בצל המלחמה: כשסטן לי וד"ר סוס נלחמו בפשיזם

לאחר ששירתו יחד ביחידת ההסרטה הצבאית במלחמת העולם השנייה, נפרדו דרכיהם של שני היוצרים: סטן לי המשיך לייצר גיבורי־על אלמותיים, וד"ר סוס ניסה לכפר על התעמולה שיצר נגד היפנים בדרכו הכישרונית – ספר ילדים חדש ושוחר טוב

סטן לי (משמאל) וד"ר סוס (מימין) בתקופת שירותם הצבאי במלחמת העולם השנייה

סטן לי, איש מארוול הנצחי, מגיע כמעט במקרה לשרת במחלקת ההסרטה של הצבא האמריקאי אחרי ששמעו שם כי הוא עוסק בכתיבה ותסריטאות. כאשר לי מתייצב ביחידה, הוא פוגש את לא אחר מתיאודור גייזל, המוכר יותר בשמו ד"ר סוס על אף שהוא לא היה ד"ר ולא נראה כמו סוס. עוד נספר על האפיזודה הזו שהתרחשה ב־1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אבל לפני כן נחזור שלוש שנים אחורה.

סטן לי (1922–2018), האיש המזוהה ביותר עם הקומיקס האמריקאי, התחיל את עבודתו בתחום בשנת 1939 בחברת הקומיקס TIMELY COMICS. הקשר הראשוני עם החברה נוצר דרך בת דודתו, שהייתה נשואה למוציא לאור של החברה. וכפי שהעיד על עצמו שוב ושוב הקומיקסאי היהודי־אמריקאי, בתחילה כלל לא רצה לעבוד שם. הוא בכלל חלם לחבר את "הרומן האמריקאי הגדול", שם קוד ליצירת מופת ספרותית שתנציח את שמו בפנתאון הספרות העולמית. למען האמת שמו המקורי היה סטנלי ליבר, ואת השם סטן לי העניק לעצמו בתור שם עט. נאמן לחלומו, את השם סטנלי ליבר ביקש לשמור עבור אותו רומן גדול וחמקמק שיחבר כשרק יצליח להתפנות מעבודתו המייגעת בתעשיית הקומיקס. בסופו של דבר את המטרה של חקיקת שמו בפנתאון העולמי הוא השיג בדרך שונה מזו שציפה לה.

הדמויות שיצרו סטן לי וג'ק קירבי על כריכת "ארבעת המופלאים"

 

כבר ביומו הראשון ב־TIMELY COMICS פגש לי שניים מענקי הקומיקס האמריקאי, ג'ק קירבי וג'ו סיימון. הקרדיט הראשון שלו הופיע בחוברת מספר 3 של "קפטן אמריקה", תחת שמו החדש סטן לי. כשקירבי וסיימון עזבו בשנת 1941, התמנה לי בן ה־19 לעורך זמני, משרה (זמנית, כמובן) שבה ימשיך להחזיק בעשורים הבאים עד שנת 1972 – אז יקודם לתפקיד המוציא לאור. את השם "מארוול" הגה לי בתחילת שנות השישים כחלק מהחלטתו לדבוק בתחום ולזנוח סופית את חלומו הספרותי.

חזרה למלחמה: בדיוק כשבניו יורק ממריאה הקריירה של לי בעולם הקומיקס, באירופה מתלהטת מלחמה. בשנת 1942 גויס לי לשרת במלחמת העולם השנייה. תחילה היה אמור לשרת מעבר לים בחיל הקשר האמריקאי, אך מהר מאוד זיהו בצבא את יכולות הכתיבה והניסוח של החייל הטרי ושיבצו אותו לתפקיד נדיר ביותר, "תסריטאי". לימים יטען לי שאת התפקיד הזה ימלאו במלחמה הוא ועוד שמונה אנשים בלבד בכל הצבא האמריקאי. לי נשלח ליחידת ההסרטה הצבאית. שם פגש כמה כישרונות גדולים, ביניהם הבמאי פרנק קפרה והמאייר תיאודור גייזל – הוא ד"ר סוס.

בתפקידו החדש התבקש לי לחבר תסריטים לסרטונים שיעלו את מורל החיילים, כרזות תעמולה לציבור האמריקאי ומעת לעת אף קומיקסים תעמולתיים. המחויבות של לי לתחום שכמו נכפה עליו ולתפקיד שמונה אליו בגיל כה צעיר עמדה למבחן ראשון במלחמה. למרות המרחק מהמשרד שבו עבד בניו יורק, הוא ניהל התכתבות שבועית שבה הציע רעיונות לקומיקסים, עבר על תסריטים ושלח את תיקוניו.

אחרי המלחמה חזר לי לעבודתו כעורך מחלקת הקומיקס. בשנות החמישים חווה משבר מקצועי, אך בשנות השישים החליט סוף סוף, בעידודה של אשתו, לחבר את הקומיקסים שהוא רוצה – כמעין מוצא אחרון לפני שיגיש את מכתב ההתפטרות שייחל לו. הסיפור שחיבר, יחד עם המאייר ג'ק קירבי, היה "ארבעת המופלאים". יחדיו יצרו קירבי ולי את הפנתאון הגדול של גיבורי־העל מבית מארוול: הענק הירוק, האקס־מן, איירון־מן, דוקטור סטריינג' ועוד ועוד. אה, וכמובן את הדמות המוכרת והאהובה ביותר שלהם, ספיידרמן. כאשר לי נפטר בשנת 2018 בגיל 95, בין המספידים היו גם נציגי הצבא האמריקאי, שהוקירו את היוצר הגדול על תרומתו.

ושוב נחזור אל המלחמה ההיא ואל סיפורו של היוצר שפגש לי בזמן שירותו, הלוא הוא ד"ר סוס, שעבר שינוי תפיסתי עמוק בעקבות מלחמת העולם.

בדומה לסטן לי, גם הסופר והמאייר תיאודור גייזל (1904–1991) אימץ לעצמו שם עט שתחתיו יפרסם את סיפוריו לילדים, רק עד שיכתוב את אותו רומן ספרותי גדול למבוגרים. שם העט שלו הורכב מצירוף שם הנעורים של אימו, סוס, יחד עם התואר ד"ר – לזכר לימודי הדוקטורט באוקספורד שנטש כדי להתמקד באיור ובכתיבה. לאורך שנות העשרים עבד כמאייר עבור עיתוני הומור שונים עד שהחל לחבר ספרי ילדים מאוירים ומחורזים. אולם ההיסטוריה התדפקה על הדלת, וד"ר סוס נענה לה.

