יהודים עם כאפייה? סיפורו של כיסוי ראש שהפך לסמל

כיום מזוהה הכאפייה עם התנועה הלאומית הפלסטינית ונחשבת לסמל מובהק שלה. עם זאת, אם נחזור אחורה כמה עשרות שנים, ניתן למצוא תיעודים של בכירי התנועה הציונית עטופים בכאפייה, לצד אנשי פלמ"ח ואף חיילי צה"ל. מה קרה בדרך?

ראש הממשלה דוד בן גוריון בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין. מאי, 1949. צילום: לע"מ

דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה: גבר משופם ועוטה כאפייה עומד, מקל בידו וכבשים סביבו, ומסתכל הישר קדימה. ברקע מאחוריו נוף של עצים וטרשים. כל הסיטואציה נראית כאילו נגזרה מתוך סיפור רועים ארצישראלי פסטורלי. ואז בן רגע נחתכת האווירה החלומית. מול ה"רועה" מתגלה מצלמה גדולה ומאחוריה צלם; הרקע – הכבשים, הטרשים והשמיים הכחולים – מתגלה בתור טפט מצויר; והרועה, שמתברר בתור יהודי-אירופאי בשם צבי, צועד החוצה מהסטודיו, פושט את הכאפייה ומניח את המקל. הוא לובש את הבגדים העירוניים איתם הגיע ויוצא חזרה לרחובות תל-אביב הצעירה של תחילת המאה ה-20. כדי להבין מדוע התלבש כך ומה ניסה להשיג, יש לסקור את תולדותיו של אחד מפרטי הלבוש שמעוררים בימינו רגשות רבים בקרב כמעט כל ציבור בארץ – הכאפייה.

עמינדב אלטשולר, מ"גואלי אדמות הנגב", חובש כאפייה ועקאל לראשו בעודו נוטע עץ בט"ו בשבט במדבר סמוך לבית אשל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כיום נחשב כיסוי הראש המסורתי לסמל עממי, פוליטי ומעמדי, בייחוד הכאפייה השחורה-לבנה שהפכה סמל לאומי פלסטיני של ממש. אולם במבט לאחור, בתחילת המאה הקודמת המצב היה שונה. מתחילת המאה ה-20 ועד לשנות ה-50, גם אחרי הקמת המדינה, תועדו בכירי התנועה הציונית לצד יהודים רבים אחרים, עוטים כאפייה, מצטלמים איתה ומסתובבים עטופים בה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא תמונתו של חיים ויצמן עם כאפייה מהודרת לראשו בפגישתו עם הנסיך פייסל לבית האשם ב-1918.

האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל) עוטי כאפיות, בעיר מעאן בירדן, יוני 1918.

לצידם עטו כאפיות אנשי הפלמ"ח, חברי ארגון השומר ואפילו חיילי צה"ל, ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 הצטלמו אנשי העליות בתמונות סטודיו, לבושים בתלבושות ערביות מלאות, כולל כאפייה.

רחל סלוצקי, ממקימות מושב נהלל (מימין, לבושה בבגדי גבר עם רובה) ובת דודתה ליזה סלוצקי (לבושה בגדי אישה, עם כד חרס), בתלבושות "בדואיות", תצלום סטודיו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

 

יצחק שמילבסקי, צעיר יהודי, עטוף בכאפייה עם עקאל – שהיא למעשה טלית שהוסבה לכאפייה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

תלמידי בתי ספר יהודיים בארץ-ישראל חבשו כאפיות וחניכי תנועות הנוער התעטפו בהן. אז כיצד קרה שכיום נחשבת הכאפייה לסמל מנוגד לציונות?

