A dictionary of Jewish surnames from Italy, France and "Portuguese" communities, including surnames of Jews from continental Italy, non-Ashkenazic communities in France, and Sephardic communities in Western Europe (after the 1490s) and the Americas, Alexander Beider.
New Haven, CT : Avotaynu, 2019.
841 עמודים
אימוץ שם משפחה הוא אמצעי זיהוי של פרט ומשפחה בתוך מסגרת חברתית. רוב שמות המשפחה הספרדיים נקבעו אחרי גירוש ספרד בשנת 1492. רוב השמות האשכנזיים (מגרמניה וממזרח אירופה) אומצו בין 1787 לשנות ה-1830 כחלק ממדיניות שלטונית לרשום את הנתינים היהודים.
הכרך שלפנינו הוא מילון של שמות משפחה יהודיים מאיטליה, צרפת וקהילות "פורטוגזיות" במערב אירופה.
כריכת הספר
במילון מתאר ביידר את ההיסטוריה של שמות המשפחה באיטליה, סיציליה, דרום צרפת (פרובנס) וצפונה. בספריו הקודמים עסק ביידר בקהילות הומוגניות יחסית (האימפריה הרוסית, פולין, גליציה, פראג ובוהמיה, ולפני כן בארצות המגרב, גיברלטר ומלטה). הפעם, לעומת זאת, האתגר היה גדול יותר – שכן במדינות הנסקרות בספר הזה גרו הן משפחות ותיקות שהגיעו לאיטליה וצרפת לאחר חורבן בית שני, הן משפחות ספרדיות שהגיעו לאחר גירוש ספרד, וגם משפחות שהגיעו במאות השבע-עשרה ואילך מארצות אשכנז.
ביידר סוקר גם את שמות המשפחה של הקהילות הפורטוגזיות באמסטרדם (הולנד), המבורג (גרמניה), לונדון (אנגליה), בורדו ובאיון (צרפת) ובאיים הקריביים.
הקהילות הפורטוגזיות באירופה היו קהילות של אנוסים מפורטוגל.
על השם "קאסוטו"
בשנת 1497 הוכרחו כל יהודי פורטוגל להתנצר ונאסר עליהם לעזוב את המדינה. קהילות אלו שמרו את יהדותם בסתר. בשנת 1506 הכתה מגפה בליסבון, המלך מנואל נמלט אל מחוץ לעיר וההמון הזועם טבח בקהילת "הנוצרים החדשים" (כלומר היהודים המומרים) שבעיר. בעקבות הטבח בוטל איסור היציאה מפורטוגל ואנוסים רבים עזבו את המדינה, חזרו לחיק היהדות והקימו במקומות רבים את הקהילות "הפורטוגזיות".
הספר מפרט למעלה מ-3150 שמות משפחה, אשר עם ההטיות השונות שלהם מגיעים לכעשרת אלפים שמות משפחה.
על השם "שפינוזה"
לכל שם משפחה מסביר ביידר את משמעות השם ומקורו, מציג את ההטיות השונות של השם, באילו ערים חיו משפחות הנושאות שם זה, ואת המקורות הביבליוגרפיים מהם שאב את המידע.
קרוב ל30 שנה ד"ר אלכסנדר ביידר עוסק בחקר שמות משפחה יהודיים. הוא נולד במוסקבה בשנת 1963. בשנת 2000 קיבל תואר דוקטור במדעי היהדות מאוניברסיטת סורבון על שמות משפחה יהודיים מאשכנז.
ובנימה אקטואלית: הספר יכול להיות כלי עזר מצוין לשימושם של החפצים להוציא דרכון פורטוגלי.
