בתאריך 31 במרץ 1492, החליטו מלכי קסטליה וארגון, איסבל ופרננדו, לחתום על צו המורה לגרש את כל היהודים תושבי ממלכותיהם שיסרבו להיטבל לנצרות תוך ארבעה חודשים. גירוש זה ידוע היום בשם "גירוש ספרד", אפשר בטעות, משום שמלכות נווארה הקטנה, שהיום היא חלק ממדינת ספרד המודרנית, אך היתה מדינה עצמאית בשנת 1492, גירשה את תושביה היהודים רק בשנת 1498.
בניגוד לצווי גירוש אחרים של יהודים מאירופה, התייחדו המלכים הקתוליים בכך שציינו במפורש את הסיבה לגירוש. הצורך בגירוש נבע לדעתם מבעיית "הנוצרים הרעים" אשר מתייהדים בהשפעת היהודים אשר מעודדים אותם לכך ואף משתפים אותם בטקסיהם הדתיים. המלכים הקתוליים העידו כי ניסו לעצור את ההתייהדות באמצעות הפרדת מגורי היהודים מהנוצרים, הקמת האינקוויזיציה כדי לשפוט את הנוצרים שהתייהדו וגירוש היהודים מחבל אנדלוסיה שם היתה בעיית "הנוצרים הרעים" חריפה במיוחד. אולם מאמציהם היו ללא הועיל והיהודים לא חדלו ממעשיהם. על כן לא נותרה ברירה אחרת אלא לגרש את היהודים למען טובת הדת הנוצרית ,אף שייתכן שחלק מהיהודים חפים מפשע ואינם מסייעים להתיהדות, שכן: "כי כאשר איזה פשע שהוא נעשה על ידי מישהו באיזה חבורה או באיזה ציבור יש טעם שאותה חבורה או אותו ציבור יפוזרו או יימחקו וייתיסרו הפחותים בעד החשובים, המעטים בעד הרבים, ואלה המשחיתים את החיים הטובים וההגונים בערים ובכפרים על ידי הדבקה שיכולה להזיק לאחרים [ראוי] שיגורשו מן היישובים ואפילו בעבור מקרים פחותי ערך, שיש בהם לגרום נזק למדינה, קל וחומר בעד הפשע הגדול שבפשעים והמסוכן והמידבק ביותר" [על פי תרגומו של חיים ביינארט].
ראוי לציין כי בצו מוזכרים "יהודים" ו"נוצרים רעים" בלבד ולא מוזכרים כלל ה"קונברסוס" או האנוסים. אנשים אלו חי כידוע כקבוצה נפרדת בין היהודים לנוצרים הוותיקים בקסטיליה ובארגון של סוף המאה החמש-עשרה. יתכן שההיעדר נבע מתקוותם של המלכים הקתולים כי הקונברסוס והנוצרים הוותיקים יתאחדו לקבוצה אחת לאחר שיגורשו היהודים. תקווה זו כידוע לא התקיימה. במשך אותם ארבעה חודשים יכלו היהודים למכור את מטלטליהם ולקחת עמם את רכושם כל עוד לא מדובר בכסף ובזהב או ברכוש אחר האסור בהוצאה על פי חוקי הממלכות.
בהיסטוריוגרפיה הספרדית של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה התקבלו בדרך כלל הסברי המלכים הקתולים. אמנם היו השגות מסוימות על גירוש היהודים בעיקר בשל הנזק הכלכלי והיישובי שנגרם לספרד, אך הן נדחו בשל התועלת לדת ולאמונה שצריכה להיות חשובה יותר למלכים נוצרים מאשר אינטרסים חומריים. כך למשל כתב הפילוסוף הספרדי בלטסר גרסיאן בחיבורו פוליטיקה, שנכתב בראשית המאה השבע-עשרה: "פרננדו התפרסם בזכות ייסוד הטריבונל הקדוש של האינקוויזציה יותר משבזכות ייסוד מלכותו וזכה ל[]תהילה] משום שגירש את היהודים מספרד ופחות משום שהפך אותה לגבירת ממלכות רבות". בשנת 1761 שיבח מחבר ספרדי אחר אנריקה פלורס את המלכה איסבל על להטה הדתי שהביאה אותה לעודד את הפצת הדת בקרב המוסלמים ולערוך רפורמה במסדרי הנזורה. אולם מעשים אלו לא "כיבו את הלהט שבער בקרבה לטוהר של אמונתנו הקדושה", על כן החליטה המלכה לגרש גם את היהודים בשל העוצמה הגדולה שהשיגו בממלכה שנבעה מניהול הרנטות המלכותיות. איסבל השיגה את תמיכת פרננדו בגירוש היהודים ובכך הם נתנו לנתיניהם "להבין כי הם דוחים את האינטרסים הארציים למען כבוד האל, ולא ירשו לאויבי האל, אשר מטרתם היא רק תועלת עצמם לשבת בממלכותיהם". אולם בסופו של דבר לא נגרם נזק כלכלי גדול לממלכותיהם. אמנם המלכים הקתולים איבדו נתינים וממון ובשל כך "נמצאו פוליטיקאים שלא אישרו את ההחלטה לגרש את היהודים", אך ההשגחה העליונה "פיצתה" אותם על כך, בהוסיפה להם נתינים רבים תחת "אלו שאינם שייכים למושיע", זאת הודות לכיבושה של ממלכת גרנדה המוסלמית ולהתנצרות תושביה ולגילוי וכיבוש העולם החדש. אם כך לדעת פלורס גילויה וכיבושה של אמריקה הן מעין "פיצוי שמימי" על גירוש היהודים. ניתן להבין את ההיסטוריונים של המאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה שראו מעין חסד דתי בעלייתה של ספרד למעמד של מעצמה עולמית, כי האם אפשר להבין הצלחה אימפריאלית ללא חסד שמימי?