יהודי אירופה מאמצים את הכאפייה בניסיון להתערות באזור

התנועה הציונית ביסודה הייתה תנועה אירופאית, וככזו הושפעה רבות מצורות מחשבה אירופאיות אופייניות, חלקן אוריינטליסטיות. לאחר שארץ-ישראל התקבעה כיעד בו היהודים יקימו בו את מדינתם, החלו העליות הראשונות. היהודים האירופאים מצאו שהם שונים מאוד מתושבי הארץ. רבים מהם ראו בתרבות הפלאחית-ערבית שהייתה נהוגה בפלשתינה-א"י בשלהי השלטון העות'מאני, וכן ביושבי הארץ הערבים – ממשיכי דרכם של היהודים שחיו בממלכת ישראל לפני הגלות. גם יהודי פקיעין היוו מודל לחיקוי, בתור משפחות יהודיות ותיקות החיות בארץ-ישראל ומקיימות אורח חיים מקומי "אותנטי". מתוך תפיסה זו ניסו יהודים רבים לחקות את יושבי הארץ, ובחינה של התרבות החזותית שנוצרה בארץ-ישראל עם ראשית הציונות מצביעה על הניסיון לגבש דמות "יהודי חדש" בארץ.

ילדי בית הספר במושב בעין גנים בראשיתו בחצר בית הספר, לבושים בלבן עם כאפיות על הראש, מחזיקים שלט עליו כתוב "בית ספר עין גנים" ומצוייר מגן דוד. ברקע מבנה בית הספר.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

דוגמה טובה להלך רוח זה היא סטודיו הצילום של אברהם סוסקין בתל אביב, מחנויות הצילום היהודיות הראשונות בארץ. אחד השירותים שסיפק ללקוחותיו היה צילום אוריינטלי שלהם בלבוש מלא של פלאחים או בדואים. בתמונותיו של סוסקין ניתן לראות את הלך הרוח של התנועה הציונית דאז, בתחילת המאה ה-20: טרנספורמציה של יהודי-גלותי לכדי יהודי חדש, תוך ניכוס זהות לאומית עתיקה, אותה הם תפסו, כביכול, כזהות היהודי המקורי. תמונות אלה מציגות את האופן בו המערביים תפסו את המקומיים ובמידה מסוימת ניסו לחקות אותם. תפיסה זו הייתה גם נחלתם של היהודים הציוניים שהגיעו לארץ, בייחוד בעלייה השלישית; הם רצו להיות כמו בני הארץ וחיקו אותם במובנים רבים.

יצחק הוז עת היה חבר בארגון השומר, בצילום סטודיו של אברהם סוסקין. נדב מן, ביתמונה. מאוסף עדה תמיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

דוגמה בולטת נוספת היא ההופעה שאימצו לעצמם אנשי ארגון "השומר", רובם יהודים אשכנזים, שעטו כאפיות ועבאיות בניסיון להידמות לבדואים תושבי הארץ.

מחברי ארגון "השומר", עוטים כאפיות, ושניים חובשים כיסויי ראש תורכיים – כובע "קלפק" וכן תרבוש ("פז"). נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חשוב לציין שבניגוד לאוריינטליזם האירופאי-קולוניאליסטי, בו האירופאים הצטלמו מחופשים לילידים מתוך תחושת פטרונות וניכוס, בני העליות הראשונות לארץ ביקשו לאמץ את לבוש המקומיים ועטו כאפיות כדי להרגיש קרבה ושייכות למקום. היהודים שאפו לעצב את דמותם ברוח היהודים העתיקים וההיסטוריים, שלתפיסתם הם המשיכו את דרכם. גם בקרב האמנים היהודיים של תחילת המאה ה-20 שלמדו בבצלאל ניתן לראות את דימוי "היהודי החדש" כפי שתפסו אותו, בעלי מאפיינים אוריינטלים. החלוצים, אנשי המושבים, תנועות הנוער ואף אנשי הארגונים הצבאיים דוגמת "ההגנה", פלמ"ח, אצ"ל ולח"י ניסו גם הם לקדם את דמות היהודי החדש כפי שתפסו אותה, והביטוי הראשון של דמות זו – לצד שיבה לארץ ישראל ועבודת אדמה – היה התעטפות בכאפייה. פריט הלבוש המוכר, שהיה נהוג בחצי האי ערב עוד בטרם הופעת האסלאם, נועד להגן על הראש והפנים מפני חול ואבק, והגן על עובד האדמה מהשמש בקיץ ומהרוח בחורף. לכאפיות שלושה סגנונות מסורתיים ומוכרים: הכאפייה הלבנה, הנפוצה כיום בעיקר בארצות המפרץ ובקרב בדואים, אולם ניתן למצאה גם באזור עיראק; כאפייה אדומה-לבנה, המקובלת מאוד בירדן, אך גם אותה ניתן למצוא במקומות נוספים; ולבסוף, כאפייה שחורה-לבנה, המזוהה כיום עם הפלסטינים.

