לאחר שהמפעל בבעלותו הוצת, רכושו הוחרם, והוא אף ישב חודשיים בבתי כלא בגרמניה הנאצית, הצליח מקס בריל לצאת מגרמניה בשנת 1937 עם משפחתו ולפתוח בחיים חדשים בגווייקיל, אקוודור. לאחר שעבד זמן מה בתחום האלקטרוניקה, פתח פאב ונדמה היה כי הוא נמצא בדרך לשיקום חברתי וכלכלי. אולם כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה ופרסום שמו ברשימה השחורה של העסקים שבבעלות גרמנית על ידי השגרירות של ארצות הברית, החזירו אותו שוב למצב של אי ודאות כלכלית ממנה ניסה לברוח כשנמלט מגרמניה. בריל התקשה לפרסם את עסקו בעיתונות המקומית ואף לרכוש סחורה. זאת משום שהספקים המקומיים חששו לעמוד בקשרי עסקים עם אדם הנמצא ברשימה השחורה, מחשש שמא יוכנסו אף הם לרשימה זו. פניותיו החוזרות ונשנות לשגרירות האמריקנית בטענה כי אינו יכול לתמוך בנאצים מאחר שהוא יהודי ונאלץ להגר מגרמניה עקב רדיפות המשטר נפלו על אזנים ערלות. במקרה אחר, נאלץ בחודש מאי 1944 הממשל החדש של בוליביה, שעלה לשלטון לאחר הפיכה בדצמבר ב-1943 ולא הוכר עדיין על ידי ארצות הברית, למסור לידיה שמונים ואחת אזרחי גרמניה ויפן שחיו בשטחה.
מקרים אלו מדגימים את אחד מהסיפורים ההזויים ביותר של מלחמת העולם השנייה. כיצד 81 יהודים סומנו ברשימות שחורות, נכסיהם הוחרמו, וכיצד לאחר מכן נכלאו בארצות הברית במחנות מעצר יחד עם 4707 אזרחי מדינות הציר, רובם גרמנים שהתגוררו באמריקה הלטינית. אותם יהודים שיצאו מגרמניה בשל יהדותם נרדפו בארץ הגירתם בשל גרמניותם. בחלק מתקופת כליאתם הם חלקו את מחנה המעצר שלהם עם בעלי אידיאולוגיה נאצית.
הגרמנים, שהתחילו להגר למדינות דרום ומרכז אמריקה עוד במאה התשע-עשרה, היו בחלקם בעלי מטעי קפה גדולים או שעסקו במסחר בהיקף גדול. בעלי האמצעים שבהם היו מקושרים דרך קשרים כלכליים ואף משפחתיים עם משפחות האליטות המקומיות. לאחר שעלה היטלר לשלטון, הצטרפו כמה מהם למפלגה הנאצית. אחדים מהם בשל אמונה בטוהר הגזע ובאידיאולוגיה הנאצית, ואחרים כדי לשמור על יחסים טובים עם השלטונות הגרמנים, להבטיח את שלום בני משפחתם בגרמניה, ולדאוג להמשך המימון החלקי מגרמניה של המוסדות הגרמניים המקומיים. רוב הגרמנים בדרום ומרכז אמריקה לא הצטרפו למפלגה הנאצית אך גם לא גילו התנגדות על רקע אידיאולוגי למשטר. היו אמנם מאבקים בין הגווארדיה הוותיקה לבין חברי המפלגה הנאצית על שליטה במוסדות התרבות והחינוך שהקימו המהגרים בארצות קליטתם. אולם נראה שהיה מדובר במאבקים על רקע אישי ובין דורי יותר מאשר על רקע אידיאולוגי.
מכול מקום, הקמת משטר החדש בגרמניה הביא להתפשטותה של המפלגה הנאצית בדרום אמריקה ולקרע ביחסים בתוך הקהילות הגרמניות, בין היהודים לבין אלו שאינם יהודים. נמצאו גם מנהיגים נאציים שרצו להעתיק מגרמניה את הרדיפות כנגד היהודים הגרמנים המקומיים. אריק הינימן, אחד ממנהיגי הקהילה היהודית בגוואטמלה ולימים שגריר ישראל במדינה זו, ציין לטובה רק ארבע משפחות מתוך כלל הגרמנים בגוואטמלה, שהמשיכו לשמור על יחסי ידידות עם משפחתו גם לאחר עליית היטלר לשלטון. מנהיג המפלגה הנאצית במקום הנטשקה (Hentschke), אף ארגן תצפיות על בתי היהודים כדי לוודא שהגרמנים המקומיים אכן מחרימים אותם.
