בין המכבסה למאפייה, מתחת לאדמה ובלב קיבוץ, שכן מפעל חשאי עצום בשירות "ההגנה". בית חרושת לייצור תחמושת שפעל במשך כשלוש שנים, כמעט ללא הפסקה, מתחת לבית התינוקות ולגן הירק. זהו סיפורו של מכון איילון, שתוצרתו הכריעה את גורל הקמת מדינת ישראל
בואו לבקר במכון איילון בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"
מתחת לבתי הילדים, לגן הירק ולמכבסה, מתחת למבני המשק התמים למראה ב"גבעת הקיבוצים" בעבע והסתתר סוד גדול, שגילויו יכול היה להכריע את גורלה של מדינת ישראל.
מדי בוקר, בשעה 7:00, מיהרו 45 צעירות וצעירים, חברי המשק, למכבסה של היישוב, ובכך סיכנו את חייהם למען המדינה שבדרך. הם נעלמו בתוכה ולא שבו עד לשעת ארוחת הצהריים. למעשה, הם נבלעו בבטן האדמה, שם הסתתר בית חרושת לייצור נשק עבור "ההגנה", במסגרת הפרוייקט הסודי "מכון איילון". כן, כן, זה לא סיפור בדיוני – בתוך המכבסה התמימה למראה הסתתר פתח הכניסה לבית החרושת הגדול, שייצר נשק ללחימה בשלטון הבריטי ובטרור הערבי.
המשק כולו, שהוקם על גבעת הקיבוצים בסמוך לרחובות, שימש כמסווה למפעל הרועש ורוחש החיים, שהוקם מתחת לפני השטח בשנת 1945. רק לאחר קום המדינה נתגלה סוד קיומו. בשלוש שנות פעילותו יוצרו ב"מכון איילון כ- 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ שנועדו לתת המקלע "סטן", כולם מתחת לאפו המרחרח והחשדן של שלטון המנדט הבריטי. התחמושת שיוצרה במכון בסודיות ובהחבא, הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות.
עבדו שם חברי ארבע קבוצות: עובדי תעש "ההגנה" שהיו מנהלי המכון והצוות הטכני-מקצועי האחראים על היצור; חברי קבוצת הצופים שביקשו להקים קיבוץ דייגים ביום מן הימים; חברי הכשרת "רגבים" מהפלמ"ח, וחלק מחברי גרעין "הבונים" שהקימו ברבות השנים את קיבוץ כפר הנשיא בגליל.
התעש, זרוע "ההגנה" שעסקה בייצור נשק, ייצרה באותו זמן כבר סוגים שונים של נשק, וביניהם את תת המקלע "סטן". אך בעיית המחסור בתחמושת נותרה צוואר בקבוק עד להקמת מכון איילון שמתחת לגבעת הקיבוצים. המפעל הוקם ביוזמתו של יוסף אבידר, בעזרת מכונות שהבריח מפולין יהודה ארזי, ובראשו עמד פסח איילון. הם אלו שהבינו שהדרך היחידה להפעיל בית חרושת בסדר גודל כזה היא הסוואתו מתחת לאדמה. הם חיפשו מקום לא רחוק מדי מתל אביב, וגבעת הקיבוצים התאימה בדיוק. המקום היה מבודד אך לא נידח, היה אפשר לחפור מתחתיה, וגם סיפור הכיסוי היה מתאים. במקום נערכו הכשרות לגרעיני התיישבות וכך היה אפשר לגייס את הקבוצה לעבודה במפעל.
כדי להסוות את הרעש שעלה מהמפעל בלב האדמה, היה צורך להפעיל את מכונת הכביסה ביישוב באופן רצוף, אבל כביסתם של החברים לא הספיקה, ולכן קיבלו אנשי הקיבוץ כביסה גם מאנשי רחובות, ומבית החולים ליולדות. כדי שלא יגיעו תושבים לגבעה, פעל שם בעצם שירות משלוחים, כמו במכבסה מודרנית, שהגיע למקום איסוף ברחובות. גם בתי מלאכה אחרים, כמו הנגריה וגן הירק, שימשו כהסוואה למתרחש מתחת לרגליהם של בני ובנות היישוב.
כך ניהלו חברי הקיבוץ חיים כפולים, תחת סכנת הגילוי ולמען המדינה שבדרך. בתושיה וביצירתיות התמודדו עם בעיות ותקלות, וגם עם חששות מהנזק שייגרם להם. מלכתחילה העבודה עם אבק שריפה מתחת לאדמה הייתה כרוכה בסיכונים. אך היו גם סכנות מעבר לסיכוי שהכל יתפוצץ לפתע. כך למשל, סיפרה יהודית איילון, מנשות הקבוצה: "נולדו לנו ילדים שהזימו את השמועה כי העיסוק בעופרת וביציקתה עלול לגרום לאין אונות לבחורים".
תנאי העבודה מתחת לאדמה לא היו פשוטים, גם מעבר לרעש המכונות הבלתי פוסק. העובדים שהו כל היום במעבה האדמה, ללא אור שמש ואוויר צח, והדבר השפיע על בריאותם. יותר ויותר מהם סבלו מכאבי ראש, ממיחושי עיניים ומחולשה כללית, עד שמנהל המכון פנה לרופא הראשי של "ההגנה", ד"ר יוסף קוט, שהגיע לסיור במקום. הדוקטור חזר עם המלצה: על העובדים להיחשף לנורת קוורץ במשך מספר דקות בכל יום. כך קרה שגם בעיצומו של החורף, נראו עובדי המכון שזופים "כאילו הגיעו מהריביירה", כך נאמר עליהם. בנוסף, הורה רופא "ההגנה" לעובדים לשתות הרבה חלב, לבלוע שמן דגים בשביל הויטמינים ולאכול הרבה בשר.