חיילים ישראלים על ג'יפ ירדני עם תמונתו של המלך חוסיין עוטה כאפייה, בירושלים, אחרי כיבוש העיר ב-1967. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ככל שהתפתח המפעל הציוני, ולצדו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גם הניסיון של היהודים הציוניים לחקות את המקומיים הלך ודעך. בספרו "אוריינטליזם טרום-ישראלי", הסוקר את תופעת צילומי הסטודיו בבגדי פלאחים ובדואים בקרב יהודים בארץ ישראל, מצביע דור גז על מאורעות תרפ"ט האלימים בתור נקודת מפנה בה יחס היהודים השתנה והפסיק הניסיון לחקות את המקומיים. "התפיסה האוריינטליסטית הנאיבית של בני העליות הראשונות התנפצה (…) ואיתה תשוקתם 'להתמזרח' כבני המקום". לקראת סוף שנות ה-30 אירע גם "המרד הערבי הגדול" בפלשתינה-א"י, בו התודעה הלאומית הפלסטינית התעצבה מאוד, הכאפייה הפכה לסמל לאומי-עממי-פלסטיני במקום התרבוש העות'מאני. זיהויה של הכאפייה כסמל פוליטי החל להיכנס לתודעה המקומית, והחל תהליך שבסיומו הפכה הכאפייה לסמל המזוהה עם אידאולוגיה הפוכה מהציונות.

"הכאפייה והעקאל מסמלים תלבושת לאומית". מתוך מאורעות 36'-39', כתבה שהתפרסמה בעיתון "הבקר". 19 בספטמבר, 1938

פרק ב': הכאפייה תופסת גוונים פוליטיים

לאחר מאורעות תרפ"ט ולאחר המרד הערבי הגדול החלה ירידה בפופולאריות של הכאפייה בפרט ובניסיונות החיקוי של המקומיים בכלל, אך לאורך שנות ה-40 וה-50 עדיין נצפו הכאפיות על צווארם של היהודים בארץ, כולל פוליטיקאים ואנשי צבא. מוכרת במיוחד התמונה של דוד בן גוריון בעת סיור בעיצומה של מלחמת 48', עוטה כאפייה לבנה לצווארו ומלווה ביצחק רבין וביגאל אלון, אז מפקדים צעירים.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, עטוף בכאפייה, בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין ולצדו יגאל אלון. מאי, 1949. צילום: לע"מ

צילום מפורסם נוסף מאותה מלחמה מוכר בשם "הנערה עם האקדח", בו נראית קצינת הקשר זיוה ארבל, נשענת על עץ, חוגרת אקדח ועטופה בכאפייה, זמן קצר לאחר הקרב על העיר.

הנערה עם האקדח, עטופה בכאפייה: זיוה ארבל, קצינת קשר בגדוד השלישי של חטיבת יפתח, מצולמת ביער בן שמן לאחר כיבוש כפר ברפיליה. יולי, 1948. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שתי התמונות, לצד רבות אחרות, מראות כיצד בסוף שנות ה-40 הייתה הכאפייה עדיין סמל חזק באתוס הציוני, למרות זיהויה הפוליטי-פלסטיני שהחל עשור לפני כן. בארכיון בוריס כרמי, המכונה "הצלם הצבאי הראשון", תועדו חיילי צה"ל עוטים כאפיות בצעדת צה"ל בשנת 1958.

כאפיות וכובעי טמבל: צעדת צה"ל 1958, חיילים עם כאפיות ליד מחנה האוהלים, 1958. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

רק לקראת סוף שנות ה-60 החל המהפך התודעתי שהביא לניתוק היהודי הכמעט-מלא מהכאפייה. מאחוריו עמד אדם אחד מרכזי, ושמו היה יאסר ערפאת.

