סיפורי התנ"ך.

כומר אנגלי בשם ג'יימס מולטון שימש ראש הכנסייה בטונגה וכתב בתחילת המאה ה-20 מאמר בו טען שמקורם של אנשי טונגה במפרץ הפרסי. על פי ההיסטוריונית ד"ר פאולה לאטו, בת טונגה, מולטון חיבר טקסט נוסף ובו הטענה המעניינת שמלך ממלכת שְבָא ונתיניו התיישבו בטונגה, בהוואי, בניו זילנד, בטהיטי ובסמואה. על פי ההערכות, ממלכת שבא שכנה דווקא באזור מפרץ עדן – בתימן או באתיופיה. אולם המיסיונרים שהגיעו לאיי טונגה טיילו כנראה "עם התנ"ך ביד", ואת הטענה הלא מאוד סבירה לחיבור בין טונגה לממלכת שבא ביססו על מזמור תהילים ע"ב, פסוק 10 בו נכתב: "מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים, מִנְחָה יָשִׁיבוּ; מַלְכֵי שְׁבָא וּסְבָא, אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ". החיבור בין האיים המוזכרים בפסוק לבין מלכי שבא וסבא עורר ככל הנראה את דמיונם של אנשי הדת הנוצרים.

התיאולוג בן המקום ד"ר מא'אפוּ פּאלוּ הרחיב מעט את הסיפור. לטענתו הפסוק מתהילים עוסק במתנות שיעניקו אותם מלכים למשיח. "אלה תכונות שמאפיינות טונגאים בכל מקום. הם ידועים בנדיבות שלהם", הוא אומר על תושבי האיים שקיבלו את השם "איי הידידות", כזכור. "על פי התיאוריה הזאת, בנה של מלכת שבא נטש את כס המלכות והחליט לנווט אל מעבר לים התיכון, וכך הגיע בסופו של דבר אל טונגה", הוא מספר.

1
מלכת שבא. מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, הספרייה הלאומית

פאלו מגלה שהמיסיונרים מצאו עוד קווי דמיון בין סיפורי התנ"ך למציאות שפגשו בטונגה. "בספר מלכים א' פרק כ"ב מסופר על כמה מנהגים פגאניים, והם דומים לפולחן שהיה לנו בטונגה לפני שהופצה פה הנצרות במאה ה-19. מעבר לזה, עוד מימי קדם נהגו למול גברים בטונגה. האמונה הייתה שאותו נסיך שְבאי שהתחיל את ההתיישבות בטונגה – לכאורה – הביא את המנהגים האלה לכאן". על מנהג ברית המילה שנפוץ באיים פאלו מוסיף פאלו שלמרבה העניין דווקא גופם של מלכי טונגה נחשב לקדוש כל כך עד שהם היו הגברים היחידים בממלכה שלא נימולו.

ברור לכל שסיפורים אלו הגיעו כולם, יחד עם סמל המגן-דוד, ממיסיונרים נוצרים נלהבים שביקשו לחבר את התושבים המקומיים לסיפורי התנ"ך ודרכם לנצרות – שאכן אומצה בהתלהבות במדינת האיים. יחד איתה אימצו כנראה הטונגאים את הקישור לעם העברי העתיק, למגן-דוד ולשם ציון. כאן המקום להזכיר, שמלבד הקשרים המסתוריים לסמלים בעלי שיוך מקראי יש בטונגה ובפולינזיה בכללה גם מסורות עתיקות מקומיות מסקרנות, עם פנתאון אלים רחב ומיתוסים רבים שלא עסקנו בהם כאן כלל. 