גם העובדה שהכניסה השנייה למכון הסודי הייתה במאפיית הקיבוץ הייתה מקור לא קטן לחרדה בריאותית. את הלחם נאלצו לאפות רק בשעות הלילה או כשלא עבדו למטה, משום שעשן התנור היה נכנס יחד עם אוויר חם, דרך הארובה, לתוך המכון. יוסף בליט, מחברי קבוצת הפלמ"ח שהגיעו לגבעה, סיפר: "לילה אחד עבדתי במאפייה. הסקתי את התנור בחום גבוה ופניתי להכנת עיסת בצק ללחם. בעוד אני שקוע בעבודה, התפרצו למאפייה שני בחורים שלא הכרתים כלל והם צועקים עליי: 'השתגעת?! יכולת להורגנו. כמעט נחנקנו שם למטה!!!' ואכן הסתבר כי היו אלו שני 'סליקרים' מה'הגנה' שהגיעו לאפס כלי נשק בחדר הירי בחלקה, אלא ששכחו להודיע לי על כך…".
לאנשים שהסתובבו בקיבוץ וחיו בו, אך לא ידעו על קיום "המכון", קראו החברים "ג'ירפים". אחת מהן, שרה'לה, ביקשה לכבס יום אחד את בגדיה במכבסה, שהיתה ריקה, בגלל שעובדי המכון היו אמורים לצאת בקרוב מהפתח הסודי לארוחת הצהריים: "שרה'לה 'הג'ירפה' הניחה את כביסתה בכיור הבטון, הוסיפה סבון ופתחה את הברז… באותו רגע לחצו על הכפתור החשמלי הנסתר מארוחי המאפייה. בקול קרקוש ודפיקות חזקות התרוממה מכונת הכביסה, כנגד פניה הנדהמות של שרה'לה, הסתובבה על צירה, חור נפער ברצפה ואנשים החלו יוצאים מתוכו… היא פרצה בצעקות 'אנשים יוצאים מהאדמה! אנשים יוצאים מהאדמה!', מעדה ונפלה. שמעה אותה אסתר, שהיתה אחראית באותו יום על המכבסה, רצה פנימה ושפכה על פניה החיוורות דלי עם מים כדי לאוששה, אך היו אלה מי סבון…". למחרת כבר צירפו את שרה'לה המסכנה לעבודה במפעל, וכך שמרו על סודו מפני 'ג'ירפים' אחרים שמסתובבים בשטח.
ומה לגבי קרובי משפחה, או סתם אורחים שביקשו להגיע לביקור? לפטור בלא כלום אי אפשר, אך חברי הקיבוץ מצאו תחבולה נאה. "חדשות לבקרים היו מופיעות על השער שלנו כל מיני הודעות: 'מחלת הפה והטלפיים', 'דֶבֶר עופות', 'מחלת תינוקות', 'הסגר' וכו', הכל כדי להרחיק אנשים מן המקום", סיפרה אשת הקבוצה יהודית איילון. ביישוב ודאי פשטה השמועה על הקבוצה חסרת המזל שכל כך הרבה צרות פקדו אותה.
בסוף חודש יוני 1948, אחרי יציאת הבריטים מארץ ישראל, התרחקה הסכנה ממרכז הארץ. כבר התייתר הצורך לעבוד מתחת לאדמה. אחרי שלוש שנות פעילות מאומצת הועברו המכונות לייצור הכדורים ממכון איילון למפעלים אחרים. חלק מבני הקבוצה האמיצים, שהתיישבו במקום במשך כל תקופת הפרוייקט, עוזבים את הגבעה בספטמבר 1949 ומתיישבים על אדמת כבארה, בין כרמל וים. שם הקיבוץ – "מעגן מיכאל". את מקומם בגבעת הקיבוצים תפס חיל המדע, והסודיות שאפפה את המקום נשמרה. גבעת הקיבוצים עברה ידיים רבות. בין היתר של המנהלת להקמת הכור האטומי ושל מכון ויצמן. בין המפעלים עתירי הידע של המכון, הסתתר סודו של "מכון איילון" והמתין לגילויו.
רק ב-1975, שלושים שנה אחרי שהתחיל מכון איילון לפעול, נחשף ברבים סיפורו המדהים של המקום. רכזת סניף רחובות בחברה להגנת הטבע ביקשה להכין סיור שיקדם שימור אתרים בסביבת העיר. כשאספה חומר מקדים לקראת הסיור, גילתה את המידע על הסוד הגדול של גבעת הקיבוצים. בעקבות הגילוי התבררה חשיבות המקום ושימורו, וב- 29.10.1987, נחנך האתר רשמית כאתר שימור לאומי.
הכתבה מבוססת על החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות", בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים. בהכנת הכתבה השתתפו לירון הלברייך ועמית נאור.
תגובות, הערות, ותוספות אפשר לכתוב כאן, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.
תגובות על כתבה זו