יאסר ערפאת מבקר בעזה, ולראשו הכאפייה שהפכה לאחד מסמליו. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מלחמת 67' והתבוסה הגדולה של מדינות ערב הביאו לעלייתה של תנועת פת"ח בהנהגתו של ערפאת, שהציג עצמו כפלסטיני שמדבר בשם עמו-שלו. אחד המוטיבים הבולטים ביותר בהופעתו, לצד חליפת המדים הקבועה ("באטל-דרס") והנשק, היה הכאפייה השחורה-לבנה. הוא החל לעטות אותה כבר בשנת 1956 כאשר נסע לראשונה לאירופה כחבר משלחת הסטודנטים הפלסטינים ממצרים; מאז הקפיד להתעטף בה בכל עת והיא הפכה לאחד הסממנים המזוהים ביותר עם מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית, שאף קיבל את הכינוי "אבו אל-חטה" ('חטה' היא מילה מקומית בערבית המקבילה לכאפייה). בביוגרפיה של ערפאת שכתב דני רובינשטיין מתואר כיצד הקפיד ערפאת לקשור את הכאפייה בצורה מיוחדת לו, המשווה לה קצה מחודד, ולטענתו הוא יצר כך מעין שרטוט של מפת ארץ הקודש. הופעתו של ערפאת חיזקה את מעמדה הפוליטי של הכאפייה, וכבר באנתיפאדה הראשונה נראו פלסטינים עוטים אותה בעת שהתעמתו עם כוחות הבטחון הישראליים.

תומכי ערפאת ברפיח, הסימבוליזם של הכאפייה מודגש ובולט. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות ה-90, עם הסכמי אוסלו, התייצב סופית מעמדה של הכאפייה בתור סמל "אנטי-ציוני", עת פורסמה תמונתו של רוה"מ המנוח יצחק רבין עוטה כאפייה, בתור דרך להמחיש את "בגידתו". מאז ועד היום מופצים קריקטורות ודימויים דומים של פוליטיקאים שונים עוטי כאפיות כדי להמחיש מסרים דומים.

כרזה בגנותו של ראש הממשלה יצחק רבין, ערוכה כך שיהיה עטוף בכאפייה. אוסף הכרזות בספרייה הלאומית, 1994

פרק ג': המאה ה-21: הבעיה היא הפלסטינים, לא הכאפייה?

עם תחילת המאה ה-21 הייתה התודעה הציבורית בארץ שונה לחלוטין מקודמתה ביחס לכאפיות, בין אם מנקודת מבט יהודית ובין אם מזו הפלסטינית. המאה ה-20 הסתיימה בקיטוב ברור. הכאפייה שיחקה גם תפקיד בתוך ניסיונות שונים להתחלת תהליכי שלום לאורך השנים, ומלבד הסכמי אוסלו ותמונתו המוכרת של ערפאת הכאפייה לצדו של רבין, בלטה גם תקרית בוועידת מדריד ב-1991, בה הנציג הפלסטיני סאאב עריקאת עטה לצווארו כאפייה ובכך הרגיז מאוד את הנוכחים, בעיקר את המשלחת הישראלית. ניתן לראות כיצד בתוך פחות מ-50 שנים התהפך היחס הישראלי לכיסוי הראש, ואם בן גוריון התעטף בו ברצון ב-48' – בשנות ה-90 הוא כבר היה סממן מאיים ולא רצוי.

באופן מעניין, "הסכמי אברהם" שנחתמו בשנת 2020 הביאו לתיירות ישראלית מוגברת לארצות המפרץ ולאחר מכן גם למרוקו, מה שהביא לסוג של "רנסנס ישראלי" בעניין הכאפייה; ישראלים רבים הצטלמו עם כיסוי הראש בגרסתו המפרצית (כאפייה לבנה) בשמחה רבה, כחלק מהחוויה המקומית. ברגע שהקונטקסט הפלסטיני-פוליטי לא היה בתמונה, נראה שהיהודים מוכנים לחזור לעטות את כיסוי הראש הערבי המוכר. לאורך השנים היו גם ניסיונות ליצור "כאפיות יהודיות", המזכירות במידה מסוימת את ה"סודרא", כיסוי ראש יהודי שהיה מקובל בארצות ערב. במקביל, המשיכו הפלסטינים בצעדים שנועדו לזהות את הכאפייה כסממן מייצג שלהם, בין היתר באמצעות תרבות פופולארית: מוזיקה, תכניות טלוויזיה ואינטרנט, מדיה חברתית וכן הלאה. הזמר מוחמד עסאף אף זכה בתכנית הפופולארית "ערב איידול" בשנת 2013, עם שירו "הנף את הכאפייה", שמילותיו מהללות את כיסוי הראש בתור סמל לאומי פלסטיני.

