הילדה עמליה קליין והילד נדב רזניק על נדנדה, קיבוץ שפיים, אמצע שנות ה־40. התמונה מתוך רשומה הנכללת בפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן־צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
קשה להאמין, אבל למתקן השעשועים האהוב "נַדְנֵדָה" כמעט שקראו בעברית "מִכְרָעָה", לפחות לפי הצעתו של מחדש השפה העברית אליעזר בן־יהודה. "מכרעה" נפסלה בעיקר בשל הדמיון הלא קטן למילה הלא ממש נאה "מחראה". ואם דוד ילין לא היה מתערב בדקה האחרונה, ייתכן שהיינו נשארים עם השם "מרגוחה", שהתמודד גם הוא על התואר העברי הנחשק למשחק הילדים הפופולרי. לא מאמינים? הנה, באותיות רש"י, מנמק ביוני 1895 עורך עיתון "הצבי", אליעזר בן־יהודה, את הצעותיו לשם:
השיר "נדנדה", שכתב חיים נחמן ביאליק, פורסם בפעם הראשונה בשנת 1906 במקראה "שפת ילדים" שערכו ח"פ ברגמן וש"ח ברכוז. המקראה יצאה לאור באודסה בהוצאת מוריה, שייסד ביאליק כמה שנים קודם לכן.
השיר הופיע בסופו של סיפורון קצר שזכה לשם "הנדנדת" ותיאר חבורת ילדים המקימים לעצמם נדנדה מקרש וחבית. ביאליק עצמו כלל לא חתום על השיר:
הגרסה השנייה והמלאה של השיר הופיעה בספר השירים והסיפורים של ביאליק, "שירים ופזמונות לילדים". הספר, שאייר נחום גוטמן, יצא לאור בשנת 1933:
הלחנים הידועים יותר וידועים פחות
המלחין דניאל סמבורסקי אומנם נולד רק ב־1909, שלוש שנים אחרי שהשיר פורסם לראשונה, אבל את הלחן שלו ל"נדנדה" כולנו מכירים. הלחן חובר בשנת 1935 עם עוד חמישה שירים של ביאליק עבור המחזה "תמונות ביאליק", שהעלה תיאטרון הילדים של איגוד הגננות.
ופה תוכלו להקשיב ללחן של נחום נרדי, המלווה בפסנתר את שירתה של בתו הזמרת נעמה בשנת 1960:
כמה מילים על המילים
תילי תילים של מילים נכתבו על המשמעות הדתית – או דווקא החילונית – של השיר "נדנדה". סקרנים? בסוף הכתבה תוכלו למצוא קישורים לכמה דעות ופרשנויות שנכתבו על השיר.
נסתפק בלומר כי רבים טוענים שהשיר מתכתב עם המדרש המופיע ב"בראשית רבה" א, י:
המחברת שסחב איתו החייל המצרי בימי מלחמת יום כיפור שימשה למטרה אחרת מזאת שייעדו לה מפקדיו. במקור ניתנה המחברת לחיילים כדי לתעד בה את תוצאות בדיקת הטילים הבליסטיים שהעבירה ברית המועצות למצרים כהכנה לעימות הצבאי הבא עם ישראל. היו אלה טילי "סאגר", הנקראים גם 9M14 וברוסית "מליוטקה". ובאמת, עמוד אחד במחברת הוקדש למטרה המקורית, וממנו אנחנו לומדים שהטיל שהתבקש החייל לבדוק נמצא תקין. אך עם פרוץ הקרבות בשישה באוקטובר 1973 הוסבה המחברת ליומן אישי, ועל כריכתו חרט החייל את המילה "זיכרונות".
שמו המלא של החייל המתעד אינו ידוע מכיוון שביומן נזכר רק שמו הפרטי, "נאג'י עלי". מלבד זאת הכותב מספק מעט מאוד פרטים על עצמו, ורק מציין שהוא "סמל בריאות" של הדיוויזיה השביעית בארמייה השלישית. כלומר במושגים שלנו ייתכן ששירת בתפקיד חובש.
