הקונגרס שבאמת היה הקונגרס הציוני הראשון

רובנו יודעים לדקלם "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", ושבאותה עיר התכנס הקונגרס הציוני הראשון. אבל עוד 15 שנים קודם לכן התכנסו יהודים בעיר פוקשאן ברומניה כדי לפעול למען יישוב ארץ ישראל. ישראל גלעד, איש עמותת העלייה הראשונה ונין למשפחות מייסדות מראש פינה ומזכרון יעקב, מבקש להזכיר כאן את אנשי תנועת "חיבת ציון" ולהעלות על נס את תרומתם לפרוייקט הציוני

1

משתתפי ועידת "חובבי ציון" בקטוביץ', שנת 1884. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנת 1878 התכנס בברלין קונגרס המעצמות, שמארגניו ביקשו לחלק שלל ניצחון רוסיה ורומניה על טורקיה במלחמה הרוסית-עות'מאנית. בעקבות הקונגרס סוכמה הכרה בעצמאותן של רומניה ובולגריה, תוך שהן מתחייבות להעניק אזרחות לכל תושביהן. מובילי מהלך זה היו ראש ממשלת בריטניה בנג'מין ד'יזראלי, ואדולף כרמיה, שר המשפטים הצרפתי. הראשון היה צאצא למשפחה יהודית שהתנצרה, והשני יהודי.

רומניה עשתה כל מה שיכולה הייתה כדי לטרפד מהלך זה, והפעילה חוקים שנחקקו בראשית העשור ולא הופעלו עד אותה שעה. זאת על מנת להמאיס חיי היהודים במדינתם ולקפד פרנסתם. פעולות אלה הצטרפו למציאות חייהם של יהודי מזרח אירופה ועודדו את היהודים לתמוך ברעיון השיבה לארץ ישראל, שהחל להתפשט בקרב יהודי האזור באותה עת.

בסוף שנת 1880 פרסם דוד גורדון, עורך עיתון "המגיד", מאמר שבו ניתח את המתרחש בהתארגנות אגודות יישוב ארץ ישראל. מסקנתו הייתה שארגונים קטנים או אנשים בודדים לא יצליחו להשיג את המטרה "ולכונן מקום מושב גדול לעבודת האדמה לבני עמנו בארץ אבותינו". על כן, סבר, יש להקים גוף מרכזי חזק בדומה לארגון "אליאנס" של יהודי צרפת, שיטפל בהתארגנות ובהתיישבות.

1
דיוקנו של דוד גורדון, עורך עיתון "המגיד". מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

באותו זמן היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל היה בסך הכל שתי המושבות הראשונות, גיא אוני ופתח תקווה שהוקמו ב-1878, במטרה להקים יישוב חקלאי שייתן פרנסה לתושביו. בראשית שנת 1880 שבו מקימי מושבות אלו לחיות על כספי החלוקה בצפת ובירושלים. תושבי גיא אוני עשו זאת בשל כישלון חקלאי, ואילו תושבי פתח תקווה סבלו ממכת קדחת קשה מאוד.

הרעיון של גורדון היה פשוט: הבסיס להתארגנות יהיה האגודות המקומיות שיקנו אדמות בארץ ישראל; המתיישבים יוציאו פרנסתם מחקלאות, וכל מושבה תמנה מספר מסוים של משפחות איכרים (עד 150 בתי אב לפי אישור הסולטן). גורדון האמין שמספר רב של מושבות יביא בסופו של דבר להכרה בארץ ישראל כמולדת של העם היהודי וכמדינתו.

ב-13 במרץ 1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני. על חברי ארגון הטרור שרצח אותו נמנתה אישה יהודייה, והרצח הוביל לפוגרומים ביהודי רוסיה שנודעו בשם "סופות בנגב" ונמשכו כשלוש שנים. הפוגרומים הביאו להתארגנות קבוצות ברוסיה שביקשו לעלות ארצה. אירועים אלה השפיעו על יהודי רומניה שהבינו שגם הם יוכו במהרה, והדבר הזניק את היקף החברים והאגודות הציוניות במכפלות.

קונגרס פוקשאן, ראשית ההתיישבות, "חיבת ציון" וההסתדרות הציונית

אני מבקש לטעון שהתנועה הציונית נוסדה ב-כ' בטבת תרמ"ב (30 בדצמבר 1881 על פי לוח השנה היוליאני). הקונגרס הציוני הראשון באמת היה קונגרס פוקשאן שהתכנס ברומניה בהשתתפותם של 51 נציגים מ-32 אגודות יישוב ארץ ישראל שהתכנסו בבית הספר היהודי בעיירה. הוועידה נמשכה יומיים, ונבחר בה ועד מרכזי בן חמישה חברים ליישוב ארץ ישראל וסוריה. בתור יושב ראש ומזכיר הוועד הזה נבחר שמואל פינלש, פעיל ציוני מרומניה.ארגון הוועידה היה למופת. שמואל פינלש היה יושב ראש נבון ומוכשר, שידע לנווט את הדיון באופן תקיף וגמיש בהתאם למצב הוועידה.

1
דיוקנו של שמואל פינלש, מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

התנועה שנוסדה בקונגרס פוקשאן, שתקבל בהמשך את השם "חובבי ציון", הציבה לה למטרה את "פתרון בעיית יהודי רומניה על ידי עלייה לארץ ישראל לאלתר, התיישבות חקלאית שם ועבודה עצמאית של המתיישבים". משה שרף, כתב בספרו "האבוקה הודלקה ברומניה" שקונגרס פוקשאן "היה תופעה חדשה בתולדות העם היהודי".

וכך היה הוועד המרכזי לתנועה המיישבת הראשונה בארץ ישראל. הוא מימן וניהל את הקמתן של שתי מושבות: זכרון יעקב בניהול מלא, וראש פינה בסיוע בלבד.