במבט לאחור, נראה שהכאפייה וקורותיה שזורות בהיסטוריה המקומית ובמאבקים על אופיה של ארץ הקודש בצורה שאינה ניתנת לניתוק; עם זאת, עדיין לא מאוחר לקוות שיום אחד יהפוך סמל זה לפחות טעון, לכל אחד מהעמים ומה שהם רואים בו.

תודה לאלי אושרוב על העזרה בהכנת הכתבה

 

המילון שיסדר לכם (אולי) דרכון פורטוגלי

חדש על המדף, והפעם: מילון של שמות משפחה יהודיים מאיטליה, צרפת וקהילות "פורטוגזיות" במערב אירופה

סקירה על הספר:

A dictionary of Jewish surnames from Italy, France and "Portuguese" communities, including surnames of Jews from continental Italy, non-Ashkenazic communities in France, and Sephardic communities in Western Europe (after the 1490s) and the Americas, Alexander Beider.

New Haven, CT : Avotaynu, 2019.

841 עמודים

אימוץ שם משפחה הוא אמצעי זיהוי של פרט ומשפחה בתוך מסגרת חברתית. רוב שמות המשפחה הספרדיים נקבעו אחרי גירוש ספרד בשנת 1492. רוב השמות האשכנזיים (מגרמניה וממזרח אירופה) אומצו בין 1787 לשנות ה-1830 כחלק ממדיניות שלטונית לרשום את הנתינים היהודים.

הכרך שלפנינו הוא מילון של שמות משפחה יהודיים מאיטליה, צרפת וקהילות "פורטוגזיות" במערב אירופה.

כריכת הספר

במילון מתאר ביידר את ההיסטוריה של שמות המשפחה באיטליה, סיציליה, דרום צרפת (פרובנס) וצפונה. בספריו הקודמים עסק ביידר בקהילות הומוגניות יחסית (האימפריה הרוסית, פולין, גליציה, פראג ובוהמיה, ולפני כן בארצות המגרב, גיברלטר ומלטה). הפעם, לעומת זאת, האתגר היה גדול יותר – שכן במדינות הנסקרות בספר הזה גרו הן משפחות ותיקות שהגיעו לאיטליה וצרפת לאחר חורבן בית שני, הן משפחות ספרדיות שהגיעו לאחר גירוש ספרד, וגם משפחות שהגיעו במאות השבע-עשרה ואילך מארצות אשכנז.

ביידר סוקר גם את שמות המשפחה של הקהילות הפורטוגזיות באמסטרדם (הולנד), המבורג (גרמניה), לונדון (אנגליה), בורדו ובאיון (צרפת) ובאיים הקריביים.

הקהילות הפורטוגזיות באירופה היו קהילות של אנוסים מפורטוגל.

על השם "קאסוטו"

בשנת 1497 הוכרחו כל יהודי פורטוגל להתנצר ונאסר עליהם לעזוב את המדינה. קהילות אלו שמרו את יהדותם בסתר. בשנת 1506 הכתה מגפה בליסבון, המלך מנואל נמלט אל מחוץ לעיר וההמון הזועם טבח בקהילת "הנוצרים החדשים" (כלומר היהודים המומרים) שבעיר. בעקבות הטבח בוטל איסור היציאה מפורטוגל ואנוסים רבים עזבו את המדינה, חזרו לחיק היהדות והקימו במקומות רבים את הקהילות "הפורטוגזיות".

הספר מפרט למעלה מ-3150 שמות משפחה, אשר עם ההטיות השונות שלהם מגיעים לכעשרת אלפים שמות משפחה.

על השם "שפינוזה"

לכל שם משפחה מסביר ביידר את משמעות השם ומקורו, מציג את ההטיות השונות של השם, באילו ערים חיו משפחות הנושאות שם זה, ואת המקורות הביבליוגרפיים מהם שאב את המידע.

