דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה: גבר משופם ועוטה כאפייה עומד, מקל בידו וכבשים סביבו, ומסתכל הישר קדימה. ברקע מאחוריו נוף של עצים וטרשים. כל הסיטואציה נראית כאילו נגזרה מתוך סיפור רועים ארצישראלי פסטורלי. ואז בן רגע נחתכת האווירה החלומית. מול ה"רועה" מתגלה מצלמה גדולה ומאחוריה צלם; הרקע – הכבשים, הטרשים והשמיים הכחולים – מתגלה בתור טפט מצויר; והרועה, שמתברר בתור יהודי-אירופאי בשם צבי, צועד החוצה מהסטודיו, פושט את הכאפייה ומניח את המקל. הוא לובש את הבגדים העירוניים איתם הגיע ויוצא חזרה לרחובות תל-אביב הצעירה של תחילת המאה ה-20. כדי להבין מדוע התלבש כך ומה ניסה להשיג, יש לסקור את תולדותיו של אחד מפרטי הלבוש שמעוררים בימינו רגשות רבים בקרב כמעט כל ציבור בארץ – הכאפייה.

כיום נחשב כיסוי הראש המסורתי לסמל עממי, פוליטי ומעמדי, בייחוד הכאפייה השחורה-לבנה שהפכה סמל לאומי פלסטיני של ממש. אולם במבט לאחור, בתחילת המאה הקודמת המצב היה שונה. מתחילת המאה ה-20 ועד לשנות ה-50, גם אחרי הקמת המדינה, תועדו בכירי התנועה הציונית לצד יהודים רבים אחרים, עוטים כאפייה, מצטלמים איתה ומסתובבים עטופים בה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא תמונתו של חיים ויצמן עם כאפייה מהודרת לראשו בפגישתו עם הנסיך פייסל לבית האשם ב-1918.

לצידם עטו כאפיות אנשי הפלמ"ח, חברי ארגון השומר ואפילו חיילי צה"ל, ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 הצטלמו אנשי העליות בתמונות סטודיו, לבושים בתלבושות ערביות מלאות, כולל כאפייה.


תלמידי בתי ספר יהודיים בארץ-ישראל חבשו כאפיות וחניכי תנועות הנוער התעטפו בהן. אז כיצד קרה שכיום נחשבת הכאפייה לסמל מנוגד לציונות?
יהודי אירופה מאמצים את הכאפייה בניסיון להתערות באזור
התנועה הציונית ביסודה הייתה תנועה אירופאית, וככזו הושפעה רבות מצורות מחשבה אירופאיות אופייניות, חלקן אוריינטליסטיות. לאחר שארץ-ישראל התקבעה כיעד בו היהודים יקימו בו את מדינתם, החלו העליות הראשונות. היהודים האירופאים מצאו שהם שונים מאוד מתושבי הארץ. רבים מהם ראו בתרבות הפלאחית-ערבית שהייתה נהוגה בפלשתינה-א"י בשלהי השלטון העות'מאני, וכן ביושבי הארץ הערבים – ממשיכי דרכם של היהודים שחיו בממלכת ישראל לפני הגלות. גם יהודי פקיעין היוו מודל לחיקוי, בתור משפחות יהודיות ותיקות החיות בארץ-ישראל ומקיימות אורח חיים מקומי "אותנטי". מתוך תפיסה זו ניסו יהודים רבים לחקות את יושבי הארץ, ובחינה של התרבות החזותית שנוצרה בארץ-ישראל עם ראשית הציונות מצביעה על הניסיון לגבש דמות "יהודי חדש" בארץ.

רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
דוגמה טובה להלך רוח זה היא סטודיו הצילום של אברהם סוסקין בתל אביב, מחנויות הצילום היהודיות הראשונות בארץ. אחד השירותים שסיפק ללקוחותיו היה צילום אוריינטלי שלהם בלבוש מלא של פלאחים או בדואים. בתמונותיו של סוסקין ניתן לראות את הלך הרוח של התנועה הציונית דאז, בתחילת המאה ה-20: טרנספורמציה של יהודי-גלותי לכדי יהודי חדש, תוך ניכוס זהות לאומית עתיקה, אותה הם תפסו, כביכול, כזהות היהודי המקורי. תמונות אלה מציגות את האופן בו המערביים תפסו את המקומיים ובמידה מסוימת ניסו לחקות אותם. תפיסה זו הייתה גם נחלתם של היהודים הציוניים שהגיעו לארץ, בייחוד בעלייה השלישית; הם רצו להיות כמו בני הארץ וחיקו אותם במובנים רבים.

דוגמה בולטת נוספת היא ההופעה שאימצו לעצמם אנשי ארגון "השומר", רובם יהודים אשכנזים, שעטו כאפיות ועבאיות בניסיון להידמות לבדואים תושבי הארץ.

