תגלית בספרייה: מכתב מוולפגנג אמדאוס מוצרט לאשתו קונסטנצה

מכתב אישי שנכתב ב-1790, רק שנה לפני מותו של מוצרט, חושף את סגנון חייו הראוותני של המלחין האגדי

לא היה קל להיות ידוען כוכב-על בסוף המאה ה-18.

על אף תועפות של כשרון והפרסום הרב שזכה לו, המלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט בילה זמן רב במרדף אחר משאבים כספיים, שנזקק להם כדי לממן את סגנון החיים הראוותני אליו התרגל. במהלך השנים האחרונות של חייו הקצרים מדי, הוא נסע בלי הפסקה ברחבי מרכז אירופה והופיע בקונצרטים בתקווה שיקבל תשלום נדיב, ושיזכה להזמנות נוספות, לעוד הופעות ולעוד אירועים.

בספטמבר 1790, שנה אחת בלבד לפני מותו המוקדם בגיל צעיר, מוצרט נסע מווינה לפרנקפורט שעל נהר מיין. הוא נסע על חשבונו, לאירוע מיוחד שלא יכול היה להרשות לעצמו להחמיץ: הכתרתו של הקיסר הגרמני החדש ליאופולד השני. כשהגיע לעיר, כתב מכתב לאשתו קונסטנצה, ובו שיתף בחוויותיו מהמסע שלקח לו שישה ימים "בלבד". המון אדם הציף את פרנפקורט ואת פרבריה לרגל האירוע: "אנחנו שמחים שהצלחנו למצוא חדר", כתב במכתבו.

המכתב שכתב מוצרט לאשתו, עם החתימה Ewig dein Mzt ["שלך לנצח, Mzt (מוצרט)"], והתאריך 28 בספטמבר 1790. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה על מנת להגדילה.

בעזרת המכתב אפשר לגלות כיצד התרשם מוצרט מהערים שחלף בהן במהלך המסע. מוצרט למשל מתענג על הכרכרה הנוחה שהוא נסע בה ("הייתי רוצה לנשק אותה"). הוא נהנה מהאוכל ברגנסבורג: "הייתה לנו ארוחת צהריים נפלאה, מוזיקה אלוהית בזמן הארוחה, מלצר אנגלי ויין פנטסטי מחבל מוסל". גם את הקפה בווירצבורג הוא אהב. הוא לא התרשם, לעומת זאת, מהעיר נירנברג – "עיר מכוערת", כתב – והוא היה משוכנע שבעל הפונדק באשפנבורג רימה אותו.

בניגוד לפירוט הנרחב על ימי הנסיעה, שמאפשר הצצה לאורח חייו הבזבזני של המלחין, מוצרט לא כתב הרבה על קונצרט ההכתרה עצמו. הוא לא התייחס כמעט בכלל להכנות לאירוע או ליצירה שהיה צפוי לנגן שם (קונצ'רטו "ההכתרה" המפורסם). הוא כתב רק: "אני נחוש לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר", לפני שעבר לעסוק בעניינים כספיים בסוף המכתב. לולא חתימתו של מוצרט בתחתית הדף, לא ניתן היה אפילו לנחש שאת המכתב הזה כתב אחד מהמלחינים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

העם הצ'רקסי בישראל: מהרי קווקז לגליל

הצ'רקסים – המכונים בפיהם "אדיגה" – הם אחת מקהילות המיעוט המעניינות והייחודיות ביותר בישראל | הקהילה הצ'רקסית בארץ מצטיינת בשימור המורשת, האתוס והתרבות הצ'רקסיים, כפי שהיו עוד בטרם גורשו ממולדתם בהרי קווקז במאה ה-19 | היישוב הגדול שלהם בארץ, כפר קמא, הוא אחת הדוגמאות היפות והמעניינות ביותר להתיישבות מקומית בסוף המאה ה-19

גברים צ'רקסים ישראלים בתצוגה בכפר קמא, לבושים בחליפת הלוחם המקובלת בקווקז. הדגל בתמונה הוא הדגל הצ'רקסי, 12 כוכבים מעל שלושה חצים

בואו לבקר במרכז למורשת הצ'רקסית בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

כל ילד שגדל במערכת החינוך הישראלית התחנך על האתוס הישראלי, ובתוכו – גם ימי הזיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, ועוד מועדים ותאריכים רבים ושונים. אולם בשני בתי ספר תיכוניים בישראל, כדורי וסאסא, שניהם בגליל, מציינים מועד נוסף: יום הזיכרון לרצח-העם הצ'רקסי והגליית העם הצ'רקסי ממולדתו. הסיבה שמציינים את יום הזיכרון הצ'רקסי בבתי ספר אלה היא שהם משרתים את תושבי הכפרים הצ'רקסיים כפר קמא וריחניה, בהם מתגורר הרוב המוחלט של האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל. מדובר באחת מקבוצות האוכלוסייה הייחודיות ביותר בישראל, וחרף גודלה המוגבל – היא תופסת מקום חשוב בהיסטוריה המקומית ובכלל.