הוועד שיגר לארץ ישראל כ-120 משפחות (מעל 600 נפש) בארבע הפלגות שנשאו בבטנן מעל מחצית ממתיישבי מושבות הגל הראשון. קבוצת החלוץ הציונית הראשונה שהגיעה ארצה הייתה הקבוצה מהעיר מוינשט, שקנתה את אדמת גיא אוני והקימה עליה את ראש פינה.

שמואל פינלש הנהיג את התנועה הציונית ברומניה עד לפטירתו ב-1928, להוציא כחמש שנים שאותן הקדיש לשיפור עסקיו. 

למרבה הצער, באביב 1883 נקלע הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה לפשיטת רגל. בשלהי ספטמבר אותה שנה העביר הוועד את נכסי המושבה אותה ייסד, זכרון יעקב, לחסות הברון רוטשילד.

1
סמל העיר פוקשאן ברומניה בה נערך הקונגרס. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף כפר תבור. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בסוכות תרמ"ג פגש הברון רוטשילד את הרב מוהליבר המלווה ברב צדוק הכהן, הרב הראשי של יהדות צרפת. הברון נענה לבקשת הרב מוהליבר להקים מושבה בארץ ישראל, ומאוחר יותר פרש מטרייה כלכלית על מרבית מושבות הגל הראשון שהגיעו לפשיטת רגל. תרומת הברון מנעה את קריסת ההתיישבות, שאם הייתה מתרחשת הייתה עלולה להביא למשבר אמונה גדול כלפי המטרה הציונית.

בנובמבר 1884 התכנסה ועידת קטוביץ והוקמה רשמית תנועת "חיבת ציון". לפיד מנהיגות התנועה עבר מרומניה ליהדות רוסיה.            

יש להודות ש"חיבת ציון" כשלה כתנועה ביכולותיה להניע אנשים וליישבם בארץ ישראל. התנועה פעלה ב"פרצים" שהיו פועל יוצא לפוגרומים ולאנטישמיות ממוסדת. כשהופיע בנימין זאב הרצל שמחה מנהיגות התנועה במזרח אירופה להטיל לחיקו את מנהיגות התנועה הציונית כולה.                                                         

באוגוסט 1897 התכנס בבאזל "הקונגרס הציוני העולמי הראשון" – אך כאמור אני מבקש לכפור בכינוי זה. היה זה הקונגרס הציוני החמישי, אם מתחילים את הספירה בקונגרס פוקשאן.

הרצל היה איש תקשורת מדהים, מנהיגה הנערץ של ההסתדרות הציונית שאף מימן מכיסו הפרטי את פעילותו זו. הוא מיסד את ההסתדרות בקונגרס באזל ובנה מנגנון ניהולי שהיה איכותי ביותר בהשוואה לאלה שקדמו לו. לעומת זאת, תחום ההישגים המעשיים שייך לצידה הנגדי של קשת ההצלחות. בשנים הראשונות התמעטו חברי התנועה, הציונות המדינית לא השיגה הישג ניכר, וההתיישבות בא"י במסגרת ההסתדרות הציונית עד 1910 הייתה אפסית.

1
משתתפי ועידת "חובבי ציון" באודסה בשנת 1890. מתוך אוסף ביתמונה, מאוסף לנצט. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הפעילות ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית, הוכוונה על פי התפישה שקבע הרצל – "אם אין צ'רטר אין עלייה", ועל כן הסתכמה באותן שנים ראשונות באפס מעש. נקודת היישוב הראשונה שקמה תחת כנפי ההסתדרות הציונית הייתה דגניה בשנת 1909. רק בשלהי שנות השלושים הפכה ההסתדרות הציונית לתנועה המיישבת הראשית והקימה רק קיבוצים ומושבים.

תמצית קריסת ההתיישבות בא"י, הצלתה והתנועה הציונית

הסכמת הברון רוטשילד לפרוש את חסותו על ההתיישבות בארץ ישראל ולהצילה מקריסה לא נשכחה. את המחיר שילמו האבות המייסדים של ההתיישבות בארץ שאיבדו את עצמאותם והפכו לשכירי יום אצל הברון. אני סבור שעלינו להבין את עומק המחויבות שלנו לאותם חלוצים ראשונים, למעשיהם למורשתם ולהנצחתם הראויה.

הברון אדמונד רוטשילד הוכר על ידי דוד בו גוריון כיחיד בסיפור הציוני הזכאי לכס של כבוד בסיפור הציוני על שעשה ליישוב ארץ ישראל יותר מכל גורם אחר. בכך מיזער את מעשי הארגונים שקדמו להסתדרות הציונית העולמית שהקים הרצל. פעולות ההתיישבות והעלייה בשנים 1882 ועד 1897 גומדו, ואילו ההסתדרות הציונית והרצל הוצבו על נס.

הדבר החל לפני מאה ועשרים שנים בהגדרת קונגרס באזל כ"קונגרס הציוני הראשון" על אף ששמו המלא היה "הקונגרס הציוני העולמי הראשון". הקונגרס בבאזל היה למעשה החמישי למניינו. עד עצם היום הזה מרבית האוכלוסייה היהודית לא מכירה את הקונגרסים הראשונים של תנועת "חיבת ציון". ביקשתי להעלות את ממצאיי בנושא על הכתב בתקווה שיימצאו ההיסטוריונים שינסו להשיב את העובדות הללו לתוך הנראטיב הציוני.