ומה בדבר הכתר היפה של המלכה סאלוטה? נותרו לנו עדיין שאלות רבות שלא הצלחנו לקבל עליהן תשובה. לא הצלחנו למצוא אזכור נוסף של הכתר שהופיע בתמונה. לא הצלחנו לגלות מתי נוצר, היכן נוצר ועבור מי. לא הצלחנו לברר האם מלכים נוספים עשו בו שימוש מאז והיכן הוא נמצא היום. ייתכן שישנם גם עוד סיפורים תיאולוגיים אחרים מהסוג הזה שקושרים לכאורה בין אנשי טונגה לבין העבר המקראי, ואולי תוכלו גם אתם לשפוך אור על חוטים נוספים שנמתחים מהמזרח התיכון אל האוקיינוס השקט.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, לתקן, להעיר או להאיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

משפטו של הגירוש

גירוש קסטיליה וארגון בעיני היסטוריונים ספרדים-איבריים בין המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה

הנה הוא רבותי, קחו ומכרו אותו", האינקוויזיטור הראשי תומס דה טורקמדה מתפרץ לחדר המלך והמלכה ובידו צלב עם דמותו של ישו כאשר הוא שומע כי הם שוקלים לבטל את צו הגירוש לאחר שהיהודים הציעו להם כסף בתמורה (תמונה המבוססת על סיפור ספרדי-נוצרי אפוקריפי) מתוך: Llorente, Juan Antonio, Historia critica de la Inquisición de España, Madrid 1981, I, p. 204

בתאריך 31 במרץ 1492, החליטו מלכי קסטליה וארגון, איסבל ופרננדו, לחתום על צו המורה לגרש את כל היהודים תושבי ממלכותיהם שיסרבו להיטבל לנצרות תוך ארבעה חודשים. גירוש זה ידוע היום בשם "גירוש ספרד", אפשר בטעות, משום שמלכות נווארה הקטנה, שהיום היא חלק ממדינת ספרד המודרנית, אך היתה מדינה עצמאית בשנת 1492, גירשה את תושביה היהודים רק בשנת 1498.

בניגוד לצווי גירוש אחרים של יהודים מאירופה, התייחדו המלכים הקתוליים בכך שציינו במפורש את הסיבה לגירוש. הצורך בגירוש נבע לדעתם מבעיית "הנוצרים הרעים" אשר מתייהדים בהשפעת היהודים אשר מעודדים אותם לכך ואף משתפים אותם בטקסיהם הדתיים. המלכים הקתוליים העידו כי ניסו לעצור את ההתייהדות באמצעות הפרדת מגורי היהודים מהנוצרים, הקמת האינקוויזיציה כדי לשפוט את הנוצרים שהתייהדו וגירוש היהודים מחבל אנדלוסיה שם היתה בעיית "הנוצרים הרעים" חריפה במיוחד. אולם מאמציהם היו ללא הועיל והיהודים לא חדלו ממעשיהם. על כן לא נותרה ברירה אחרת אלא לגרש את היהודים למען טובת הדת הנוצרית ,אף שייתכן שחלק מהיהודים חפים מפשע ואינם מסייעים להתיהדות, שכן: "כי כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזה חבורה או באיזה ציבור יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו וייתיסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים, ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים [ראוי] שיגורשו מן היישובים ואפילו בעבור מקרים פחותי ערך, שיש בהם לגרום נזק למדינה, קל וחומר בעד הפשע הגדול שבפשעים והמסוכן והמידבק ביותר" [על פי תרגומו של חיים ביינארט].

3. כנסיית סנטה מריה לה בלנקה, ששימשה בעבר כאחד מבתי הכנסת של טולדו, כמחסן לחומרי בנייה (איור מאמצע המאה התשע-עשרה מתוך אוסף באואר שבספריה הלאומית)

ראוי לציין כי בצו מוזכרים "יהודים" ו"נוצרים רעים" בלבד ולא מוזכרים כלל ה"קונברסוס" או האנוסים. אנשים אלו חי כידוע כקבוצה נפרדת בין היהודים לנוצרים הוותיקים בקסטיליה ובארגון של סוף המאה החמש-עשרה. יתכן שההיעדר נבע מתקוותם של המלכים הקתולים כי הקונברסוס והנוצרים הוותיקים יתאחדו לקבוצה אחת לאחר שיגורשו היהודים. תקווה זו כידוע לא התקיימה. במשך אותם ארבעה חודשים יכלו היהודים למכור את מטלטליהם ולקחת עמם את רכושם כל עוד לא מדובר בכסף ובזהב או ברכוש אחר האסור בהוצאה על פי חוקי הממלכות.

