.
"הגדיל עלי עקב": על ספר הביכורים של ישראל דדון, "שירי עזובה לָאהבה:"
מאת שחר־מריו מרדכי
.
מה דומה בין
"כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד / תּוֹצִיא לִי הַנְּשָׁמָה"
לבין
"כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"?
ומה דומה בין
"מֶה עָשִׂיתִי לָכֶם כִּי חֲדַלְתֶּם לוֹמַר לִי שָׁלוֹם. / סַלַאם עַלַיְכֻּם, סַלַאמְתַּכּ, כִּיף חַאלַכּ, וְכֵן אִנְתָּ בְּחֵ’יר."
לבין
"וּכְשֶׁחַיִּים נִגְמְרוּ / חַלּוֹנוֹת נֶאֶטְמוּ / … לָמַדְנוּ לִשְׁכֹּחַ / וְרַק לִשְׁאֹל / הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ?!?"
השאלה אינה מה דומה. השאלה היא מה ההבדל. מה ההבדל בין ה"עילגות" של יונה וולך ("כַּמָּה אֲנִי יַעֲבֹד") לזו של ישראל דדון ("אִמִּי לֹא יוֹשֶׁנֶת"), בין מופעיה של הערבית אצל אבות ישורון ("אִנְתָּ בְּחֵ’יר") למופעיה אצל דדון ("הׇדה אֶל מַכְּתּוּבּ")?
למה אני שואל? כי את שירת יונה וולך ואבות ישורון מהללים, ובצדק. ועל ישראל דדון שואלים (במו אוזניי אני שומע, ויותר מפעם אחת): זה משורר זה?
וזה משורר זה.
לוולך ולישורון יש קילומטראז' בשירה העברית, ולקוראיהם יש פרספקטיבה של לא־מעט־עשורים לעמוד על טיב שירתם ועל מהלכה הפואטי. לדדון אין קילומטראז'. ייתכן שספר ביכוריו יהיה ספרו היחיד, וייתכן שלא. הלוואי שלא. ואף על פי כן, וגם בהיעדר פרספקטיבה – שהזמן לבדו מאפשר – ישראל דדון משורר, ואני יודע זאת למן הרגע הראשון שנתקלתי בשירתו, בשנת 2013.
.
עמוס עוז מנה שלושה תנאים הכרחיים בעיניו לצמיחתו של סופר: "גג, סבתא ופצע", ובמיוחד הפצע: "אם בנאדם נהיה סופר, זה קורה לו בגלל איזה פצע שהיה לו פעם. לא כל מי שקיבל פצע נהיה סופר … אבל בלי איזה פצע אין סופר".
(נעמי גל, "מאחורי המלים של עמוס עוז", ידיעות אחרונות, 25 בספטמבר 1983)
.
לישראל דדון יש פצע, שגלום בסבתו ובאמו.
.
קינת הלבבות
סָבָתִי בִּרְחוֹבוֹת קָזַבְּלַנְקָה
תּוֹפֶרֶת לְאִמִּי אֶת מְעִיל חַיֶּיהָ
כְּאִלּוּ הִיא לֹא קְבוּרָה שָׁם בְּזִכְרוֹנוֹת אֲסוּרִים
מְקֻטְּעֵי מֵידָע
כְּאִלּוּ אִמִּי לֹא יוֹשֶנֶת
בִּשְׁירֵָי סָבָתִי
כְּאִלּוּ תּוֹלְעֵי הַמֶּשִׁי אֵינָן מַתִּירות
אֶת גּוּפַת אִמִּי
בַּחֲלוֹמָהּ
בְּעוֹדָהּ בַּחַיִּים
כְּאִלּוּ אֲנִי
אֵינִי תָּפוּשׂ
בֵּין סִיבֵי הַזְּמַן
אֶל חֶבְלֵי
הַתְּלִיָּה
מִתְמַגֵּן בִּמְעִיל אִמִּי הַמִּתְפּוֹרֵר
כְּאִלּוּ הַבַּד לֹא נִפְרַם לֹא כֻּבַּס
כְּאִלּוּ כָּלוּ הַמִּלִּים
רַק
אִמִּי מְחַיֶּכֶת
בְּזִכְרוֹנוֹת מֻתָּרִים
דַּקָּה לִפְנֵי
קִינַת הַלְּבָבוֹת
דַּקָּה לִפְנֵי חֶבֶל הַתְּלִיָּה
הַכֹּל מֻתָּר
אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב
וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ
אֲחַכֶּה לָהּ
בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא
.
