בשנת 1878 התכנס בברלין קונגרס המעצמות, שמארגניו ביקשו לחלק שלל ניצחון רוסיה ורומניה על טורקיה במלחמה הרוסית-עות'מאנית. בעקבות הקונגרס סוכמה הכרה בעצמאותן של רומניה ובולגריה, תוך שהן מתחייבות להעניק אזרחות לכל תושביהן. מובילי מהלך זה היו ראש ממשלת בריטניה בנג'מין ד'יזראלי, ואדולף כרמיה, שר המשפטים הצרפתי. הראשון היה צאצא למשפחה יהודית שהתנצרה, והשני יהודי.
רומניה עשתה כל מה שיכולה הייתה כדי לטרפד מהלך זה, והפעילה חוקים שנחקקו בראשית העשור ולא הופעלו עד אותה שעה. זאת על מנת להמאיס חיי היהודים במדינתם ולקפד פרנסתם. פעולות אלה הצטרפו למציאות חייהם של יהודי מזרח אירופה ועודדו את היהודים לתמוך ברעיון השיבה לארץ ישראל, שהחל להתפשט בקרב יהודי האזור באותה עת.
בסוף שנת 1880 פרסם דוד גורדון, עורך עיתון "המגיד", מאמר שבו ניתח את המתרחש בהתארגנות אגודות יישוב ארץ ישראל. מסקנתו הייתה שארגונים קטנים או אנשים בודדים לא יצליחו להשיג את המטרה "ולכונן מקום מושב גדול לעבודת האדמה לבני עמנו בארץ אבותינו". על כן, סבר, יש להקים גוף מרכזי חזק בדומה לארגון "אליאנס" של יהודי צרפת, שיטפל בהתארגנות ובהתיישבות.
באותו זמן היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל היה בסך הכל שתי המושבות הראשונות, גיא אוני ופתח תקווה שהוקמו ב-1878, במטרה להקים יישוב חקלאי שייתן פרנסה לתושביו. בראשית שנת 1880 שבו מקימי מושבות אלו לחיות על כספי החלוקה בצפת ובירושלים. תושבי גיא אוני עשו זאת בשל כישלון חקלאי, ואילו תושבי פתח תקווה סבלו ממכת קדחת קשה מאוד.
הרעיון של גורדון היה פשוט: הבסיס להתארגנות יהיה האגודות המקומיות שיקנו אדמות בארץ ישראל; המתיישבים יוציאו פרנסתם מחקלאות, וכל מושבה תמנה מספר מסוים של משפחות איכרים (עד 150 בתי אב לפי אישור הסולטן). גורדון האמין שמספר רב של מושבות יביא בסופו של דבר להכרה בארץ ישראל כמולדת של העם היהודי וכמדינתו.
ב-13 במרץ 1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני. על חברי ארגון הטרור שרצח אותו נמנתה אישה יהודייה, והרצח הוביל לפוגרומים ביהודי רוסיה שנודעו בשם "סופות בנגב" ונמשכו כשלוש שנים. הפוגרומים הביאו להתארגנות קבוצות ברוסיה שביקשו לעלות ארצה. אירועים אלה השפיעו על יהודי רומניה שהבינו שגם הם יוכו במהרה, והדבר הזניק את היקף החברים והאגודות הציוניות במכפלות.
קונגרס פוקשאן, ראשית ההתיישבות, "חיבת ציון" וההסתדרות הציונית
אני מבקש לטעון שהתנועה הציונית נוסדה ב-כ' בטבת תרמ"ב (30 בדצמבר 1881 על פי לוח השנה היוליאני). הקונגרס הציוני הראשון באמת היה קונגרס פוקשאן שהתכנס ברומניה בהשתתפותם של 51 נציגים מ-32 אגודות יישוב ארץ ישראל שהתכנסו בבית הספר היהודי בעיירה. הוועידה נמשכה יומיים, ונבחר בה ועד מרכזי בן חמישה חברים ליישוב ארץ ישראל וסוריה. בתור יושב ראש ומזכיר הוועד הזה נבחר שמואל פינלש, פעיל ציוני מרומניה.ארגון הוועידה היה למופת. שמואל פינלש היה יושב ראש נבון ומוכשר, שידע לנווט את הדיון באופן תקיף וגמיש בהתאם למצב הוועידה.
התנועה שנוסדה בקונגרס פוקשאן, שתקבל בהמשך את השם "חובבי ציון", הציבה לה למטרה את "פתרון בעיית יהודי רומניה על ידי עלייה לארץ ישראל לאלתר, התיישבות חקלאית שם ועבודה עצמאית של המתיישבים". משה שרף, כתב בספרו "האבוקה הודלקה ברומניה" שקונגרס פוקשאן "היה תופעה חדשה בתולדות העם היהודי".
וכך היה הוועד המרכזי לתנועה המיישבת הראשונה בארץ ישראל. הוא מימן וניהל את הקמתן של שתי מושבות: זכרון יעקב בניהול מלא, וראש פינה בסיוע בלבד.