החיים העליזים של אנשי האס אס במחנות ההשמדה
חדש על המדף, והפעם: אלבומי התמונות שחושפים את שעות הפנאי של אנשי האס אס במחנות ההשמדה
על המרפסת של "הקסינו החדש", מקום המגורים של סגל מחנה סוביבור בלאגר I (Vorlager). מימין לשמאל: סגן מפקד המחנה יוהאן נימאן (Johann Niemann), אריך שולצה (Erich Schulze), אריך באואר (Erich Bauer), אחראי על הפעלת תאי הגזים, מחבק אשה פולניה, משרתת של אנשי האס אס, ומפקד המחנה, פרנז רייכלאיטנר (Franz Reichleitner). צולם בקיץ 1943
לפני שמונים שנה, בעשרים בינואר 1942, התכנסה ועידת ואנזה בניהולו של ריינהרד היידריך, כדי לדון בקבלת החלטות מעשיות בתהליך השמדת היהודים. כמה חודשים לאחר מכן התחילו לפעול מחנות ההשמדה של "מבצע ריינהרד" בפולין הכבושה: טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור, שבהם נרצחו קרוב לשני מיליון יהודים. אלה היו מחנות שהשמדה היתה מטרתם היחידה. הנאצים דאגו להסתיר את תהליך ההשמדה וחל איסור חמור על צילום במחנות. בכל זאת נשארו צילומים בודדים הן מבלז'ץ והן מסוביבור מהשנים שבהן המחנות היו פעילים.
סוביבור, לאגר II, עם השלט "Erbhof", ("אחוזה"), נימאן עומד במרכז התמונה, עם אסירה יהודייה ששואבת מיים מהבאר ואסיר יהודי שעומד עם מגרפה, שניהם בלבוש אזרחי. לחצר הזו הובילו את היהודים, ציוו עליהם להתפשט לפני שהריצו אותם לתאי הגזים. אחרי זה, האסירים היהודים היו עוברים על החול עם מגרפה כדי לחפש חפצים בעלי ערך שאנשים החביאו בחול. צולם בקיץ 1943
אחרי המרד בסוביבור באוקטובר 1943 הגרמנים החריבו את המחנה לחלוטין כדי שלא תהיה שום עדות לרצח ושתלו עצים באזור. החפירות הארכיאולוגיות שהחלו בשנות ה-2000 גילו את מקום המדויק של האגפים השונים של המחנה וחפצים אישיים של היהודים שנרצחו שם. כתוצאה מהחפירות התגלו היסודות והבסיסים של תאי הגזים במחנה, והמידות שלהם אפשרו להבין את סדר הגודל של ההשמדה באתר.
השומרים האוקראינים (Trawniki) של המחנה על מגרש המסדרים בלאגר III. כנראה בשורה הראשונה באמצע שוכב איוון דמיניוק (Iwan Demjanjuk). ברקע רואים את המבנה של תאי הגזים. צולם באביב 1943
בזכות גילוי של אוסף צילומים פרטי, שני אלבומי התצלומים של סגן מפקד המחנה יוהאן נימאן (Johann Niemann) אנחנו יכולים להביט הן במבנים של המחנה והן באנשי האס אס שהפעילו אותו. שני האלבומים, שנשמרו על ידי הנכד שלו ונמסרו לחוקרים, כוללים כ-350 צילומים. כחמישים מהם צולמו בסוביבור, רובם באזור המגורים של הגרמנים (Vorlager). בתמונות אנחנו יכולים לראות את דרך בילוי שעות הפנאי של אנשי האס-אס המתנהלים במרחק כמה מאות מטרים מהבורות שבהם שרפו את הגופות. רואים את השומרים האוקראינים (ביניהם גם את איוון דמיניוק), את נימאן על סוסו, עומד ליד באר, ומחזיק חזרזיר שנולד לא מזמן במשק של המחנה.
ניתן לראות קצין אס-אס עם אקורדיון, רואים קבוצת חיילי אס-אס עליזים בחברת שתי נשים פולניות בשעות הצהריים, כנראה אחרי ארוחת צהרים.
בזמן שאחרי הארוחה מבלים ביחד עם קפה, סיגריות ואלכוהול ליד שולחן השחמט, חברות גברית משותפת של שנים כלוחמים נגד אויבי הרייך השלישי. מעניין לשים לב שאין הם נושאים נשק – מה שמעיד על הביטחון האישי הרב שלהם במקום.