קרוב ל30 שנה ד"ר אלכסנדר ביידר עוסק בחקר שמות משפחה יהודיים. הוא נולד במוסקבה בשנת 1963. בשנת 2000 קיבל תואר דוקטור במדעי היהדות מאוניברסיטת סורבון על שמות משפחה יהודיים מאשכנז.

ובנימה אקטואלית: הספר יכול להיות כלי עזר מצוין לשימושם של החפצים להוציא דרכון פורטוגלי.

עלילות הבריגדה היהודית – בקומיקס

חדש על המדף, והפעם: תיאור בקומיקס של חיי יום יום בבריגדה, תנועת הנוקמים שהוקמה בתוך הבריגדה, פוגרומים, רצח של ניצולים שחזרו לבתיהם ועוד

סקירה על הספר:

The Jewish Brigade. Marvano ; colorist, Bérengère Marquebreucq..

Annapolis, Maryland : Dead Reckoning, 2021

142 עמודים, איורים בצבע

כריכת הספר

"כומר, חייל בריטי וילדה יהודיה נפגשים ליד כנסייה".

מה שנשמע כמו תחילתה של בדיחה הוא למעשה אחת התמונות הדרמטיות הפותחות את העלילון (ספר קומיקס) The Jewish Brigade.

החייל האנגלי הוא לסלי טוליבר, נהג מרוצים יהודי מאנגליה שהצטרף ליחידת המתנדבים שהשתייכה לצבא הבריטי. הכומר הוא למעשה פושע נאצי בתחפושת, שמצא מחסה בכפר קטן בפולין. במנזר שבכפר נמצאת גם ספאיה, ילדה יהודייה שכל משפחתה נרצחה והנזירות הסתירו אותה שם. יחד עם לסלי מגיע לכפר גם ארי – חייל בריגדה ארצישראלי, יליד ירושלים.

לסלי הורג את הפושע הנאצי, הם לוקחים את ספאיה וממשיכים בדרכם – לחפש שלושה מפקדים נאצים נוספים שהיו עם "הכומר". בהמשך נלמד שללסלי יש גם משימה אישית – לנסות למצוא את אמו וארוסתו שהקשר איתן ניתק.

142 העמודים של הספר מכילים עושר אירועים מסחרר: תיאור חיי יום יום בבריגדה, סיפורה של תנועת הנוקמים שהוקמה בתוך היחידה, פוגרומים ורצח של ניצולים שחזרו לבתיהם ועוד. הספר יצא במקור בהולנדית ותורגם לשפות נוספות. בספרייה הלאומית מצוי גם עותק בצרפתית.

הספר מורכב משלושה סיפורים, הנארגים למסכת אחת של מלחמה, צער ותקומה. הסיפור הראשון (דריכות) מתרחש במאי 1945 בפולין.

לרוב חיילי הבריגדה היהודית שהגיעו לאירופה – לצערם רק לקראת סיום מלחמת העולם השנייה – היו קשרים אישיים ביבשת. חלקם נולדו בה והיגרו למקומות אחרים עוד לפני המלחמה, ולחלקם היו קרובי משפחה בקהילות שחיו באירופה מאות שנים. הפרק, שהוא מעין תמונת מבוא לסיפורם של חיילי הבריגדה היהודית מספר גם על המפגש שלהם עם זוועות השואה.

החלק השני (TTG) מתרחש ביולי 1945, בכל רחבי אירופה.

חיילי הבריגדה היהודית היו למעשה מגויסים פעמיים: פעם אחת, באופן רשמי, לצבא הבריטי. הגיוס השני היה אמורפי יותר, מתוקף המחויבות לרעיון הציוני והשייכות לעם היהודי. הגיוס לצבא הבריטי חייב אותם לעמוד בנהלים ולציית למפקדיהם. אלא שלצד הפעילות השוטפת עסקו חיילי הבריגדה בפעילות לא רשמית: בהצלת יהודים – ולעיתים גם במרדף אחר פושעים נאצים שהסתובבו באירופה ובחיסולם. תנועת הנוקמים שהוקמה בתוך הבריגדה – TTG – עסקה גם בניסיון למנוע מנאצים לחמוק ממשפט על ידי בריחה למדינות אחרות שאהדו אותם.