חנה תפרה מעיל לבנה, שמואל, כשמסרה אותו לחזקת עלי הכהן, וקרעה את בנה מחיקה ומבית ילדותו. השיר "קינת הלבבות" נפתח בסבתא התופרת מעיל לבתה בקזבלנקה. והמשורר "מתמגן במעיל אמו", אולי כשהוא נקרע מחיקה ומתמסר ללימודי החדר.
שש פעמים מופיעה בשיר המילה "כְּאִלּוּ", ובפעם השביעית היא משתנה ל"כָּלוּ". לאמור: כָּלוּ הכְּאִלּוּ. זה לא ב־כְּאִלּוּ. זו מציאות החיים. ומציאות החיים של המשולש סבתא־אמא־בן כרוכה בחבל. ולא מדובר בחבלי משיח (ההגירה לארץ הקודש) כי אם בחבלי כביסה (העמל) ובחבלי תלייה (הייאוש).
אבל רגע לפני שחבל התלייה מממש את ייעודו המצמרר, ממריא השיר אל האמונה, אל י"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם. הדובר נאחז כבחבל הצלה בעיקר הי"ב: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". אלא שאין כאן ציפייה למשיח המתמהמה, כי אִם לאֵם המתמהמהת. "וְאַף־עַל־פִּי שֶׁתִּתְמַהְמֵהַּ עִם כֹּל זֹאת אֲחַכֶּה לָהּ / אֲחַכֶּה לָהּ / בְּכָל יוֹם שֶׁתָּבוֹא".
דדון מכפיל את ההיגד "אֲחַכֶּה לָהּ". זהו חיכיון ילדי בלתי־נלאה, ציפייה אינסופית שוברת לב (מעין "אחכה לך עד יכלו ימיי") – לאמא, שמבוששת לבוא.
ספר ביכוריו של ישראל דדון נפתח בשלושת העוגנים של שירתו. העוגן האחד גלום בסוגיית המקום־זמן (בשיר "האוניות"), העוגן השני נעוץ בשורש הפצע: סבתא ואמא (ב"קינת הלבבות"), והשלישי מתבטא בזיקה הטקסטואלית של דדון, כלומר במענה לשאלה "מאין נחלתי את שירי". השיר השלישי בספר, "אצל חכים", נטוע ב"ברכת השחר". שירת דדון יונקת את כוחה מהיכרותו ארוכת השנים עם המקורות (סידור התפילה, לימודי הגמרא בישיבה, התנ"ך), והדבר עובר כחוט השני לכל אורך הספר (הרי כבר השיר השני, "קינת הלבבות", מגיע לשיאו הדרמטי בשינוי עיקר מעיקרי האמונה של הרמב"ם; ובשיר הראשון, "האוניות", מפציע "בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁל גּוֹזְלָן" בקרית גת).
"האוניות" ממקם את הקורא בקרית גת (המקום) של שנות השמונים והתשעים (הזמן). "בֵּין שִׂיחָה לִפְצִיחָה / אֲנִי שָׁט בָּאֳנִיּוֹת הַפִּרְחוֹנִיּוֹת שֶׁלְּגוּפָן" של "זְקֵנוֹת מְקוֹשְׁשׁוֹת בְּשִׁנֵּיהֶן / אֶת גַּרְעִינֵי הַשַּׁבָּת". אחת הזקנות המקוששות עשויה להיות סבתו של המשורר.
השיר "אצל חכים" חושף את המאבק הסיזיפי של המשורר לייצר יציבות בחייו כשמאמציו עולים בתוהו בשל התמכרות לסם. ההתמכרות הזו נשזרת בשיר תוך רפרור לברכת השחר ("ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, הנותן לשכוי בינה" ו"הנותן ליעף כוח") ולחטא עגל הזהב של בני ישראל:
.