לקריאה נוספת

ישראל קלויזנר, "חיבת ציון ברומניה", הספריה הציונית על-ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים תשי"ח

משה שרף, "האבוקה הודלקה ברומניה", הספריה הציונית, ירושלים תשמ"ו

נרדפו בגלל יהדותם בגרמניה ובגלל גרמניותם באמריקה

על יהודים פליטים מגרמניה שברחו מהנאצים לאמריקה הלטינית ומצאו עצמם במחנות מעצר בארצות הברית בתקופת מלחמת העולם השנייה

העציר היהודי ליאו המרמן

לאחר שהמפעל בבעלותו הוצת, רכושו הוחרם, והוא אף ישב חודשיים בבתי כלא בגרמניה הנאצית, הצליח מקס בריל לצאת מגרמניה בשנת 1937 עם משפחתו ולפתוח בחיים חדשים בגווייקיל, אקוודור. לאחר שעבד זמן מה בתחום האלקטרוניקה, פתח פאב ונדמה היה כי הוא נמצא בדרך לשיקום חברתי וכלכלי. אולם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ופרסום שמו ברשימה השחורה של העסקים שבבעלות גרמנית על ידי השגרירות של ארצות הברית, החזירו אותו שוב למצב של אי ודאות כלכלית ממנה ניסה לברוח כשנמלט מגרמניה. בריל התקשה לפרסם את עסקו בעיתונות המקומית ואף לרכוש סחורה. זאת משום שהספקים המקומיים חששו לעמוד בקשרי עסקים עם אדם הנמצא ברשימה השחורה, מחשש שמא יוכנסו אף הם לרשימה זו. פניותיו החוזרות ונשנות לשגרירות האמריקנית בטענה כי אינו יכול לתמוך בנאצים מאחר שהוא יהודי ונאלץ להגר מגרמניה עקב רדיפות המשטר נפלו על אזנים ערלות. במקרה אחר, נאלץ בחודש מאי 1944 הממשל החדש של בוליביה, שעלה לשלטון לאחר הפיכה בדצמבר ב-1943 ולא הוכר עדיין על ידי ארצות הברית, למסור לידיה שמונים ואחת אזרחי גרמניה ויפן שחיו בשטחה.

מקרים אלו מדגימים את אחד מהסיפורים ההזויים ביותר של מלחמת העולם השנייה. כיצד 81 יהודים סומנו ברשימות שחורות, נכסיהם הוחרמו, וכיצד לאחר מכן נכלאו בארצות הברית במחנות מעצר יחד עם 4707 אזרחי מדינות הציר, רובם גרמנים שהתגוררו באמריקה הלטינית. אותם יהודים שיצאו מגרמניה בשל יהדותם נרדפו בארץ הגירתם בשל גרמניותם. בחלק מתקופת כליאתם הם חלקו את מחנה המעצר שלהם עם בעלי אידיאולוגיה נאצית.

הגרמנים, שהתחילו להגר למדינות דרום ומרכז אמריקה עוד במאה התשע-עשרה, היו בחלקם בעלי מטעי קפה גדולים או שעסקו במסחר בהיקף גדול. בעלי האמצעים שבהם היו מקושרים דרך קשרים כלכליים ואף משפחתיים עם משפחות האליטות המקומיות. לאחר שעלה היטלר לשלטון, הצטרפו כמה מהם למפלגה הנאצית. אחדים מהם בשל אמונה בטוהר הגזע ובאידיאולוגיה הנאצית, ואחרים כדי לשמור על יחסים טובים עם השלטונות הגרמנים, להבטיח את שלום בני משפחתם בגרמניה, ולדאוג להמשך המימון החלקי מגרמניה של המוסדות הגרמניים המקומיים. רוב הגרמנים בדרום ומרכז אמריקה לא הצטרפו למפלגה הנאצית אך גם לא גילו התנגדות על רקע אידיאולוגי למשטר. היו אמנם מאבקים בין הגווארדיה הוותיקה לבין חברי המפלגה הנאצית על שליטה במוסדות התרבות והחינוך שהקימו המהגרים בארצות קליטתם. אולם נראה שהיה מדובר במאבקים על רקע אישי ובין דורי יותר מאשר על רקע אידיאולוגי.

הצבעה בקרב הגרמנים הגרים בפזורה על האנשלוס. ההצבעה נערכה באוניות גרמניות לא רחוק מנמלי מדינות מרכז אמריקה

מכול מקום, הקמת משטר החדש בגרמניה הביא להתפשטותה של המפלגה הנאצית בדרום אמריקה ולקרע ביחסים בתוך הקהילות הגרמניות, בין היהודים לבין אלו שאינם יהודים. נמצאו גם מנהיגים נאציים שרצו להעתיק מגרמניה את הרדיפות כנגד היהודים הגרמנים המקומיים. אריק הינימן, אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בגוואטמלה ולימים שגריר ישראל במדינה זו, ציין לטובה רק ארבע משפחות מתוך כלל הגרמנים בגוואטמלה, שהמשיכו לשמור על יחסי ידידות עם משפחתו גם לאחר עליית היטלר לשלטון. מנהיג המפלגה הנאצית במקום הנטשקה (Hentschke), אף ארגן תצפיות על בתי היהודים כדי לוודא שהגרמנים המקומיים אכן מחרימים אותם.

הדאגה הגוברת בארצות הברית מהצלחותיה הצבאיות של גרמניה והצטרפותה למלחמת העולם השנייה בסוף 1941, הביאה את ממשלת ארצות הברית לפעול נגד הגרמנים. הממשל האמריקני ראה בהם גייס חמישי פוטנציאלי, והחליט להוציא רשימות שחורות של עסקים בבעלות גרמנית. על חברות אמריקניות נאסר לסחור עם העסקים שברשימה. מאוחר יותר אולצו מדינות מרכז אמריקה וחלק מדרומה להעביר לידי הממשל האמריקני את הגרמנים שנחשדו בפעילות נאצית. אולם הממשל האמריקני, שהסתמך על מקורות מודיעין מקומיים מושחתים ואינטרסנטיים, לא ערך בדיקה מהימנה של המועמדים לגירוש. פרט לפעילים במפלגה הנאצית, נשלחו לכליאה בארצות הברית אף גרמנים שלא היה להם שום קשר למפלגה צורה ואפילו אנטי נאציים ויהודים נרדפי הנאצים.

