בשבעה בנובמבר 1938 רכש צעיר יהודי אקדח ונסע איתו לשגרירות הגרמנית בפריז. שם, בשעה 9:30 בבוקר, ירה בדיפלומט הגרמני ארנסט פום רט ופצע אותו קשה בנקמה על הסבל שגרמו הנאצים לבני משפחתו.
היורה היה הרשל גרינשפן, בן 17 בלבד. בני משפחתו אומנם גרו בגרמניה, אבל היו אזרחי פולין. הרשל נשלח לגור אצל דודיו בפריז ושמר על קשר עם הוריו, אחיו ואחותו. לאחר שהשלטון הנאצי גירש את המשפחה מגרמניה, יחד עם אלפי יהודים נוספים אזרחי פולין, הם מצאו את עצמם ללא אוכל, ביגוד וכסף בשטח ההפקר בגבול גרמניה–פולין.
כחצי שעה לאחר ההתנקשות אדולף היטלר ושר התעמולה הנאצי יוזף גבלס כבר היו מעודכנים.
הם הבינו שנפלה לידיהם הזדמנות חד־פעמית. בשלב הזה כבר זיהה אדולף אייכמן, אז ראש המחלקה היהודית של ה־SS באוסטריה, את הדרך היעילה ביותר להיפטר מיהודי גרמניה ולהשאיר במדינה את כספיהם ונכסיהם. לתפיסתו, חוקים אנטישמיים אינם מספיקים להשגת המטרה מכיוון שיהודים רבים מוכנים לסבול אותם ולהישאר בגרמניה. רק פעולת טרור קשה וקיצונית המאורגנת על ידי המדינה תגרום להם לברוח כל עוד הם יכולים.
כשר תעמולה, גבלס היה האיש הנכון לטיפול באירוע ההתנקשות ההולך ומתגלגל בפריז. אבל באותו בוקר הוא מיהר לרכבת בדרכו למינכן לרגל חגה של התנועה הנאצית שיצוין יומיים לאחר מכן.
לניהול הקמפיין בהיעדרו, מינה גבלס מומחה בתעמולה אנטישמית ומאמין גדול בקונספירציות יהודיות בשם Wolfgang Diewerge. ל־Diewerge היה ניסיון רב בתחום התקשורת התעמולתית. ב־1936 הוא ניהל את המאמץ התעמולתי נגד הצעיר היהודי דוד פרנקפורטר, שהתנקש בווילהלם גוסטלוף, מייסד סניף התנועה הנאצית בשווייץ. על פרנקפורטר ומטרתו כתב Diewerge שני ספרים, שפורסמו ב־1936 ו־1937.
גבלס ציפה מ־Dierwerge לשווק את סיפור ההתנקשות בפום רט כמזימה יהודית עולמית שבמסגרתה הופעל גרינשפן בתור חייל במטרה לערער את מצב השלום בין גרמניה וצרפת. Diewerge נדרש לשמש דובר של משרד התעמולה כלפי התקשורת ולדאוג לכותרות בולטות בעיתונים ברוח זו. נוסף על כך רצה גבלס כי Dierwerge יוודא שכלי התקשורת יפרסמו שאם פום רט הפצוע ימות, צפויות תגובות קשות מצד העם הגרמני. כך נסללה דרכו של גבלס להלהיט את הרוחות ו"להציע" פוגרום מבלי להנחות על כך במפורש.
בלילה של אותו יום מר, בשבעה בנובמבר, שלחה סוכנות הידיעות הגרמנית (ה־DNB) את הוראותיו המפורטות של Diewerge לתקשורת הגרמנית. בין היתר הונחו כלי התקשורת לא לבקר את הרשויות בצרפת, ואף הומלץ להם להשתמש בספריו של Diewerge כמקור לחומר תעמולתי יעיל.
יומיים לאחר שנורה, מת פום רט. שעות ספורות לאחר מותו, בליל תשעה בנובמבר 1938, פרצו פוגרומים נגד יהודי גרמניה ואוסטריה, והם נמשכו גם ביום המוחרת, עשרה בחודש. לכאורה היו אלה פרעות ספונטניות של ההמון בתגובה להתנקשות, אך למעשה הייתה זו תוצאה של מערכת התעמולה הנאצית המשומנת, אשר ליבתה ועודדה את הפרעות האכזריות ושלהבה את ההמונים.
הנאצים כינו את האירועים בשם "ליל הבדולח" (Kristallnacht) – ביטוי המתאר חלונות זכוכית מנותצים אך מתעלם לחלוטין מ־400 היהודים שנרצחו (כך לפי אחד האומדנים), מאלפי החנויות ובתי הכנסת שנשרפו ונהרסו ומ־30,000 הגברים היהודים שנתפסו ונשלחו למחנות הריכוז. בימים שלאחר מכן נרצחו או התאבדו יהודים נוספים.
אולם פעילות התעמולה הנמרצת של Diewerge לא הסתכמה בהבערת השטח לקראת ליל הבדולח. זו הייתה רק ההתחלה. הוא הפך למומחה בכל הקשור לגרינשפן ולהשפעות ההתנקשות בפום רט. שנה לאחר ההתנקשות פרסם Diewerge ספר חדש בשם "המלחמה נגד השלום: ספר צהוב על גרינשפן ושותפיו" (ובשפת המקור: Anschlag gegen den frieden : ein gelbbuch über Grünspan und seine helfershelfer).
לצורך הכנת הספר הסתייע Diewerge בנציגי חו"ל של התנועה הנאצית והגסטפו. הספר נועד להדגיש את הקשר בין רצח פום רט ובין שאיפתה של יהדות העולם לחרחר מלחמה. הספר תורגם לצרפתית על ידי משרד החוץ הגרמני והופץ בצרפת במטרה לאזן את דעת הקהל על רקע כמות הפרסומים האנטי־נאציים שהפיצו שם ארגונים יהודיים.
