על המרפסת של "הקסינו החדש", מקום המגורים של סגל מחנה סוביבור בלאגר I (Vorlager). מימין לשמאל: סגן מפקד המחנה יוהאן נימאן (Johann Niemann), אריך שולצה (Erich Schulze), אריך באואר (Erich Bauer), אחראי על הפעלת תאי הגזים, מחבק אשה פולניה, משרתת של אנשי האס אס, ומפקד המחנה, פרנז רייכלאיטנר (Franz Reichleitner). צולם בקיץ 1943
לפני שמונים שנה, בעשרים בינואר 1942, התכנסה ועידת ואנזה בניהולו של ריינהרד היידריך, כדי לדון בקבלת החלטות מעשיות בתהליך השמדת היהודים. כמה חודשים לאחר מכן התחילו לפעול מחנות ההשמדה של "מבצע ריינהרד" בפולין הכבושה: טרבלינקה, בלז'ץ וסוביבור, שבהם נרצחו קרוב לשני מיליון יהודים. אלה היו מחנות שהשמדה היתה מטרתם היחידה. הנאצים דאגו להסתיר את תהליך ההשמדה וחל איסור חמור על צילום במחנות. בכל זאת נשארו צילומים בודדים הן מבלז'ץ והן מסוביבור מהשנים שבהן המחנות היו פעילים.
סוביבור, לאגר II, עם השלט "Erbhof", ("אחוזה"), נימאן עומד במרכז התמונה, עם אסירה יהודייה ששואבת מיים מהבאר ואסיר יהודי שעומד עם מגרפה, שניהם בלבוש אזרחי. לחצר הזו הובילו את היהודים, ציוו עליהם להתפשט לפני שהריצו אותם לתאי הגזים. אחרי זה, האסירים היהודים היו עוברים על החול עם מגרפה כדי לחפש חפצים בעלי ערך שאנשים החביאו בחול. צולם בקיץ 1943
אחרי המרד בסוביבור באוקטובר 1943 הגרמנים החריבו את המחנה לחלוטין כדי שלא תהיה שום עדות לרצח ושתלו עצים באזור. החפירות הארכיאולוגיות שהחלו בשנות ה-2000 גילו את מקום המדויק של האגפים השונים של המחנה וחפצים אישיים של היהודים שנרצחו שם. כתוצאה מהחפירות התגלו היסודות והבסיסים של תאי הגזים במחנה, והמידות שלהם אפשרו להבין את סדר הגודל של ההשמדה באתר.
השומרים האוקראינים (Trawniki) של המחנה על מגרש המסדרים בלאגר III. כנראה בשורה הראשונה באמצע שוכב איוון דמיניוק (Iwan Demjanjuk). ברקע רואים את המבנה של תאי הגזים. צולם באביב 1943
בזכות גילוי של אוסף צילומים פרטי, שני אלבומי התצלומים של סגן מפקד המחנה יוהאן נימאן (Johann Niemann) אנחנו יכולים להביט הן במבנים של המחנה והן באנשי האס אס שהפעילו אותו. שני האלבומים, שנשמרו על ידי הנכד שלו ונמסרו לחוקרים, כוללים כ-350 צילומים. כחמישים מהם צולמו בסוביבור, רובם באזור המגורים של הגרמנים (Vorlager). בתמונות אנחנו יכולים לראות את דרך בילוי שעות הפנאי של אנשי האס-אס המתנהלים במרחק כמה מאות מטרים מהבורות שבהם שרפו את הגופות. רואים את השומרים האוקראינים (ביניהם גם את איוון דמיניוק), את נימאן על סוסו, עומד ליד באר, ומחזיק חזרזיר שנולד לא מזמן במשק של המחנה.
ניתן לראות קצין אס-אס עם אקורדיון, רואים קבוצת חיילי אס-אס עליזים בחברת שתי נשים פולניות בשעות הצהריים, כנראה אחרי ארוחת צהרים.
בזמן שאחרי הארוחה מבלים ביחד עם קפה, סיגריות ואלכוהול ליד שולחן השחמט, חברות גברית משותפת של שנים כלוחמים נגד אויבי הרייך השלישי. מעניין לשים לב שאין הם נושאים נשק – מה שמעיד על הביטחון האישי הרב שלהם במקום.