רשימה של אזרחי מדינות הציר שערך ה- F.B.I בבוליביה (מתוך 12,000 הגרמנים 8500 היו יהודים)

התנאים במחנות המעצר לא היו קשים לרוב וצרכיהם הבסיסיים של העצורים סופקו במידה סבירה. במחנה המשפחות ליד קריסטל סיטי (Crystal City) שבטקסס, פעלו אף בית ספר, מוסדות תרבות ואפילו בריכת שחייה מאולתרת. כל ילד קיבל אספקת חלב יומית. אולם לעצורים היהודים לא היו קלים החיים במקום, כיוון שהקבוצה הבולטת והחזקה ביותר במחנות באו מקרב תומכיה של גרמניה הנאצית. אלו הציקו לעיתים לעצורים היהודים. כך למשל במחנה המעצר סטרינגטאון (Stringtown) הצליחו העצורים תומכי הנאצים למנוע לזמן מה מהעצורים היהודים להשתתף בשיעורי אנגלית ובפעילויות הספורט והתרבות של המחנה. 18 מהם קיבלו חדר מלא אדים בסמוך למקלחות של המחנה. שם יכולים היו עוברים ושבים לקלל אותם בשל יהדותם.

עצורים גרמנים מדרום אמריקה מגיעים למחנה המעצר קנדי

למזלם של הכלואים היהודים הועבר חלק מהטיפול בכלואים בתאריך מרץ 1942 ממחלקת המדינה למשרד המשפטים. פקידי משרד המשפטים האמריקני היו רגישים יותר מאנשי מחלקת המדינה לשאלת חוקיות כליאתם של אנשים ללא משפט רק בשל מוצאם, וכשלא סופקו הוכחות לפעילות חתרנית פרו נאצית. הודות להפצרות הארגונים היהודיים והארגונים למען הפליטים אצל אנשי משרד המשפטים, הועברו רוב העצירים היהודים למחנה נפרד בסמוך לאלג'יר (Algiers), לואיזיאנה, באביב ובקיץ 1943. תוך שנה לאחר המעבר יכלו כל העצורים פרט לשישה מהם להשתחרר בתנאים מגבילים. תנאים אלו אפשרו להם להתפרנס למחייתם. חלקם אפילו הורשו להתנדב לשרת בצבא ארצות הברית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה שבעים וחמישה מהכלואים היהודיים החליטו לקשור את גורלם בארץ החדשה. רק שניים מהם חזרו לאמריקה הלטינית.

מתברר כי כליאת הגרמנים, נתנה בידי האמריקנים אפשרות להציל יהודים מהשואה. מתוך תקווה "להשיב הביתה" חלק מאזרחיהם בפזורה, בנתה גרמניה הנאצית מתחם מיוחד בתוך מחנה ברגן בלזן. מתקן זה נועד לשכן יהודים בעלי מסמכים אמיתיים או מזויפים שהעידו על קשר כלשהו למדינות יבשת אמריקה. כל עוד קיוו הנאצים לקבל אזרחים שלהם כתחליף לאותם עצירים הושארו עצורים אלו בחיים. אולם היסוסיה של ממשלת ארצות הברית מלשלוח את העצורים הגרמנים לגרמניה, בעיקר בשל החשש מחיזוקה של מכונת המלחמה הגרמנית, הביא לכך שרק מספר קטן של גרמנים אכן נשלח לגרמניה במסגרת הסכמי חילופין עם אזרחיה של ארצות הברית ושאר מדינות אמריקה הלטינית. כשלון מאמצים אלו הביא לכך שאף היהודים הללו הושמדו לאחר שאיבדו את חשיבותם כקלף מיקוח. רק מיעוט זניח מהם הצליח להינצל.

 

לקריאה נוספת

Friedman, Max Paul, Nazis and good neighbors: The United States campaign against the Germans of Latin America in World War II, Cambridge: Cambridge University Press, 2003

Strum, Harvey, "Jewish internees in the American South, 1942-1945", American Jewish Archives 42,1 (1990), pp. 27-48.

תה בטנק: איך הגיעה ערכת חליטה והרתחה לתוך טנקי הצנטוריון?

לוחמי השריון ששרתו בצה"ל בשנות ה-60 ידעו לספר שבטנקי ה"שוט" שנקנו מבריטניה היה מתקן מיוחד – סיר חשמלי המחובר למנוע, בו אפשר היה להרתיח מים לשתייה חמה | טנקי הצנטוריון, לפני שנרכשו על-ידי צה"ל וקיבלו את שמם העברי, נבנו מראש עם אפשרות להרתחת תה מבלי לצאת מהטנק | אחת הסיבות העיקריות לכך הוא קרב שריון עקוב מדם במלחמת העולם השנייה | לחיים

פילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי (מימין) נהנה מכוס תה עם שריונרים של הצבא הבריטי בחזית צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, 6 בנובמבר, 1942. צילום: מוזיאון המלחמה האימפריאלי

בבוקר ה-13 ביוני, שבוע בלבד אחרי שכוחות בעלות הברית נחתו על חופי צרפת, התקדמו כוחות הקרקע הבריטיים ובראשם השריון, לכיוון העיר הצרפתית קן (Caen), אז בירת חבל נורמנדי. יום לפני כן החלו הכוחות לנוע לכיוון העיר, נקודה אסטרטגית מאוד, בפקודת הגנרל מונטגומרי שזיהה הזדמנות להתקדמות. בתחילה איבדו הבריטים כמה טנקים בקרבות מול שריון גרמני, אולם באותו הבוקר נדמה היה שהכל עובר חלק, והבריגדה ה-22 של הדיוויזיה המשוריינת השביעית הצליחה להתקדם כברת דרך מבלי להבחין בכוחות אויב בדרכה. בשעה שמונה וחצי בבוקר ולאחר שכבר עברו קרוב ל-10 קילומטרים, עצרו הכוחות בצומת דרכים לשתות תה של בוקר ולטפל בכלים שלהם.