מהרי קווקז לצפון ארץ הקודש: הצ'רקסים כעם גולה

הצ'רקסים – או כפי שהם מכנים את עצמם בלשונם, "אַדִּיגֵה", הם עם שמוצאו בצפון-מערב הקווקז, חבל ארץ השוכן מזרחית לחופי הים השחור, בין רוסיה, תורכיה ואיראן. הם חיו במולדתם בחופש יחסי מבלי להקים "מדינה", ולרוב מחלקים אותם ל-12 שבטים שונים (על-אף שבפועל היו כנראה תתי-קבוצות נוספות). כלל הצ'רקסים ראו עצמם כבני האדיגה החל מסוף המאה ה-18. הרוסים, במטרה לספח את הקווקז ולהושיב בו אוכלוסיות אחרות, ניסו לכבוש את האזור, וההתנגדות הצ'רקסית לקולוניזציה הרוסית נמשכה כמאה שנים. קשייהם של הרוסים בסיפוח האזור הביאו אותם לפעולות קיצוניות, ובשלבים האחרונים של המלחמה ( 1860-1864) הרוסים שרפו מאות כפרים וערכו טיהור אתני בכלל האוכלוסיה הצ'רקסית. רוב הניצולים הוגלו מהקווקז, וכמיליון מהם מצאו מקלט בשטחי האימפריה העות'מאנית, בין היתר בארץ-ישראל.

הקווקז. מולדתם של הצ'רקסים

שלוש התיישבויות צ'רקסיות עיקריות בארץ-ישראל היו בזמנו, מהן נותרו שתיים: כפר קמא וריחניה. היישוב הצ'רקסי הסמוך לחדרה ננטש בגלל מחלת המלריה. אזור הגליל התחתון המזרחי, שם נוסד כפר קמא, היה במהלך המאה ה-19 תחת שליטה בפועל של שבטי בדואים. השלטון העות'מאני ניסה לכפות את מרותו על האזור בדרכים שונות, יישב במקום מוגרבים שברחו מאלג'יר ושלח גדודי כורדים להתעמת עם הבדואים, ללא הצלחה. הצ'רקסים היו אלה ששינו את פני הדברים – וכך פתחו פתח גם להתיישבות היהודית באזור, כעשרים שנה אחרי בואם. מכלול "הכפר הישן" בכפר קמא יוסד בשנת 1878, והוא משקף את התנאים שהיו אז בארץ. בקווקז הכפרים הצ'רקסים נבנו על פני שטחים רחבים, בחרו הצ'רקסים בבנייה בניתן לכנותה "כפר חומה": הבתים צמודים זה לזה ויוצרים חומת מגן סביב האזורים הציבוריים של היישוב, לצורכי בטחון והגנה. כפר קמא הוא אחת הדוגמאות המרשימות ביותר ששרדו בארץ-ישראל לבנייה מקומית מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

הצ'רקסים היוו 'סוכני מודרניזציה' בכל מקום אליו הגיעו. מלבד הגליל, הם הקימו 13 יישובים במרכז הגולן, התיישבו בעבר-הירדן ובה כוננו את העיר עמאן המודרנית. הם הביאו איתם טכניקות מתקדמות של בנייה ועבודה בעץ ומתכת, משק מעורב, ושילבו זאת גם סגנונות בנייה ומחייה אירופאים, כגון "רעפי מרסיי" המפורסמים שעדיין ניתן לראותם בכפריהם. כפר קמא הפך למרכז אזורי חשוב בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט. באזור מרכזי של הכפר 'הישן' נבנתה תחנת קמח מודרנית, שבה נפגשו כלל תושבי האזור: ערבים פלאחים, בדואים, יהודים וכן הצ'רקסים המקומיים. במלחמת 48' בחרו הצ'רקסים להילחם לצד היהודים, ומאז הם מגויסים לשירות בטחון חובה.

צ'רקסים בכפר קמא, שנות ה-60. שניים מהם חבושים בכובע "קלפק" האופייני למרחב של הקווקז ומרכז אסיה, ואחד עטוף בכאפיה. מתוך ארכיון בוריס כרמי

הצ'רקסים הם עם ולא "עדה" כפי שלעתים מכנים אותם. הם קהילת מיעוט לאומית בישראל, מקיימים קשר אמיץ עם קרוביהם בארץ ובחו"ל, ולרגע לא שוכחים את הרצון שלהם לשוב למולדתם. בה בעת הם גם ישראלים לכל דבר המשולבים בכל תחומי החיים בארץ. למרות שהאוכלוסייה הצ'רקסית בישראל מונה בימינו כ-5,000 איש בלבד (מתוך כמה מיליונים בפזורה הצ'רקסית), היא אולי המתקדמת ביותר בשימור המורשת הצ'רקסית הענפה, את זיכרון רצח העם והגירוש ממולדתם, שמצויין ביום הזיכרון שלהם, ה-21 במאי. מעבר לכך, בראש ובראשונה, משמרים הצ'רקסים בישראל את שפתם, ה"אדיגית". מדובר בשפה שהועלתה על הכתב וקיבלה אותיות רק במאה ה-19, עד אז הייתה שפה מדוברת בלבד (אם כי לצ'רקסים הייתה בעבר גם מערכת סימונים גרפית מפותחת וייחודית, שנשתמרה כיום בעיקר בסמלי המשפחות השונות); יש בה לא פחות מ-64 עיצורים והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים בהם לומדים הצ'רקסים. כל ילד צ'רקסי לומד עברית, אנגלית, אדיגית וערבית, ויש גם כאלה שלומדים רוסית ותורכית. בתי הספר בכפר קמא ובריחניה הם כנראה היחידים בעולם בהם התלמידים מוסלמים ושפת הלימוד היא עברית.