באלבום נימאן תיעד את תחנות השירות שלו כקצין אס אס במחנות שונים שבהם שירת. נימאן התחיל כקצין בפרויקט T ארבע (פרויקט האוטנסיה, שבו השמידו עשרות אלפי נכים וחולי פסיכיאטריים גרמנים על אדמת גרמניה), המשיך כקצין בבלז'ץ ובסוף שירותו מונה כסגן מפקד מחנה סוביבור. הוא אהב לצלם ולהצטלם, גבר נאה שהקפיד על לבושו. בספר מסופר שביום שבו התחיל המרד ב-14 באוקטובר 1943, גנדרנותו היא שהביאה עליו את מותו. באותו יום נימאן הגיע לצריף החייטים של המחנה רכוב על סוסו. נימאן הגיע כדי למדוד מעיל עור שמצא חן בעיניו מהשלל שנשדד מהיהודים שהגיעו למחנה. החייט, שהיה בעצמו אסיר יהודי, ביקש מנימאן להסתובב ולהפנות אליו את גבו כדי לעשות תיקון אחרון באורך של המעיל, מה שאפשר לאסיר אחר להכות בראשו בגרזן ולהרוג אותו. הוא היה הראשון מתוך אחד עשר אנשי אס-אס, שמצאו את מותם ביום ההוא. בכך התחיל המרד, שהביא לסופה של פעילות ההשמדה במחנה.
שני האלבומים נמסרו למרכז חינוכי בגרמניה (Bildungswerk Stanisław Hantz), שהוציא אותם לאור בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת שטוטגרט עם מאמרים נלווים. האלבומים הועברו למוזיאון השואה בוושינגטון.
הקונגרס שבאמת היה הקונגרס הציוני הראשון
רובנו יודעים לדקלם "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים", ושבאותה עיר התכנס הקונגרס הציוני הראשון. אבל עוד 15 שנים קודם לכן התכנסו יהודים בעיר פוקשאן ברומניה כדי לפעול למען יישוב ארץ ישראל. ישראל גלעד, איש עמותת העלייה הראשונה ונין למשפחות מייסדות מראש פינה ומזכרון יעקב, מבקש להזכיר כאן את אנשי תנועת "חיבת ציון" ולהעלות על נס את תרומתם לפרוייקט הציוני
משתתפי ועידת "חובבי ציון" בקטוביץ', שנת 1884. מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בשנת 1878 התכנס בברלין קונגרס המעצמות, שמארגניו ביקשו לחלק שלל ניצחון רוסיה ורומניה על טורקיה במלחמה הרוסית-עות'מאנית. בעקבות הקונגרס סוכמה הכרה בעצמאותן של רומניה ובולגריה, תוך שהן מתחייבות להעניק אזרחות לכל תושביהן. מובילי מהלך זה היו ראש ממשלת בריטניה בנג'מין ד'יזראלי, ואדולף כרמיה, שר המשפטים הצרפתי. הראשון היה צאצא למשפחה יהודית שהתנצרה, והשני יהודי.
רומניה עשתה כל מה שיכולה הייתה כדי לטרפד מהלך זה, והפעילה חוקים שנחקקו בראשית העשור ולא הופעלו עד אותה שעה. זאת על מנת להמאיס חיי היהודים במדינתם ולקפד פרנסתם. פעולות אלה הצטרפו למציאות חייהם של יהודי מזרח אירופה ועודדו את היהודים לתמוך ברעיון השיבה לארץ ישראל, שהחל להתפשט בקרב יהודי האזור באותה עת.
בסוף שנת 1880 פרסם דוד גורדון, עורך עיתון "המגיד", מאמר שבו ניתח את המתרחש בהתארגנות אגודות יישוב ארץ ישראל. מסקנתו הייתה שארגונים קטנים או אנשים בודדים לא יצליחו להשיג את המטרה "ולכונן מקום מושב גדול לעבודת האדמה לבני עמנו בארץ אבותינו". על כן, סבר, יש להקים גוף מרכזי חזק בדומה לארגון "אליאנס" של יהודי צרפת, שיטפל בהתארגנות ובהתיישבות.