באלבום נימאן תיעד את תחנות השירות שלו כקצין אס אס במחנות שונים שבהם שירת. נימאן התחיל כקצין בפרויקט T ארבע (פרויקט האוטנסיה, שבו השמידו עשרות אלפי נכים וחולי פסיכיאטריים גרמנים על אדמת גרמניה), המשיך כקצין בבלז'ץ ובסוף שירותו מונה כסגן מפקד מחנה סוביבור. הוא אהב לצלם ולהצטלם, גבר נאה שהקפיד על לבושו. בספר מסופר שביום שבו התחיל המרד ב-14 באוקטובר 1943, גנדרנותו היא שהביאה עליו את מותו. באותו יום נימאן הגיע לצריף החייטים של המחנה רכוב על סוסו. נימאן הגיע כדי למדוד מעיל עור שמצא חן בעיניו מהשלל שנשדד מהיהודים שהגיעו למחנה. החייט, שהיה בעצמו אסיר יהודי, ביקש מנימאן להסתובב ולהפנות אליו את גבו כדי לעשות תיקון אחרון באורך של המעיל, מה שאפשר לאסיר אחר להכות בראשו בגרזן ולהרוג אותו. הוא היה הראשון מתוך אחד עשר אנשי אס-אס, שמצאו את מותם ביום ההוא. בכך התחיל המרד, שהביא לסופה של פעילות ההשמדה במחנה.
שני האלבומים נמסרו למרכז חינוכי בגרמניה (Bildungswerk Stanisław Hantz), שהוציא אותם לאור בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת שטוטגרט עם מאמרים נלווים. האלבומים הועברו למוזיאון השואה בוושינגטון.
כך שיקמה הספרייה כתב-יד יהודי נדיר מפרס וגילתה שלושה חיבורים לא ידועים
כמה יצירות מתחבאות בכתב-יד אחד? בזכות שיתוף פעולה בין מחלקת שימור ושיקום ומחלקת כתבי-יד גילינו את התשובה
עובד מחלקת שימור ושיקום דניס שור מציל כתב-יד הנגוע
כתבו: ד"ר יעקב פוקס ומרסלה סקלי
לפעמים דווקא במקום הקשה ביותר עבורו, עשוי האדם למצוא את ההצלחה הגדולה ביותר שלו. הרעיון הזה הובע כבר על ידי כמה כותבים מוכשרים במכתמים נאים, והוא התברר כאמת לאמיתה על שולחן העבודה של מחלקת כתבי היד. פרופסור אמנון נצר (1934-2008) היה מומחה עולמי ליהדות פרס ולספרותה, ולאחר מותו היו בעיזבונו כמה עשרות כתבי יד פרסיים. בראשית שנת 2018 רכשה הספרייה הלאומית את כתבי היד הללו, והם הועברו למחלקת כתבי היד לשם תיאור ורישום. בין כתבי היד בלט אחד מהם שמסגנון כתיבתו ניכר היה שהוא הקדום ביותר, אך גם מצבו הפיזי היה הקשה ביותר. עובש שחור וצמיגי השתלט עליו, ואי אפשר היה לפתוח אותו ולדפדף בו. לאחר התלבטות ושיקולי עלות מול תועלת הוחלט להשקיע את המשאבים הדרושים לשיקום כתב היד, והוא הועבר לטיפול מחלקת השימור והשיקום.
בעקבות הפגיעה בכתב-היד לא היה ניתן לעיין בו מבלי להסתכן בקריעת דפיו
מרסלה סקלי, מנהלת המעבדה לשימור ושיקום בספרייה הלאומית מספרת:
"בספטמבר 2020 הובא לידיעתנו כי פריט באחריות מחלקת כתבי יד זקוק לטיפול מעבדת השימור באופן דחוף. מדובר היה בפריט ייחודי שכלל חיבורים שלא מוכרים לנו ממקורות אחרים (בגלל קדמותו) ועל כן חשיבותו רבה ביותר.
הפריט הגיע נגוע בעובש במצב פעיל בהיקף רחב, שהיה מפוזר בכל הדפים. הנייר הוכתם בכתמים שחורים לכל אורך כתב היד והדפים הרגישו לחים וקרים למגע. עלה מכתב היד ריח חריף של טחב. הדפים היו דבוקים בחצי העליון לאורך כמעט כל החיבור כמקשה אחת, כך שלא הייתה אפשרות לראות את הכיתוב בחלקים שונים. הנגע היה גדול מאוד, מה שסיכן את הפריטים בסביבה וכן את הבאים במגע עם כתב היד.