תלמידי בית ספר בכפר קמא ביום הדגל הצ'רקסי. צילום: חן ברם

ה"אדיגה ח'אבזה" והאתוס הצ'רקסי: היו ונותרו "עזי נפש"

רוב הצ'רקסים הם מוסלמים סונים. הם קיבלו על עצמם את האסלאם בשלב מאוחר יחסית, ולפני כן היו נוצרים, ולפני כן – גם פגאנים. למרות זאת, בין אם מוסלמים ובין אם נוצרים, לצ'רקסים יש קוד התנהגות אחד שמנחה את האופן בו הם חיים, והוא נקרא "ח'אבזה". זהו מכלול של חוקים, קודקס, שמנחה אותם כיצד לנהוג ביומיום, והשפעתו רבה על עיצוב החינוך, ההתנהגות והערכים הצ'רקסיים. כמו כן, לאדיגים יש מיתולוגיה משלהם, אותה הם ממשיכים להעביר מדור לדור, ובה גיבורי-תרבות, סיפורי עם ודמויות הכרוכים באפוס שלם – המספר את סיפור ה"נארתים", גיבורי-העם הצ'רקסים.

צ'רקסי בלבוש מסורתי בכפר קמא, שנות ה-70. ארכיון בוריס כרמי

המילה "אדיגה" פירושה "האדם כליל המעלות", וכשאומרים "אדיגה ח'אבזה" – הכוונה היא לאופן בו צ'רקסי אמור להתנהג. ההקפדה על דרך החיים הזו חשובה מאוד, ומי שלא מכבד את הקוד מנת חלקו היא ה"חינאפ" – הבושה. הח'אבזה מנחה את החינוך, כללי החברה והכבוד, נישואים, טקסים והתנהגות יומיומית. רוב הצ'רקסים מעדיפים להתחתן בינם לבין עצמם ולהמשיך כך לשמר את האתוס שלהם. לצד זאת, ממשיכים הצ'רקסים בשימור המוזיקה והריקוד המסורתיים שלהם. הבגדים המסורתיים – ובראשם ה"צ'רקסקה", חליפת הלוחם הצ'רקסית שבחזיתה תאים מיוחדים לקליעים, שהפכה מקובלת בקרב עמים רבים אחרים בקווקז – משמשים בעיקר לריקוד המסורתי-צ'רקסי.

ילד צ'רקסי בכפר קמא לבוש בחליפת "צ'רקסקה" מסורתית, ועל חגורתו פגיון קווקזי. שנות ה-70, ארכיון בוריס כרמי

הצ'רקסים השתלבו בחברה הישראלית בדרכים רבות. בעבר רבים מהם שירתו שירות קבע בכוחות הבטחון, מעבר לשירות החובה. רבים אחרים משולבים בכלל ענפי המשק, ובכלל זה חוקרות ומדעניות, אנשי חינוך ועובדי תעשיה. רבים יוצאים ללמוד באוניברסיטאות, אבל רובם בוחרים לשוב להמשיך לחיות בכפרים שלהם, כדי על הזהות הלאומית והתרבותית. הצ'רקסים משתלבים בחברה הישראלית גם בספורט: קפטן נבחרת ישראל בכדורגל הוא בִּיבַּרְס נַאתְכוֹ, צ'רקסי מכפר קמא; בת דודו נילי נאתכו ז"ל הייתה שחקנית כדורסל מבטיחה שהובילה את הקבוצות בהן שיחקה, מכבי רעננה ואליצור רמלה, לזכיות בגביע ואליפות המדינה. היא נהרגה בתאונת דרכים בעודה צעירה. האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל בולטת בזכות אחוזי ההשכלה העל-תיכונית הגבוהים שלה, ובשנים האחרונות אף מפותחת תכנית לימודים מיוחדת לצ'רקסים בארץ.

כפר קמא: נוף יוצא דופן במרחב הישראלי

בתחילת המאה ה-20, בה כבר עמדו על תילן חוות ומושבות יהודיות בגליל, הגיעו אנשי העלייה השנייה להבנה חשובה: לא מספיק שהעבודה תהיה עברית; גם השמירה צריכה להיות עברית. ואולם, מול הרצון לשמירה עברית עמדה מסורת לפיה הצ'רקסים של הגליל תפסו מקום מרכזי בשמירה באזור הגליל התחתון. דוד בן גוריון, שהגיע למושבה העברית סג'רה בה הוקם ארגון השמירה בר-גיורא (לימים "השומר") מציין בזכרונותיו את תכונותיהם של הצ'רקסים השכנים מכפר קמא, "התקיפים ועזי הנפש, מצויינים בגבורתם ובאומץ רוחם", ומצטט את האמרה הערבית הידועה אודותיהם: "פיש אכבר מן צ'רקס": אין גדול מהצ'רקס". לימים הצליחו אנשי "השומר" לכונן שמירה עברית בגליל, ואף זכו לכבוד מהצ'רקסים, אחרי שהראו להם את שווים.