"למען זיכרון נצחי מחזית הלחימה בסואץ. סמל בריאות נאג'י עלי יחידה 741"
בתולדות הסכסוך הצבאי בין ישראל למצרים ידועה העיר שלופה כנקודת התנגשות תכופה ועתירת דם כבר ממלחמת סיני בסוף שנת 1956. שלופה שוכנת בגדה המערבית של תעלת סואץ, מצפון לעיר סואץ ומדרום לעיר איסמעיליה.
ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור חוצה נאג'י עלי את תעלת סואץ אל חצי האי סיני דרך שלופה. זהו יום שבת, צוהרי יום הכיפורים 1973. התיעוד מיום גורלי זה הוא הקשה ביותר לקריאה, ובו נאג'י עלי מתאר את המפגש הראשון שלו עם חיילי צה"ל ואת העברת הציוד ממחנה שלופה לגדה המזרחית של התעלה. ככל הנראה האירועים התרחשו במוצב "ליטוף".
מתקפת הפתע מצליחה ובידי הצבא המצרי נופלים לא רק המוצבים הקדמיים, אלא גם שבויים ישראלים. הדיווח הקר והיבש על היחס האכזרי כלפיהם מזעזע לקריאה:
בשישה באוקטובר 73' ביום שהיה שבת בשעה 2 בצוהריים מחנה צבאי שלופה:
טסנו במטוסים מצריים מעל סיני ואחרי שהרסנו והחרבנו את הנקודות החזקות, נסענו ברכבים אמפיביים, התמקמנו על נקודות בחוף והתחלנו לחצות עם המכונות שלנו. החצייה הייתה שקטה וללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן מה הותקפה נקודה אזרחית לידנו. דגל האויב הורד. תפסנו חייל ישראלי והוא נכנע והרים את ידיו. לא ירינו בו כי זה היה חסר תועלת. במקום זה הכינו אותו במגפיים שלנו עד שהוא מת. אז העברנו את כל הציוד כמו תחמושת, טנקים, אוכל ושתייה אל כוחותינו שכבר חצו.
זהו הרגע המצמרר ביותר המתואר ביומן הקצר הזה, והוא מופיע כבר בפתיחתו. מהתיעוד עולה שבשלב זה לא ניסו להעביר את השבויים למעצר אלא התכוונו להיפטר מהם במהרה וללא אובדן תחמושת.
משעה שהתמקמו הכוחות התוקפים בשטח, מונה מחבר היומן את האספקה שמועברת אליהם: אוכל, תחמושת ותותחים. בפצועים המצרים מטפל קולגה בשם חסן.
התיעוד המצמרר של היום הראשון למלחמה
אומנם נאג'י עלי הגדיר את יומנו כ"זיכרונות", אולי אף זיכרונות אישיים, אך הטון שהוא נוקט מיומה השני של המלחמה הוא טון תעמולתי. אפשר לקרוא את מילותיו ולדמיין שאנחנו מקשיבים לשידור של רדיו קהיר מהמלחמה:
הלחימה נמשכת ליום השני.
הכוחות נעים ללא הפסקה עם ניצחונות מדהימים, מפילים חלק ממטוסי האויב והטנקים.
חוץ מנקודה שהגיבה בחוזקה ואגרסיביות וגרמה למספר מצומצם של אבדות ופצועים אבל טיפלנו בהם במהירות.
המוצב תקף בעוצמה ולמרות ניסיונות כוחותינו להשתיקו בכל זאת המשיך לתקוף אך לא הצליח להדוף את ההתקפות שלנו. באותו יום הצלחנו להוריד את דגל האויב והרמנו את דגלנו המצרי על אדמת סיני בגדה המזרחית של התעלה. ושבחו את האל. הללו.
תיעוד היום השלישי למלחמה ממחיש שוב את עוצמת השנאה של הלוחמים המצרים לאויב הישראלי. הפעם חיילי צה"ל שנשבו נחלצים בעור שיניהם:
8/10/1973 – יום שני
הצלחנו לעבור את התעלה שוב, העברנו חלק מהציוד והתחמושת.
בעזרת האל הצלחנו להשתיק את הנקודה 149 לנצח (הנקודה החזקה – כך במקור. ככל הנראה מתייחס למוצב מיום קודם).
כך כל האזור נרגע פחות או יותר חוץ מההפגזות האוויריות.