הפסקת תה, או "ברו-אפ" (brew up) כמו שקראו לה בעגה הצבאית, הייתה מסורת חשובה מאוד בצבא הבריטי, בהתאם למנהגים האנגליים שהביאו מבית. נפוליאון בונפרטה קבע בזמנו ש"הצבא צועד על קיבתו"; בצבא הבריטי נכון היה הדבר גם לגבי תה. בלי כוס תה ראויה לשמה קשה היה להמשיך בלחימה, ומפקדי הכוחות בנורמנדי ידעו זאת, ולכן אפשרו לחייליהם לעצור לכוס תה זריזה באותו בוקר. לימים סיפרו החיילים הבריטיים שהשתתפו במערכה בצפון אפריקה כי התה הפך להיות "כמו סם עבורם" וכי "בלעדיו לא היו מנצחים במלחמה". באותה תקופה נהגו חיילי הצבא הבריטי להרתיח תה (וגם לבשל) במתקן שקיבל את הכינוי "בנגאזי בֶּרנר" – כלי מתכת מאולתר, לרוב מיכל דלק, מלא עד חציו בחול ספוג בבנזין. על גבי המיכל היו מציבים כלי נוסף ובו היו מבשלים או מרתיחים מים. לפי עדויות של חיילים בריטיים במלחמה, גדוד בריטי יכול היה לשרוף מעל 450 ליטר בנזין ביום רק בעצירות תה. למרות ששיטה זו הייתה יעילה ביותר לבישול, היו לה שני חסרונות מרכזיים: כדי להדליק את הבנגאזי ברנר היה על צוותי הטנקים לעזוב את בטחון הכלי המשוריין שלהם ולצאת החוצה, חשופים לאש אויב; ולצד זאת, הדלק הבוער העלה עשן סמיך שיכול היה לסמן לכוחות האויב את מיקומם.

מסיבת התה של נורמנדי

באותו בוקר, כאמור, לא נראו כוחות אויב בסביבה. צוותי המשוריינים של הצבא הבריטי פרקו באזור העיירה וִילֶר-בּוקַז', בסימון דרך שכונה "נקודה 213", והחלו בהכנות לקראת הפסקת התה. בעודם מדליקים את הבנגאזי ברנר הם לא הבחינו כי כוח טנקים של גרמניה הנאצית הכין להם מלכודת ומחכה לרגע הנכון לתקוף. על הכוח פיקד טנק "טיגר" גרמני בראשות קצין הוואפן-SS מיכאל ויטמן, "הברון השחור", אחד מקציני השריון המעוטרים ביותר בגרמניה הנאצית. בעוד הבריטים, שלא חשדו בדבר, הרתיחו תה והכינו את עצמם לקראת היום, הגרמנים תקפו במפתיע. התוצאות היו הרות-אסון עבור הבריטים, שנתפסו עם המכנסיים למטה – חלקם גם מילולית. הכוח הנאצי בפיקודו של ויטמן הצליח להשמיד בתוך רבע שעה מעל ל-20 טנקים, כלי רכב ומשוריינים בריטיים, באחד מקרבות השריון הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה. ויטמן קיבל עיטור מלחמה נאצי גבוה בעקבות קרב זה, ובעצמו נהרג חודשיים לאחר מכן בקרב שריון מול כוחות קנדיים.

במחקר שנערך לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, גילו הבריטים כי מעל לשליש מהנופלים בקרב כוחות השריון – נהרגו כשהם מחוץ לטנקים שלהם, בדיוק כפי שקרה בקרב וילר-בוקז'. אחת הסיבות לעזיבת הטנק הייתה הצורך לבשל ולהרתיח מים, מה שניתן היה לעשות רק מחוץ לטנק – שכן העשן יכול היה לגרום לחנק. עקב כך, החליטו הבריטים לשלב בדור החדש של הטנקים שלהם – טנקי הצנטוריון – מערכת שתיתן פתרון לבעיה זו. כל טנק צנטוריון צויד במכל חימום והרתחה ייעודי (B.V. –boiling vessel) שהותקן בתוך הטנק.

מכל חימום והרתחה ייעודי לטנק

מדובר היה במעין סיר חשמלי גדול מחובר לשקע, ובו ניתן היה להרתיח מים לתה, לחמם מזון ולבשל. מיכל ההרתחה חובר למנוע משני בטנק אליו חובר גנרטור, כדי שאפשר יהיה לכבות את המנוע הראשי של הטנק ועדיין לבשל או להרתיח תה. לשם חוברו גם הרדיו-קשר ומערכות נשק שונות. מאז ועד היום, גם בדגמים המתקדמים יותר של הטנקים הבריטיים, מותקנת מערכת לבישול תה בתוך הטנק.