ריקודים צ'רקסיים מסורתיים במרכז המורשת בכפר קמא. צילום: שיר אהרון ברם

כפר קמא בנוי על חורבות כפר ביזנטי עתיק, והמסגד בו בנוי בשילוב אבני בזלת, בסגנון שנשאב מתקופה אחרת בה היו צ'רקסים בארץ-ישראל – התקופה הממלוכית. הממלוכים היו עבדים-צבאיים באימפריה המוסלמית, ובשלב מסוים הצליחו להפוך את עצמם לשליטיה. השליט הממלוכי המפורסם ביותר היה ביברס, ועל שמו קרוי קפטן נבחרת ישראל, אותו הזכרנו בפסקה הקודמת. בסיור בכפר הישן כדאי לשים לב לפרטים, לצורת הבנייה של הבתים, ובעיקר – לנסות ולדבר עם המקומיים, רובם ככולם מסבירי פנים. מומלץ מאוד גם לטעום ממטעמי המטבח הצ'רקסי שאפשר לרכוש בכפר, ובראשם הגבינה הצ'רקסית והמאפים המסורתיים. בכפר קמא פועל כיום מרכז מורשת צ'רקסית ולצדו מוזיאון נוסף, בהם ניתן לראות את האופן בו האדיגים מנציחים את ההיסטוריה שלהם ומשמרים את תרבותם.

"חלוז'", מאפה צ'רקסי מסורתי, מוגש בעיד אל-פטר בכפר קמא, מהמטבח של למעאן נאש

מכפר קטן ברוסיה לחווה חלוצית בגליל: סיפורה של משפחת דוברובין

יואב דוברובין, חקלאי מרוסיה, עלה עם משפחתו לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-20 | משפחת דוברובין הייתה חלק מגרי-הצדק, קבוצת משפחות רוסיות שהמירו את דתן ליהדות ועברו לארץ כדי לחיות חיי חקלאים יהודיים | שמונים שנים אחרי, הפכה אחוזת המשפחה למוזיאון ומרכז מבקרים המנציח את חיי החלוצים שחיו באזור

בואו לבקר באחוזת דוברובין בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

לקראת סוף המאה ה-19 התגלה בכפר קטן בסמוך לעיר הרוסית סרטוב מחזה יוצא דופן: גדוד של קוזאקים, שהתכוון לפשוט על הכפר ולתקוף כמה משפחות של "מתייהדים" רוסיים, עוצר את דהירתו הפרועה. מנגד הלכו תושבי הכפר, שכונו " סוּבּוֹטניקים", ובראשם אדם מבוגר, לבן זקן, ובידו ספר תורה גדול. אחריו הלכו בני ביתו ושכניו, וכולם יחדיו מזמרים בחרדת-קודש מזמורי תהילים. הקוזאקים, שנחשבו לנועזים ביותר מבין החיילים הרוסיים, עמדו ובהו בהם, קפואים, במקום לתקוף. לבסוף קרא המפקד בקול גדול "שק נזד" (רוסית: לסגת), והגדוד פנה עורף ודהר משם, מותיר את היהודים ללא פגע.

סיפור זה סופר ודובר ברוסיה שנים רבות, כיצד קבוצת איכרים רוסיים שהחליטו להמיר דתם ליהדות, הצליחו לחמוק מתקיפה של גדוד קוזאקים בזכות אלוהי ישראל ששמר עליהם. אותה משפחה שהובילה את התהלוכה, היא משפחת דוברובין, הגיעה בשנת 1909 ליסוד-המעלה בעמק החולה, ובראשה אב המשפחה, יואב דוברובין (לשעבר אנדריי). חמורי סבר ורציניים הגיעו הדוברובינים לאדמות שרכשו בסמוך למושבה, ויחד איתם הביאו ציוד חקלאי, ידע בהקמת משק ובעבודה חקלאית לסוגיה, וספר תורה אחד, אותו ספר שהחזיק בידיו יואב בתהלוכה מאגדת הקוזאקים. הספר נמצא עד היום בבית הכנסת ביסוד המעלה. בין אם האגדה נכונה ובין אם לא, היא הפכה לחלק מהפולקלור שליווה את הגעת משפחות הרוסים היהודים לישראל.

יואב ורחל דוברובין. התמונה באדיבות משפחת אורני

משפחת דוברובין הייתה אחת הדוגמאות הבולטות לעלייתם של גרי הצדק הרוסים (שכונו בטעות "סובוטניקים") למושבות הגליל בארץ-ישראל. גרי הצדק היו למעשה חלק מתוך קבוצה מגוונת של איכרים רוסים-נוצריים, שעברו תהליך של התקרבות ליהדות והחלו לקיים מנהגים יהודיים שונים, וכונו בשם עממי "סובוטניקים". מקור המילה ברוסית: "סובוטה", שמשמעה "שבת", והכינוי הוצמד לקבוצות של נוצרים שהחלו בשמירת מצוות שונות, בראשן שמירת שבת. רוב משפחות גרי-הצדק שעלו לארץ עברו תהליך "הפוך" של גיור: קודם כל החלו לשמור מצוות יהודיות ולקיים מנהגים שונים, ורק לאחר תקופה בה אימצו לעצמם אורח חיים יהודי בקנה מידה זה או אחר, עברו גיור "כהלכה".