חשוב לציין שבניגוד לאוריינטליזם האירופאי-קולוניאליסטי, בו האירופאים הצטלמו מחופשים לילידים מתוך תחושת פטרונות וניכוס, בני העליות הראשונות לארץ ביקשו לאמץ את לבוש המקומיים ועטו כאפיות כדי להרגיש קרבה ושייכות למקום. היהודים שאפו לעצב את דמותם ברוח היהודים העתיקים וההיסטוריים, שלתפיסתם הם המשיכו את דרכם. גם בקרב האמנים היהודיים של תחילת המאה ה-20 שלמדו בבצלאל ניתן לראות את דימוי "היהודי החדש" כפי שתפסו אותו, בעלי מאפיינים אוריינטלים. החלוצים, אנשי המושבים, תנועות הנוער ואף אנשי הארגונים הצבאיים דוגמת "ההגנה", פלמ"ח, אצ"ל ולח"י ניסו גם הם לקדם את דמות היהודי החדש כפי שתפסו אותה, והביטוי הראשון של דמות זו – לצד שיבה לארץ ישראל ועבודת אדמה – היה התעטפות בכאפייה. פריט הלבוש המוכר, שהיה נהוג בחצי האי ערב עוד בטרם הופעת האסלאם, נועד להגן על הראש והפנים מפני חול ואבק, והגן על עובד האדמה מהשמש בקיץ ומהרוח בחורף. לכאפיות שלושה סגנונות מסורתיים ומוכרים: הכאפייה הלבנה, הנפוצה כיום בעיקר בארצות המפרץ ובקרב בדואים, אולם ניתן למצאה גם באזור עיראק; כאפייה אדומה-לבנה, המקובלת מאוד בירדן, אך גם אותה ניתן למצוא במקומות נוספים; ולבסוף, כאפייה שחורה-לבנה, המזוהה כיום עם הפלסטינים.

ככל שהתפתח המפעל הציוני, ולצדו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גם הניסיון של היהודים הציוניים לחקות את המקומיים הלך ודעך. בספרו "אוריינטליזם טרום-ישראלי", הסוקר את תופעת צילומי הסטודיו בבגדי פלאחים ובדואים בקרב יהודים בארץ ישראל, מצביע דור גז על מאורעות תרפ"ט האלימים בתור נקודת מפנה בה יחס היהודים השתנה והפסיק הניסיון לחקות את המקומיים. "התפיסה האוריינטליסטית הנאיבית של בני העליות הראשונות התנפצה (…) ואיתה תשוקתם 'להתמזרח' כבני המקום". לקראת סוף שנות ה-30 אירע גם "המרד הערבי הגדול" בפלשתינה-א"י, בו התודעה הלאומית הפלסטינית התעצבה מאוד, הכאפייה הפכה לסמל לאומי-עממי-פלסטיני במקום התרבוש העות'מאני. זיהויה של הכאפייה כסמל פוליטי החל להיכנס לתודעה המקומית, והחל תהליך שבסיומו הפכה הכאפייה לסמל המזוהה עם אידאולוגיה הפוכה מהציונות.

פרק ב': הכאפייה תופסת גוונים פוליטיים
לאחר מאורעות תרפ"ט ולאחר המרד הערבי הגדול החלה ירידה בפופולאריות של הכאפייה בפרט ובניסיונות החיקוי של המקומיים בכלל, אך לאורך שנות ה-40 וה-50 עדיין נצפו הכאפיות על צווארם של היהודים בארץ, כולל פוליטיקאים ואנשי צבא. מוכרת במיוחד התמונה של דוד בן גוריון בעת סיור בעיצומה של מלחמת 48', עוטה כאפייה לבנה לצווארו ומלווה ביצחק רבין וביגאל אלון, אז מפקדים צעירים.

צילום מפורסם נוסף מאותה מלחמה מוכר בשם "הנערה עם האקדח", בו נראית קצינת הקשר זיוה ארבל, נשענת על עץ, חוגרת אקדח ועטופה בכאפייה, זמן קצר לאחר הקרב על העיר.

שתי התמונות, לצד רבות אחרות, מראות כיצד בסוף שנות ה-40 הייתה הכאפייה עדיין סמל חזק באתוס הציוני, למרות זיהויה הפוליטי-פלסטיני שהחל עשור לפני כן. בארכיון בוריס כרמי, המכונה "הצלם הצבאי הראשון", תועדו חיילי צה"ל עוטים כאפיות בצעדת צה"ל בשנת 1958.

רק לקראת סוף שנות ה-60 החל המהפך התודעתי שהביא לניתוק היהודי הכמעט-מלא מהכאפייה. מאחוריו עמד אדם אחד מרכזי, ושמו היה יאסר ערפאת.