כשהשתקנו אותה (נקודה 149 ככל הנראה) כבשו כוחותינו את אזור הנקודה.
נתנו לנו אות לעבור אל החוף ולהביא שלושה שבויים של האויב. הכינו אותם בכוח, באגרסיביות. החיילים הקיפו אותם ורצו לשתות מדמם. אבל המנהיגים (הקצינים ככל הנראה) מנעו זאת כדי לתשאל אותם ולקבל מידע.
בסוף היומן חתום קצין בדרגת רב־סרן (לא נאג'י עלי) לצד תוצאות בדיקת הטיל הרוסי
הימים הרביעי והחמישי של המלחמה מתועדים ביומן החייל המצרי ללא אזכור של דרמות מיוחדות. מרגע שהוכנעה "הנקודה החזקה", מתרכזת היחידה של נאג'י עלי בהכנת הציוד והאספקה לקראת המשך הלחימה וההתקדמות אל פנים חצי האי סיני. הציוד כולל גם בקבוק קוקה קולה שנאסף מהמוצב הישראלי הכבוש:
9/10/1973 – יום שלישי (היום הרביעי למלחמה)
בבוקר בשעה 6:00 אכלנו את ארוחת הבוקר (ייתכן שכתוב כאן: "מעל ארבעה מטוסים ישראלים" – ככל הנראה הכוונה למטוסים שהתרסקו, ח"מ) ואז עברתי לגדה המזרחית. הלכתי לנקודה החזקה והבאתי משם מזלג, בקבוק קוקה קולה ושני פריטים נוספים (לא ברור למה הכוונה, ח"מ). והיום תם בשלום.
היומן מסתיים בתיעוד יומה החמישי של המלחמה. זהו יום רביעי, עשרה באוקטובר 1973. נאג'י עלי מציין שביום זה התקלח לראשונה אחרי עשרה ימים. הוא מסיים כך את יומנו:
העמסתי תחמושת ונשק אחרי הצוהריים. חזרתי ונדהמתי לגלות עוד חמש מכוניות עמוסות תחמושות. העברתי אותן בשלום. תם היום.
תיעוד היום החמישי, המסיים את היומן
מפאת קוצרו של היומן יכולנו לעקוב בכתבה זאת אחרי כל מהלך התיעוד עד סופו הפתאומי ביום החמישי למלחמה. מה הסיום הבלתי צפוי אומר לגבי גורלו של נאג'י עלי, מחבר היומן? האם איבד את היומן במהלך הקרבות או שמא נהרג? איננו יודעים.
העולם בחרדה: סטלין מת!
האם היה "מנהיג גדול ומצביא מהולל" כפי שנכתב במודעת האבל של מפ"ם ב"על המשמר", או בכלל "הרודן הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה של האנושות", כפי שכתב מנגד עזריאל קרליבך מ"מעריב"?
הידיעות הראשונות פורסמו ברחבי העולם בשעות הבוקר, ביום רביעי, 4 במרץ 1953.
כבר כמה ימים היה ידוע לבודדים בצמרת הסובייטית על שטף הדם שבו לקה מנהיגה של ברית המועצות ועל מצבו המחמיר. אבל בהתאם למסורת הקרמלין נעטה הכל מסך של חשאיות, ששיקף את המבוכה וגם את הערפל שנדרש למלחמות הירושה שכבר החלו.
ההודעה הרשמית על מצבו הבריאותי של סטלין – בשידור ברדיו מוסקבה – הגיעה אחרי שעיתוני הבוקר של של ישראל באותו יום רביעי ירדו לדפוס. "מעריב", אז עדיין עיתון ערב (שהופיע בשעות הצהריים) היה בין הראשונים שבישרו לציבור בישראל על הדרמה בקרמלין.
למחרת, ביום חמישי, 5 במרץ, היה כצפוי מצב בריאותו המחמיר בראש הכותרות. "סטלין גוסס", דיווח "דבר" ההסתדרותי. ב"חרות", ביטאונה של המפלגה שבראשה עמד מנחם בגין בחרו בכותרות "סטלין נוטה למות".