בספרו של Diewerge מובאים פרקים על חיי היהודים בגרמניה, תגובתם לרצח וליל הבדולח. חלק גדול מהספר מוקדש להכנות למשפטו של גרינשפן (שבסופו של דבר לא התקיים) ומתייחס לחוק הצרפתי ולטענות הגרמנים בדבר מזימה יהודית. Diewerge מבליט את הקשר של היהדות העולמית לרצח, ואף כותב על המחיר שיש לגבות ממנה.
בספרייה הלאומית שמורים מספר עותקים של הספר. באחד מהם מוטבעת חותמת נאצית של פלוגת הכתבים הצבאיים של ה־SS-Verfügungstruppe, שהיא הזרוע הצבאית של התנועה הנאצית, שהפכה לאחר מכן ל־Waffen-SS. נוסף על החותמת יש בספר הקדשה לקצין SS בשם Gustav Adolf Pogalschnigg לרגל חג המולד של 1940.
הספר עצמו הועלה ל־Wiki Commons ונגיש כאן.
לצד ספרו של Diewerge, צוהר נוסף ומרתק אל אירועי ליל הבדולח מנקודת המבט הנאצית נפתח דרך פריט היסטורי אחר השמור בספרייה הלאומית. מדובר במסמך חשוב שהגיע אלינו לספרייה עם ארכיונו של טוביה פרידמן (2011-1922), צייד הנאצים הידוע. פרידמן, שעבר את השואה, הצטרף ב־1945 למשטרה הפולנית ושימש קצין חקירות במטרה לאתר, לתפוס ולחקור נאצים. את דרכו הוא המשיך בווינה, ושם הביא למעצרם של פושעי מלחמה רבים ואף אסף חומר ארכיוני רב שסייע לאיתור נוספים והעמדתם לדין.
אחד המסמכים שתרם פרידמן לספרייה הלאומית הוא דוח Stimmungsberichte שנכתב בווינה ב-10 בנובמבר 1938, זאת אומרת בזמן הפרעות שהתרחשו שם או מייד לאחריהן. דוחות Stimmungsberichte נכתבו בידי הגסטפו וה־SD (שירותי המודיעין של ה־SS) כדי לתאר את תחושות העם והאווירה ברחוב סביב אירועים שהתרחשו או החלטות שקיבל השלטון. הדוחות נכתבו באובייקטיביות מרבית בשביל לא להטות קבלת החלטות חשובות. הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי, לא אהב את הגישה הזאת וכבר ב־1936 הורה לגסטפו להפסיק את כתיבת הדוחות. אך ב־SD המשיכו לחקור ולפרסם מסמכים על אודות תחושת העם לכל אורך מלחמת העולם השנייה.
ה־Stimmungsberichte השמור באוסף הספרייה מתאר את מה שהתרחש בווינה בליל הבדולח. במסמך מסביר קצין ה־SD המחוזי שהיהודים הוצאו מבתיהם וחלק מהם נעצרו. הסחורות של החנויות בבעלות יהודית רוכזו. היהודים היו בהלם מוחלט ואפילו לא ניסו לעמוד על זכויותיהם. הם כנראה גם כעסו על גרינשפן ומעשיו. בפרעות השתתפו חברי התנועה הנאצית, אבל כדי לטשטש את העובדה שהנאצים עומדים מאחורי הפעילות, הם לא לבשו בגדים או סמלים נאציים. למרבה הפלא רוב האוכלוסייה התנגדה לפרעות ביהודים, ונשמעו גם התבטאויות נגד הפוגרום. ביטויי ההתנגדות לא נבעו מאהבה של תושבי וינה ליהודי עירם, אלא מתוך חששם מהאלימות, ההפקרות והעבירה על החוק ברחובותיהם. לדברי רושם הדוח, הווינאים בעלי לב רך והם לא אוהבים לראות הפתעות מהסוג הזה. הקצין אף ציין את מסקנותיו מליל הבדולח, ולפיהן הפעולה דרשה יותר הכנה מראש וכן תעמולה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את נכונות הווינאים להשתתף בפרעות נגד היהודים.
גרינשפן עצמו הוחזק כאסיר בידיים צרפתיות. עם פרוץ המלחמה הועבר לדרום צרפת, ואפילו ניתנה לו ההזדמנות לברוח מפני הכוחות הגרמניים המתקרבים. אבל הוא התעקש להישאר במעצר צרפתי עד שביולי 1940 הועבר משלטון וישי לידי הגסטפו.
גרינשפן לא הוצא להורג. היטלר וגבלס רצו להשתמש בקלף שנפל לידיהם ולהעמיד את גרינשפן למשפט ראווה מתוקשר במטרה להוכיח לעולם את כוונותיה ההרסניות של היהדות העולמית. Diewerge ומשפטן נאצי בשם פרידריך גרים ניהלו את ההכנות וההסברה לקראת המשפט. אך המשפט נדחה שוב ושוב עד שבמאי 1942 הוחלט לדחותו לזמן בלתי מוגבל, וכך הסתיים העיסוק בנושא. למרות שמועות הטוענות אחרת, הרשל גרינשפן כנראה נרצח בקיץ או סתיו 1942.
גרינשפן הצטער מאוד כששמע כי מעשיו הביאו לרצח של מאות ולהרס המוני בליל הבדולח. ועם זאת יש הרואים בו אחראי להצלתם של כ־80,000 יהודים שבהשפעת האירועים הבינו שמקומם לא בגרמניה ועשו מאמצים עילאיים לברוח ממנה כל עוד יכלו.