הצנטוריונים עושים עלייה

בשנת 1959 רכש צה"ל טנקי צנטוריון מבריטניה, כחלק מניסיון התייעלות ושינוי גישה בחיל-השריון לאחר מלחמת סיני. כנהוג בצה"ל, קיבלו הצנטוריונים שם עברי: "שוט". השם נלקח מתוך ספר נחום – "קוֹל שוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵדָה" (פרק ג', פסוק ב'). הדגמים הראשונים של הטנק כונו "שוט מטאור" ומאות מהם לקחו חלק עיקרי במלחמת ששת הימים, בה גם נלקחו שלל טנקי צנטוריון ירדנים. יחד עם הטנקים הגיעו גם השקעים החשמליים שהותקנו בהם למיכלי ההרתחה, ובחלקם עדיין היו המיכלים המקוריים עצמם. השריונרים הישראליים מעידים כי מלבד הרתחת תה השתמשו במיכלי החימום למגוון מטרות, כמו מים חמים לגילוח של בוקר ושטיפת פנים, והכנת כוסות קפה רבות מספור. המים החמים עזרו גם לחיילי צה"ל להתחמם בחזית ובמארבים שונים. בשנים שלאחר קליטת הצנטוריון רבים מהטנקים צוידו במכשיר "משלים" – פרימוס, כירת גז ניידת עליה אפשר היה לבשל.

צנטוריונים ברמת הגולן. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

סביב מלחמת ששת הימים גילתה חברת התה "ויסוצקי" שבטנקי הצנטוריון-שוט הבריטיים מותקן כלי ייעודי להרתחת תה, והחליטה לעשות מהלך שיווקי סביב זה. כמו חברות רבות אחרות במהלך תקופת ההמתנה ובעת המלחמה עצמה, פרסמה ויסוצקי מודעות תמיכה בצה"ל תוך שהיא מקדמת את מוצריה. אם כיום משווק התה בתור משקה בריאות, לעתים נטול קפאין, מוצר בוטיק וכן הלאה – ב-1967 התה הוצג בתור משקה מעורר וחריף.

ארבע מודעות שונות שכוללות תה וטנקים פרסמה החברה, תוך שהיא משתמשת באחד המותגים החזקים באותה תקופה – צה"ל. ניתן לראות שהמודעה הראשונה פורסמה ב-4 ביוני, ערב לפני התחלת הלחימה, ובה פנתה החברה לעומדים על המשמר, מטעם הנמצאים בעורף.

הכרזות הבאות כבר מברכות את צה"ל וחיל-השריון על ניצחונם הגדול במלחמה, ואף עושות שימוש במשחק המילים "שריין לך זמן לכוס תה מצוין". הפרסומות נועדו גם להפוך את התה לפופולרי יותר בקרב קהל צעיר.

מחליפים מנוע: הסוף לשקעי החשמל בטנקי הצנטוריון הישראלים

לאחר כמה וכמה שנות שירות בצה"ל, עלה הצורך להתאים את טנקי השוט-מטאור לתנאי השימוש בסביבה הארצישראלית. במקור נבנו הטנקים עם מנוע מתוצרת חברת רולס-רויס האנגלית, אולם הטכנולוגיה נחשבה מיושנת ובצה"ל חיפשו חלופה, שעם התקנתה תוכל גם לפתור בעיות נוספות בהן נתקלו השריונרים הישראלים בטנקי הצנטוריון.

הסוואה מוסרת מטנק צנטוריון ("שוט") לצורך טיפול תחזוקה, תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, מערב הנגב. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בשנת 1970 הוצג הדור החדש של טנקי השוט – "שוט קל", בעלי מנוע אמריקאי מתוצרת חברת טלדיין קונטיננטל (המילה "קל" נבחרה בתור קיצור ל"קונטיננטל"). עם שינוי המנוע, שהצריך הרכבה מחדש של חלקים רבים בטנק, הוסר גם השקע החשמלי שהתקינו הבריטים, ויחד איתו – מיכל ההרתחה המיתולוגי לתה. שריונרים רבים מאותה התקופה מספרים גם שלצד מיכל ההרתחה, היה מקובל לקלות צנימים וטוסטים וגם לשפות סירים על האגזוז של הטנק, שהתחמם מאוד. עם שדרוג הטנקים הוחלף גם צינור הפליטה בטנק ובמקומו הושם מסנן אחר.

מקצה השיפורים שערך צה"ל לטנקי הצנטוריון הוכיח את עצמו במלחמת יום הכיפורים, בה הצליחו כוחות השריון הישראליים להתמודד עם כוחות סוריים עדיפים עליהם בהרבה. לאורך השנים המשיכו הטנקים לעבור שינויים, וצה"ל הציג את טנקי השוט קל סימן ב', ג' ואף ד'. שוט קל סימן ד' השתתף גם בלחימה בלבנון בשנת 1982, ובתחילת שנות ה-90 יצא הטנק משירות סדיר. שנים ספורות לאחר מכן הוצא הטנק גם משירות ביחידות המילואים. עם זאת, כדרכם של דברים בצה"ל, טנקי הצנטוריון עודם בשימוש ושירות בצבא – פורץ המכשולים של חיל ההנדסה הקרבית (פומ"ה) הוא למעשה טנק צנטוריון-שוט שעבר הסבה, וכן נושאי גייסות משוריינים שונים (נגמ"שים) בהם משתמשות יחידות השדה הם טנקי שוט שהסירו מהם את הצריח ומיגנו אותם בכבדות.

"היהודים היו בהלם": ליל הבדולח בעיני הנאצים

דוחות וספרים שכתבו בכירי המשטר הנאצי והגיעו לספרייה הלאומית חושפים טקסטים מצמררים המתארים את ליל הבדולח מהזווית הנאצית: על התעמולה הנאצית שהובילה לפוגרום, על תדהמת היהודים ועל "מסקנות לשיפור" שכתב קצין ה־SS

בית הכנסת בורנפלץ בפרנקפורט עולה בלהבות בליל הבדולח

בשבעה בנובמבר 1938 רכש צעיר יהודי אקדח ונסע איתו לשגרירות הגרמנית בפריז. שם, בשעה 9:30 בבוקר, ירה בדיפלומט הגרמני ארנסט פום רט ופצע אותו קשה בנקמה על הסבל שגרמו הנאצים לבני משפחתו.

