לא היה קל להיות ידוען כוכב-על בסוף המאה ה-18.
על אף תועפות של כשרון והפרסום הרב שזכה לו, המלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט בילה זמן רב במרדף אחר משאבים כספיים, שנזקק להם כדי לממן את סגנון החיים הראוותני אליו התרגל. במהלך השנים האחרונות של חייו הקצרים מדי, הוא נסע בלי הפסקה ברחבי מרכז אירופה והופיע בקונצרטים בתקווה שיקבל תשלום נדיב, ושיזכה להזמנות נוספות, לעוד הופעות ולעוד אירועים.
בספטמבר 1790, שנה אחת בלבד לפני מותו המוקדם בגיל צעיר, מוצרט נסע מווינה לפרנקפורט שעל נהר מיין. הוא נסע על חשבונו, לאירוע מיוחד שלא יכול היה להרשות לעצמו להחמיץ: הכתרתו של הקיסר הגרמני החדש ליאופולד השני. כשהגיע לעיר, כתב מכתב לאשתו קונסטנצה, ובו שיתף בחוויותיו מהמסע שלקח לו שישה ימים "בלבד". המון אדם הציף את פרנפקורט ואת פרבריה לרגל האירוע: "אנחנו שמחים שהצלחנו למצוא חדר", כתב במכתבו.
בעזרת המכתב אפשר לגלות כיצד התרשם מוצרט מהערים שחלף בהן במהלך המסע. מוצרט למשל מתענג על הכרכרה הנוחה שהוא נסע בה ("הייתי רוצה לנשק אותה"). הוא נהנה מהאוכל ברגנסבורג: "הייתה לנו ארוחת צהריים נפלאה, מוזיקה אלוהית בזמן הארוחה, מלצר אנגלי ויין פנטסטי מחבל מוסל". גם את הקפה בווירצבורג הוא אהב. הוא לא התרשם, לעומת זאת, מהעיר נירנברג – "עיר מכוערת", כתב – והוא היה משוכנע שבעל הפונדק באשפנבורג רימה אותו.
בניגוד לפירוט הנרחב על ימי הנסיעה, שמאפשר הצצה לאורח חייו הבזבזני של המלחין, מוצרט לא כתב הרבה על קונצרט ההכתרה עצמו. הוא לא התייחס כמעט בכלל להכנות לאירוע או ליצירה שהיה צפוי לנגן שם (קונצ'רטו "ההכתרה" המפורסם). הוא כתב רק: "אני נחוש לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר", לפני שעבר לעסוק בעניינים כספיים בסוף המכתב. לולא חתימתו של מוצרט בתחתית הדף, לא ניתן היה אפילו לנחש שאת המכתב הזה כתב אחד מהמלחינים הגדולים ביותר בהיסטוריה.