מלחמת 67' והתבוסה הגדולה של מדינות ערב הביאו לעלייתה של תנועת פת"ח בהנהגתו של ערפאת, שהציג עצמו כפלסטיני שמדבר בשם עמו-שלו. אחד המוטיבים הבולטים ביותר בהופעתו, לצד חליפת המדים הקבועה ("באטל-דרס") והנשק, היה הכאפייה השחורה-לבנה. הוא החל לעטות אותה כבר בשנת 1956 כאשר נסע לראשונה לאירופה כחבר משלחת הסטודנטים הפלסטינים ממצרים; מאז הקפיד להתעטף בה בכל עת והיא הפכה לאחד הסממנים המזוהים ביותר עם מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית, שאף קיבל את הכינוי "אבו אל-חטה" ('חטה' היא מילה מקומית בערבית המקבילה לכאפייה). בביוגרפיה של ערפאת שכתב דני רובינשטיין מתואר כיצד הקפיד ערפאת לקשור את הכאפייה בצורה מיוחדת לו, המשווה לה קצה מחודד, ולטענתו הוא יצר כך מעין שרטוט של מפת ארץ הקודש. הופעתו של ערפאת חיזקה את מעמדה הפוליטי של הכאפייה, וכבר באנתיפאדה הראשונה נראו פלסטינים עוטים אותה בעת שהתעמתו עם כוחות הבטחון הישראליים.

בשנות ה-90, עם הסכמי אוסלו, התייצב סופית מעמדה של הכאפייה בתור סמל "אנטי-ציוני", עת פורסמה תמונתו של רוה"מ המנוח יצחק רבין עוטה כאפייה, בתור דרך להמחיש את "בגידתו". מאז ועד היום מופצים קריקטורות ודימויים דומים של פוליטיקאים שונים עוטי כאפיות כדי להמחיש מסרים דומים.

פרק ג': המאה ה-21: הבעיה היא הפלסטינים, לא הכאפייה?
עם תחילת המאה ה-21 הייתה התודעה הציבורית בארץ שונה לחלוטין מקודמתה ביחס לכאפיות, בין אם מנקודת מבט יהודית ובין אם מזו הפלסטינית. המאה ה-20 הסתיימה בקיטוב ברור. הכאפייה שיחקה גם תפקיד בתוך ניסיונות שונים להתחלת תהליכי שלום לאורך השנים, ומלבד הסכמי אוסלו ותמונתו המוכרת של ערפאת הכאפייה לצדו של רבין, בלטה גם תקרית בוועידת מדריד ב-1991, בה הנציג הפלסטיני סאאב עריקאת עטה לצווארו כאפייה ובכך הרגיז מאוד את הנוכחים, בעיקר את המשלחת הישראלית. ניתן לראות כיצד בתוך פחות מ-50 שנים התהפך היחס הישראלי לכיסוי הראש, ואם בן גוריון התעטף בו ברצון ב-48' – בשנות ה-90 הוא כבר היה סממן מאיים ולא רצוי.
באופן מעניין, "הסכמי אברהם" שנחתמו בשנת 2020 הביאו לתיירות ישראלית מוגברת לארצות המפרץ ולאחר מכן גם למרוקו, מה שהביא לסוג של "רנסנס ישראלי" בעניין הכאפייה; ישראלים רבים הצטלמו עם כיסוי הראש בגרסתו המפרצית (כאפייה לבנה) בשמחה רבה, כחלק מהחוויה המקומית. ברגע שהקונטקסט הפלסטיני-פוליטי לא היה בתמונה, נראה שהיהודים מוכנים לחזור לעטות את כיסוי הראש הערבי המוכר. לאורך השנים היו גם ניסיונות ליצור "כאפיות יהודיות", המזכירות במידה מסוימת את ה"סודרא", כיסוי ראש יהודי שהיה מקובל בארצות ערב. במקביל, המשיכו הפלסטינים בצעדים שנועדו לזהות את הכאפייה כסממן מייצג שלהם, בין היתר באמצעות תרבות פופולארית: מוזיקה, תכניות טלוויזיה ואינטרנט, מדיה חברתית וכן הלאה. הזמר מוחמד עסאף אף זכה בתכנית הפופולארית "ערב איידול" בשנת 2013, עם שירו "הנף את הכאפייה", שמילותיו מהללות את כיסוי הראש בתור סמל לאומי פלסטיני.
במבט לאחור, נראה שהכאפייה וקורותיה שזורות בהיסטוריה המקומית ובמאבקים על אופיה של ארץ הקודש בצורה שאינה ניתנת לניתוק; עם זאת, עדיין לא מאוחר לקוות שיום אחד יהפוך סמל זה לפחות טעון, לכל אחד מהעמים ומה שהם רואים בו.
תודה לאלי אושרוב על העזרה בהכנת הכתבה