דיוקנו של דוד גורדון, עורך עיתון "המגיד". מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית
באותו זמן היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל היה בסך הכל שתי המושבות הראשונות, גיא אוני ופתח תקווה שהוקמו ב-1878, במטרה להקים יישוב חקלאי שייתן פרנסה לתושביו. בראשית שנת 1880 שבו מקימי מושבות אלו לחיות על כספי החלוקה בצפת ובירושלים. תושבי גיא אוני עשו זאת בשל כישלון חקלאי, ואילו תושבי פתח תקווה סבלו ממכת קדחת קשה מאוד.
הרעיון של גורדון היה פשוט: הבסיס להתארגנות יהיה האגודות המקומיות שיקנו אדמות בארץ ישראל; המתיישבים יוציאו פרנסתם מחקלאות, וכל מושבה תמנה מספר מסוים של משפחות איכרים (עד 150 בתי אב לפי אישור הסולטן). גורדון האמין שמספר רב של מושבות יביא בסופו של דבר להכרה בארץ ישראל כמולדת של העם היהודי וכמדינתו.
ב-13 במרץ 1881 נרצח הצאר הרוסי אלכסנדר השני. על חברי ארגון הטרור שרצח אותו נמנתה אישה יהודייה, והרצח הוביל לפוגרומים ביהודי רוסיה שנודעו בשם "סופות בנגב" ונמשכו כשלוש שנים. הפוגרומים הביאו להתארגנות קבוצות ברוסיה שביקשו לעלות ארצה. אירועים אלה השפיעו על יהודי רומניה שהבינו שגם הם יוכו במהרה, והדבר הזניק את היקף החברים והאגודות הציוניות במכפלות.
קונגרס פוקשאן, ראשית ההתיישבות, "חיבת ציון" וההסתדרות הציונית
אני מבקש לטעון שהתנועה הציונית נוסדה ב-כ' בטבת תרמ"ב (30 בדצמבר 1881 על פי לוח השנה היוליאני). הקונגרס הציוני הראשון באמת היה קונגרס פוקשאן שהתכנס ברומניה בהשתתפותם של 51 נציגים מ-32 אגודות יישוב ארץ ישראל שהתכנסו בבית הספר היהודי בעיירה. הוועידה נמשכה יומיים, ונבחר בה ועד מרכזי בן חמישה חברים ליישוב ארץ ישראל וסוריה. בתור יושב ראש ומזכיר הוועד הזה נבחר שמואל פינלש, פעיל ציוני מרומניה.ארגון הוועידה היה למופת. שמואל פינלש היה יושב ראש נבון ומוכשר, שידע לנווט את הדיון באופן תקיף וגמיש בהתאם למצב הוועידה.
דיוקנו של שמואל פינלש, מתוך אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית
התנועה שנוסדה בקונגרס פוקשאן, שתקבל בהמשך את השם "חובבי ציון", הציבה לה למטרה את "פתרון בעיית יהודי רומניה על ידי עלייה לארץ ישראל לאלתר, התיישבות חקלאית שם ועבודה עצמאית של המתיישבים". משה שרף, כתב בספרו "האבוקה הודלקה ברומניה" שקונגרס פוקשאן "היה תופעה חדשה בתולדות העם היהודי".
וכך היה הוועד המרכזי לתנועה המיישבת הראשונה בארץ ישראל. הוא מימן וניהל את הקמתן של שתי מושבות: זכרון יעקב בניהול מלא, וראש פינה בסיוע בלבד.
הוועד שיגר לארץ ישראל כ-120 משפחות (מעל 600 נפש) בארבע הפלגות שנשאו בבטנן מעל מחצית ממתיישבי מושבות הגל הראשון. קבוצת החלוץ הציונית הראשונה שהגיעה ארצה הייתה הקבוצה מהעיר מוינשט, שקנתה את אדמת גיא אוני והקימה עליה את ראש פינה.
שמואל פינלש הנהיג את התנועה הציונית ברומניה עד לפטירתו ב-1928, להוציא כחמש שנים שאותן הקדיש לשיפור עסקיו.
למרבה הצער, באביב 1883 נקלע הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה לפשיטת רגל. בשלהי ספטמבר אותה שנה העביר הוועד את נכסי המושבה אותה ייסד, זכרון יעקב, לחסות הברון רוטשילד.