אחרי שפרסם ב־1940 את ספר הילדים המצליח הראשון שלו, "הורטון דוגר על ביצה", מצא את עצמו לוקח הפסקה יזומה מכתיבה לילדים. ההפסקה התארכה לשבע שנים, ובמהלכה הוא אייר וכתב מאות קריקטורות המציגות את הצד הרצחני של היטלר ומוסוליני. הוא השאיל את עטו למאבק בפשיזם ובנטיות הבדלניות של ארצות הברית. הוא לא הטיף למלחמה, אך הרגיש שהיא בדרך ושעל אמריקה לשמש בתפקיד המגינה והמושיעה של העולם מהפשיזם הרצחני.

את הכישרון הזה ביקש הצבא האמריקאי לנצל לצרכיו עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. ד"ר סוס עבר ללוס אנג'לס בשירות המאמץ המלחמתי. הבמאי פרנק קפרה ציוות את ד"ר סוס עם האנימטור צ'אק ג'ונס – היוצר האגדי של באגס באני ודאפי דאק – והשניים חיברו שורה של סרטוני תעמולה מונפשים לחיילים האמריקאים. בין היתר הפיקו השניים סדרת סרטונים על החייל סנאפו, חייל שלא מצליח לעשות דבר כמו שצריך. לימים הוטחה בד"ר סוס ביקורת נוקבת, אך לא על סרטונים אלו אלא דווקא על כרזות תעמולה אנטי־יפניות שאייר ויצר בזמן המלחמה.

כרזה שאייר ד"ר סוס המציגה את האזרחים האמריקאים ממוצא יפני בתור גיס חמישי המנסה לחבל באמריקה מבפנים

 

אם נסתכל עליהן היום, נתקשה לחבר בין הכרזות הגזעניות האלה ובין ספרי הילדים אוהבי האדם שד"ר סוס כל־כך מזוהה עימם. בתקופת המלחמה דחה את הביקורת שהוטחה בו בטענה שמטרתה של אמריקה כרגע היא "להרוג כמה שיותר יפנים" כדי לנצח במלחמה. אולם לאחר המלחמה שינה את הטון ב־180 מעלות, ושינוי זה הוביל ליצירת אחד מספריו האהובים והמפורסמים ביותר. מנחשים?

בשנת 1953 יצא ד"ר סוס מטעם מגזין לייף לביקור ביפן כדי לכתוב על השפעות המלחמה על ילדים יפנים. בליווי דיקן אוניברסיטת דושישה שבקיוטו, מאייר ומחבר ספרי הילדים האהוב הסתובב ברחבי יפן ונפגש עם ילדי המדינה. הוא ביקש מהילדים לצייר מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. הציורים הללו השפיעו עליו באופן ניכר. כאשר חזר לאמריקה הביע חרטה עמוקה על הדימוי המעוות שעזר להנציח בימי המלחמה.

את החרטה הזאת בחר לבטא, איך לא, בדרך הכי טובה שידע: סיפור מאויר בשם "הורטון שומע מישהו", המתאר את סיפורו של הורטון הפיל, העושה מאמצים כבירים להציל את העיירה WHOVILL. זוהי עיירה פצפונת השוכנת על גרגיר אבק. כמו בספרו הקודם על הורטון, גם הפעם נתקל הפיל בהשמצות ובצחקוקים מצד חבריו החיות. וכאשר כמה מהם מנסים לפגוע בגרגיר האבק, הורטון וראש העיר מתאגדים יחד למאבק ההצלה. בספר אפשר למצוא רמזים ואזכורים עדינים למלחמת העולם השנייה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפור השחורה הנוחתת מהשמיים כדי להשמיד את העיירה – רמז ברור לשתי פצצות האטום שהטילה ארצות הברית על יפן.

"הורטון שומע מישהו", כריכת הספר המקורי

 

הרוח ההומניסטית של ד"ר סוס באה לידי ביטוי במשפט המפורסם ביותר מהספר: "אדם הוא אדם, לא משנה כמה קטן הוא" ("A person's a person, no matter how small").

הספר זכה לעיבודים קולנועיים ונחשב עד היום לאחד מספריו האהובים והמוכרים ביותר. וכך גם מחברו: ד"ר סוס נמנה עם סופרי הילדים האהובים והפופולארים ביותר בעולם. ספריו מספקים שילוב של הומור, אינטליגנציה ואהבה לאדם. בעידן שבו אומנים ויוצרים נשפטים (ובצדק) על דעותיהם ומעשיהם, המקרה של ד"ר סוס ויחסו לעם היפני מזכיר לנו שהאדם – כל אדם – הוא מורכב יותר מכפי שדמותו מצטיירת לעתים לקוראיו דרך ספריו. כך שבפעם הבאה שתקראו את ד"ר סוס, זכרו שהשינוי יכול להתקיים רק כאשר אנחנו נרצה בו. אומנם פחד מייצר שנאה, אך הדרך לנצח את השנאה עוברת באהבה, חמלה והבנה של השונה ממך.

מרפאה, מיסיון או בית משוגעים? סיפורה של רופאה גרמנייה בישראל

ד"ר גיזלה פינגר איבדה את בעלה ששירת בצבא גרמניה במלחמת העולם השנייה. מתוך אמונה נוצרית עמוקה הלכה ללמוד רפואה, ואחרי שפיתחה שיטת תזונה מבוססת צום והימנעות מסוכר, החליטה להתיישב בישראל ולטפל ביהודים - כדי לכפר ולו במעט על עוולות הנאצים. בישראל נע סיפורה בין הערכה והאהבה בקרב מטופליה ובין חששות מפני מיסיון נוצרי שהתגלגלו עד לדיון במליאת הכנסת

1

ד"ר גיזלה פינגר בסלון ביתה, מתוך ארכיון דן הדני

הכל התחיל כשמצאנו סדרת תמונות בארכיון התצלומים של צלם העיתונות דן הדני שכותרתן "ביתה של רופאה גרמניה – ד"ר פינגר". משהו בתמונות וברישומי הקטלוג הסתומים משך את העין, וכך החל החיפוש אחר הרופאה העלומה. שאלה רדפה שאלה וכמות המקורות נותרה דלה, קצת כמו פאזל שמתחיל לרקום צורה אחרי שנמצאו כל חלקי המסגרת והוא מתמלא לאיטו לתמונה אחת כמעט שלמה.