חיילי הבריגדה תמרנו בתוך הכאוס הכללי המאפיין צבא בזמן לחימה. פעמים רבות ידעו מפקדיהם על הנעשה – והקפידו "להסתכל הצידה" כדי שלא יאלצו לאסור על הפעילות. כיוון שבירוקרטיה צבאית מבוססת על קיצורים וראשי תיבות, הזדהו החיילים כאנשי יחידת TTG, ראשי תיבות שהן שילוב של מילים בערבית וביידיש: טילכס טיזי געשעפטן (כלומר, "עסקי שק לי בתחת").


סיפורה של אריקה, ארוסתו של לסלי, מסתיים באופן טראגי. היא אחת מאותם אלפי אסירי מחנות הריכוז שזכו להגיע ליום השחרור – אבל לא שרדו בתקופה שאחריו, ונפטרו למרות מאמצי הרופאים של כוחות הברית להצילם.


החלק האחרון (התקווה) מתרחש באפריל 1948, במלחמת השחרור.

כראוי לעלילון אפי, לסלי מגיע כמתנדב לסייע ליהודים במלחמתם על הקמת המדינה היהודית.

כאן הוא נפגש שוב עם ספאיה, הנערה שהציל מהמנזר בפולין. כעת ספאיה היא לוחמת בארגון "ההגנה", ולסלי מצטרף אליה לקרבות להקמת מדינת ישראל. בתמונה האחרונה בספר הם "דוהרים יחד אל האופק" – רק שמדובר ביציאה לקרב, ולא לעבר השקיעה.

יוצר הקומיקס הוא מארק ואן-אופן הבלגי, המוכר יותר בשם העט שלו Marvano. הוא יוצר ותיק ומוערך, שזכה בפרסים בתחום. האיורים מלאי חיים וצבע, וכיאה לעלילון התוכן החזותי מעשיר ומשלים את הטקסט. התיאורים הגרפיים מאופקים למדי – ועם זאת, הסופר אינו מסתיר אירועים קשים.

בספרייה הלאומית יש הרבה מאוד ספרי מחקר, מאמרים אקדמיים, ספרי זיכרונות וחומר מקורי בנושא הבריגדה היהודית. ספרו של מרבאנו הוא נקודת פתיחה טובה למי שירצה ללמוד על היחידה והתקופה.

לעוד סקירות ספרים

החיים העליזים של אנשי האס אס במחנות ההשמדה

חדש על המדף, והפעם: אלבומי התמונות שחושפים את שעות הפנאי של אנשי האס אס במחנות ההשמדה

על המרפסת של "הקסינו החדש", מקום המגורים של סגל מחנה סוביבור בלאגר I (Vorlager). מימין לשמאל: סגן מפקד המחנה יוהאן נימאן (Johann Niemann), אריך שולצה (Erich Schulze), אריך באואר (Erich Bauer), אחראי על הפעלת תאי הגזים, מחבק אשה פולניה, משרתת של אנשי האס אס, ומפקד המחנה, פרנז רייכלאיטנר (Franz Reichleitner). צולם בקיץ 1943

סקירה על הספר:

Fotos aus Sobibor. Die Niemann-Sammlung zu Holocaust und Nationalsozialismus (Berlin: Metropol Verlag, 2020)

לפני שמונים שנה, בעשרים בינואר 1942, התכנסה ועידת ואנזה בניהולו של ריינהרד היידריך, כדי לדון בקבלת החלטות מעשיות בתהליך השמדת היהודים. כמה חודשים לאחר מכן התחילו לפעול מחנות ההשמדה של "מבצע ריינהרד" בפולין הכבושה: טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור, שבהם נרצחו קרוב לשני מיליון יהודים. אלה היו מחנות שהשמדה היתה מטרתם היחידה. הנאצים דאגו להסתיר את תהליך ההשמדה וחל איסור חמור על צילום במחנות. בכל זאת נשארו צילומים בודדים הן מבלז'ץ והן מסוביבור מהשנים שבהן המחנות היו פעילים.