הוועד שיגר לארץ ישראל כ-120 משפחות (מעל 600 נפש) בארבע הפלגות שנשאו בבטנן מעל מחצית ממתיישבי מושבות הגל הראשון. קבוצת החלוץ הציונית הראשונה שהגיעה ארצה הייתה הקבוצה מהעיר מוינשט, שקנתה את אדמת גיא אוני והקימה עליה את ראש פינה.
שמואל פינלש הנהיג את התנועה הציונית ברומניה עד לפטירתו ב-1928, להוציא כחמש שנים שאותן הקדיש לשיפור עסקיו.
למרבה הצער, באביב 1883 נקלע הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה לפשיטת רגל. בשלהי ספטמבר אותה שנה העביר הוועד את נכסי המושבה אותה ייסד, זכרון יעקב, לחסות הברון רוטשילד.
בסוכות תרמ"ג פגש הברון רוטשילד את הרב מוהליבר המלווה ברב צדוק הכהן, הרב הראשי של יהדות צרפת. הברון נענה לבקשת הרב מוהליבר להקים מושבה בארץ ישראל, ומאוחר יותר פרש מטרייה כלכלית על מרבית מושבות הגל הראשון שהגיעו לפשיטת רגל. תרומת הברון מנעה את קריסת ההתיישבות, שאם הייתה מתרחשת הייתה עלולה להביא למשבר אמונה גדול כלפי המטרה הציונית.
בנובמבר 1884 התכנסה ועידת קטוביץ והוקמה רשמית תנועת "חיבת ציון". לפיד מנהיגות התנועה עבר מרומניה ליהדות רוסיה.
יש להודות ש"חיבת ציון" כשלה כתנועה ביכולותיה להניע אנשים וליישבם בארץ ישראל. התנועה פעלה ב"פרצים" שהיו פועל יוצא לפוגרומים ולאנטישמיות ממוסדת. כשהופיע בנימין זאב הרצל שמחה מנהיגות התנועה במזרח אירופה להטיל לחיקו את מנהיגות התנועה הציונית כולה.
באוגוסט 1897 התכנס בבאזל "הקונגרס הציוני העולמי הראשון" – אך כאמור אני מבקש לכפור בכינוי זה. היה זה הקונגרס הציוני החמישי, אם מתחילים את הספירה בקונגרס פוקשאן.
הרצל היה איש תקשורת מדהים, מנהיגה הנערץ של ההסתדרות הציונית שאף מימן מכיסו הפרטי את פעילותו זו. הוא מיסד את ההסתדרות בקונגרס באזל ובנה מנגנון ניהולי שהיה איכותי ביותר בהשוואה לאלה שקדמו לו. לעומת זאת, תחום ההישגים המעשיים שייך לצידה הנגדי של קשת ההצלחות. בשנים הראשונות התמעטו חברי התנועה, הציונות המדינית לא השיגה הישג ניכר, וההתיישבות בא"י במסגרת ההסתדרות הציונית עד 1910 הייתה אפסית.
הפעילות ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית, הוכוונה על פי התפישה שקבע הרצל – "אם אין צ'רטר אין עלייה", ועל כן הסתכמה באותן שנים ראשונות באפס מעש. נקודת היישוב הראשונה שקמה תחת כנפי ההסתדרות הציונית הייתה דגניה בשנת 1909. רק בשלהי שנות השלושים הפכה ההסתדרות הציונית לתנועה המיישבת הראשית והקימה רק קיבוצים ומושבים.
תמצית קריסת ההתיישבות בא"י, הצלתה והתנועה הציונית
הסכמת הברון רוטשילד לפרוש את חסותו על ההתיישבות בארץ ישראל ולהצילה מקריסה לא נשכחה. את המחיר שילמו האבות המייסדים של ההתיישבות בארץ שאיבדו את עצמאותם והפכו לשכירי יום אצל הברון. אני סבור שעלינו להבין את עומק המחויבות שלנו לאותם חלוצים ראשונים, למעשיהם למורשתם ולהנצחתם הראויה.
הברון אדמונד רוטשילד הוכר על ידי דוד בו גוריון כיחיד בסיפור הציוני הזכאי לכס של כבוד בסיפור הציוני על שעשה ליישוב ארץ ישראל יותר מכל גורם אחר. בכך מיזער את מעשי הארגונים שקדמו להסתדרות הציונית העולמית שהקים הרצל. פעולות ההתיישבות והעלייה בשנים 1882 ועד 1897 גומדו, ואילו ההסתדרות הציונית והרצל הוצבו על נס.
הדבר החל לפני מאה ועשרים שנים בהגדרת קונגרס באזל כ"קונגרס הציוני הראשון" על אף ששמו המלא היה "הקונגרס הציוני העולמי הראשון". הקונגרס בבאזל היה למעשה החמישי למניינו. עד עצם היום הזה מרבית האוכלוסייה היהודית לא מכירה את הקונגרסים הראשונים של תנועת "חיבת ציון". ביקשתי להעלות את ממצאיי בנושא על הכתב בתקווה שיימצאו ההיסטוריונים שינסו להשיב את העובדות הללו לתוך הנראטיב הציוני.
לקריאה נוספת
ישראל קלויזנר, "חיבת ציון ברומניה", הספריה הציונית על-ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים תשי"ח
משה שרף, "האבוקה הודלקה ברומניה", הספריה הציונית, ירושלים תשמ"ו