מי את, ד"ר גיזלה פינגר?

גיזלה פינגר נולדה בשנת 1922 בגרמניה. למרות חיפוש בארכיונים גרמנים, לא הצלחנו לעגן את הנתון הזה במסמכים – פשוט לא היו לנו מספיק פרטים. מריאיון שערכה רחל טל-שיר ופורסם ב"הארץ" בשנת 2008, עולה שגיזלה התחתנה בגיל צעיר והתאלמנה בגיל 20 אחרי שבעלה, חייל בצבא גרמניה הנאצית, נהרג במלחמת העולם השנייה. 

1
ככל הנראה תמונה של ד"ר פינגר בסלון הסנטוריום שלה, 1971. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחרי מותו החליטה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת ילדים, אך נפשה לא מצאה מנוחה והיא הלכה והתחזקה באמונתה הדתית. בסוף שנות ה-50 היא עברה השתלמות אצל ד"ר פרנץ מאייר, גסטרואנטרולוג אוסטרי, שלקראת סוף חייו ניאות להעביר לדורות חדשים את שיטת התזונה המהפכנית והשנויה במחלוקת שלו. לאחר מכן, הלכה ללמוד בבית ספר ללימודי דת, שם הכירה את חנה מור, שוויצרית שככל הנראה נשאה שם אחר אז. ידידותן האמיצה הביאה אותן יחד לישראל, ככל הנראה מתישהו בשנת 1968, ובכל מקרה אחרי מלחמת ששת הימים.

1
פסוקים על קיר חדר בסנטוריום של ד"ר פינגר. בתמונה נראית ככל הנראה ד"ר פינגר בתמונה היחידה שמתאימה לתיאורה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גיזלה היתה נוצרייה אדוקה, ככל הנראה קתולית אך זוהי רק השערה מושכלת. ניסינו לברר אם הפכה לנזירה לאחר התאלמנותה, אך לא הצלחנו במשימה. כך או אחרת, אמונתה הדתית הייתה לדרך חיים לצד היותה אשת רפואה. הבחירה של רופאה גרמנייה ונוצרייה לחיות בישראל – רק 25 שנים לאחר השואה – נעשתה כנראה בניסיון לכפר ולו במעט על עוולות ארצה. אף על פי כן, כוונותיה הטובות לא הובנו בארץ, ולא פעם התקבלו בעוינות – אם בגלל שיטת הצום המהפכנית ואם בשל חשש עקרוני מפני מיסיונריות.

1
שגיאות נפוצות בתזונה עפ"י ד"ר פינגר, כפי שפורסם ב"מעריב", 1 בפברואר 1989

מ"שיטת מאייר" באוסטריה ל"שיטת פינגר" בישראל

בעולם הדיאטות יש לדיאטות צום עדנה אחת לזמן מה, ובעשורים האחרונים הן נעשות שוב פופולריות יותר. התשובה לשאלה "דיאטות צום – כן או לא?" היא מקור לוויכוח בין אנשי המקצוע, דיאטנים ורופאים ולא נכריע בה כאן. בתחילת המאה ה-20 היה זה רופא אוסטרי שבנה שיטה שלמה של תזונה, בחלקה מבוססת צום, שמטרתה לא רק ירידה במשקל, אלא גם שינויים מהותיים באורח החיים.

1
ד"ר פרנץ מאייר (Franz Mayr). תמונה מתוך אתר האינטרנט של קלינקת מאייר באוסטריה

זמן להכיר את פרנץ מאייר (Franz Xaver Mayr). גסטרואנטרולוג אוסטרי, 1875-1965, שקליניקות של שיטת הטיפול שלו פזורות בכל רחבי העולם. מלבד היותו רופא, הוא היה קתולי אדוק שפעל כמיסיונר וכרופא בארצות שונות באפריקה. אחרי מחקר שהחל בצעירותו הוא הציג לעולם את שיטת מאייר לתזונה, שבמרכזה תפיסה חדשה של מהות התזונה. טענתו המרכזית של מאייר היא שהדרך לירידה במשקל ולחיים בריאים עוברת בשיפור פעולת המעיים. את זה ניתן להשיג על ידי הימנעות מאלמנטים תזונתיים מסוימים, ואכילה מודעת, איטית וממוקדת ללא הסחות דעת. בכל אלה משולבות גם תקופות צום. לגישתו של מאייר שני נדבכים. הראשון הוא טיפול אקוטי לניקוי רעלים מהגוף שכולל תזונה יומית דלת קלוריות תחת פיקוח רפואי, וטיפולים מיוחדים אחרים כמו עיסוי לעידוד פעולות מעיים, אמבטיות, הברשת הגוף, פעילות גופנית ומנוחה. השני הוא שינוי תזונתי לאורך זמן שכולל אכילה מודעת ולעיסה נכונה, צמצום מספר הארוחות והקפדה על מועדן, שתייה מרובה של מים וחליטות, הימנעות ממזונות מסוימים וקביעת יום צום אחד כל שבוע.

איך הכירה גיזלה את ד"ר מאייר, אם בעקבות היכרות על רקע דתי או על רקע מקצועי, לא הצלחנו לגלות. חמש שנים אחרי שהתמחתה אצלו, היא וחנה מגיעות לארץ במטרה לטפל בחולים יהודים. כבר בשנות ה-80 הבחינה גיזלה במגפה המאיימת על האנושות – הסוכר. לכן, הוסיפה נדבך נוסף לשיטת מאייר והקדימה את זמנה, ובוודאי את משרד הבריאות הישראלי, בהמלצה להימנע לחלוטין מאכילת סוכר. באופן מפתיע היא לא הייתה צמחונית או טבעונית ואף התנגדה לאכילת מזונות מלאים. את ההתנגדות הזו הסבירה בכתבה ב"הארץ" בטענה שמזון מלא משמש כמו מטאטא ברזל, בעוד המעיים זקוקים ל"מטאטא רך".