חֲרָקִים מְהַלְּכִים
כְּאִלּוּ הָיוּ מִשְׁפָּחָה
בָּרַדְיוֹ הַשְׁמָעַת בְּכוֹרָה
"הַשַּׁחַר כְּבָר עָלָה"
יָרַד אֶל אָזְנַי
הַכֹּל מִטַּשְׁטֵשׁ
מַה שֶּׁהֻחְבָּא בְּשַׁרְווּלֵי
שִׁגָּעוֹן מְכֻנָּס
יִגָּנֵב לְעֵת נִים בֹּקֶר
כְּשֶׁרִאשׁוֹן הַנַּרְקוֹ־מָאנִים
יָעֵף לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהָיו
יִתְעוֹרֵר לְסִיּוּט קַל הֲבָנָה
לַעֲזֹב עִם קְרִיאַת הַשֶּׂכְוִי
שֶׁנָּתַן בִּינָה
לָאָדָם לִטְרֹף
בּסַּתֵֶר
אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ
עוֹד הֵכַנּוּ
מִבְּעוֹד מוֹעֵד
אֶת כָּל
שַׁרְשְׁרָאוֹת הַזָּהָב
שֶׁיָּחוּגוּ נְבֵלוֹת מַחֲטֵי בַּרְזֶל
אֶל פֶּתַח קֶרַע בָּשָׂר
שֶׁשָּׁזַר אֶת
נְשִׁימָתוֹ
הָרִאשׁוֹנָה
בְּגוּפְךָ
לַעֲבֹד אֶת הָעֵגֶל
.
רש"י חכך בדעתו באשר לשני פירושים אפשריים לשכווי – תרנגול מזה ולב מזה (לב משום שהשורש שׂכי, כמו בפועל שׂכה ובשם העצם שכיות־חמדה, מרמז על דבר־מה חבוי כמו לב ונפש). ואכן, השיר עוסק ביקיצה עם שחר לעמל היום כדי להתפרנס, וכל זאת במסגרת המנגנון הדורסני של הקפיטליזם, "שֶׁנָּתַן בִּינָה / לָאָדָם לִטְרֹף / בּסַּתֵֶר / אֶת נֶפֶשׁ חֲבֵרוֹ". על רמיסת אדם בידי רעהו ועל הנפש החולה (של הדובר ושל החברה) כותב דדון בשיר אחר:
.
*
…
גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי
אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ
הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב
כִּי חוֹלָה
לֹא אַהֲבָה
וְלֹא עָמָיָה
יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע
בְּחַדְרֵי הַלֵּב
מְפַרְפֶּרֶת
עַצְמָהּ לַמָּוֶת
…
(עמ' 12)
.
בתהילים מא 10 נכתב: "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב". דדון נוטל את הפסוק המליצי של תהילים ושוזר אותו בשברי פסוקים נשגבים משיר השירים ("כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי" ו"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע", שה"ש ב 5, 14), כדי לומר שהיונה בחגווי הסלע גוססת בחדרי הלב, אך לא מאהבה (ובמשלב נמוך: "לֹא אַהֲבָה / וְלֹא עָמָיָה"). היא חולה. נקודה. התוכן עכור בעוד הקסם הפואטי נעוץ במבע, בארגון המילים. דדון קושר את הגבוה בנמוך עד כדי כך שההיגד מתהילים – "הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב" – הופך באורח פלא למשלב נמוך באופן טבעי.
בשיר הזה (כמו ברבים משיריו) דדון עושה שימוש בשיר השירים, באיוב, במגילת אסתר וממשיך לתלמוד בבלי, כריתות ו ע"א. הנה:
.
נָטַפְתִּי מָרָה
קְטֹרֶת סִרָחוֹן
וְאִם חִסַּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ
חַיָּב
מִיתָה
וְאִם הוֹסִיף סַמְמָנֶיהָ
מִיתָה
וְאִם הִשְׁלִים סַמְמָנֶיהָ
סוֹד
וְאִם בָּא בֵּין הַכְּרוּבִים
וְאִם
עָלהָ בַּמֶּרְכָּבָָה
…
וְאַתָּה יָרַדְתָּ שִׁכּוֹר מֵהַיַּיִן
לְהִתְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב אֲרָעִי
דָּפוּק עַל כָּל הַמֹּחַ
כְּאִלּוּ הַלּוּחוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ נִשְׁאֲרוּ שְׁבוּרוֹת
אוֹ פּוֹרְחוֹת
וְלֹא הָיִיתָ אִישׁ מִלְחָמָה אֲבָל מִלְחָמָה מִלְחָמָה
וְהַדָּבָר הַיָּחִיד שֶׁצַּדְתָּ
הָיוּ כּוֹסוֹת ווֹדְקָה אָלַסְקָה …
(עמ' 12–13)
.
ההתמכרות ההרסנית לאלכוהול (בקבוקי אלסקה) מופיעה גם בשיר "אלסקה אהובתי". ורק אחרי שנחשף טפח מן ההתמכרויות, מפציע (ופוצע) השיר לאמא. שם השיר "לאמא מישראל", והוא ממזג לתוכו את בראשית לב ואת הבבלי, נידה ל ע"ב (העובר לומד את התורה, "וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה").