היה ברור כי יש צורך לייבש את הפריט ולהשתמש באמצעים שונים על מנת להפריד את הדפים כך שבדיגיטציה יצליחו לסרוק את החיבור. הוצע לטפל בחצר הסמוכה למעבדת שימור ושיקום על מנת להפחית את סיכון התפשטות הנבגים בחלל המעבדה וכן לצורך הקניית הגנה נוספת לעובד שיטפל בו.
הטיפול עצמו התבצע על ידי דניס שור על שולחן החצר, עליו הונח נייר נקי. במקום הצבנו שמשייה, לרווחת העובד ולמניעת חדירה גדולה מדי של חום ישירות על הפריט. יש לציין כי עוצמת התאורה ותאורת ה-UV היוו סיכון לגרימת נזק לנייר ולדיו. על כן הטיפול חיכה לחודשים הקרים, וגם אז העבודה בוצעה בשעות המוקדמות של הבוקר בלבד, כמובן לא בימים גשומים. כל זאת כדי למנוע חשיפה ישירה וארוכה לאור בתנאי חוץ.
הטיפול התבצע בתוך קופסה שקופה שהגבילה את היכולת של הרוח לחדור ולפזר חתיכות נייר.
העובד התמגן לפני כל טיפול בכתב היד, כולל ביגוד, משקפי מגן, מסכה ייעודית וכפפות ניטריל. בתום הטיפול העובד השליך את הביגוד והכפפות לתוך שקית ניילון, אותה סגר והוציא מחוץ לשטח המעבדה.
במהלך תקופת הטיפול, הפריט שהה במעבדה בתוך ניירות עטיפה ובתוך ארגז פרספקס סגור.
כמו בכל פריט שמגיע לטיפול במעבדת השימור, הפריט עבר תהליך של תיעוד שכלל צילומים. במקרה הזה התיעוד הצילומי היה מוגבל מאוד עקב מצב הפריט.
בהמשך בוצע ניקוי יבש מוגבל בעזרת מברשת רכה לכיוון שואב אבק עם מסנן HEPA.
לצורך הפרדת הדפים הדבוקים ניסינו כמה שיטות כולל חשיפה לאדים עם חומרים כימיים מקובלים לטיפול בפריטים עם עובש. בסופו של דבר מה שעזר בהפרדה הייתה מיומנות הידיים של העובד, שהפריד כל דף בצורה מכנית.
בתום כל יום טיפול כלי העבודה שהיו בשימוש עברו חיטוי.
ככל שהעבודה התקדמה, היה ברור כי הדפים מפורקים לחלקים רבים ולמעשה היה צורך להרכיב פאזל. לשם כך בוצע שיתוף פעולה מוצלח בין מחלקת כתבי יד לבין מחלקת השימור, כך שעובד מכתבי יד, המבין בתוכן, יכול היה לעבוד לצד עובד השימור ולתת הנחיות כיצד להדביק את קטעי הנייר למקום הנכון.
התהליך כולו ארך כמה חודשים. הפרדת הדפים, שנראתה כמשימה בלתי אפשרית בתחילת הטיפול, הצליחה במידה רבה. כך מחלקת הדיגיטציה קיבלה פריט עם דפים מופרדים לצורך סריקה, ממנו יכולים להינות כל המבקרים באתר הספרייה."
ככל שהתקדמה עבודת השיקום על כתב-היד החלו להתגלות סודותיו
כשכתב היד חזר מהמעבדה, ממשיך ומספר יעקב פוקס, קשה היה להכירו. עובדי המעבדה הפעילו את קסמיהם, והחזירו את כתב היד לימי עלומיו. אף שגם עתה ניכרים בו סימני הפגיעה, כתב היד ניתן לפתיחה ואפשר להתרשם מתוכנו. רגע האמת הגיע: האם שווה היה להשקיע זמן יקר בשיקום כתב היד?