1
בלב היער שכן הסנטוריום של ד"ר פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
סלון הסנטוריום של ד"ר גיזלה פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם היא נוצרייה מאמינה ומטפלת ביהודים – היא בטח מיסיונרית

כוונותיה הטובות של פינגר נתפשו על ידי רבים בישראל של אותה תקופה כ"סיפור כיסוי" למיסיונריות. אם נוסיף את הרתיעה המובנת מגרמנים אחרי השואה, ורק שנים ספורות אחרי משפט אייכמן, לא קשה לדמיין שהעוינות שהרגישו גיזלה וחנה מור לא הייתה פרי דמיונן. מעיתונות התקופה עולה כי בעקבות לחץ השכנים וטענות לקיומו של מיסיון נוצרי במסווה של סנטוריום, הן עברו מטבעון לבית אורן ומשם לחיפה. שם בטיילת בת-גלים קבעו את משכנו של הסנטוריום, ושם נשארו לפחות עד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21. גם שם השתיים לא ידעו שקט.

1
כתבה מתוך "מעריב", 11 בדצמבר 1985

יובל פעילותן בישראל אמור היה להניב שפע של כתבות, אך לא כך היא. ממיעוט הכתבות שפורסמו בזמן אמת עולה תמונה של רופאה מסורה, שיטה רפואית קיצונית והמלצות מלאות הוקרה ממטופלים רבים, שדחו מכל וכל את טענות השווא בדבר מיסיון. נראה שאמונתן העזה, עיטורי הפסוקים ברחבי הבית, ספרי התנ"ך והברית החדשה שהיו מצויים בכל חדר והתנהגותן הדתית היו מקור לחשש מפניהן. החשש הזה הצטרף לחשדנותו של הציבור על רקע מוצאן הגרמני והשפה הגרמנית שדיברו, שפה שאז הייתה מאוד לא אהודה בישראל בלשון המעטה. עד כמה התעורר חששו של הציבור? ובכן נפנה כעת אל דיוני הכנסת השביעית ששופכים אור על העניין.

1
תמונה של חנה מור, על תג השם מצוין שהיא ד"ר, לא אחות. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בישיבתה ה-274 של הכנסת ה-7, ב-23 בפברואר 1972, העלה חבר הכנסת בן-ציון קשת (גח"ל) את נושא המיסיון, אך דומה כי מלבד חשדות על רקע נסיבתי אין כל עדות לקיומו של מיסיון במרפאה של ד"ר פינגר. מהדברים שנאמרו בישיבה עולה כי בעזרת תיווכו של קורט רופין, אחיו של ארתור רופין, נמכרה קרקע בקריית טבעון, שבעבר שימשה פנסיון בשם "אילנות" לידי אזרח גרמני בשם מילר במטרה להקים שם מוסד לילדים ממשפחות מצוקה. מילר העביר את הקרקע לד"ר גיזלה פינגר ולעוד שתי צעירות גרמניות. בית עמנואל – זה השם שניתן למוסד – החל לפעול לריפוי חולים אנושים בשיטה "טבעונית" – כך לדברי הח"כים. בפרוטוקול נטען כי מעבר לטיפול הפיזיולוגי, נעשה בסנטוריום ניסיון להמיר את דתם של המטופלים לנצרות. מתשובת שר החקלאות חיים גבתי עולה שאנשי טבעון התנגדו להקמת מוסד לילדים, בתואנה שזו סביבה יוקרתית ושקטה ושמוסד כזה יחריד את מנוחת השכנים ויוריד את ערך נכסיהם, ועל כן נמכרה הקרקע. שר החקלאות הגן על זכותם של גרמנים לקנות קרקעות לאחר שעברו את כל אישורי המשרדים הנדרשים ובניגוד לדעה הרווחת אמר: "מה לעשות, חברי הכנסת, שאני עוד אינני מוכן לראות בכל גרמני מיסיונר שוחט יהודים".

1
דברים של ד"ר פינגר, שכתובה בטעות כפינדר אך כל שאר הפרטים תואמים. מתוך "דבר", 30 ביולי 1976

זמן קצר אחרי הדיון הזה בכנסת עברו ד"ר גיזלה פינגר וחנה מור לבית אורן, ובהמשך לחיפה, שם המשיכו את פעילותן. שום חשד בפעילות מיסיונרית לא הוכח לאורך השנים, ובמשך כ-35 שנים המשיך לפעול "בית עמנואל" בהנהלתן של השתיים לטיפול בחולים יהודים. ככל הידוע אף לא מטופל אחד המיר את דתו בעקבות זאת. סיפורה של גיזלה נשכח מלב היום, אך יש להניח שלא מעט אנשים חיים היום בישראל, גם בזכות הטיפול שלה. 

בואו לטייל בירושלים של לפני 100 שנה

מה ראה תושב ירושלים שחי בה לפני כמאה שנים? אילו מוסדות ביקר, אילו שירותים רפואיים עמדו לרשותו, איזה בנקים וחנויות שירתו אותו? מפות העיר שהתפרסמו בתחילת המאה ה-20 מאפשרות לנו לשחזר את עברה של ירושלים

רחוב יפו, ירושלים, תחילת המאה ה-20. מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית - ספריית הקונגרס

טקסט שיכולנו למצוא ביומנו של תושב ירושלים לפני כמאה שנה:

"… בבוקר יצאתי מפגישה בארמון הממשלה; לאחר סיום ענייני הבירוקרטיים, נסעתי לבית הסמים כדי לקנות תרופה לשיכוך כאבים. משם המשכתי לג'ורת אל ענאב לאסוף מהסנדלר זוג נעליים שהשארתי לתיקון. אחר הצהרים אפגוש בבתי יהודא טורא את בן דודי שהגיע מיפו…"

מתקשים לפענח את המסלול? בהמשך הכתבה נבהיר הכל ונגלה את שמות האתרים.

תושב שנדרש לערוך סידורים במשרדי הממשלה סביר שנצרך להתייצב במתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים שם שכן "ארמון הממשלה" שנודע גם בשם "ארמון הנציב". מלבד היותו מקום מגוריו של הנציב הבריטי, גם מוסדות השלטון שכנו במתחם זה – זאת עד שנבנה בפסגת הר אצל [ג'בל מוכבר] בדרום מזרח ירושלים המבנה החדש שנחנך ב- 1933.