.
אָח יָא אִמָּא
וְאִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי
אֲבָל הָיִיתִי עָסוּק בַּמַּלְאָכִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתִי תּוֹרָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי
וְאַתְּ הָיִית עֲסוּקָה בְּלְהַאֲמִין שֶׁמֵּעַכְשָׁו יִהְיֶה אַחֶרֶת וּבֶאֱמֶת הָיָה
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יזַ'ה
וַאֲנִי קָרַעְתִּי קְרִיעָה שֶׁבָּאתִי לָעוֹלָם הָאָרוּר הַזֶּה
וְאַתְּ נָתַתְּ לִי שֵׁם שֶׁל אָדָם שֶׁנִּלְחָם עִם מַלְאָכִים וַאֲנָשִׁים וְיָכוֹל לָהֶם
וַאֲנִי לַשֵּׁדִים שֶׁלִּי לֹא יָכֹלְתִּי
וְהַשֶּׁמֶשׁ כָּבְתָה לָנוּ יַחַד
וְהָאָמָּנוּת דִּבְּרָה אֶצְלֵנוּ לְשׁוֹנוֹת שׁוֹנִים
אָח יָא אִמָּא לְעַזִ'יז'ה
אִם הָיִיתִי יָכוֹל הָיִיתִי מֵת לָךְ בַּבֶּטֶן עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתִּי שֶׁלֹּא תֵּדְעִי אוֹתִי בִּכְלָל
.
ספר הביכורים של דדון נפתח במוטו שהוא בעת ובעונה אחת בריחה והיאחזות בטקסט המקראי. "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (שה"ש ח 14). הספר נחתם במילים "מוקדש לטרופי הנפש והמכורים/ות באשר הם". נבונה ההחלטה שלא לפתוח את הספר עם ההקדשה רבת העוצמה הזו, אלא למוסרה בתום הקריאה. על העטיפה איור, מעשה ידיה של ילנה רוטנברג, ובאיור – פניו של ישראל דדון (מואר ולא מואר), כשמעינו זולגים שם הספר ושם מחברו. כמו דמעות. לאחר שם הספר – נקודתיים. אלה שירי עזובה משום שהם נכתבו בהיותו בין יורדי הבור, בטרם עלתה נפשו משאול, וגם משום שהשירים נעזבו ונזנחו, פוזרו בין מגירות ושקיות על גב קרעי נייר ופתקאות, וכנגד כל הסיכויים נאספו וקובצו בספר. ניכר שהוצאת הליקון עשתה מאמצים להוציא את הספר לאור וניכרת ההשקעה בספר (יש שירים שתורגמו לערבית, ויש דף אחד בספר צבוע אדום). מי שהתעקשה על הוצאת הספר היא מנכ"לית הליקון, ציונה שמאי. שמאי עוסקת בעניינים מנהלתיים בהוצאה. היא אינה מתערבת בתכנים הפואטיים של כתב העת וספרי ההוצאה. אולם במסגרת עבודתה כמנכ"לית, שמאי אחראית לשינוי קו מובהק בהליקון, שההתעקשות על ספרו של ישראל דדון ומינוי אישה (נוית בראל), לראשונה בתולדות הליקון, לתפקיד העורכת, הם שניים מביטוייו.
את הספר חותמים שני שירים. האחד – "נמל ספינה קוראת" – מתכתב יפה עם שיר הפתיחה "האוניות". אחרי "נמל ספינה קוראת" מפריד דף אדום (כדם) בין שירי הספר לשיר האחרון – פואמה ארוכה ועוצרת נשימה (דדון דקלם אותה בעל־פה באחד מאירועי ערס־פואטיקה, והאימפקט היה בהתאם), נטולת כותרת, שנפתחת בשורה: "בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן אֶת יְרוּשָׁלַיִם".
במלכים ב כה 8–9 כתוב: "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ."
שמו של נבוזראדן צץ בממצא ארכאולוגי בבלי שנתגלה לפני למעלה ממאה שנה. ממצא זה מעיד על היותו אחד מאנשי אמונו של המלך הבבלי, מחריב יהודה. ישראל דדון נוטל מדרש תלמודי העוסק בנבוזראדן, בהגיעו ליהודה מאתיים וחמישים שנה לאחר רצח זכריה בן יהוידע הכהן, שדמו לא חדל לתסוס. נבוזראדן תוהה על טיבו של הדם התוסס. בפואמה המפעימה של דדון מצביע הלה על טיב התסיסה בישראל של המאה ה־21. דדון קושר בין ממלכת יהודה של לפנה"ס לבין מדינת ישראל של ימינו ומצביע על עוולה אחר עוולה.