אבל הכותרת המעניינת ביותר הייתה זו של "על המשמר", בטאון מפ"ם. מפלגת הפועלים המאוחדת, שהוקמה חמש שנים קודם לכן, חבקה בשורותיה הן את אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי, והן את אנשי הקיבוץ המאוחד, שיפרשו אחר כך ויקימו את "אחדות העבודה". המפלגה כולה, ובעיקר הפלג של השומר הצעיר, נשאה באותן שנים עיניים מעריצות למוסקבה. "מולדת שנייה", כינה יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם את ברית המועצות בנאום בכנסת ב-1949.
"על המשמר" לא יכול היה להסתפק בדיווח יבש על האירוע. בכותרת הראשית של העיתון היה צורך לתת ביטוי לעומד הרגשות. כך נראתה הכותרת הראשית:
חרדה הייתה מילת המפתח בלקסיקון של מפ"ם באותם ימים גורליים שבהן קרוב היה סטלין לנשום את נשימותיו האחרונות. חרדה בעולם, חרדה גם בישראל, אליבא ד"על המשמר".
ביום שישי, 6 במרץ, נמשך המעקב הצמוד אחרי המנהיג החולה בכותרות הראשיות. "חרות" דיווח: "מצבו של סטלין הורע – שמועות שמת". ב"דבר" נכתב כי "מצבו של סטלין מחמיר והולך". גם "על המשמר" דיווח על החמרת המצב. המילה חרדה שבה ועלתה מחלק ניכר מהדיווחים בעיתון: "תושבי בריה"מ עוקבים בחרדה אחת מחלת מנהיגם… מתיחות ודאגה בעולם".
ובכל זאת היה גם רמז לכך שלא כל אזרחי ישראלים נחרדים מהאפשרות שסטלין יסתלק מהעולם. "על המשמר" ציטט את כתב "הניו-יורק טיימס" שגילה בישראל דווקא תחושה אחרת: רווחה לשמע הידיעה על מצבו החמור של המנהיג הסובייטי. בידיעה אחרת טרח "על המשמר" להסביר כי הסתה של גורמי ימין הביאה גם לתגובות מסוג זה. אחרת אי אפשר להבין כיצד יכול אדם שלא לפרוץ בבכי לשמע הידיעה על מותו המתקרב סטלין.
גסיסתו של סטלין ומותו התרחשו בימים שבהם היה בשיאו המאבק הפוליטי בישראל על הערצתה של מפ"ם למנהיג ברית המועצות. באותן ימים פרסם דוד בן-גוריון ב"דבר" – בשם העט ס. ש. יריב – את סדרת המאמרים "על הקומוניסם [כך התעקש ראש הממשלה הראשון לאיית את המונח] והציונות של השומר הצעיר", שבהם חבט בארסיות בדרכה זו של מפלגת הפועלים המאוחדת.
בן-גוריון ניהל מערכה עזה נגד מפ"ם, בין היתר משום שזו הצליחה לסחוף אל שורותיה את מיטב הנוער. רבים מלוחמי תש"ח, גיבורי הפלמ"ח – וגם השורה הראשונה של הסופרים והמשוררים הצעירים, הלכו שבי אחרי הקסם של מפ"ם. מפא"י הצטיירה בעיניהם כמפלגה ממוסדת ומיושנת, ששלטה על מנגנוני המדינה והמשק אך איבדה את ערכיה החברתיים.
על מאמריו של ס. ש. יריב כתב פרופ' זאב צחור ב"חזן – תנועת חיים", הביוגרפיה של יעקב חזן, שהנהיג את מפ"ם לצדו של מאיר יערי: "בן גוריון נעץ סכין עמוקה בבטנה של מפ"ם, וכמו נוקם הנושא עמו חשבון מר…כל החשבונות, כל הכאב הוערו אל תוך המאמרים האלו".
לא רק בן-גוריון התקשה להשלים עם ההערצה לסטלין והנהייה אחרי ברית המועצות. מרבית הציבור הישראלי התקשה להבין את סגידתה של מפ"ם – ובעיקר אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי – למנהיגותו הרודנית של סטלין.