אזכור של מתחם האוניברסיטה העברית על הר הצופים מופיע אף הוא במפות מאותה תקופה: לאחר 1918 – מועד הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה – ועד טקס הפתיחה ב-1925, המקום מוזכר לעתים כ"מכללה" ולעתים כ"מגרש האוניברסיתה". נראה שאנשי היישוב התגאו במוסד העתיד להבנות שם אף כי טרם נפתח רשמית או פעל בצורה מלאה.

במפה מספרם של זוטא וסוקניק "ארצנו" (1920), ניתן לראות את הכיתוב "המכללה" המתייחס לשטחי האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שנתיים לאחר טקס הנחת אבן הפינה.

בסמוך – "ארמון הנציב" [מתחם אוגוסטה ויקטוריה]

במפתו של ישעיהו פרס שפורסמה ב-1921 מסומן מתחם אוגוסטה ויקטוריה כ"ארמון הממשלה". שטח האוניברסיטה העברית על הר הצופים מסומן אף הוא בצד בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה; בצדו המערבי מציינים ארבעה מגיני דוד את החלקה בה קבורים החיילים היהודים.

הילד אינו מרגיש טוב? זקוקים לתרופה לשיכוך כאבים? במפת אברהם גרייבסקי מ-1909 באינדקס העוסק במוסדות רפואה נוכל למצוא בתי מרפא, בתי חולים, בתי סמים, בית מסחר רפואות ובית מרקחת.

המוסד האחרון ברשימה, בית ישע אהרן לחולי הרוח וחשוכי מרפא לחברת עזרת נשים שכן ברחוב יפו בכניסה לירושלים; ממנו המשיך והתפתח בית החולים הרצוג של ימינו.

בצילום המבנה השלישי של ביה"ח שנבנה ב- 1920 ניתן להתרשם במיוחד מהגינה שיועדה למנוחת החולים. חלק מגלוית שנה טובה מטעם חברת עזרת נשים. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף לנצט. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במפת גרייבסקי רחובות העיר מכונים על פי שם המוסד הנמצא בהם. למשל רח' הנביאים נקרא רחוב האספיטאל ראטהשילד [בית החולים ג'יימס מאיר רוטשילד. כיום מכללת הדסה], מכיוון שבו נמצא "בית החולים לשרי בית רוטשילד" כפי שהמקרא מציין.

בית החולים מאיר רוטשילד ברח' הנביאים. מקור התמונה: נדב מן, ביתמונה. מאוסף בית חולים הדסה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

רחוב בית הספרים גנזי יוסף הוא רחוב בני ברית ובו שכנה הספרייה הלאומית בראשיתה.

מפת אברהם גרייבסקי, 1909

כיום שוכנת בבנין ישיבת "עץ החיים" לחוזרים בתשובה, הפועלת מטעם ארגון "שלום לעם".

צילום בניין בית הספרים ברח' בני ברית מתוך אלבום תצלומי בית הספרים, עמוד 2. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ממערב נמצא רחוב ביה"ס לאמעל [רחוב ישעיהו של היום] על שם בית הספר שהוקם ב-1856 ע"י משפחת למל האוסטרית בתכנונו של האדריכל תאודור זנדל. בית הספר פעל עד שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כיום משמש המבנה את תלמוד תורה "עץ חיים".

צילום בי"ס למל מ-1912 של ליאו קהאן הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית

אחת השכונות ברשימת האינדקס היא "בתי יהודא טורא" – ימין משה של ימינו. טורא היה איש עסקים יהודי-אמריקאי. כאשר נפטר בשנת 1854, הותיר בצוואתו סכום כסף לטובת עניי ירושלים והטיל את ההוצאה לפועל של הצוואה על משה מונטיפיורי.

האזכור במפה משמר את העובדה שחלק מבתי השכונה הוקמו מכספי אותו עיזבון (כמו גם שכונת משכנות שאננים).

מפת אברהם גרייבסקי, 1909

במפה ניתן לראות גם את שכונת היהודים ג'ורת אל ענאב (סימון מס' 46) מצפון לבריכת הסולטן, באזור חוצות היוצר ופארק טדי של היום. השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 ע"י יהודים מארצות מערב צפון אפריקה. היא ננטשה ב-1948 ונהרסה ב-1967.

המפות סיפקו מידע שימושי רב לתושבי העיר ולמבקרים בה, למשל, רשימת צלמניות בעיר:

גאראבד קריקוריאן היה צלם ממוצא ארמני שהגיע לירושלים בגיל 12 כדי ללמוד בסמינר כמורה. הוא נעשה מורה לצילום ומ-1885 עד 1918 היה בעל חנות ברחוב יפו, בסמוך לעיר העתיקה. בנו המשיך את דרכו בחנות.

פרט מתמונה מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית – ספריית הקונגרס

בתמונה המלאה: בפינה השמאלית העליונה (ליד הדגל) נראה מגדל הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. ניתן לראות כי בתחילת המאה ה-20 נבנו בתים בצמוד לחומת העיר העתיקה, עד לשער יפו.

במרכז התמונה, בחלקה העליון, אפשר לראות את מגדל השעון שנבנה על השער.

מגדל השעון בצילום תקריב, לפני 1914. המגדל פורק ב-1922. מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית, ספריית הקונגרס

מי שנזקק לשירותי בנקאות, יכול היה לגשת לבנק ולירו ליד שער יפו. הבנק שייסד חיים ולירו פעל עד 1915. הכספים להקמת בית החולים מאיר רוטשילד הועברו באמצעות בנק זה.

מתוך: Jewish Encyclopedia 1904

תייר שרצה לרכוש מזכרות מהעיר, יכול היה לגשת לאחד מ"מוכרי זכרוני ירושלים":

למשל חנותו של יחיאל צבי צימרינסקי

באינדקס הופיעה גם רשימת מלונות:

התייר יכול היה לשהות, למשל, במלון אמדורסקי (צנטרל) של ירחמיאל אמדורסקי (בן-דוד סבו של בני אמדורסקי). המלון שכן בעיר העתיקה בסמוך לשער יפו, מול המצודה ומגדל דוד. מלון חליפי יוכל למצוא התייר אם יצא משער יפו ובהליכה קצרה יגיע למלון קמיניץ, שעבר ב-1908 ממיקומו בין רח' יפו לרחוב הנביאים למבנה סמוך לשער החדש (מספר 10 במפה):

מפת אברהם גרייבסקי, 1909

במפה בהוצאת חברת "הכשרת הישוב" מ-1923 ניתן לראות את אזור גן אנטימוס (בין רחוב המלך ג'ורג', רחוב יפו ורחוב בן יהודה), את המרכז המסחרי [ממילא] ואת זנזיריה.