סובוטניקים? לא, גרי צדק

משפחת דוברובין הייתה אחת המשפחות המייצגות והבולטות בין משפחות גרי-הצדק שעלו לארץ. יואב אורני, נינו של יואב דוברובין (שנקרא על שמו), מספר שהעלייה לארץ-ישראל נעשתה מסיבות דתיות גרידא, במקביל למפעל הציוני ושליחיו שעסקו בקידום העלייה לארץ ישראל באותן שנים. יואב דוברובין עבר גיור כהלכתו עוד לפני שעלה לארץ, והוא ומשפחתו חיו כיהודים בשנותיהם האחרונות ברוסיה. תהליך ההמרה ליהדות היה מורכב עבור כל הצדדים באותה תקופה: מצד אחד, הבחירה של רוסי נוצרי להמיר דתו לזו של היהודים הנרדפים הייתה החלטה לא פשוטה ואמיצה. מהצד השני, עמדו היהודים וחששו שמא יראו אותם השלטונות הנוצריים כמגיירי רוסים, ועלולים להגיב בפוגרום והגבלות קשות. הייתה זו אחת הסיבות שהסובוטניקים לסוגיהם, כולל גרי-הצדק כמשפחת דוברובין, החלו לקיים מצוות עוד בטרם עברו גיור.

"יצחק, בנו השני של יואב דוברובין, גויס לצבא הצאר. היה חשש כבד שיצחק לא יוכל לשמור כשרות בצבא. זה היה הקש האחרון מבחינת יואב דוברובין, שהחליט לעלות לארץ ישראל עם כל משפחתו כדי לחיות חיים יהודיים", מספר הנין יואב אורני. אורני מספר כיצד הגיע יואב דוברובין לקסרקטין בו שירת בנו, שיחד את המפקד, ולקח איתו את בנו על-מנת להמשיך יחד לארץ-ישראל. "בדרך לארץ פגשו הדוברובינים כמה יהודים שניסו לעלות לארץ וחזרו, והם הזהירו מפני התנאים הקשים בארץ. בתגובה אמר יואב לבני משפחתו, "עזבו את היהודים האלה, אנחנו נעלה לארץ ישראל ושם יהיה ביתנו". הם היו חקלאים מנוסים ואמידים, שעלו לארץ כדי להמשיך באורח חייהם היהודי בכל מחיר.

יואב דוברובין בביקור ברוסיה לאחר שעלה לארץ, 1910. ניתן לראות שדוברובין חובש כובע "פז" עות'מאני כמיטב האופנה הישראלית באותן שנים. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

חקלאים קשוחים בדרכם לארץ-ישראל

סיפור העלייה של משפחת דוברובין מאפיין את הגישה עמה הגיעו בני המשפחה לארץ ישראל: הם לא הגיעו לחפש נוחות ופינוק, אלא לבנות לעצמם בית בטוח, ודבר לא יסיט אותם ממטרתם. באותה תקופה, ימי העלייה הראשונה, התקשו העולים והחלוצים הציוניים להתמודד עם התנאים הקשים בארץ ועם דרישות החיים החקלאיים, כמו גם עם התחרות וההתנגשויות עם הערבים המקומיים. "רובם אינם מסוגלים להיות איכרים פשוטים, לעבוד עבודה קשה ולהסתפק במועט", כתב בזמנו אחד העם על אנשי העלייה הראשונה. גם משה לייב ליליינבלום החזיק בדעות דומות, והצביע על בעיה נוספת: אנשי העלייה הראשונה לא החזיקו במספיק ידע במלאכות הנדרשות לחיי חקלאי – חרישה, זריעה ועבודות אדמה שונות. לתוך הפער הזה נכנסו גרי הצדק שעלו לארץ מרוסיה, וגם אם לא הגיעו למען המפעל הציוני, הפכה נוכחותם למבורכת עבור חקלאי ארץ-ישראל. בתחילה גם נתקלו בהרמת גבה ואף התנשאות מצד היהודים השורשיים, שהתקשו להתמודד עם הנוצרים-לשעבר שהמירו את דתם. גרי-הצדק התפללו במקרים מסוימים ברוסית לצד העברית, והביאו עמם כמה מנהגים שהתייחדו מול המסורות בארץ; אולם עם השנים גם הבדל זה היטשטש או התקבל.

אחוזת דוברובין. קרדיט תמונה: Tomer hu

שנים ספורות לאחר שהגיע לארץ לראשונה, חזר יואב דוברובין לביקור-מולדת ברוסיה, וכשחזר הביא איתו ציוד חקלאי רב, שהצטרף לידע הגדול שלו בעבודות השדה. שלא כמו רוב אנשי העלייה הראשונה, היה דוברובין איכר ותיק, רגיל בעבודה קשה ובתנאי מחסור. בשנת 1909 ולאחר כמה שנים במושבות שונות בארץ-ישראל, רכש דוברובין שטח הסמוך ליסוד-המעלה (השטח הוצע לו בחינם אולם הוא סירב לקבלו כמתנה) ובו הקים את אחוזת דוברובין, אחת מהדוגמאות היפות והמייצגות למשק חקלאי ארצישראלי באותה התקופה ובכלל. האחוזה נבנתה בסגנון אירופאי ישן, כמו מצודה; מבניה מקיפים חצר פנימית ומחוברים ביניהם כמו חומה, כך שהחצר מוגנת מכל פלישה. בפנים הקימו בני דוברובין את אחד המשקים החקלאים המפוארים והמשגשגים ביותר בארץ ישראל דאז. שוורים, פרות, אווזים, סוסים ועופות חיו בבית דוברובין, בו גידלו גם תבואה וחיטה, עצי פרי וגידולים חקלאיים שונים. באחוזת דוברובין חיה המשפחה המורחבת, לצד עובדים שהצטרפו למשק וקיבלו גם הם מגורים בשטח.