בהיסטוריוגרפיה הספרדית של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה התקבלו בדרך כלל הסברי המלכים הקתולים. אמנם היו השגות מסוימות על גירוש היהודים בעיקר בשל הנזק הכלכלי והיישובי שנגרם לספרד, אך הן נדחו בשל התועלת לדת ולאמונה שצריכה להיות חשובה יותר למלכים נוצרים מאשר אינטרסים חומריים. כך למשל כתב הפילוסוף הספרדי בלטסר גרסיאן בחיבורו פוליטיקה, שנכתב בראשית המאה השבע-עשרה: "פרננדו התפרסם בזכות ייסוד הטריבונל הקדוש של האינקוויזציה יותר משבזכות ייסוד מלכותו וזכה ל[]תהילה] משום שגירש את היהודים מספרד ופחות משום שהפך אותה לגבירת ממלכות רבות". בשנת 1761 שיבח מחבר ספרדי אחר אנריקה פלורס את המלכה איסבל על להטה הדתי שהביאה אותה לעודד את הפצת הדת בקרב המוסלמים ולערוך רפורמה במסדרי הנזורה. אולם מעשים אלו לא "כיבו את הלהט שבער בקרבה לטוהר של אמונתנו הקדושה", על כן החליטה המלכה לגרש גם את היהודים בשל העוצמה הגדולה שהשיגו בממלכה שנבעה מניהול הרנטות המלכותיות. איסבל השיגה את תמיכת פרננדו בגירוש היהודים ובכך הם נתנו לנתיניהם "להבין כי הם דוחים את האינטרסים הארציים למען כבוד האל, ולא ירשו לאויבי האל, אשר מטרתם היא רק תועלת עצמם לשבת בממלכותיהם". אולם בסופו של דבר לא נגרם נזק כלכלי גדול לממלכותיהם. אמנם המלכים הקתולים איבדו נתינים וממון ובשל כך "נמצאו פוליטיקאים שלא אישרו את ההחלטה לגרש את היהודים", אך ההשגחה העליונה "פיצתה" אותם על כך, בהוסיפה להם נתינים רבים תחת "אלו שאינם שייכים למושיע", זאת הודות לכיבושה של ממלכת גרנדה המוסלמית ולהתנצרות תושביה ולגילוי וכיבוש העולם החדש. אם כך לדעת פלורס גילויה וכיבושה של אמריקה הן מעין "פיצוי שמימי" על גירוש היהודים. ניתן להבין את ההיסטוריונים של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה שראו מעין חסד דתי בעלייתה של ספרד למעמד של מעצמה עולמית, כי האם אפשר להבין הצלחה אימפריאלית ללא חסד שמימי?