איך שגלגל מסתובב – בחלוף מאה שנה, הכינוי "מרכז מסחרי" לממילא חזר לתאר מציאות של מסחר לאחר עשרות שנים בהן המתחם היה נטוש והרוס. גן אנטימוס וזנזיריה התחלפו בפי התושבים בשמות העדכניים, רחוב בן יהודה ושכונת רחביה, בהתאמה.

המרכז המסחרי ברחוב ממילא בגלגולו הראשון, המחצית ראשונה של המאה ה-20. מקור התמונה: יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לנוכח עבודות הבנייה הרבות בעיר, ודאי בעוד מאה שנים ישתנו שוב פניה. יהיה מעניין לחזור ולהשוות בין העבר וההווה בכתבה שתיכתב מן הבניין החדש של הספרייה הלאומית ההולך ונבנה למרגלות הכנסת.

צילום: Herzog & De Meuron

יהודים עם כאפייה? סיפורו של כיסוי ראש שהפך לסמל

כיום מזוהה הכאפייה עם התנועה הלאומית הפלסטינית ונחשבת לסמל מובהק שלה. עם זאת, אם נחזור אחורה כמה עשרות שנים, ניתן למצוא תיעודים של בכירי התנועה הציונית עטופים בכאפייה, לצד אנשי פלמ"ח ואף חיילי צה"ל. מה קרה בדרך?

ראש הממשלה דוד בן גוריון בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין. מאי, 1949. צילום: לע"מ

דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה: גבר משופם ועוטה כאפייה עומד, מקל בידו וכבשים סביבו, ומסתכל הישר קדימה. ברקע מאחוריו נוף של עצים וטרשים. כל הסיטואציה נראית כאילו נגזרה מתוך סיפור רועים ארצישראלי פסטורלי. ואז בן רגע נחתכת האווירה החלומית. מול ה"רועה" מתגלה מצלמה גדולה ומאחוריה צלם; הרקע – הכבשים, הטרשים והשמיים הכחולים – מתגלה בתור טפט מצויר; והרועה, שמתברר בתור יהודי-אירופאי בשם צבי, צועד החוצה מהסטודיו, פושט את הכאפייה ומניח את המקל. הוא לובש את הבגדים העירוניים איתם הגיע ויוצא חזרה לרחובות תל-אביב הצעירה של תחילת המאה ה-20. כדי להבין מדוע התלבש כך ומה ניסה להשיג, יש לסקור את תולדותיו של אחד מפרטי הלבוש שמעוררים בימינו רגשות רבים בקרב כמעט כל ציבור בארץ – הכאפייה.

עמינדב אלטשולר, מ"גואלי אדמות הנגב", חובש כאפייה ועקאל לראשו בעודו נוטע עץ בט"ו בשבט במדבר סמוך לבית אשל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כיום נחשב כיסוי הראש המסורתי לסמל עממי, פוליטי ומעמדי, בייחוד הכאפייה השחורה-לבנה שהפכה סמל לאומי פלסטיני של ממש. אולם במבט לאחור, בתחילת המאה הקודמת המצב היה שונה. מתחילת המאה ה-20 ועד לשנות ה-50, גם אחרי הקמת המדינה, תועדו בכירי התנועה הציונית לצד יהודים רבים אחרים, עוטים כאפייה, מצטלמים איתה ומסתובבים עטופים בה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא תמונתו של חיים ויצמן עם כאפייה מהודרת לראשו בפגישתו עם הנסיך פייסל לבית האשם ב-1918.

האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל) עוטי כאפיות, בעיר מעאן בירדן, יוני 1918.

לצידם עטו כאפיות אנשי הפלמ"ח, חברי ארגון השומר ואפילו חיילי צה"ל, ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 הצטלמו אנשי העליות בתמונות סטודיו, לבושים בתלבושות ערביות מלאות, כולל כאפייה.

רחל סלוצקי, ממקימות מושב נהלל (מימין, לבושה בבגדי גבר עם רובה) ובת דודתה ליזה סלוצקי (לבושה בגדי אישה, עם כד חרס), בתלבושות "בדואיות", תצלום סטודיו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

 

יצחק שמילבסקי, צעיר יהודי, עטוף בכאפייה עם עקאל – שהיא למעשה טלית שהוסבה לכאפייה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

תלמידי בתי ספר יהודיים בארץ-ישראל חבשו כאפיות וחניכי תנועות הנוער התעטפו בהן. אז כיצד קרה שכיום נחשבת הכאפייה לסמל מנוגד לציונות?

יהודי אירופה מאמצים את הכאפייה בניסיון להתערות באזור

התנועה הציונית ביסודה הייתה תנועה אירופאית, וככזו הושפעה רבות מצורות מחשבה אירופאיות אופייניות, חלקן אוריינטליסטיות. לאחר שארץ-ישראל התקבעה כיעד בו היהודים יקימו בו את מדינתם, החלו העליות הראשונות. היהודים האירופאים מצאו שהם שונים מאוד מתושבי הארץ. רבים מהם ראו בתרבות הפלאחית-ערבית שהייתה נהוגה בפלשתינה-א"י בשלהי השלטון העות'מאני, וכן ביושבי הארץ הערבים – ממשיכי דרכם של היהודים שחיו בממלכת ישראל לפני הגלות. גם יהודי פקיעין היוו מודל לחיקוי, בתור משפחות יהודיות ותיקות החיות בארץ-ישראל ומקיימות אורח חיים מקומי "אותנטי". מתוך תפיסה זו ניסו יהודים רבים לחקות את יושבי הארץ, ובחינה של התרבות החזותית שנוצרה בארץ-ישראל עם ראשית הציונות מצביעה על הניסיון לגבש דמות "יהודי חדש" בארץ.