סטלין היה אמנם אחד ממנהיגי הניצחון על גרמניה הנאצית, והכיר במדינה הציונית עם הקמתה, אבל מעבר לכך יחסו לישראל, לציונות וליהודים היה עוין ביותר: ב-1948 נרצח בברית המועצות השחקן הנודע שלמה מיכאלס ושנה אחר כך נערך ברוסיה "משפט הסופרים היהודים" וחוסלו מוסדות התרבות היהודיים; ב-1952 נערכו בצ'כוסלובקיה "משפטי פראג" נגד בכירים בצמרת השלטון, ובדיונים הודגש "הקשר היהודי" של הנאשמים; ב-1953 נערך במוסקבה "משפט הרופאים" רובם יהודים, שהואשמו בקשר להרעיל את סטלין ומנהיגים אחרים, והודגש הקשר בינם לבין הארגון היהודי הג'וינט. וזוהי רק רשימה חלקית.
איש לא שכח גם את הטיהורים הנרחבים שערך סטלין בצבא ובמוסדות הפוליטיים בשנות השלושים, וכמובן גם את החתימה על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנת 1939, שאפשר להיטלר לכבוש את פולין ולתקוף באין מפריע במערב אירופה.
המציאות ההיסטורית הזו לא הפריע לבכירי מפ"ם ולעורכי עיתונה להניף את פולחן האישיות לסטלין לשיאים חדשים במרץ 1953. "אין קנה מידה למוד בו את גדולתו ההיסטורית האנושית, לפי שאין מי שישווה לו בימינו", כתב יוסף ימבור ב"על המשמר". "הרי זה שם שאינו זקוק לתואר מגדיר ומפרש". בעמודים אחרים בעיתון דווקא חיפשו הגדרות: שם סטלין היה הקברניט, המצביא הגדול, ומנהיג תנועת השלום. "עולם שלם, עולם האנושות העמלה והמקווה, חרד לשלום האיש העומד על המשמר – על משמר השלום", נכתב במאמר המערכת של העיתון.
באותו יום שישי, 6 במרץ, שעות אחדות אחרי שנסגרו עיתוני הבוקר, שחרר הקרמלין את ההודעה הרשמית על סוף עידן סטלין. ב"מעריב", כעיתון ערב, התנוססה באותו יום הכותרת המעודכנת:
ביום ראשון כבר דיווחו כמובן כל העיתונים בכותרת הראשית על ההתרחשויות. חלק מהן עסקו בשאלת הירושה. מדובר היה בהסתלקותו של אחד המנהיגים הבולטים שעיצבו את ההיסטוריה העולמית בעשורים הקודמים, האיש שעמד בראש אחת משתי המעצמות בעיצומה של המלחמה הקרה, ומי שהוביל את האימפריה הסובייטית שביקשה להוביל למהפכה עולמית. והשאלה העיקרית הייתה: לאן יהיו פניה של מוסקבה בעידן פוסט-סטלין? כיצד ישפיעו החילופין בקרמלין על המלחמה הקרה?
אבל "על המשמר" היה שקוע בעיקר באבלו הכבד על הסתלקות המנהיג הנערץ, האיש שבתוך שנים ספורות יוקיעו יורשיו בקרמלין את רודנותו האכזרית.
את הדעה אחרת הציג ב"מעריב" העורך עזריאל קרליבך. בעיניו לא אבד לעולם מנהיג גדול, אלא היקום שוחרר מאחד הרודנים הגדולים בהיסטוריה.
התיאור הזה פרי עטו של קרליבך לא שכנע כמובן את אנשי מפ"ם. "על המשמר" המשיך להעריך ולסכם את הישגיו של סטלין. בחלוף שבוע, בגיליון סוף השבוע שוב היו מאמרים רבים לזכרו. וגם כמה שירים. אחד מהם היה פרי עטו של משורר צעיר, יהודה עמיחי:
ואי אפשר בלי הציטוט המפורסם, שלא מצאתיו בין דפי "על המשמר", על שקיעתה של "שמש העמים". זאב צחור מביא בספרו את עדותו של רן גולן, שהיה נער במשמר העמק בשנת 1953, על דבריו של יעקב חזן כשהגיעה הידיעה על מות סטלין:
"עצם חזן את עיניו בחוזקה ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומיה כבדה".