אף אבי ההשכלה הספרדית הנזיר הבנידקטיני חרונימו בניטו פאיחו טען כי המלכים הקתוליים גרשו את היהודים רק בשל להט דתי ולא בשל אינטרסים כלכליים. כדי להוכיח זאת הוא השווה בין גירוש קסטיליה וארגון ב1492 לגירוש היהודים מצרפת בשנת 1306. לדעתו גירוש צרפת בניגוד לגירוש קסיטיליה וארגון כן נעשה מתאוות בצע ולא מקנאות דתית. את ההשוואה עשה פאיחו במכתב תשובה ליהודי מקהילת באיונה שהקשה עליו בשאלת יחסה הקשה של ספרד ליהודים, כדבריו: יחשוב אדוני כי אני מביא את הגירוש מספרד כמקרה דומה לזה הצרפתי, אולם טעות בידו. הגירוש מצרפת היה ברברי, אכזרי וטיראני. לא היה כך בספרד; ואני אוכיח זאת רק בעזרת מחברים צרפתיים … "חפץ המלך פיליפ לגרש את היהודים ממלכתו, והוא ציווה לתפוס את כולם ביום אחד שזה היה ה-22 ביולי 1306 והצו ניתן בכזאת פתאומיות שהיהודים כנראה לא קיבלו אף סימן מוקדם [למה שעומד להתרחש]. כל רכושם הוחרם, כאשר השאירו לכל אחד ואחד רק את הכסף הדרוש על מנת לצאת מהממלכה והם הוענשו בעונש מוות אם יעזו לחזור. מעט יהודים קיבלו את הטבילה אחרים מתו בדרך, מרעב או מקשיים אחרים". ישווה אדוני מקרה זה למקרה זה. במקרה הראשון (הצרפתי) היתה סיבת הגירוש תאוות בצע של המלך בצוותא עם חוסר הומאניות משוועת. במקרה השני (הספרדי) המוטיב היחיד היה האהבה לטוהר האמונה מעל לכל אינטרס אחר. מלך צרפת הרוויח הרבה מזה שגירש את היהודים כי שדד אותם לפני כן, המלך הקתולי איבד הרבה בשל כך משום שאיבד את האוצרות הגדולים שנתן ליהודים להוציא ממלכתו". ואכן לעומת התנהגותו של מלך צרפת שנתן את הצו בפתאומיות ללא התרעה והחרים מיד את רכושם של היהודים, ניתן לראות את איסבל ופרננדו אשר נתנו ליהודים ארבעה חודשים לצאת ממלכתם כמו גם אפשרות למכור את רכושם כהומניים ממש.

2. תמונת חרונימו בניטו פאיחו מתוך:
Feijoo, Benito Jeronimo, Teatro crítico universal, ó, Discursos varios en todo género de materias, para desengaño de errores comunes, Madrid 1765, I, p. [4]

מאחר והגירוש לא היה מעשה שראוי להתבייש בו, אין להתפלא כי חלק מההיסטוריונים הספרדיים בני המאות השש עשרה עד השמונה עשרה רשמו מספרים גבוהים ומנופחים של מגורשים. מספרים אלו העידו על שבחם של המלכים הקתוליים שלא נרתעו משום קורבן כלכלי למען האמונה הקתולית. כך למשל ההיסטוריון הספרדי הבולט ביותר בסוף המאה השש-עשרה חואן דה מריאנה הזכיר 170,000 משפחות של מגורשים או 800,000 איש. הכלכלן הספרדי בן ראשית המאה השבע-עשרה פדרו פרננדס דה נוורטה הזכיר מספר של שני מיליון מגורשים. הערכות אלו גבוהות בהרבה מהערכותיהם של המחברים היהודיים, שכן אברבנאל הזכיר רק שלוש מאות אלף מגורשים וגדליה אבן יחיא שש מאות אלף. ההיסטוריונים בני זמנינו צנועים יותר והערכותיהם נעות בין שלושים למאתיים אלף מגורשים.

אולם האם תפיסה זו של הגירוש המשיכה להיות דומינאנטית גם במאה התשע-עשרה? ברשימה הבאה אענה על שאלה זו.

הספרים של הימלר במדפי הספרייה הלאומית

לרב המרצחים היינריך הימלר הייתה ספרייה פרטית. כמה מספריו, בחתימת ידו, הגיעו בדרך לא דרך לירושלים

היינריך הימלר מפקד ה־SS

שלמה שונמי, מבכירי הספרייה הלאומית לשעבר, הקדיש את חייו לאיתור ספריות יהודיות שנותרו באירופה אחרי השואה ולהבאתם לישראל. במהלך עשרות שנים של פעילות, הוא הצליח להביא ארצה מאות אלפי ספרים. רבים מהם הגיעו לספרייה הלאומית.

בריאיון שנערך עמו ב-1977, הוא סיפר שבין היתר הגיעו מגרמניה ספרים מאוספו הפרטי של לא פחות מהיינריך הימלר, מפקד ה־SS ומהדמויות החזקות ביותר בגרמניה הנאצית.

החלטתי לנסות לאתרם.