סמל העיר פוקשאן ברומניה בה נערך הקונגרס. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף כפר תבור. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בסוכות תרמ"ג פגש הברון רוטשילד את הרב מוהליבר המלווה ברב צדוק הכהן, הרב הראשי של יהדות צרפת. הברון נענה לבקשת הרב מוהליבר להקים מושבה בארץ ישראל, ומאוחר יותר פרש מטרייה כלכלית על מרבית מושבות הגל הראשון שהגיעו לפשיטת רגל. תרומת הברון מנעה את קריסת ההתיישבות, שאם הייתה מתרחשת הייתה עלולה להביא למשבר אמונה גדול כלפי המטרה הציונית.
בנובמבר 1884 התכנסה ועידת קטוביץ והוקמה רשמית תנועת "חיבת ציון". לפיד מנהיגות התנועה עבר מרומניה ליהדות רוסיה.
יש להודות ש"חיבת ציון" כשלה כתנועה ביכולותיה להניע אנשים וליישבם בארץ ישראל. התנועה פעלה ב"פרצים" שהיו פועל יוצא לפוגרומים ולאנטישמיות ממוסדת. כשהופיע בנימין זאב הרצל שמחה מנהיגות התנועה במזרח אירופה להטיל לחיקו את מנהיגות התנועה הציונית כולה.
באוגוסט 1897 התכנס בבאזל "הקונגרס הציוני העולמי הראשון" – אך כאמור אני מבקש לכפור בכינוי זה. היה זה הקונגרס הציוני החמישי, אם מתחילים את הספירה בקונגרס פוקשאן.
הרצל היה איש תקשורת מדהים, מנהיגה הנערץ של ההסתדרות הציונית שאף מימן מכיסו הפרטי את פעילותו זו. הוא מיסד את ההסתדרות בקונגרס באזל ובנה מנגנון ניהולי שהיה איכותי ביותר בהשוואה לאלה שקדמו לו. לעומת זאת, תחום ההישגים המעשיים שייך לצידה הנגדי של קשת ההצלחות. בשנים הראשונות התמעטו חברי התנועה, הציונות המדינית לא השיגה הישג ניכר, וההתיישבות בא"י במסגרת ההסתדרות הציונית עד 1910 הייתה אפסית.
משתתפי ועידת "חובבי ציון" באודסה בשנת 1890. מתוך אוסף ביתמונה, מאוסף לנצט. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
הפעילות ההתיישבותית של ההסתדרות הציונית, הוכוונה על פי התפישה שקבע הרצל – "אם אין צ'רטר אין עלייה", ועל כן הסתכמה באותן שנים ראשונות באפס מעש. נקודת היישוב הראשונה שקמה תחת כנפי ההסתדרות הציונית הייתה דגניה בשנת 1909. רק בשלהי שנות השלושים הפכה ההסתדרות הציונית לתנועה המיישבת הראשית והקימה רק קיבוצים ומושבים.
תמצית קריסת ההתיישבות בא"י, הצלתה והתנועה הציונית
הסכמת הברון רוטשילד לפרוש את חסותו על ההתיישבות בארץ ישראל ולהצילה מקריסה לא נשכחה. את המחיר שילמו האבות המייסדים של ההתיישבות בארץ שאיבדו את עצמאותם והפכו לשכירי יום אצל הברון. אני סבור שעלינו להבין את עומק המחויבות שלנו לאותם חלוצים ראשונים, למעשיהם למורשתם ולהנצחתם הראויה.
הברון אדמונד רוטשילד הוכר על ידי דוד בו גוריון כיחיד בסיפור הציוני הזכאי לכס של כבוד בסיפור הציוני על שעשה ליישוב ארץ ישראל יותר מכל גורם אחר. בכך מיזער את מעשי הארגונים שקדמו להסתדרות הציונית העולמית שהקים הרצל. פעולות ההתיישבות והעלייה בשנים 1882 ועד 1897 גומדו, ואילו ההסתדרות הציונית והרצל הוצבו על נס.