ילדי בית הספר במושב בעין גנים בראשיתו בחצר בית הספר, לבושים בלבן עם כאפיות על הראש, מחזיקים שלט עליו כתוב "בית ספר עין גנים" ומצוייר מגן דוד. ברקע מבנה בית הספר.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

דוגמה טובה להלך רוח זה היא סטודיו הצילום של אברהם סוסקין בתל אביב, מחנויות הצילום היהודיות הראשונות בארץ. אחד השירותים שסיפק ללקוחותיו היה צילום אוריינטלי שלהם בלבוש מלא של פלאחים או בדואים. בתמונותיו של סוסקין ניתן לראות את הלך הרוח של התנועה הציונית דאז, בתחילת המאה ה-20: טרנספורמציה של יהודי-גלותי לכדי יהודי חדש, תוך ניכוס זהות לאומית עתיקה, אותה הם תפסו, כביכול, כזהות היהודי המקורי. תמונות אלה מציגות את האופן בו המערביים תפסו את המקומיים ובמידה מסוימת ניסו לחקות אותם. תפיסה זו הייתה גם נחלתם של היהודים הציוניים שהגיעו לארץ, בייחוד בעלייה השלישית; הם רצו להיות כמו בני הארץ וחיקו אותם במובנים רבים.

יצחק הוז עת היה חבר בארגון השומר, בצילום סטודיו של אברהם סוסקין. נדב מן, ביתמונה. מאוסף עדה תמיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

דוגמה בולטת נוספת היא ההופעה שאימצו לעצמם אנשי ארגון "השומר", רובם יהודים אשכנזים, שעטו כאפיות ועבאיות בניסיון להידמות לבדואים תושבי הארץ.

מחברי ארגון "השומר", עוטים כאפיות, ושניים חובשים כיסויי ראש תורכיים – כובע "קלפק" וכן תרבוש ("פז"). נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חשוב לציין שבניגוד לאוריינטליזם האירופאי-קולוניאליסטי, בו האירופאים הצטלמו מחופשים לילידים מתוך תחושת פטרונות וניכוס, בני העליות הראשונות לארץ ביקשו לאמץ את לבוש המקומיים ועטו כאפיות כדי להרגיש קרבה ושייכות למקום. היהודים שאפו לעצב את דמותם ברוח היהודים העתיקים וההיסטוריים, שלתפיסתם הם המשיכו את דרכם. גם בקרב האמנים היהודיים של תחילת המאה ה-20 שלמדו בבצלאל ניתן לראות את דימוי "היהודי החדש" כפי שתפסו אותו, בעלי מאפיינים אוריינטלים. החלוצים, אנשי המושבים, תנועות הנוער ואף אנשי הארגונים הצבאיים דוגמת "ההגנה", פלמ"ח, אצ"ל ולח"י ניסו גם הם לקדם את דמות היהודי החדש כפי שתפסו אותה, והביטוי הראשון של דמות זו – לצד שיבה לארץ ישראל ועבודת אדמה – היה התעטפות בכאפייה. פריט הלבוש המוכר, שהיה נהוג בחצי האי ערב עוד בטרם הופעת האסלאם, נועד להגן על הראש והפנים מפני חול ואבק, והגן על עובד האדמה מהשמש בקיץ ומהרוח בחורף. לכאפיות שלושה סגנונות מסורתיים ומוכרים: הכאפייה הלבנה, הנפוצה כיום בעיקר בארצות המפרץ ובקרב בדואים, אולם ניתן למצאה גם באזור עיראק; כאפייה אדומה-לבנה, המקובלת מאוד בירדן, אך גם אותה ניתן למצוא במקומות נוספים; ולבסוף, כאפייה שחורה-לבנה, המזוהה כיום עם הפלסטינים.

חיילים ישראלים על ג'יפ ירדני עם תמונתו של המלך חוסיין עוטה כאפייה, בירושלים, אחרי כיבוש העיר ב-1967. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ככל שהתפתח המפעל הציוני, ולצדו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גם הניסיון של היהודים הציוניים לחקות את המקומיים הלך ודעך. בספרו "אוריינטליזם טרום-ישראלי", הסוקר את תופעת צילומי הסטודיו בבגדי פלאחים ובדואים בקרב יהודים בארץ ישראל, מצביע דור גז על מאורעות תרפ"ט האלימים בתור נקודת מפנה בה יחס היהודים השתנה והפסיק הניסיון לחקות את המקומיים. "התפיסה האוריינטליסטית הנאיבית של בני העליות הראשונות התנפצה (…) ואיתה תשוקתם 'להתמזרח' כבני המקום". לקראת סוף שנות ה-30 אירע גם "המרד הערבי הגדול" בפלשתינה-א"י, בו התודעה הלאומית הפלסטינית התעצבה מאוד, הכאפייה הפכה לסמל לאומי-עממי-פלסטיני במקום התרבוש העות'מאני. זיהויה של הכאפייה כסמל פוליטי החל להיכנס לתודעה המקומית, והחל תהליך שבסיומו הפכה הכאפייה לסמל המזוהה עם אידאולוגיה הפוכה מהציונות.

"הכאפייה והעקאל מסמלים תלבושת לאומית". מתוך מאורעות 36'-39', כתבה שהתפרסמה בעיתון "הבקר". 19 בספטמבר, 1938

פרק ב': הכאפייה תופסת גוונים פוליטיים

לאחר מאורעות תרפ"ט ולאחר המרד הערבי הגדול החלה ירידה בפופולאריות של הכאפייה בפרט ובניסיונות החיקוי של המקומיים בכלל, אך לאורך שנות ה-40 וה-50 עדיין נצפו הכאפיות על צווארם של היהודים בארץ, כולל פוליטיקאים ואנשי צבא. מוכרת במיוחד התמונה של דוד בן גוריון בעת סיור בעיצומה של מלחמת 48', עוטה כאפייה לבנה לצווארו ומלווה ביצחק רבין וביגאל אלון, אז מפקדים צעירים.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, עטוף בכאפייה, בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין ולצדו יגאל אלון. מאי, 1949. צילום: לע"מ

צילום מפורסם נוסף מאותה מלחמה מוכר בשם "הנערה עם האקדח", בו נראית קצינת הקשר זיוה ארבל, נשענת על עץ, חוגרת אקדח ועטופה בכאפייה, זמן קצר לאחר הקרב על העיר.