היינריך הימלר מפקד ה־SS

הימלר היה אדמיניסטרטור מוכשר שהצליח לחבר בין מערכות פיקוד ושלטון רבות ומורכבות תוך כדי הטלת אימה על אזרחי גרמניה ויתר תושבי אירופה. הוא, יותר מכל אחד אחר, היה אחראי לגירוש היהודים לגטאות במזרח אירופה, להקמת מחנות הריכוז וההשמדה ולרציחתם של שישה מיליון יהודים ועוד מיליוני בני עמים אחרים. בשונה מבכירים נאצים אחרים כמו יוסף גאבלס, להימלר לא הייתה השכלה אקדמית מעמיקה. ובכל זאת הוא השקיע זמן רב בפיתוח תאוריות גזעיות ומחקרים מדעיים לכאורה, כדי להוכיח את עליונות הגזע הארי וגם, להבדיל, את הנחיתות של עמים אחרים. קל לדמיין אותו מוקף בספרי היסטוריה, פולקלור ומדע של הוגים וחוקרים גרמנים ואחרים.

היינריך הימלר מפקד ה־SS

ידוע כי ספרייתו האישית של אדולף היטלר נמצאה לאחר המלחמה ונשלחה לספריית הקונגרס בוושינגטון. הספרייה של מערכת העיתון האנטישמי Der Sturmer הגיעה לספריית Yeshiva University בניו יורק. אבל מה עלה בגורל ספריו של הימלר?

הימלר גילה עניין רב במיסטיקה ובעל־טבעי, ורבים מספריו עסקו בנושא. חלק מהספרים הללו, המכונים "ספריית המכשפה", נתגלו לפני כמה שנים בצ'כיה.

ומה עם הספרים המסורתיים יותר כמו קצת אנטישמיות קלאסית?

כפי שקורה לעיתים קרובות, גם השאלה המסקרנת הזו נפתרה במקרה. אחרי שנים של חיפושים, נתקלתי במקרה באחד הספרים מספרייתו האישית של הימלר באוסף הספרייה הלאומית.

הספר "Der Aufstieg der Juden" של העיתונאי פרדיננד פריד הוא תיאור היסטורי של עם ישראל מאז ימי חורבן בית המקדש השני ועד לתקופה הרומית. פריד הצטרף ל־SS וקודם על־ידי הימלר עצמו. את עותק הספר השמור בספרייה הלאומית הקדיש פריד להימלר בתור נאמנו ושותפו לברית המאבק.

שנה וחצי לאחר הקדשת הספר חתם הימלר את שמו בראש העמוד באותיות גדולות בדיו ירוק עם ציון התאריך שבו כנראה סיים את הקריאה, 28.12.38.

ספרו של פרדיננד פריד, שהוקדש להימלר. חתימתו של הימלר בראש העמוד

עד היום החזקתי בידיי הרבה מאוצרות הספרייה, אבל המחשבה שלפני 84 שנים אחזו בספר הזה ידיו המגואלות בדם של ארכיטקט השואה, הייתה מזעזעת בלשון המעטה.

בעזרת הספר הזה מצאתי ספר נוסף מספרייתו של הימלר. הפעם היה זה הספר "Schriften für das deutsche Volk" של המזרחן וחוקר המקרא האנטישמי פאול דה לגארד בנושא ממשל ופוליטיקה. בראש עמוד השער חתם הימלר את שמו.

הספר הבא שמצאתי הוא "Die Vererbung der Geistigen Begabung", העוסק בנושאים של תורשה וגזע והשפעתם על אופי ואינטליגנציה. הימלר חתם את שמו כרגיל והוסיף את התאריך 22.1.39.

שני ספרים נוספים שגיליתי באותה הזדמנות לא השתייכו לספרייתו האישית, אלא נשלחו בידי הימלר לספריית סניף התנועה הנאצית בחיפה. כן, היה דבר כזה.