השירה הפוליטית של דדון מפתיעה משום שהוא אקס־טריטוריאלי לא רק ביחס לשירה ההגמונית בישראל אלא גם ביחס לכור מחצבתו, ערס־פואטיקה, שייסדה עדי קיסר. קיסר נמנית עם הכוחות המניעים של התסיסה בשדה השירה בישראל בעשור השני של המאה ה־21. שלומי חתוכה, תהילה חכימי, רועי חסן וישראל דדון חבים לה, במובנים רבים, את גילויים. אבל דדון, כפי שהוא עצמו מעיד באחד משיריו, לא קרא את ארז ביטון, סמי שלום שטרית, אלמוג בהר; ולא את ערס־פואטיקה. כל חייו עסק בהישרדות, במאבק לחיות, ולא הייתה לו אפשרות לקרוא דבר מלבד מה שמוכר לו מנעוריו. בכך הוא נבדל מחברי ערס־פואטיקה (שכל אחד ואחת מהם הוציא/ה עד כה שלושה ספרים).
אמר אבות ישורון: "לשון לסופר כצעצוע לילד. לשון ביד יוצר – הוא לא מרגיש בה, עד שלא שובר אותה; וכאשר הוא מפיל אותה – הוא שומע את קולה של לשון, השפה שהיא שלו". ישראל דדון לש בטקסטים מן המקורות, שהם בשורש נשמתו מילדותו. זו הלשון שהוא שובר. ספר ביכוריו הוא שעטנז־של־משלבים, שנע בין קודש לחול, גבוה ונמוך, עגת שיכורים ונביאים, עדינות ואלימות, בשמים וסמים, שיבושי לשון עבריים־ערביים, עזובה ואהבה. שירה שעולה מן השאול והביבים לרקיעים מסוחררים. שירים המתעדים ניצול מיני, ולא קל לכתוב עליהם, כל שכן לכתוב אותם (על כן אצטט שבר אחד: "חֲרֵדִי שֶׁשָּׁאַל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים / אֵיפֹה הַמְּסִבָּה / … / רָצָה שֶׁאֶהְיֶה אִמָּא אֱלֹהִים שֶׁלּוֹ לְרֶגַע / אֵרֵד אֶל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ / אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְאֶמְצֹץ לוֹ תַּ'זַּיִן"). "סקיצת האדם העובד ושותה" הוא שיר ייאוש ואובדנוּת מזעזע. ספרו של דדון עושה בעברית (הישראלית) מה ששום משורר ומשוררת לא עשו בה לפני כן. כלומר, לא ככה. וולך וישורון הדהימו את השפה. גם דדון תדהמה.
לישראל דדון יש גבהים ויש שאול תחתיות. יש לו פצע, שגלום בסבתו ובאמו. זאת ועוד: לדדון, תלמיד ישיבה בעברו, יש הרגלי קריאה של שנים, כפי שלכל תלמיד ישיבה יש (ולא לכל משורר/ת בעידן הפייסבוק יש). יש לו עמדה נפשית ועמדה לשונית בעולם. מה עוד נחוץ למשורר? נחוצה מחויבות פנימית עמוקה ליצירה, כזו ששורשה בבערה פנימית. שירי עזובה לָאהבה: מעיד על בערה נדירה. יש לקוות שהמציאות וקשייה כפי שנחשפו בשירתו של דדון, לא יוכלו לה.
.
ישראל דדון, "שירֵי עזובה לָאהבה:", הליקון, 2020. עורך: דרור בורשטיין.
.
.
.
שחר־מריו מרדכי, משורר, חתן פרס היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2017. שירו "יעקב" זכה במקום הראשון בתחרות "שירה על הדרך" בשנת 2010. ספרי שיריו: "תולדות העתיד" (אבן חושן, 2010), "מי בעניין שלנו" (עם עובד, 2013), "תפוס מקום לגשם" (פרדס, 2019). שירים וביקורת שלו ראו אור בגיליונות המוסך.
» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: מאיה ויינברג על "הלטאות הסגולות בחוץ" מאת גל נתן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