הנערה עם האקדח, עטופה בכאפייה: זיוה ארבל, קצינת קשר בגדוד השלישי של חטיבת יפתח, מצולמת ביער בן שמן לאחר כיבוש כפר ברפיליה. יולי, 1948. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שתי התמונות, לצד רבות אחרות, מראות כיצד בסוף שנות ה-40 הייתה הכאפייה עדיין סמל חזק באתוס הציוני, למרות זיהויה הפוליטי-פלסטיני שהחל עשור לפני כן. בארכיון בוריס כרמי, המכונה "הצלם הצבאי הראשון", תועדו חיילי צה"ל עוטים כאפיות בצעדת צה"ל בשנת 1958.

כאפיות וכובעי טמבל: צעדת צה"ל 1958, חיילים עם כאפיות ליד מחנה האוהלים, 1958. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

רק לקראת סוף שנות ה-60 החל המהפך התודעתי שהביא לניתוק היהודי הכמעט-מלא מהכאפייה. מאחוריו עמד אדם אחד מרכזי, ושמו היה יאסר ערפאת.

יאסר ערפאת מבקר בעזה, ולראשו הכאפייה שהפכה לאחד מסמליו. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מלחמת 67' והתבוסה הגדולה של מדינות ערב הביאו לעלייתה של תנועת פת"ח בהנהגתו של ערפאת, שהציג עצמו כפלסטיני שמדבר בשם עמו-שלו. אחד המוטיבים הבולטים ביותר בהופעתו, לצד חליפת המדים הקבועה ("באטל-דרס") והנשק, היה הכאפייה השחורה-לבנה. הוא החל לעטות אותה כבר בשנת 1956 כאשר נסע לראשונה לאירופה כחבר משלחת הסטודנטים הפלסטינים ממצרים; מאז הקפיד להתעטף בה בכל עת והיא הפכה לאחד הסממנים המזוהים ביותר עם מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית, שאף קיבל את הכינוי "אבו אל-חטה" ('חטה' היא מילה מקומית בערבית המקבילה לכאפייה). בביוגרפיה של ערפאת שכתב דני רובינשטיין מתואר כיצד הקפיד ערפאת לקשור את הכאפייה בצורה מיוחדת לו, המשווה לה קצה מחודד, ולטענתו הוא יצר כך מעין שרטוט של מפת ארץ הקודש. הופעתו של ערפאת חיזקה את מעמדה הפוליטי של הכאפייה, וכבר באנתיפאדה הראשונה נראו פלסטינים עוטים אותה בעת שהתעמתו עם כוחות הבטחון הישראליים.

תומכי ערפאת ברפיח, הסימבוליזם של הכאפייה מודגש ובולט. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות ה-90, עם הסכמי אוסלו, התייצב סופית מעמדה של הכאפייה בתור סמל "אנטי-ציוני", עת פורסמה תמונתו של רוה"מ המנוח יצחק רבין עוטה כאפייה, בתור דרך להמחיש את "בגידתו". מאז ועד היום מופצים קריקטורות ודימויים דומים של פוליטיקאים שונים עוטי כאפיות כדי להמחיש מסרים דומים.

כרזה בגנותו של ראש הממשלה יצחק רבין, ערוכה כך שיהיה עטוף בכאפייה. אוסף הכרזות בספרייה הלאומית, 1994

פרק ג': המאה ה-21: הבעיה היא הפלסטינים, לא הכאפייה?

עם תחילת המאה ה-21 הייתה התודעה הציבורית בארץ שונה לחלוטין מקודמתה ביחס לכאפיות, בין אם מנקודת מבט יהודית ובין אם מזו הפלסטינית. המאה ה-20 הסתיימה בקיטוב ברור. הכאפייה שיחקה גם תפקיד בתוך ניסיונות שונים להתחלת תהליכי שלום לאורך השנים, ומלבד הסכמי אוסלו ותמונתו המוכרת של ערפאת הכאפייה לצדו של רבין, בלטה גם תקרית בוועידת מדריד ב-1991, בה הנציג הפלסטיני סאאב עריקאת עטה לצווארו כאפייה ובכך הרגיז מאוד את הנוכחים, בעיקר את המשלחת הישראלית. ניתן לראות כיצד בתוך פחות מ-50 שנים התהפך היחס הישראלי לכיסוי הראש, ואם בן גוריון התעטף בו ברצון ב-48' – בשנות ה-90 הוא כבר היה סממן מאיים ולא רצוי.

באופן מעניין, "הסכמי אברהם" שנחתמו בשנת 2020 הביאו לתיירות ישראלית מוגברת לארצות המפרץ ולאחר מכן גם למרוקו, מה שהביא לסוג של "רנסנס ישראלי" בעניין הכאפייה; ישראלים רבים הצטלמו עם כיסוי הראש בגרסתו המפרצית (כאפייה לבנה) בשמחה רבה, כחלק מהחוויה המקומית. ברגע שהקונטקסט הפלסטיני-פוליטי לא היה בתמונה, נראה שהיהודים מוכנים לחזור לעטות את כיסוי הראש הערבי המוכר. לאורך השנים היו גם ניסיונות ליצור "כאפיות יהודיות", המזכירות במידה מסוימת את ה"סודרא", כיסוי ראש יהודי שהיה מקובל בארצות ערב. במקביל, המשיכו הפלסטינים בצעדים שנועדו לזהות את הכאפייה כסממן מייצג שלהם, בין היתר באמצעות תרבות פופולארית: מוזיקה, תכניות טלוויזיה ואינטרנט, מדיה חברתית וכן הלאה. הזמר מוחמד עסאף אף זכה בתכנית הפופולארית "ערב איידול" בשנת 2013, עם שירו "הנף את הכאפייה", שמילותיו מהללות את כיסוי הראש בתור סמל לאומי פלסטיני.

במבט לאחור, נראה שהכאפייה וקורותיה שזורות בהיסטוריה המקומית ובמאבקים על אופיה של ארץ הקודש בצורה שאינה ניתנת לניתוק; עם זאת, עדיין לא מאוחר לקוות שיום אחד יהפוך סמל זה לפחות טעון, לכל אחד מהעמים ומה שהם רואים בו.

תודה לאלי אושרוב על העזרה בהכנת הכתבה