הדף הראשון מתוך שלושה המפרטים את ספרי הסניף החיפאי של הנאצים בארץ ישראל.  ספרו של הימלר הוא ה־12 ברשימה. צילום: ארכיון המדינה

לפני מלחמת העולם השנייה חיו בארץ ישראל פחות מ־2,500 אזרחים גרמנים, רובם במושבות של אגודת הטמפלרים, שהייתה פלג דתי שנפרד מהכנסייה הפרוטסטנטית בגרמניה ואנשיו עלו לארץ באמצע המאה ה־19. את הסניף הארצישראלי של התנועה הנאצית ייסד Karl Ruff, אדריכל שנולד בחיפה להורים בני האגודה הטמפלרית. חבורות נאציות נפתחו במושבות בחיפה, יפו, ירושלים ושרונה (תל אביב), ועד סוף 1933 כבר נמנו בהן 121 חברים. הסניף הארצישראלי המשיך להתרחב, והחברים אף לא פחדו לערוך מצעדים בלבוש נאצי עם דגלי צלב הקרס ברחובות הערים. לחיזוק חברי הסניף שלחה התנועה הנאצית מגרמניה פמפלטים, ספרים ואפילו מכשירי רדיו זולים כדי להאזין לשידורי התעמולה מברלין. לקראת פרוץ המלחמה חלק מהגברים גויסו לצבא הגרמני והפליגו לאירופה. יתר התושבים בארץ נכלאו או גורשו בידי שלטונות המנדט (לקריאה נוספת לחצו כאן).

דגלים של הסניף הארצישראלי של התנועה הנאצית

בין הספרים שהגיעו לספרייה הנאצית בחיפה היו כאלו ששלח הימלר עצמו. לימים פירקו הבריטים את ההתארגנות בחיפה, והספרים התגלגלו לבסוף אל הספרייה הלאומית. בינתיים מצאתי רק שניים מהם. הספר הראשון, "Bauernbrauch im Jahreslauf", מתאר את חיי הכפר, הטבע, המנהגים והפולקלור הגרמני. הספר השני, "Die Schutzstaffel als antibolschewistische Kampforganisation", הוא ספרו של הימלר עצמו על תולדות העם הגרמני, ייסוד ה־SS והתכונות הגזעיות והנפשיות הנדרשות מחברי הארגון.

שני הספרים נפתחים בהקדשה קצרה לחבורה הנאצית בחיפה מתאריך 9.11.1937. בשניהם מתנוססת גם חתימה בכתב ידו של הימלר בצירוף דרגתו, Reichsführer SS.

ספרו של הימלר על ה־SS. נתרם לחבורה הנאצית בחיפה, 1937

סגרתי את ספריו של הימלר בזהירות, החזרתי אותם למחסן אוסף הנדירים של הספרייה הלאומית והלכתי… לחפש אלכוג'ל.

נד־נד: בואו להתנדנד בנדנדה של חיים נחמן ביאליק

לא רוצים לנדנד לכם, אבל בואו לגלות לחנים שלא הכרתם לשיר הנדנדה המפורסם, וגם כמה הצעות שנדחו (תודה לאל) למילה בשפה העברית למשחק הילדים הידוע

הילדה עמליה קליין והילד נדב רזניק על נדנדה, קיבוץ שפיים, אמצע שנות ה־40. התמונה מתוך רשומה הנכללת בפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן־צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה? –
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ
לַשָּׁמַיִם.

("נדנדה", חיים נחמן ביאליק)

כך נולדה המילה "נדנדה"

קשה להאמין, אבל למתקן השעשועים האהוב "נַדְנֵדָה" כמעט שקראו בעברית "מִכְרָעָה", לפחות לפי הצעתו של מחדש השפה העברית אליעזר בן־יהודה. "מכרעה" נפסלה בעיקר בשל הדמיון הלא קטן למילה הלא ממש נאה "מחראה". ואם דוד ילין לא היה מתערב בדקה האחרונה, ייתכן שהיינו נשארים עם השם "מרגוחה", שהתמודד גם הוא על התואר העברי הנחשק למשחק הילדים הפופולרי. לא מאמינים? הנה, באותיות רש"י, מנמק ביוני 1895 עורך עיתון "הצבי", אליעזר בן־יהודה, את הצעותיו לשם:

"הצבי", 14 ביוני, 1895. מי רוצה לשחק במכרעה/מרגוחה?