היורה היה הרשל גרינשפן, בן 17 בלבד. בני משפחתו אומנם גרו בגרמניה, אבל היו אזרחי פולין. הרשל נשלח לגור אצל דודיו בפריז ושמר על קשר עם הוריו, אחיו ואחותו. לאחר שהשלטון הנאצי גירש את המשפחה מגרמניה, יחד עם אלפי יהודים נוספים אזרחי פולין, הם מצאו את עצמם ללא אוכל, ביגוד וכסף בשטח ההפקר בגבול גרמניה–פולין.

הרשל גרינשפן
ארנסט פום רט

כחצי שעה לאחר ההתנקשות אדולף היטלר ושר התעמולה הנאצי יוזף גבלס כבר היו מעודכנים.

הם הבינו שנפלה לידיהם הזדמנות חד־פעמית. בשלב הזה כבר זיהה אדולף אייכמן, אז ראש המחלקה היהודית של ה־SS באוסטריה, את הדרך היעילה ביותר להיפטר מיהודי גרמניה ולהשאיר במדינה את כספיהם ונכסיהם. לתפיסתו, חוקים אנטישמיים אינם מספיקים להשגת המטרה מכיוון שיהודים רבים מוכנים לסבול אותם ולהישאר בגרמניה. רק פעולת טרור קשה וקיצונית המאורגנת על ידי המדינה תגרום להם לברוח כל עוד הם יכולים.

כשר תעמולה, גבלס היה האיש הנכון לטיפול באירוע ההתנקשות ההולך ומתגלגל בפריז. אבל באותו בוקר הוא מיהר לרכבת בדרכו למינכן לרגל חגה של התנועה הנאצית שיצוין יומיים לאחר מכן.

לניהול הקמפיין בהיעדרו, מינה גבלס מומחה בתעמולה אנטישמית ומאמין גדול בקונספירציות יהודיות בשם Wolfgang Diewerge. ל־Diewerge היה ניסיון רב בתחום התקשורת התעמולתית. ב־1936 הוא ניהל את המאמץ התעמולתי נגד הצעיר היהודי דוד פרנקפורטר, שהתנקש בווילהלם גוסטלוף, מייסד סניף התנועה הנאצית בשווייץ. על פרנקפורטר ומטרתו כתב Diewerge שני ספרים, שפורסמו ב־1936 ו־1937.

"היהודי שירה", ספרו של Wolfgang Diewerge מ־1937 על ההתנקשות של דוד פרנקפורטר

גבלס ציפה מ־Dierwerge לשווק את סיפור ההתנקשות בפום רט כמזימה יהודית עולמית שבמסגרתה הופעל גרינשפן בתור חייל במטרה לערער את מצב השלום בין גרמניה וצרפת. Diewerge נדרש לשמש דובר של משרד התעמולה כלפי התקשורת ולדאוג לכותרות בולטות בעיתונים ברוח זו. נוסף על כך רצה גבלס כי Dierwerge יוודא שכלי התקשורת יפרסמו שאם פום רט הפצוע ימות, צפויות תגובות קשות מצד העם הגרמני. כך נסללה דרכו של גבלס להלהיט את הרוחות ו"להציע" פוגרום מבלי להנחות על כך במפורש.

Wolfgang Diewerge

בלילה של אותו יום מר, בשבעה בנובמבר, שלחה סוכנות הידיעות הגרמנית (ה־DNB) את הוראותיו המפורטות של Diewerge לתקשורת הגרמנית. בין היתר הונחו כלי התקשורת לא לבקר את הרשויות בצרפת, ואף הומלץ להם להשתמש בספריו של Diewerge כמקור לחומר תעמולתי יעיל.

יומיים לאחר שנורה, מת פום רט. שעות ספורות לאחר מותו, בליל תשעה בנובמבר 1938, פרצו פוגרומים נגד יהודי גרמניה ואוסטריה, והם נמשכו גם ביום המוחרת, עשרה בחודש. לכאורה היו אלה פרעות ספונטניות של ההמון בתגובה להתנקשות, אך למעשה הייתה זו תוצאה של מערכת התעמולה הנאצית המשומנת, אשר ליבתה ועודדה את הפרעות האכזריות ושלהבה את ההמונים.

הנאצים כינו את האירועים בשם "ליל הבדולח" (Kristallnacht) – ביטוי המתאר חלונות זכוכית מנותצים אך מתעלם לחלוטין מ־400 היהודים שנרצחו (כך לפי אחד האומדנים), מאלפי החנויות ובתי הכנסת שנשרפו ונהרסו ומ־30,000 הגברים היהודים שנתפסו ונשלחו למחנות הריכוז. בימים שלאחר מכן נרצחו או התאבדו יהודים נוספים.

אולם פעילות התעמולה הנמרצת של Diewerge לא הסתכמה בהבערת השטח לקראת ליל הבדולח. זו הייתה רק ההתחלה. הוא הפך למומחה בכל הקשור לגרינשפן ולהשפעות ההתנקשות בפום רט. שנה לאחר ההתנקשות פרסם Diewerge ספר חדש בשם "המלחמה נגד השלום: ספר צהוב על גרינשפן ושותפיו" (ובשפת המקור: Anschlag gegen den frieden : ein gelbbuch über Grünspan und seine helfershelfer).

לצורך הכנת הספר הסתייע Diewerge בנציגי חו"ל של התנועה הנאצית והגסטפו. הספר נועד להדגיש את הקשר בין רצח פום רט ובין שאיפתה של יהדות העולם לחרחר מלחמה. הספר תורגם לצרפתית על ידי משרד החוץ הגרמני והופץ בצרפת במטרה לאזן את דעת הקהל על רקע כמות הפרסומים האנטי־נאציים שהפיצו שם ארגונים יהודיים.