תעודת הוקרה בה זכתה משפחת דוברובין מטעם המנדט הבריטי, על גידול גרגרי החומוס הגדולים ביותר בארץ. באדיבות משפחת אורני

הטרגדיה

יואב דוברובין עלה לארץ בהיותו אדם מבוגר, מעל גיל 70, וזכה במידה רבה להגשים את חלומו. החווה שהקים הפכה למופת של משק מקומי וזכתה בפרסים מהשלטונות בארץ על הישגיה. דוברובין עצמו חי עד לגיל המופלג של 104 שנים, אולם משפחתו נפגעה קשות ממחלות שונות לאחר שעלתה לארץ ישראל והוא נאלץ לקבור רבים מצאצאיו. באותה תקופה, שלהי השלטון העות'מאני בארץ, התגוררו רוב המקומיים רחוק-רחוק מהאזורים מוכי המלריה. אולם המתיישבים הציוניים הקימו את יישוביהם בלית ברירה בתוך תחומי ההשפעה של המחלה, וכמוהם – גם גרי הצדק שהגיעו להתיישב בגליל. וכך, לצד קשיי קליטה אחרים כמו זרות לחברה היהודית-ישראלית המקומית ושורשים דתיים שונים, נאלצו גרי הצדק גם להיאבק על בריאותם.

מחלת המלריה, שהועברה על-ידי יתושי אנופלס שהתרבו בביצות הגליל, הכתה קשות במשפחת דוברובין. בסמוך לאחוזתם הייתה ביצה קטנה שחוקרי המלריה באזור כינו "ביצת דוברובין" וממנה הגיעו היתושים והמחלה לאחוזה. בתחילה נפל למשכב ומת בנו של יואב, יעקב, ואחריו נפטר גם בנו הבכור אברהם. גם שלושה מנכדיו של יואב דוברובין נקברו בעודם צעירים לאחר שחלו ומתו. דוברובין, שהתמודד ביד חזקה ובאומץ רב עם המחלה, לצד ניסיונות גניבה ופריצה לתוך אחוזתו, נאלץ לבסוף לוותר. בלית ברירה עזב את אחוזתו ועבר לגור בראש פינה, בעוד בנו יצחק נשאר לשמור על המשק. יואב דוברובין קיבל, יחד עם אשתו, חלקת אדמה והקים בה משק קטן נוסף, אולם גם שם הכתה בהם המלריה. טרגדיה גדולה זעזעה את המשפחה כשצעיר בניו של יואב, אפרים, חלה ומת. אחריו נפטרה גם כלתו של דוברובין ולבסוף גם אשתו, רחל. דוברובין עצמו נאסף אל אבותיו בשנת 1935, בגיל 104.

עזרא אורני, נינו של יואב דוברובין, ליד מצבתו של יואב דוברובין בראש פינה. על אמו של עזרא, בת שבע, נכתב השיר "רקפת" של לוין קיפניס. באדיבות משפחת אורני

אחרית דבר

משפחת דוברובין, כמו שאר משפחות גרי-הצדק שעלו לישראל בתחילת המאה ה-20, התמזגה לתוך החברה היהודית בארץ. יצחק דוברובין, בנו של יואב שנשאר בחווה אחרי עזיבת אביו, המשיך להתגורר בה עד שנות ה-60. בשנת 1968 עזב לבסוף את האחוזה והוריש חלקים ממנה לקרן הקיימת לישראל. לאחר כ-20 שנה הוקמה עמותה מיוחדת שעסקה בשחזור החווה המפוארת והחיים שהיו בה, והוקם באחוזה מוזיאון שמשחזר את אורח החיים, העבודה החקלאית וצורת ההתיישבות החלוצית של משפחת דוברובין. במסגרת פרויקט השחזור שוקמו מבני האחוזה, הבאר, הבוסתן, הריהוט והציוד החקלאי המקומיים, ושוכנו במקום חיות משק. כמו כן הפך המקום למרכז תיעוד ושימור עבור מושבת יסוד המעלה הסמוכה. מרכז המבקרים פתוח כבר משנת 1986, ונחשב לאחד מאתרי השימור המושקעים והמצליחים בארץ.

לוגו מוזיאון בית דוברובין, המראה את המבנה הייחודי של האחוזה

סוד כמוס: מה הסתתר מתחת לגבעת הקיבוצים?