הדאגה הגוברת בארצות הברית מהצלחותיה הצבאיות של גרמניה והצטרפותה למלחמת העולם השנייה בסוף 1941, הביאה את ממשלת ארצות הברית לפעול נגד הגרמנים. הממשל האמריקני ראה בהם גייס חמישי פוטנציאלי, והחליט להוציא רשימות שחורות של עסקים בבעלות גרמנית. על חברות אמריקניות נאסר לסחור עם העסקים שברשימה. מאוחר יותר אולצו מדינות מרכז אמריקה וחלק מדרומה להעביר לידי הממשל האמריקני את הגרמנים שנחשדו בפעילות נאצית. אולם הממשל האמריקני, שהסתמך על מקורות מודיעין מקומיים מושחתים ואינטרסנטיים, לא ערך בדיקה מהימנה של המועמדים לגירוש. פרט לפעילים במפלגה הנאצית, נשלחו לכליאה בארצות הברית אף גרמנים שלא היה להם שום קשר למפלגה צורה ואפילו אנטי נאציים ויהודים נרדפי הנאצים.
התנאים במחנות המעצר לא היו קשים לרוב וצרכיהם הבסיסיים של העצורים סופקו במידה סבירה. במחנה המשפחות ליד קריסטל סיטי (Crystal City) שבטקסס, פעלו אף בית ספר, מוסדות תרבות ואפילו בריכת שחייה מאולתרת. כל ילד קיבל אספקת חלב יומית. אולם לעצורים היהודים לא היו קלים החיים במקום, כיוון שהקבוצה הבולטת והחזקה ביותר במחנות באו מקרב תומכיה של גרמניה הנאצית. אלו הציקו לעיתים לעצורים היהודים. כך למשל במחנה המעצר סטרינגטאון (Stringtown) הצליחו העצורים תומכי הנאצים למנוע לזמן מה מהעצורים היהודים להשתתף בשיעורי אנגלית ובפעילויות הספורט והתרבות של המחנה. 18 מהם קיבלו חדר מלא אדים בסמוך למקלחות של המחנה. שם יכולים היו עוברים ושבים לקלל אותם בשל יהדותם.
למזלם של הכלואים היהודים הועבר חלק מהטיפול בכלואים בתאריך מרץ 1942 ממחלקת המדינה למשרד המשפטים. פקידי משרד המשפטים האמריקני היו רגישים יותר מאנשי מחלקת המדינה לשאלת חוקיות כליאתם של אנשים ללא משפט רק בשל מוצאם, וכשלא סופקו הוכחות לפעילות חתרנית פרו נאצית. הודות להפצרות הארגונים היהודיים והארגונים למען הפליטים אצל אנשי משרד המשפטים, הועברו רוב העצירים היהודים למחנה נפרד בסמוך לאלג'יר (Algiers), לואיזיאנה, באביב ובקיץ 1943. תוך שנה לאחר המעבר יכלו כל העצורים פרט לשישה מהם להשתחרר בתנאים מגבילים. תנאים אלו אפשרו להם להתפרנס למחייתם. חלקם אפילו הורשו להתנדב לשרת בצבא ארצות הברית. לאחר תום מלחמת העולם השנייה שבעים וחמישה מהכלואים היהודיים החליטו לקשור את גורלם בארץ החדשה. רק שניים מהם חזרו לאמריקה הלטינית.
מתברר כי כליאת הגרמנים, נתנה בידי האמריקנים אפשרות להציל יהודים מהשואה. מתוך תקווה "להשיב הביתה" חלק מאזרחיהם בפזורה, בנתה גרמניה הנאצית מתחם מיוחד בתוך מחנה ברגן בלזן. מתקן זה נועד לשכן יהודים בעלי מסמכים אמיתיים או מזויפים שהעידו על קשר כלשהו למדינות יבשת אמריקה. כל עוד קיוו הנאצים לקבל אזרחים שלהם כתחליף לאותם עצירים הושארו עצורים אלו בחיים. אולם היסוסיה של ממשלת ארצות הברית מלשלוח את העצורים הגרמנים לגרמניה, בעיקר בשל החשש מחיזוקה של מכונת המלחמה הגרמנית, הביא לכך שרק מספר קטן של גרמנים אכן נשלח לגרמניה במסגרת הסכמי חילופין עם אזרחיה של ארצות הברית ושאר מדינות אמריקה הלטינית. כשלון מאמצים אלו הביא לכך שאף היהודים הללו הושמדו לאחר שאיבדו את חשיבותם כקלף מיקוח. רק מיעוט זניח מהם הצליח להינצל.
לקריאה נוספת
Friedman, Max Paul, Nazis and good neighbors: The United States campaign against the Germans of Latin America in World War II, Cambridge: Cambridge University Press, 2003
Strum, Harvey, "Jewish internees in the American South, 1942-1945", American Jewish Archives 42,1 (1990), pp. 27-48.