אף אבי ההשכלה הספרדית הנזיר הבנידקטיני חרונימו בניטו פאיחו טען כי המלכים הקתוליים גרשו את היהודים רק בשל להט דתי ולא בשל אינטרסים כלכליים. כדי להוכיח זאת הוא השווה בין גירוש קסטיליה וארגון ב1492 לגירוש היהודים מצרפת בשנת 1306. לדעתו גירוש צרפת בניגוד לגירוש קסיטיליה וארגון כן נעשה מתאוות בצע ולא מקנאות דתית. את ההשוואה עשה פאיחו במכתב תשובה ליהודי מקהילת באיונה שהקשה עליו בשאלת יחסה הקשה של ספרד ליהודים, כדבריו: יחשוב אדוני כי אני מביא את הגירוש מספרד כמקרה דומה לזה הצרפתי, אולם טעות בידו. הגירוש מצרפת היה ברברי, אכזרי וטיראני. לא היה כך בספרד; ואני אוכיח זאת רק בעזרת מחברים צרפתיים … "חפץ המלך פיליפ לגרש את היהודים ממלכתו, והוא ציווה לתפוס את כולם ביום אחד שזה היה ה-22 ביולי 1306 והצו ניתן בכזאת פתאומיות שהיהודים כנראה לא קיבלו אף סימן מוקדם [למה שעומד להתרחש]. כל רכושם הוחרם, כאשר השאירו לכל אחד ואחד רק את הכסף הדרוש על מנת לצאת מהממלכה והם הוענשו בעונש מוות אם יעזו לחזור. מעט יהודים קיבלו את הטבילה אחרים מתו בדרך, מרעב או מקשיים אחרים". ישווה אדוני מקרה זה למקרה זה. במקרה הראשון (הצרפתי) היתה סיבת הגירוש תאוות בצע של המלך בצוותא עם חוסר הומאניות משוועת. במקרה השני (הספרדי) המוטיב היחיד היה האהבה לטוהר האמונה מעל לכל אינטרס אחר. מלך צרפת הרוויח הרבה מזה שגירש את היהודים כי שדד אותם לפני כן, המלך הקתולי איבד הרבה בשל כך משום שאיבד את האוצרות הגדולים שנתן ליהודים להוציא ממלכתו". ואכן לעומת התנהגותו של מלך צרפת שנתן את הצו בפתאומיות ללא התרעה והחרים מיד את רכושם של היהודים, ניתן לראות את איסבל ופרננדו אשר נתנו ליהודים ארבעה חודשים לצאת ממלכתם כמו גם אפשרות למכור את רכושם כהומניים ממש.
Feijoo, Benito Jeronimo, Teatro crítico universal, ó, Discursos varios en todo género de materias, para desengaño de errores comunes, Madrid 1765, I, p. [4]
מאחר והגירוש לא היה מעשה שראוי להתבייש בו, אין להתפלא כי חלק מההיסטוריונים הספרדיים בני המאות השש עשרה עד השמונה עשרה רשמו מספרים גבוהים ומנופחים של מגורשים. מספרים אלו העידו על שבחם של המלכים הקתוליים שלא נרתעו משום קורבן כלכלי למען האמונה הקתולית. כך למשל ההיסטוריון הספרדי הבולט ביותר בסוף המאה השש-עשרה חואן דה מריאנה הזכיר 170,000 משפחות של מגורשים או 800,000 איש. הכלכלן הספרדי בן ראשית המאה השבע-עשרה פדרו פרננדס דה נוורטה הזכיר מספר של שני מיליון מגורשים. הערכות אלו גבוהות בהרבה מהערכותיהם של המחברים היהודיים, שכן אברבנאל הזכיר רק שלוש מאות אלף מגורשים וגדליה אבן יחיא שש מאות אלף. ההיסטוריונים בני זמנינו צנועים יותר והערכותיהם נעות בין שלושים למאתיים אלף מגורשים.
אולם האם תפיסה זו של הגירוש המשיכה להיות דומינאנטית גם במאה התשע-עשרה? ברשימה הבאה אענה על שאלה זו.