בין המכבסה למאפייה, מתחת לאדמה ובלב קיבוץ, שכן מפעל חשאי עצום בשירות "ההגנה". בית חרושת לייצור תחמושת שפעל במשך כשלוש שנים, כמעט ללא הפסקה, מתחת לבית התינוקות ולגן הירק. זהו סיפורו של מכון איילון, שתוצרתו הכריעה את גורל הקמת מדינת ישראל

1

תמונה מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

בואו לבקר במכון איילון בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

מתחת לבתי הילדים, לגן הירק ולמכבסה, מתחת למבני המשק התמים למראה ב"גבעת הקיבוצים" בעבע והסתתר סוד גדול, שגילויו יכול היה להכריע את גורלה של מדינת ישראל.

מדי בוקר, בשעה 7:00, מיהרו 45 צעירות וצעירים, חברי המשק, למכבסה של היישוב, ובכך סיכנו את חייהם למען המדינה שבדרך. הם נעלמו בתוכה ולא שבו עד לשעת ארוחת הצהריים. למעשה, הם נבלעו בבטן האדמה, שם הסתתר בית חרושת לייצור נשק עבור "ההגנה", במסגרת הפרוייקט הסודי "מכון איילון". כן, כן, זה לא סיפור בדיוני – בתוך המכבסה התמימה למראה הסתתר פתח הכניסה לבית החרושת הגדול, שייצר נשק ללחימה בשלטון הבריטי ובטרור הערבי.

המשק כולו, שהוקם על גבעת הקיבוצים בסמוך לרחובות, שימש כמסווה למפעל הרועש ורוחש החיים, שהוקם מתחת לפני השטח בשנת 1945. רק לאחר קום המדינה נתגלה סוד קיומו. בשלוש שנות פעילותו יוצרו ב"מכון איילון כ- 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ שנועדו לתת המקלע "סטן", כולם מתחת לאפו המרחרח והחשדן של שלטון המנדט הבריטי. התחמושת שיוצרה במכון בסודיות ובהחבא, הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות.

1
מפת המשק. המפעל שכן מתחת לאדמה, בין המכבסה למאפייה. האם תצליחו למצוא אותן? מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

עבדו שם חברי ארבע קבוצות: עובדי תעש "ההגנה" שהיו מנהלי המכון והצוות הטכני-מקצועי האחראים על היצור; חברי קבוצת הצופים שביקשו להקים קיבוץ דייגים ביום מן הימים; חברי הכשרת "רגבים" מהפלמ"ח, וחלק מחברי גרעין "הבונים" שהקימו ברבות השנים את קיבוץ כפר הנשיא בגליל.

התעש, זרוע "ההגנה" שעסקה בייצור נשק, ייצרה באותו זמן כבר סוגים שונים של נשק, וביניהם את תת המקלע "סטן". אך בעיית המחסור בתחמושת נותרה צוואר בקבוק עד להקמת מכון איילון שמתחת לגבעת הקיבוצים. המפעל הוקם ביוזמתו של יוסף אבידר, בעזרת מכונות שהבריח מפולין יהודה ארזי, ובראשו עמד פסח איילון. הם אלו שהבינו שהדרך היחידה להפעיל בית חרושת בסדר גודל כזה היא הסוואתו מתחת לאדמה. הם חיפשו מקום לא רחוק מדי מתל אביב, וגבעת הקיבוצים התאימה בדיוק. המקום היה מבודד אך לא נידח, היה אפשר לחפור מתחתיה, וגם סיפור הכיסוי היה מתאים. במקום נערכו הכשרות לגרעיני התיישבות וכך היה אפשר לגייס את הקבוצה לעבודה במפעל.

כדי להסוות את הרעש שעלה מהמפעל בלב האדמה, היה צורך להפעיל את מכונת הכביסה ביישוב באופן רצוף, אבל כביסתם של החברים לא הספיקה, ולכן קיבלו אנשי הקיבוץ כביסה גם מאנשי רחובות, ומבית החולים ליולדות. כדי שלא יגיעו תושבים לגבעה, פעל שם בעצם שירות משלוחים, כמו במכבסה מודרנית, שהגיע למקום איסוף ברחובות. גם בתי מלאכה אחרים, כמו הנגריה וגן הירק, שימשו כהסוואה למתרחש מתחת לרגליהם של בני ובנות היישוב.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

כך ניהלו חברי הקיבוץ חיים כפולים, תחת סכנת הגילוי ולמען המדינה שבדרך. בתושיה וביצירתיות התמודדו עם בעיות ותקלות, וגם עם חששות מהנזק שייגרם להם. מלכתחילה העבודה עם אבק שריפה מתחת לאדמה הייתה כרוכה בסיכונים. אך היו גם סכנות מעבר לסיכוי שהכל יתפוצץ לפתע. כך למשל, סיפרה יהודית איילון, מנשות הקבוצה: "נולדו לנו ילדים שהזימו את השמועה כי העיסוק בעופרת וביציקתה עלול לגרום לאין אונות לבחורים".