הדבר החל לפני מאה ועשרים שנים בהגדרת קונגרס באזל כ"קונגרס הציוני הראשון" על אף ששמו המלא היה "הקונגרס הציוני העולמי הראשון". הקונגרס בבאזל היה למעשה החמישי למניינו. עד עצם היום הזה מרבית האוכלוסייה היהודית לא מכירה את הקונגרסים הראשונים של תנועת "חיבת ציון". ביקשתי להעלות את ממצאיי בנושא על הכתב בתקווה שיימצאו ההיסטוריונים שינסו להשיב את העובדות הללו לתוך הנראטיב הציוני.
לקריאה נוספת
ישראל קלויזנר, "חיבת ציון ברומניה", הספריה הציונית על-ידי הנהלת ההסתדרות הציונית, ירושלים תשי"ח
הדפס מתצלום של קבוצת ילדים בירושלים עומדים תחת שקדיה. הדימוי הוא מראשית העשור השני של המאה העשרים. אוסף הגלויות בספרייה הלאומית
1. את השקדיה (או "שקדייה" בכתיב מלא) – היא עץ השקד – הביא לשפה העברית ככל הנראה משורר הילדים לוין קיפניס. קיפניס עשה שימוש במונח "שקדיה" בשירו "לשנה טובה, שקדיה". השיר פורסם כשיר-משחק ב"גיליון לגננות" בשנת 1920.
2. אך השיר שגרם לכולם להשתמש בשם "שקדיה" לעץ השקד ובהקשר של ט"ו בשבט הוא כמובן השיר "השקדיה פורחת". כולם מכירים את הבית הזה, בשיר השקדיה פורחת:
4. המועד המדויק שבו כתב ישראל דושמן את השיר "השקדיה פורחת" (ולפעמים הוא נקרא פשוט "ט"ו בשבט"), לא ידוע לנו. ההערכה היא כי השיר נכתב בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת.
5. המנגינה בלחן של מנשה רבינא נכתבה במקור במנגינה פנטטונית (סולם בעל 5 צלילים שאין בו חצאי טונים) אולם עם הזמן, "העם" שינה את המנגינה והכניס את כל צלילי הסולם (המדרגה הרביעית שבינה ובין המדרגה השלישית יש חצי טון) וכך הפך השיר לשיר בסולם מז'ורי (הסולם המקובל יותר במוסיקה מערבית).
ילדים מתחת לשקדיה בט"ו בשבט. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית
6. במקור לא היה "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות" פזמון השיר. במקור לא היה כלל פזמון לשיר, רק מאוחר יותר התקבע הפזמון המוכר.
8. על משקל המילים "השקדיה פורחת ושמש פז פורחת" נכנסו עשרות שורות היתוליות. כך למשל בשלהי מלחמת העולם השנייה, רבים קראו "השקדיה פורחת, להיטלר יש קרחת", ואחרי מלחמת ששת הימים, היטלר הפך לנאצר ("השקדיה פורחת לנאצר יש קרחת").
כתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-10 במרץ, 1943 על הגירסה ה"קונדסית" של השיר. לכתבה המלאה
תודה לד"ר גילה פלם ממחלקת המוזיקה על עזרתה בתחקיר לכתבה
לאחר שהמפעל בבעלותו הוצת, רכושו הוחרם, והוא אף ישב חודשיים בבתי כלא בגרמניה הנאצית, הצליח מקס בריל לצאת מגרמניה בשנת 1937 עם משפחתו ולפתוח בחיים חדשים בגווייקיל, אקוודור. לאחר שעבד זמן מה בתחום האלקטרוניקה, פתח פאב ונדמה היה כי הוא נמצא בדרך לשיקום חברתי וכלכלי. אולם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ופרסום שמו ברשימה השחורה של העסקים שבבעלות גרמנית על ידי השגרירות של ארצות הברית, החזירו אותו שוב למצב של אי ודאות כלכלית ממנה ניסה לברוח כשנמלט מגרמניה. בריל התקשה לפרסם את עסקו בעיתונות המקומית ואף לרכוש סחורה. זאת משום שהספקים המקומיים חששו לעמוד בקשרי עסקים עם אדם הנמצא ברשימה השחורה, מחשש שמא יוכנסו אף הם לרשימה זו. פניותיו החוזרות ונשנות לשגרירות האמריקנית בטענה כי אינו יכול לתמוך בנאצים מאחר שהוא יהודי ונאלץ להגר מגרמניה עקב רדיפות המשטר נפלו על אזנים ערלות. במקרה אחר, נאלץ בחודש מאי 1944 הממשל החדש של בוליביה, שעלה לשלטון לאחר הפיכה בדצמבר ב-1943 ולא הוכר עדיין על ידי ארצות הברית, למסור לידיה שמונים ואחת אזרחי גרמניה ויפן שחיו בשטחה.