מעלעול מהיר בין דפיו התברר שמדובר בקובץ חיבורים שרובם הגדול עוסק בהלכות שחיטה. בצד החיבורים הכתובים בשפה הלכתית משפטית, נמצאים גם שירים שמסכמים את ההלכות בחרוזים. בסיומו של החיבור הראשון נמצא קולופון, וממנו למדנו שכתב היד הועתק בפרס לפני 365 שנים.
נשלמה זה המלוקט של ענייני שחיטה ביום ב' בשבת דהוא שמיני של חדש חשון דשנת אתתקס"ט לשטרות [תי"ח, 1657], על יד הצעיר עפר על רגלי חכמים יהושע? בן יהודא יוסף האג'י שמס (דף 21ב).
לשמחתנו הרבה מצאנו בכתב היד שלושה חיבורים חדשים שלא הכרנו ממקום אחר, והתברר שמציאה נאה התגלגלה לידינו. אין אנו יודעים הרבה על מחברי החיבורים האלו, ונשמח מאוד לקבל משוב מקהל הקוראים.
החיבור הראשון בכתב היד עוסק בהלכות טריפות, והוא מצטט פוסקים רבים ומגוונים. בגלל מצבו של כתב היד החיבור הזה חסר הרבה, וחבל על דאבדין. הדבר הבולט ביותר כאן הוא שבהרבה מקומות כותב המחבר: "מצאתי כתוב בספר מורי כמה"ר ר' יוסף קארו". האם הכותב היה באמת תלמידו של ר' יוסף קארו? בדפים 17ב-18ב הוא מעתיק תשובה שפותחת: "השלם מאשטרי אברהם, שלום לקהל קדוש קהל בלאגיר יצ"ו, שמעתי ותרגז בטני לקול קורא במדבר כערבה, בארץ תלאובות וחרבה, מתיר החיה בלא בדיקת הריאה, בודא מליבו בדיאה, ויקף ראש ותלאה". אתם מכירים את התשובה הזאת?
החיבור השני הוא פירוש להלכות שחיטה לרמב"ם, ובראשו כתוב: "פירוש שחיטה להרמב"ם ז"ל, דברי ר' אברהם החסיד זצ"ל". הפירוש הוא בדרך של שאלות ותשובות. השאלות והתשובות חביבות מאוד, ופעמים רבות מעלות חיוך על פני הלומד. אין דרך טובה מזו לחדד את זיכרונם של התלמידים. לא אחת מבוססות התשובות על פסוקים שאין להם קשר ישיר עם העניין, והם משמשים כאן כאמצעי לזיכרון. הדבר החשוב ביותר בחיבור הזה הם מדרשי חז"ל שמביא המחבר בדרך הילוכו, והם אינם מוכרים ממקורות אחרים. למשל, כדי לתת טעם למצוות כיסוי הדם מספר על הדם שיצא מרבקה שנפלה מעל הגמל בעת פגישתה עם יצחק, אבל באופן שונה מהמצוי בידינו. "אמר ריש לקיש בשעה שבאה רבקה עם אליעזר ראה שיצחק בתפלתו, והמלאכים סובבים סביביו, ושכינה נמתחה כאהל על ראשו … ונפלה מעל הגמל … שלח הקב"ה גבריאל בצורת צבי וחפר בקרקע עד שנפלה רבקה על אותו עפר תיחוח" (54ב). במענה לשאלה אם מותר לחבר את סכין השחיטה לאבן ולחוט על ידי סיבוב האבן, הוא מספר על יעקב אבינו ששחט עוף על ידי סכין שהוא חיבר לאבן הגדולה שעל פי הבאר (65ב).
הדבר השלישי שמצאנו בכתב היד הוא שיר שחיטה מחורז מאת "ר' ישועה", שמסכם את דיני השחיטה והטריפות. פותח: "[אב]אר לך כלל תיקון שחיטה, בלי חסרון בביאור […], בעזרת אל אשר איום ונורא, אבאר לך זביחה […]". גם את השיר הזה לא מצאנו רשום בשום מקום, ואנו מקווים שבבוא היום נגלה מידע נוסף עליו ועל שכניו לכתב היד.