***
השורות הללו, כמו חלק מכמה רשומות קודמות, לא היו יכולות לראות אור אלמלא המיזם החשוב שבו החלו לפני שנים אחדות הספריה הלאומית בירושלים ואוניברסיטת תל-אביב. במסגרת המיזם, "עיתונות יהודית היסטורית", נסרקים ומועלים לרשת עיתונים יהודיים מן הארץ ומן העולם. לפני ימים אחדים הועלו לאתר גיליונות נוספים של "על המשמר", ואני מצאתי בכך הזדמנות נהדרת לדפדף ברגעים ההיסטוריים של מות סטלין. במקביל הועלו לאתר גם גיליונות מכמה שנים של "חרות".
מן העיתונות הישראלית בימי המדינה מצויים עתה באתר העיתונים "הארץ", "דבר", "מעריב", "חרות" ו"על המשמר" – משנים מסוימות. בהדרגה נוספים עוד עיתונים, וגם גיליונות משנים נוספות.
אני מבקש להביע כאן הוקרה והערכה ליוזמי הפרויקט ומבצעיו. הודות ל"עיתונות יהודית היסטורית" ניתן לדפדף בקלות בדפי ההיסטוריה. זה מסע מופלא במכונת זמן, המאפשר לחוש את דופק הזמן, לקרוא את הדברים כפי שנכתבו בעצם ימי האירועים.
לאחר ששירתו יחד ביחידת ההסרטה הצבאית במלחמת העולם השנייה, נפרדו דרכיהם של שני היוצרים: סטן לי המשיך לייצר גיבורי־על אלמותיים, וד"ר סוס ניסה לכפר על התעמולה שיצר נגד היפנים בדרכו הכישרונית – ספר ילדים חדש ושוחר טוב
סטן לי (משמאל) וד"ר סוס (מימין) בתקופת שירותם הצבאי במלחמת העולם השנייה
סטן לי, איש מארוול הנצחי, מגיע כמעט במקרה לשרת במחלקת ההסרטה של הצבא האמריקאי אחרי ששמעו שם כי הוא עוסק בכתיבה ותסריטאות. כאשר לי מתייצב ביחידה, הוא פוגש את לא אחר מתיאודור גייזל, המוכר יותר בשמו ד"ר סוס על אף שהוא לא היה ד"ר ולא נראה כמו סוס. עוד נספר על האפיזודה הזו שהתרחשה ב־1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אבל לפני כן נחזור שלוש שנים אחורה.
סטן לי (1922–2018), האיש המזוהה ביותר עם הקומיקס האמריקאי, התחיל את עבודתו בתחום בשנת 1939 בחברת הקומיקס TIMELY COMICS. הקשר הראשוני עם החברה נוצר דרך בת דודתו, שהייתה נשואה למוציא לאור של החברה. וכפי שהעיד על עצמו שוב ושוב הקומיקסאי היהודי־אמריקאי, בתחילה כלל לא רצה לעבוד שם. הוא בכלל חלם לחבר את "הרומן האמריקאי הגדול", שם קוד ליצירת מופת ספרותית שתנציח את שמו בפנתאון הספרות העולמית. למען האמת שמו המקורי היה סטנלי ליבר, ואת השם סטן לי העניק לעצמו בתור שם עט. נאמן לחלומו, את השם סטנלי ליבר ביקש לשמור עבור אותו רומן גדול וחמקמק שיחבר כשרק יצליח להתפנות מעבודתו המייגעת בתעשיית הקומיקס. בסופו של דבר את המטרה של חקיקת שמו בפנתאון העולמי הוא השיג בדרך שונה מזו שציפה לה.
הדמויות שיצרו סטן לי וג'ק קירבי על כריכת "ארבעת המופלאים"
כבר ביומו הראשון ב־TIMELY COMICS פגש לי שניים מענקי הקומיקס האמריקאי, ג'ק קירבי וג'ו סיימון. הקרדיט הראשון שלו הופיע בחוברת מספר 3 של "קפטן אמריקה", תחת שמו החדש סטן לי. כשקירבי וסיימון עזבו בשנת 1941, התמנה לי בן ה־19 לעורך זמני, משרה (זמנית, כמובן) שבה ימשיך להחזיק בעשורים הבאים עד שנת 1972 – אז יקודם לתפקיד המוציא לאור. את השם "מארוול" הגה לי בתחילת שנות השישים כחלק מהחלטתו לדבוק בתחום ולזנוח סופית את חלומו הספרותי.