ספרו של Diewerge: "המלחמה נגד השלום: ספר צהוב על גרינשפן ושותפיו"

בספרו של Diewerge מובאים פרקים על חיי היהודים בגרמניה, תגובתם לרצח וליל הבדולח. חלק גדול מהספר מוקדש להכנות למשפטו של גרינשפן (שבסופו של דבר לא התקיים) ומתייחס לחוק הצרפתי ולטענות הגרמנים בדבר מזימה יהודית. Diewerge מבליט את הקשר של היהדות העולמית לרצח, ואף כותב על המחיר שיש לגבות ממנה.

בספרייה הלאומית שמורים מספר עותקים של הספר. באחד מהם מוטבעת חותמת נאצית של פלוגת הכתבים הצבאיים של ה־SS-Verfügungstruppe, שהיא הזרוע הצבאית של התנועה הנאצית, שהפכה לאחר מכן ל־Waffen-SS. נוסף על החותמת יש בספר הקדשה לקצין SS בשם Gustav Adolf Pogalschnigg לרגל חג המולד של 1940.

הספר עם החותמת הנאצית וההקדשה לקצין ה־SS

הספר עצמו הועלה ל־Wiki Commons ונגיש כאן.

לצד ספרו של Diewerge, צוהר נוסף ומרתק אל אירועי ליל הבדולח מנקודת המבט הנאצית נפתח דרך פריט היסטורי אחר השמור בספרייה הלאומית. מדובר במסמך חשוב שהגיע אלינו לספרייה עם ארכיונו של טוביה פרידמן (2011-1922), צייד הנאצים הידוע. פרידמן, שעבר את השואה, הצטרף ב־1945 למשטרה הפולנית ושימש קצין חקירות במטרה לאתר, לתפוס ולחקור נאצים. את דרכו הוא המשיך בווינה, ושם הביא למעצרם של פושעי מלחמה רבים ואף אסף חומר ארכיוני רב שסייע לאיתור נוספים והעמדתם לדין.

טוביה פרידמן, 1950

אחד המסמכים שתרם פרידמן לספרייה הלאומית הוא דוח Stimmungsberichte שנכתב בווינה ב-10 בנובמבר 1938, זאת אומרת בזמן הפרעות שהתרחשו שם או מייד לאחריהן. דוחות Stimmungsberichte נכתבו בידי הגסטפו וה־SD (שירותי המודיעין של ה־SS) כדי לתאר את תחושות העם והאווירה ברחוב סביב אירועים שהתרחשו או החלטות שקיבל השלטון. הדוחות נכתבו באובייקטיביות מרבית בשביל לא להטות קבלת החלטות חשובות. הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי, לא אהב את הגישה הזאת וכבר ב־1936 הורה לגסטפו להפסיק את כתיבת הדוחות. אך ב־SD המשיכו לחקור ולפרסם מסמכים על אודות תחושת העם לכל אורך מלחמת העולם השנייה.

ה־Stimmungsberichte השמור באוסף הספרייה מתאר את מה שהתרחש בווינה בליל הבדולח. במסמך מסביר קצין ה־SD המחוזי שהיהודים הוצאו מבתיהם וחלק מהם נעצרו. הסחורות של החנויות בבעלות יהודית רוכזו. היהודים היו בהלם מוחלט ואפילו לא ניסו לעמוד על זכויותיהם. הם כנראה גם כעסו על גרינשפן ומעשיו. בפרעות השתתפו חברי התנועה הנאצית, אבל כדי לטשטש את העובדה שהנאצים עומדים מאחורי הפעילות, הם לא לבשו בגדים או סמלים נאציים. למרבה הפלא רוב האוכלוסייה התנגדה לפרעות ביהודים, ונשמעו גם התבטאויות נגד הפוגרום. ביטויי ההתנגדות לא נבעו מאהבה של תושבי וינה ליהודי עירם, אלא מתוך חששם מהאלימות, ההפקרות והעבירה על החוק ברחובותיהם. לדברי רושם הדוח, הווינאים בעלי לב רך והם לא אוהבים לראות הפתעות מהסוג הזה. הקצין אף ציין את מסקנותיו מליל הבדולח, ולפיהן הפעולה דרשה יותר הכנה מראש וכן תעמולה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את נכונות הווינאים להשתתף בפרעות נגד היהודים.

חלק מדוח "מצב הרוח" (Stimmungsberichte) שנכתב על ליל הבדולח

גרינשפן עצמו הוחזק כאסיר בידיים צרפתיות. עם פרוץ המלחמה הועבר לדרום צרפת, ואפילו ניתנה לו ההזדמנות לברוח מפני הכוחות הגרמניים המתקרבים. אבל הוא התעקש להישאר במעצר צרפתי עד שביולי 1940 הועבר משלטון וישי לידי הגסטפו.

גרינשפן לא הוצא להורג. היטלר וגבלס רצו להשתמש בקלף שנפל לידיהם ולהעמיד את גרינשפן למשפט ראווה מתוקשר במטרה להוכיח לעולם את כוונותיה ההרסניות של היהדות העולמית. Diewerge ומשפטן נאצי בשם פרידריך גרים ניהלו את ההכנות וההסברה לקראת המשפט. אך המשפט נדחה שוב ושוב עד שבמאי 1942 הוחלט לדחותו לזמן בלתי מוגבל, וכך הסתיים העיסוק בנושא. למרות שמועות הטוענות אחרת, הרשל גרינשפן כנראה נרצח בקיץ או סתיו 1942.

גרינשפן הצטער מאוד כששמע כי מעשיו הביאו לרצח של מאות ולהרס המוני בליל הבדולח. ועם זאת יש הרואים בו אחראי להצלתם של כ־80,000 יהודים שבהשפעת האירועים  הבינו שמקומם לא בגרמניה ועשו מאמצים עילאיים לברוח ממנה כל עוד יכלו.