תנאי העבודה מתחת לאדמה לא היו פשוטים, גם מעבר לרעש המכונות הבלתי פוסק. העובדים שהו כל היום במעבה האדמה, ללא אור שמש ואוויר צח, והדבר השפיע על בריאותם. יותר ויותר מהם סבלו מכאבי ראש, ממיחושי עיניים ומחולשה כללית, עד שמנהל המכון פנה לרופא הראשי של "ההגנה", ד"ר יוסף קוט, שהגיע לסיור במקום. הדוקטור חזר עם המלצה: על העובדים להיחשף לנורת קוורץ במשך מספר דקות בכל יום. כך קרה שגם בעיצומו של החורף, נראו עובדי המכון שזופים "כאילו הגיעו מהריביירה", כך נאמר עליהם. בנוסף, הורה רופא "ההגנה" לעובדים לשתות הרבה חלב, לבלוע שמן דגים בשביל הויטמינים ולאכול הרבה בשר.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

גם העובדה שהכניסה השנייה למכון הסודי הייתה במאפיית הקיבוץ הייתה מקור לא קטן לחרדה בריאותית. את הלחם נאלצו לאפות רק בשעות הלילה או כשלא עבדו למטה, משום שעשן התנור היה נכנס יחד עם אוויר חם, דרך הארובה, לתוך המכון. יוסף בליט, מחברי קבוצת הפלמ"ח שהגיעו לגבעה, סיפר: "לילה אחד עבדתי במאפייה. הסקתי את התנור בחום גבוה ופניתי להכנת עיסת בצק ללחם. בעוד אני שקוע בעבודה, התפרצו למאפייה שני בחורים שלא הכרתים כלל והם צועקים עליי: 'השתגעת?! יכולת להורגנו. כמעט נחנקנו שם למטה!!!' ואכן הסתבר כי היו אלו שני 'סליקרים' מה'הגנה' שהגיעו לאפס כלי נשק בחדר הירי בחלקה, אלא ששכחו להודיע לי על כך…".

לאנשים שהסתובבו בקיבוץ וחיו בו, אך לא ידעו על קיום "המכון", קראו החברים "ג'ירפים". אחת מהן, שרה'לה, ביקשה לכבס יום אחד את בגדיה במכבסה, שהיתה ריקה, בגלל שעובדי המכון היו אמורים לצאת בקרוב מהפתח הסודי לארוחת הצהריים: "שרה'לה 'הג'ירפה' הניחה את כביסתה בכיור הבטון, הוסיפה סבון ופתחה את הברז… באותו רגע לחצו על הכפתור החשמלי הנסתר מארוחי המאפייה. בקול קרקוש ודפיקות חזקות התרוממה מכונת הכביסה, כנגד פניה הנדהמות של שרה'לה, הסתובבה על צירה, חור נפער ברצפה ואנשים החלו יוצאים מתוכו… היא פרצה בצעקות 'אנשים יוצאים מהאדמה! אנשים יוצאים מהאדמה!', מעדה ונפלה. שמעה אותה אסתר, שהיתה אחראית באותו יום על המכבסה, רצה פנימה ושפכה על פניה החיוורות דלי עם מים כדי לאוששה, אך היו אלה מי סבון…". למחרת כבר צירפו את שרה'לה המסכנה לעבודה במפעל, וכך שמרו על סודו מפני 'ג'ירפים' אחרים שמסתובבים בשטח.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

ומה לגבי קרובי משפחה, או סתם אורחים שביקשו להגיע לביקור? לפטור בלא כלום אי אפשר, אך חברי הקיבוץ מצאו תחבולה נאה. "חדשות לבקרים היו מופיעות על השער שלנו כל מיני הודעות: 'מחלת הפה והטלפיים', 'דֶבֶר עופות', 'מחלת תינוקות', 'הסגר' וכו', הכל כדי להרחיק אנשים מן המקום", סיפרה אשת הקבוצה יהודית איילון. ביישוב ודאי פשטה השמועה על הקבוצה חסרת המזל שכל כך הרבה צרות פקדו אותה.

בסוף חודש יוני 1948, אחרי יציאת הבריטים מארץ ישראל, התרחקה הסכנה ממרכז הארץ. כבר התייתר הצורך לעבוד מתחת לאדמה. אחרי שלוש שנות פעילות מאומצת הועברו המכונות לייצור הכדורים ממכון איילון למפעלים אחרים. חלק מבני הקבוצה האמיצים, שהתיישבו במקום במשך כל תקופת הפרוייקט, עוזבים את הגבעה בספטמבר 1949 ומתיישבים על אדמת כבארה, בין כרמל וים. שם הקיבוץ – "מעגן מיכאל". את מקומם בגבעת הקיבוצים תפס חיל המדע, והסודיות שאפפה את המקום נשמרה. גבעת הקיבוצים עברה ידיים רבות. בין היתר של המנהלת להקמת הכור האטומי ושל מכון ויצמן. בין המפעלים עתירי הידע של המכון, הסתתר סודו של "מכון איילון" והמתין לגילויו.

רק ב-1975, שלושים שנה אחרי שהתחיל מכון איילון לפעול, נחשף ברבים סיפורו המדהים של המקום. רכזת סניף רחובות בחברה להגנת הטבע ביקשה להכין סיור שיקדם שימור אתרים בסביבת העיר. כשאספה חומר מקדים לקראת הסיור, גילתה את המידע על הסוד הגדול של גבעת הקיבוצים. בעקבות הגילוי התבררה חשיבות המקום ושימורו, וב- 29.10.1987, נחנך האתר רשמית כאתר שימור לאומי.

הכתבה מבוססת על החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות", בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים. בהכנת הכתבה השתתפו לירון הלברייך ועמית נאור.

תגובות, הערות, ותוספות אפשר לכתוב כאן, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.