מקרים אלו מדגימים את אחד מהסיפורים ההזויים ביותר של מלחמת העולם השנייה. כיצד 81 יהודים סומנו ברשימות שחורות, נכסיהם הוחרמו, וכיצד לאחר מכן נכלאו בארצות הברית במחנות מעצר יחד עם 4707 אזרחי מדינות הציר, רובם גרמנים שהתגוררו באמריקה הלטינית. אותם יהודים שיצאו מגרמניה בשל יהדותם נרדפו בארץ הגירתם בשל גרמניותם. בחלק מתקופת כליאתם הם חלקו את מחנה המעצר שלהם עם בעלי אידיאולוגיה נאצית.
הגרמנים, שהתחילו להגר למדינות דרום ומרכז אמריקה עוד במאה התשע-עשרה, היו בחלקם בעלי מטעי קפה גדולים או שעסקו במסחר בהיקף גדול. בעלי האמצעים שבהם היו מקושרים דרך קשרים כלכליים ואף משפחתיים עם משפחות האליטות המקומיות. לאחר שעלה היטלר לשלטון, הצטרפו כמה מהם למפלגה הנאצית. אחדים מהם בשל אמונה בטוהר הגזע ובאידיאולוגיה הנאצית, ואחרים כדי לשמור על יחסים טובים עם השלטונות הגרמנים, להבטיח את שלום בני משפחתם בגרמניה, ולדאוג להמשך המימון החלקי מגרמניה של המוסדות הגרמניים המקומיים. רוב הגרמנים בדרום ומרכז אמריקה לא הצטרפו למפלגה הנאצית אך גם לא גילו התנגדות על רקע אידיאולוגי למשטר. היו אמנם מאבקים בין הגווארדיה הוותיקה לבין חברי המפלגה הנאצית על שליטה במוסדות התרבות והחינוך שהקימו המהגרים בארצות קליטתם. אולם נראה שהיה מדובר במאבקים על רקע אישי ובין דורי יותר מאשר על רקע אידיאולוגי.
הצבעה בקרב הגרמנים הגרים בפזורה על האנשלוס. ההצבעה נערכה באוניות גרמניות לא רחוק מנמלי מדינות מרכז אמריקה
מכול מקום, הקמת משטר החדש בגרמניה הביא להתפשטותה של המפלגה הנאצית בדרום אמריקה ולקרע ביחסים בתוך הקהילות הגרמניות, בין היהודים לבין אלו שאינם יהודים. נמצאו גם מנהיגים נאציים שרצו להעתיק מגרמניה את הרדיפות כנגד היהודים הגרמנים המקומיים. אריק הינימן, אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בגוואטמלה ולימים שגריר ישראל במדינה זו, ציין לטובה רק ארבע משפחות מתוך כלל הגרמנים בגוואטמלה, שהמשיכו לשמור על יחסי ידידות עם משפחתו גם לאחר עליית היטלר לשלטון. מנהיג המפלגה הנאצית במקום הנטשקה (Hentschke), אף ארגן תצפיות על בתי היהודים כדי לוודא שהגרמנים המקומיים אכן מחרימים אותם.
הדאגה הגוברת בארצות הברית מהצלחותיה הצבאיות של גרמניה והצטרפותה למלחמת העולם השנייה בסוף 1941, הביאה את ממשלת ארצות הברית לפעול נגד הגרמנים. הממשל האמריקני ראה בהם גייס חמישי פוטנציאלי, והחליט להוציא רשימות שחורות של עסקים בבעלות גרמנית. על חברות אמריקניות נאסר לסחור עם העסקים שברשימה. מאוחר יותר אולצו מדינות מרכז אמריקה וחלק מדרומה להעביר לידי הממשל האמריקני את הגרמנים שנחשדו בפעילות נאצית. אולם הממשל האמריקני, שהסתמך על מקורות מודיעין מקומיים מושחתים ואינטרסנטיים, לא ערך בדיקה מהימנה של המועמדים לגירוש. פרט לפעילים במפלגה הנאצית, נשלחו לכליאה בארצות הברית אף גרמנים שלא היה להם שום קשר למפלגה צורה ואפילו אנטי נאציים ויהודים נרדפי הנאצים.