גלגולי כתב היד רשומים בין דפיו, כשבעליו השונים חתמו את שמותיהם. בכמה מקומות רשם הבעלים "מצליח בן מניאל" את שמו, ובמקום אחד גם כתב את התאריך: ראש חודש אלול תס"ג [1703] (דף 21ב).
חיים ומוות ביד הלשון, אבל החיים והמוות של כתבי היד – בידי הספרן. זהירות רבה נדרשת מאתנו בבואנו לחרוץ את דינם של כתבי יד, לבל נדחה שכיות חמדה אל תהומות השכחה. לשמחתנו בפעם הזאת טביעת עינו החדה של איש מחלקת כתבי היד שזיהתה את חשיבות כתב היד, ויכולותיה המתקדמות של מחלקת השיקום נתנו חיים חדשים לפריט היסטורי מרגש ורב חשיבות.
הקונגרס שבאמת היה הקונגרס הציוני הראשון
רובנו יודעים לדקלם "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", ושבאותה עיר התכנס הקונגרס הציוני הראשון. אבל עוד 15 שנים קודם לכן התכנסו יהודים בעיר פוקשאן ברומניה כדי לפעול למען יישוב ארץ ישראל. ישראל גלעד, איש עמותת העלייה הראשונה ונין למשפחות מייסדות מראש פינה ומזכרון יעקב, מבקש להזכיר כאן את אנשי תנועת "חיבת ציון" ולהעלות על נס את תרומתם לפרוייקט הציוני
משתתפי ועידת "חובבי ציון" בקטוביץ', שנת 1884. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בשנת 1878 התכנס בברלין קונגרס המעצמות, שמארגניו ביקשו לחלק שלל ניצחון רוסיה ורומניה על טורקיה במלחמה הרוסית-עות'מאנית. בעקבות הקונגרס סוכמה הכרה בעצמאותן של רומניה ובולגריה, תוך שהן מתחייבות להעניק אזרחות לכל תושביהן. מובילי מהלך זה היו ראש ממשלת בריטניה בנג'מין ד'יזראלי, ואדולף כרמיה, שר המשפטים הצרפתי. הראשון היה צאצא למשפחה יהודית שהתנצרה, והשני יהודי.
רומניה עשתה כל מה שיכולה הייתה כדי לטרפד מהלך זה, והפעילה חוקים שנחקקו בראשית העשור ולא הופעלו עד אותה שעה. זאת על מנת להמאיס חיי היהודים במדינתם ולקפד פרנסתם. פעולות אלה הצטרפו למציאות חייהם של יהודי מזרח אירופה ועודדו את היהודים לתמוך ברעיון השיבה לארץ ישראל, שהחל להתפשט בקרב יהודי האזור באותה עת.
בסוף שנת 1880 פרסם דוד גורדון, עורך עיתון "המגיד", מאמר שבו ניתח את המתרחש בהתארגנות אגודות יישוב ארץ ישראל. מסקנתו הייתה שארגונים קטנים או אנשים בודדים לא יצליחו להשיג את המטרה "ולכונן מקום מושב גדול לעבודת האדמה לבני עמנו בארץ אבותינו". על כן, סבר, יש להקים גוף מרכזי חזק בדומה לארגון "אליאנס" של יהודי צרפת, שיטפל בהתארגנות ובהתיישבות.
דיוקנו של דוד גורדון, עורך עיתון "המגיד". מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית
באותו זמן היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל היה בסך הכל שתי המושבות הראשונות, גיא אוני ופתח תקווה שהוקמו ב-1878, במטרה להקים יישוב חקלאי שייתן פרנסה לתושביו. בראשית שנת 1880 שבו מקימי מושבות אלו לחיות על כספי החלוקה בצפת ובירושלים. תושבי גיא אוני עשו זאת בשל כישלון חקלאי, ואילו תושבי פתח תקווה סבלו ממכת קדחת קשה מאוד.