 

שבועיים חלפו, ואז גילה בן־יהודה כי מחדש מילים ידוע אחר, איש החינוך דוד ילין, זיהה בהקשר הזה את הפועל "נדנד" במדרש "בראשית רבה" פרק נג:

לֹא נִדְנְדָה עֲרִיסָה תְּחִלָּה אֶלָּא בְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ…

וכך נולדה המילה "נדנדה", ובא לציון גואל.

"הצבי", 28 ביוני, 1895. אליעזר בן־יהודה משתכנע, וכך נולדה המילה "נדנדה"

 

השיר מתחיל להתנדנד

השיר "נדנדה", שכתב חיים נחמן ביאליק, פורסם בפעם הראשונה בשנת 1906 במקראה "שפת ילדים" שערכו ח"פ ברגמן וש"ח ברכוז. המקראה יצאה לאור באודסה בהוצאת מוריה, שייסד ביאליק כמה שנים קודם לכן.

השיר הופיע בסופו של סיפורון קצר שזכה לשם "הנדנדת" ותיאר חבורת ילדים המקימים לעצמם נדנדה מקרש וחבית. ביאליק עצמו כלל לא חתום על השיר:

הגרסה השנייה והמלאה של השיר הופיעה בספר השירים והסיפורים של ביאליק, "שירים ופזמונות לילדים". הספר, שאייר נחום גוטמן, יצא לאור בשנת 1933:

 

הלחנים הידועים יותר וידועים פחות

המלחין דניאל סמבורסקי אומנם נולד רק ב־1909, שלוש שנים אחרי שהשיר פורסם לראשונה, אבל את הלחן שלו ל"נדנדה" כולנו מכירים. הלחן חובר בשנת 1935 עם עוד חמישה שירים של ביאליק עבור המחזה "תמונות ביאליק", שהעלה תיאטרון הילדים של איגוד הגננות.

והנה השיר בלחן המוכר של סמבורסקי בביצוע הזמרת אהובה צדוק משנת 1956:

אבל הלחן של סמבורסקי לא היה היחידי שנכתב עבור השיר. מלחינים בעלי שם נוספים חיברו מנגינות לשיר המתוק, לפני סמבורסקי ואחריו.

כאן תוכלו לשמוע ביצוע נדיר של השיר במנגינה שכתב המלחין מרדכי סתר ובביצוע של רות מילר, איתן לוסטיג והמקהלה הקאמרית של תל אביב משנת 1952:

ופה תוכלו להקשיב ללחן של נחום נרדי, המלווה בפסנתר את שירתה של בתו הזמרת נעמה בשנת 1960:

 

כמה מילים על המילים

תילי תילים של מילים נכתבו על המשמעות הדתית – או דווקא החילונית – של השיר "נדנדה". סקרנים? בסוף הכתבה תוכלו למצוא קישורים לכמה דעות ופרשנויות שנכתבו על השיר.

נסתפק בלומר כי רבים טוענים שהשיר מתכתב עם המדרש המופיע ב"בראשית רבה" א, י:

רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, לָמָּה נִבְרָא הָעוֹלָם בְּב', אֶלָּא מַה ב' זֶה סָתוּם מִכָּל צְדָדָיו וּפָתוּחַ מִלְּפָנָיו, כָּךְ אֵין לְךָ רְשׁוּת לוֹמַר, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּפָנִים, מַה לְּאָחוֹר, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּלְהַבָּא.

את הפרשנויות המיסטיות והפילוסופיות לשיר נשאיר לכם.

 

לקריאה נוספת

"נדנדה" באתר זמרשת

שמעונה פוגל, "נדנדה" מאת חיים נחמן ביאליק – שיר משחק לילדים ושיר הגות למבוגרים

שמואל אבנרי, הארץ. איך נהפך "נַד־נֵד" של ביאליק לפִזמון מלחמה בהדָתָה

אילון גלעד, הארץ. הדרך שבה נוצרה "נדנדה" היתה הכל חוץ ממשחק ילדים

אתר רשת 13. איך ביאליק נלחם בהדתה ובשמרנות באמצעות שיר הילדים האהוב "נד נד"?