חזרה למלחמה: בדיוק כשבניו יורק ממריאה הקריירה של לי בעולם הקומיקס, באירופה מתלהטת מלחמה. בשנת 1942 גויס לי לשרת במלחמת העולם השנייה. תחילה היה אמור לשרת מעבר לים בחיל הקשר האמריקאי, אך מהר מאוד זיהו בצבא את יכולות הכתיבה והניסוח של החייל הטרי ושיבצו אותו לתפקיד נדיר ביותר, "תסריטאי". לימים יטען לי שאת התפקיד הזה ימלאו במלחמה הוא ועוד שמונה אנשים בלבד בכל הצבא האמריקאי. לי נשלח ליחידת ההסרטה הצבאית. שם פגש כמה כישרונות גדולים, ביניהם הבמאי פרנק קפרה והמאייר תיאודור גייזל – הוא ד"ר סוס.
בתפקידו החדש התבקש לי לחבר תסריטים לסרטונים שיעלו את מורל החיילים, כרזות תעמולה לציבור האמריקאי ומעת לעת אף קומיקסים תעמולתיים. המחויבות של לי לתחום שכמו נכפה עליו ולתפקיד שמונה אליו בגיל כה צעיר עמדה למבחן ראשון במלחמה. למרות המרחק מהמשרד שבו עבד בניו יורק, הוא ניהל התכתבות שבועית שבה הציע רעיונות לקומיקסים, עבר על תסריטים ושלח את תיקוניו.
אחרי המלחמה חזר לי לעבודתו כעורך מחלקת הקומיקס. בשנות החמישים חווה משבר מקצועי, אך בשנות השישים החליט סוף סוף, בעידודה של אשתו, לחבר את הקומיקסים שהוא רוצה – כמעין מוצא אחרון לפני שיגיש את מכתב ההתפטרות שייחל לו. הסיפור שחיבר, יחד עם המאייר ג'ק קירבי, היה "ארבעת המופלאים". יחדיו יצרו קירבי ולי את הפנתאון הגדול של גיבורי־העל מבית מארוול: הענק הירוק, האקס־מן, איירון־מן, דוקטור סטריינג' ועוד ועוד. אה, וכמובן את הדמות המוכרת והאהובה ביותר שלהם, ספיידרמן. כאשר לי נפטר בשנת 2018 בגיל 95, בין המספידים היו גם נציגי הצבא האמריקאי, שהוקירו את היוצר הגדול על תרומתו.
ושוב נחזור אל המלחמה ההיא ואל סיפורו של היוצר שפגש לי בזמן שירותו, הלוא הוא ד"ר סוס, שעבר שינוי תפיסתי עמוק בעקבות מלחמת העולם.
בדומה לסטן לי, גם הסופר והמאייר תיאודור גייזל (1904–1991) אימץ לעצמו שם עט שתחתיו יפרסם את סיפוריו לילדים, רק עד שיכתוב את אותו רומן ספרותי גדול למבוגרים. שם העט שלו הורכב מצירוף שם הנעורים של אימו, סוס, יחד עם התואר ד"ר – לזכר לימודי הדוקטורט באוקספורד שנטש כדי להתמקד באיור ובכתיבה. לאורך שנות העשרים עבד כמאייר עבור עיתוני הומור שונים עד שהחל לחבר ספרי ילדים מאוירים ומחורזים. אולם ההיסטוריה התדפקה על הדלת, וד"ר סוס נענה לה.
אחרי שפרסם ב־1940 את ספר הילדים המצליח הראשון שלו, "הורטון דוגר על ביצה", מצא את עצמו לוקח הפסקה יזומה מכתיבה לילדים. ההפסקה התארכה לשבע שנים, ובמהלכה הוא אייר וכתב מאות קריקטורות המציגות את הצד הרצחני של היטלר ומוסוליני. הוא השאיל את עטו למאבק בפשיזם ובנטיות הבדלניות של ארצות הברית. הוא לא הטיף למלחמה, אך הרגיש שהיא בדרך ושעל אמריקה לשמש בתפקיד המגינה והמושיעה של העולם מהפשיזם הרצחני.