הרעיון של גורדון היה פשוט: הבסיס להתארגנות יהיה האגודות המקומיות שיקנו אדמות בארץ ישראל; המתיישבים יוציאו פרנסתם מחקלאות, וכל מושבה תמנה מספר מסוים של משפחות איכרים (עד 150 בתי אב לפי אישור הסולטן). גורדון האמין שמספר רב של מושבות יביא בסופו של דבר להכרה בארץ ישראל כמולדת של העם היהודי וכמדינתו.
ב-13 במרץ 1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני. על חברי ארגון הטרור שרצח אותו נמנתה אישה יהודייה, והרצח הוביל לפוגרומים ביהודי רוסיה שנודעו בשם "סופות בנגב" ונמשכו כשלוש שנים. הפוגרומים הביאו להתארגנות קבוצות ברוסיה שביקשו לעלות ארצה. אירועים אלה השפיעו על יהודי רומניה שהבינו שגם הם יוכו במהרה, והדבר הזניק את היקף החברים והאגודות הציוניות במכפלות.
קונגרס פוקשאן, ראשית ההתיישבות, "חיבת ציון" וההסתדרות הציונית
אני מבקש לטעון שהתנועה הציונית נוסדה ב-כ' בטבת תרמ"ב (30 בדצמבר 1881 על פי לוח השנה היוליאני). הקונגרס הציוני הראשון באמת היה קונגרס פוקשאן שהתכנס ברומניה בהשתתפותם של 51 נציגים מ-32 אגודות יישוב ארץ ישראל שהתכנסו בבית הספר היהודי בעיירה. הוועידה נמשכה יומיים, ונבחר בה ועד מרכזי בן חמישה חברים ליישוב ארץ ישראל וסוריה. בתור יושב ראש ומזכיר הוועד הזה נבחר שמואל פינלש, פעיל ציוני מרומניה.ארגון הוועידה היה למופת. שמואל פינלש היה יושב ראש נבון ומוכשר, שידע לנווט את הדיון באופן תקיף וגמיש בהתאם למצב הוועידה.
דיוקנו של שמואל פינלש, מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית
התנועה שנוסדה בקונגרס פוקשאן, שתקבל בהמשך את השם "חובבי ציון", הציבה לה למטרה את "פתרון בעיית יהודי רומניה על ידי עלייה לארץ ישראל לאלתר, התיישבות חקלאית שם ועבודה עצמאית של המתיישבים". משה שרף, כתב בספרו "האבוקה הודלקה ברומניה" שקונגרס פוקשאן "היה תופעה חדשה בתולדות העם היהודי".
וכך היה הוועד המרכזי לתנועה המיישבת הראשונה בארץ ישראל. הוא מימן וניהל את הקמתן של שתי מושבות: זכרון יעקב בניהול מלא, וראש פינה בסיוע בלבד.
הוועד שיגר לארץ ישראל כ-120 משפחות (מעל 600 נפש) בארבע הפלגות שנשאו בבטנן מעל מחצית ממתיישבי מושבות הגל הראשון. קבוצת החלוץ הציונית הראשונה שהגיעה ארצה הייתה הקבוצה מהעיר מוינשט, שקנתה את אדמת גיא אוני והקימה עליה את ראש פינה.
שמואל פינלש הנהיג את התנועה הציונית ברומניה עד לפטירתו ב-1928, להוציא כחמש שנים שאותן הקדיש לשיפור עסקיו.
למרבה הצער, באביב 1883 נקלע הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה לפשיטת רגל. בשלהי ספטמבר אותה שנה העביר הוועד את נכסי המושבה אותה ייסד, זכרון יעקב, לחסות הברון רוטשילד.
סמל העיר פוקשאן ברומניה בה נערך הקונגרס. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף כפר תבור. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בסוכות תרמ"ג פגש הברון רוטשילד את הרב מוהליבר המלווה ברב צדוק הכהן, הרב הראשי של יהדות צרפת. הברון נענה לבקשת הרב מוהליבר להקים מושבה בארץ ישראל, ומאוחר יותר פרש מטרייה כלכלית על מרבית מושבות הגל הראשון שהגיעו לפשיטת רגל. תרומת הברון מנעה את קריסת ההתיישבות, שאם הייתה מתרחשת הייתה עלולה להביא למשבר אמונה גדול כלפי המטרה הציונית.