סוביבור, לאגר II, עם השלט "Erbhof", ("אחוזה"), נימאן עומד במרכז התמונה, עם אסירה יהודייה ששואבת מיים מהבאר ואסיר יהודי שעומד עם מגרפה, שניהם בלבוש אזרחי. לחצר הזו הובילו את היהודים, ציוו עליהם להתפשט לפני שהריצו אותם לתאי הגזים. אחרי זה, האסירים היהודים היו עוברים על החול עם מגרפה כדי לחפש חפצים בעלי ערך שאנשים החביאו בחול. צולם בקיץ 1943

 

אחרי המרד בסוביבור באוקטובר 1943 הגרמנים החריבו את המחנה לחלוטין כדי שלא תהיה שום עדות לרצח ושתלו עצים באזור. החפירות הארכיאולוגיות שהחלו בשנות ה-2000 גילו את מקום המדויק של האגפים השונים של המחנה וחפצים אישיים של היהודים שנרצחו שם. כתוצאה מהחפירות התגלו היסודות והבסיסים של תאי הגזים במחנה, והמידות שלהם אפשרו להבין את סדר הגודל של ההשמדה באתר.

השומרים האוקראינים (Trawniki) של המחנה על מגרש המסדרים בלאגר III. כנראה בשורה הראשונה באמצע שוכב איוון דמיניוק (Iwan Demjanjuk). ברקע רואים את המבנה של תאי הגזים. צולם באביב 1943

בזכות גילוי של אוסף צילומים פרטי, שני אלבומי התצלומים של סגן מפקד המחנה יוהאן נימאן (Johann Niemann) אנחנו יכולים להביט הן במבנים של המחנה והן באנשי האס אס שהפעילו אותו. שני האלבומים, שנשמרו על ידי הנכד שלו ונמסרו לחוקרים, כוללים כ-350 צילומים. כחמישים מהם צולמו בסוביבור, רובם באזור המגורים של הגרמנים (Vorlager). בתמונות אנחנו יכולים לראות את דרך בילוי שעות הפנאי של אנשי האס-אס המתנהלים במרחק כמה מאות מטרים מהבורות שבהם שרפו את הגופות. רואים את השומרים האוקראינים (ביניהם גם את איוון דמיניוק), את נימאן על סוסו, עומד ליד באר, ומחזיק חזרזיר שנולד לא מזמן במשק של המחנה.

ניתן לראות קצין אס-אס עם אקורדיון, רואים קבוצת חיילי אס-אס עליזים בחברת שתי נשים פולניות בשעות הצהריים, כנראה אחרי ארוחת צהרים.

בזמן שאחרי הארוחה מבלים ביחד עם קפה, סיגריות ואלכוהול ליד שולחן השחמט, חברות גברית משותפת של שנים כלוחמים נגד אויבי הרייך השלישי. מעניין לשים לב שאין הם נושאים נשק – מה שמעיד על הביטחון האישי הרב שלהם במקום.

באלבום נימאן תיעד את תחנות השירות שלו כקצין אס אס במחנות שונים שבהם שירת. נימאן התחיל כקצין בפרויקט T ארבע (פרויקט האוטנסיה, שבו השמידו עשרות אלפי נכים וחולי פסיכיאטריים גרמנים על אדמת גרמניה), המשיך כקצין בבלז'ץ ובסוף שירותו מונה כסגן מפקד מחנה סוביבור. הוא אהב לצלם ולהצטלם, גבר נאה שהקפיד על לבושו. בספר מסופר שביום שבו התחיל המרד ב-14 באוקטובר 1943, גנדרנותו היא שהביאה עליו את מותו. באותו יום נימאן הגיע לצריף החייטים של המחנה רכוב על סוסו. נימאן הגיע כדי למדוד מעיל עור שמצא חן בעיניו מהשלל שנשדד מהיהודים שהגיעו למחנה. החייט, שהיה בעצמו אסיר יהודי, ביקש מנימאן להסתובב ולהפנות אליו את גבו כדי לעשות תיקון אחרון באורך של המעיל, מה שאפשר לאסיר אחר להכות בראשו בגרזן ולהרוג אותו. הוא היה הראשון מתוך אחד עשר אנשי אס-אס, שמצאו את מותם ביום ההוא. בכך התחיל המרד, שהביא לסופה של פעילות ההשמדה במחנה.

שני האלבומים נמסרו למרכז חינוכי בגרמניה (Bildungswerk Stanisław Hantz), שהוציא אותם לאור בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת שטוטגרט עם מאמרים נלווים. האלבומים הועברו למוזיאון השואה בוושינגטון.