את הכישרון הזה ביקש הצבא האמריקאי לנצל לצרכיו עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. ד"ר סוס עבר ללוס אנג'לס בשירות המאמץ המלחמתי. הבמאי פרנק קפרה ציוות את ד"ר סוס עם האנימטור צ'אק ג'ונס – היוצר האגדי של באגס באני ודאפי דאק – והשניים חיברו שורה של סרטוני תעמולה מונפשים לחיילים האמריקאים. בין היתר הפיקו השניים סדרת סרטונים על החייל סנאפו, חייל שלא מצליח לעשות דבר כמו שצריך. לימים הוטחה בד"ר סוס ביקורת נוקבת, אך לא על סרטונים אלו אלא דווקא על כרזות תעמולה אנטי־יפניות שאייר ויצר בזמן המלחמה.
כרזה שאייר ד"ר סוס המציגה את האזרחים האמריקאים ממוצא יפני בתור גיס חמישי המנסה לחבל באמריקה מבפנים
אם נסתכל עליהן היום, נתקשה לחבר בין הכרזות הגזעניות האלה ובין ספרי הילדים אוהבי האדם שד"ר סוס כל־כך מזוהה עימם. בתקופת המלחמה דחה את הביקורת שהוטחה בו בטענה שמטרתה של אמריקה כרגע היא "להרוג כמה שיותר יפנים" כדי לנצח במלחמה. אולם לאחר המלחמה שינה את הטון ב־180 מעלות, ושינוי זה הוביל ליצירת אחד מספריו האהובים והמפורסמים ביותר. מנחשים?
בשנת 1953 יצא ד"ר סוס מטעם מגזין לייף לביקור ביפן כדי לכתוב על השפעות המלחמה על ילדים יפנים. בליווי דיקן אוניברסיטת דושישה שבקיוטו, מאייר ומחבר ספרי הילדים האהוב הסתובב ברחבי יפן ונפגש עם ילדי המדינה. הוא ביקש מהילדים לצייר מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. הציורים הללו השפיעו עליו באופן ניכר. כאשר חזר לאמריקה הביע חרטה עמוקה על הדימוי המעוות שעזר להנציח בימי המלחמה.
את החרטה הזאת בחר לבטא, איך לא, בדרך הכי טובה שידע: סיפור מאויר בשם "הורטון שומע מישהו", המתאר את סיפורו של הורטון הפיל, העושה מאמצים כבירים להציל את העיירה WHOVILL. זוהי עיירה פצפונת השוכנת על גרגיר אבק. כמו בספרו הקודם על הורטון, גם הפעם נתקל הפיל בהשמצות ובצחקוקים מצד חבריו החיות. וכאשר כמה מהם מנסים לפגוע בגרגיר האבק, הורטון וראש העיר מתאגדים יחד למאבק ההצלה. בספר אפשר למצוא רמזים ואזכורים עדינים למלחמת העולם השנייה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפור השחורה הנוחתת מהשמיים כדי להשמיד את העיירה – רמז ברור לשתי פצצות האטום שהטילה ארצות הברית על יפן.
"הורטון שומע מישהו", כריכת הספר המקורי
הרוח ההומניסטית של ד"ר סוס באה לידי ביטוי במשפט המפורסם ביותר מהספר: "אדם הוא אדם, לא משנה כמה קטן הוא" ("A person's a person, no matter how small").
הספר זכה לעיבודים קולנועיים ונחשב עד היום לאחד מספריו האהובים והמוכרים ביותר. וכך גם מחברו: ד"ר סוס נמנה עם סופרי הילדים האהובים והפופולארים ביותר בעולם. ספריו מספקים שילוב של הומור, אינטליגנציה ואהבה לאדם. בעידן שבו אומנים ויוצרים נשפטים (ובצדק) על דעותיהם ומעשיהם, המקרה של ד"ר סוס ויחסו לעם היפני מזכיר לנו שהאדם – כל אדם – הוא מורכב יותר מכפי שדמותו מצטיירת לעתים לקוראיו דרך ספריו. כך שבפעם הבאה שתקראו את ד"ר סוס, זכרו שהשינוי יכול להתקיים רק כאשר אנחנו נרצה בו. אומנם פחד מייצר שנאה, אך הדרך לנצח את השנאה עוברת באהבה, חמלה והבנה של השונה ממך.