בנובמבר 1884 התכנסה ועידת קטוביץ והוקמה רשמית תנועת "חיבת ציון". לפיד מנהיגות התנועה עבר מרומניה ליהדות רוסיה.
יש להודות ש"חיבת ציון" כשלה כתנועה ביכולותיה להניע אנשים וליישבם בארץ ישראל. התנועה פעלה ב"פרצים" שהיו פועל יוצא לפוגרומים ולאנטישמיות ממוסדת. כשהופיע בנימין זאב הרצל שמחה מנהיגות התנועה במזרח אירופה להטיל לחיקו את מנהיגות התנועה הציונית כולה.
באוגוסט 1897 התכנס בבאזל "הקונגרס הציוני העולמי הראשון" – אך כאמור אני מבקש לכפור בכינוי זה. היה זה הקונגרס הציוני החמישי, אם מתחילים את הספירה בקונגרס פוקשאן.
הרצל היה איש תקשורת מדהים, מנהיגה הנערץ של ההסתדרות הציונית שאף מימן מכיסו הפרטי את פעילותו זו. הוא מיסד את ההסתדרות בקונגרס באזל ובנה מנגנון ניהולי שהיה איכותי ביותר בהשוואה לאלה שקדמו לו. לעומת זאת, תחום ההישגים המעשיים שייך לצידה הנגדי של קשת ההצלחות. בשנים הראשונות התמעטו חברי התנועה, הציונות המדינית לא השיגה הישג ניכר, וההתיישבות בא"י במסגרת ההסתדרות הציונית עד 1910 הייתה אפסית.
משתתפי ועידת "חובבי ציון" באודסה בשנת 1890. מתוך אוסף ביתמונה, מאוסף לנצט. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
הפעילות ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית, הוכוונה על פי התפישה שקבע הרצל – "אם אין צ'רטר אין עלייה", ועל כן הסתכמה באותן שנים ראשונות באפס מעש. נקודת היישוב הראשונה שקמה תחת כנפי ההסתדרות הציונית הייתה דגניה בשנת 1909. רק בשלהי שנות השלושים הפכה ההסתדרות הציונית לתנועה המיישבת הראשית והקימה רק קיבוצים ומושבים.
תמצית קריסת ההתיישבות בא"י, הצלתה והתנועה הציונית
הסכמת הברון רוטשילד לפרוש את חסותו על ההתיישבות בארץ ישראל ולהצילה מקריסה לא נשכחה. את המחיר שילמו האבות המייסדים של ההתיישבות בארץ שאיבדו את עצמאותם והפכו לשכירי יום אצל הברון. אני סבור שעלינו להבין את עומק המחויבות שלנו לאותם חלוצים ראשונים, למעשיהם למורשתם ולהנצחתם הראויה.
הברון אדמונד רוטשילד הוכר על ידי דוד בו גוריון כיחיד בסיפור הציוני הזכאי לכס של כבוד בסיפור הציוני על שעשה ליישוב ארץ ישראל יותר מכל גורם אחר. בכך מיזער את מעשי הארגונים שקדמו להסתדרות הציונית העולמית שהקים הרצל. פעולות ההתיישבות והעלייה בשנים 1882 ועד 1897 גומדו, ואילו ההסתדרות הציונית והרצל הוצבו על נס.
הדבר החל לפני מאה ועשרים שנים בהגדרת קונגרס באזל כ"קונגרס הציוני הראשון" על אף ששמו המלא היה "הקונגרס הציוני העולמי הראשון". הקונגרס בבאזל היה למעשה החמישי למניינו. עד עצם היום הזה מרבית האוכלוסייה היהודית לא מכירה את הקונגרסים הראשונים של תנועת "חיבת ציון". ביקשתי להעלות את ממצאיי בנושא על הכתב בתקווה שיימצאו ההיסטוריונים שינסו להשיב את העובדות הללו לתוך הנראטיב הציוני.
לקריאה נוספת
ישראל קלויזנר, "חיבת ציון ברומניה", הספריה הציונית על-ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים תשי"ח