רשימה של אזרחי מדינות הציר שערך ה- F.B.I בבוליביה (מתוך 12,000 הגרמנים 8500 היו יהודים)
התנאים במחנות המעצר לא היו קשים לרוב וצרכיהם הבסיסיים של העצורים סופקו במידה סבירה. במחנה המשפחות ליד קריסטל סיטי (Crystal City) שבטקסס, פעלו אף בית ספר, מוסדות תרבות ואפילו בריכת שחייה מאולתרת. כל ילד קיבל אספקת חלב יומית. אולם לעצורים היהודים לא היו קלים החיים במקום, כיוון שהקבוצה הבולטת והחזקה ביותר במחנות באו מקרב תומכיה של גרמניה הנאצית. אלו הציקו לעיתים לעצורים היהודים. כך למשל במחנה המעצר סטרינגטאון (Stringtown) הצליחו העצורים תומכי הנאצים למנוע לזמן מה מהעצורים היהודים להשתתף בשיעורי אנגלית ובפעילויות הספורט והתרבות של המחנה. 18 מהם קיבלו חדר מלא אדים בסמוך למקלחות של המחנה. שם יכולים היו עוברים ושבים לקלל אותם בשל יהדותם.
עצורים גרמנים מדרום אמריקה מגיעים למחנה המעצר קנדי
למזלם של הכלואים היהודים הועבר חלק מהטיפול בכלואים בתאריך מרץ 1942 ממחלקת המדינה למשרד המשפטים. פקידי משרד המשפטים האמריקני היו רגישים יותר מאנשי מחלקת המדינה לשאלת חוקיות כליאתם של אנשים ללא משפט רק בשל מוצאם, וכשלא סופקו הוכחות לפעילות חתרנית פרו נאצית. הודות להפצרות הארגונים היהודיים והארגונים למען הפליטים אצל אנשי משרד המשפטים, הועברו רוב העצירים היהודים למחנה נפרד בסמוך לאלג'יר (Algiers), לואיזיאנה, באביב ובקיץ 1943. תוך שנה לאחר המעבר יכלו כל העצורים פרט לשישה מהם להשתחרר בתנאים מגבילים. תנאים אלו אפשרו להם להתפרנס למחייתם. חלקם אפילו הורשו להתנדב לשרת בצבא ארצות הברית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה שבעים וחמישה מהכלואים היהודיים החליטו לקשור את גורלם בארץ החדשה. רק שניים מהם חזרו לאמריקה הלטינית.
מתברר כי כליאת הגרמנים, נתנה בידי האמריקנים אפשרות להציל יהודים מהשואה. מתוך תקווה "להשיב הביתה" חלק מאזרחיהם בפזורה, בנתה גרמניה הנאצית מתחם מיוחד בתוך מחנה ברגן בלזן. מתקן זה נועד לשכן יהודים בעלי מסמכים אמיתיים או מזויפים שהעידו על קשר כלשהו למדינות יבשת אמריקה. כל עוד קיוו הנאצים לקבל אזרחים שלהם כתחליף לאותם עצירים הושארו עצורים אלו בחיים. אולם היסוסיה של ממשלת ארצות הברית מלשלוח את העצורים הגרמנים לגרמניה, בעיקר בשל החשש מחיזוקה של מכונת המלחמה הגרמנית, הביא לכך שרק מספר קטן של גרמנים אכן נשלח לגרמניה במסגרת הסכמי חילופין עם אזרחיה של ארצות הברית ושאר מדינות אמריקה הלטינית. כשלון מאמצים אלו הביא לכך שאף היהודים הללו הושמדו לאחר שאיבדו את חשיבותם כקלף מיקוח. רק מיעוט זניח מהם הצליח להינצל.
לקריאה נוספת
Friedman, Max Paul, Nazis and good neighbors: The United States campaign against the Germans of Latin America in World War II, Cambridge: Cambridge University Press, 2003
Strum, Harvey, "Jewish internees in the American South, 1942-1945", American Jewish Archives 42,1 (1990), pp. 27-48.
