בין הרים ובין סלעים: איך הפך שיר אירוטי ביידיש לשיר ילדים אהוב?

איך הפך שיר על נערה שממתינה לאהובה בביגוד מינימלי לשיר-ריקוד שכל ילדי הגן בישראל מכירים?

1

איור מתוך הספר "עוגה עוגה עוגה - שירי פעוטות", מירה לובה, הוצאת עמרנה

"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת

ומכל הבחורים אותך אני אוהבת".

שירי ילדים הם פעמים רבות לא מה שחשבנו. במקרה שבו אנחנו עוסקים הפעם, מאחורי לא יותר מארבע שורות קצרות, מתחבא סיפור חוצה יבשות ושפות, וגם חוצה קהלים. נכון, שירי ילדים נוטים במידה רבה לפשוט וללבוש צורות וגרסאות, בזמן שהם מתגלגלים בזמן ובמרחב. אבל אין הרבה שירי ילדים ידועים כל כך, שמבוססים דווקא על שיר שהיה מיועד למבוגרים בלבד.

"בין הרים ובין סלעים" הוא בהחלט משירי הילדים הידועים ביותר בעברית. שיר ריקוד שכמעט כל ילד או ילדה שהיו בגן בישראל מכירים. אבל מאחורי שתי השורות הפשוטות מסתתרות לפחות שתי שאלות עיקריות. הראשונה שבהן היא – באיזו רכבת מדובר?

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן ענה על השאלה הזו כשסקר את שירי ירושלים בתקופת המנדט. כך כתב במאמר בנושא: "איזו רכבת היא זו? הרי רכבת העמק לא נסעה בין הרים וסלעים, גם לא הרכבת מיפו לעזה ולקנטרה, וגם לא זו שנסעה מלוד לחיפה. נותרה רק הרכבת לירושלים".

באותו מאמר העלה הכהן את השאלה החשובה הנוספת: מה בכלל הקשר בין הרכבת הזו, לבין הדוברת שמספרת כי "מכל הבחורים אותך אני אוהבת"? באותו מאמר, הכהן גם מסביר.

"מעל סלעים, בין הרים,

טס הוא ברכבת,

מבין כל הבחורים –

אותו אני אוהבת".

הבית שמצוטט כאן הוא קטע מתרגום לעברית של שיר שנכתב בכלל ביידיש. את השיר כתב יוסף רולניק, יליד בלארוס שהיגר לארצות הברית. השיר התפרסם לראשונה בינואר 1908 תחת הכותרת הסתומה "פאָלקס מאָטיוו" ("מוטיב עממי").

1
ציור: עדית פאנק. מתוך הספר "שירי יומולדת, חגיגה ומסיבה" בעריכת אורלי דורון, תמוז בית הוצאה לאור, 1984

גיבורת השיר של רולניק שוכבת במיטתה ומחכה לאהובה שיגיע לבקרה באישון ליל. היא מכבה את הנר הדולק, וממתינה כשרק כותנתה לעורה. קול דנדון פעמון הרכבת שחולפת בסמוך פעמיים ביום מקפיץ אותה, כי היא מקווה שאחת מהן נושאת את יקירה. השיר נכתב בניו יורק, והגיבורה שלנו כנראה גרה בסמוך לתחנת רכבת. כשהאהוב מגיע סוף סוף היא מזנקת מהמיטה "חצי עירומה" ("האַלב נאַקעט") כדי לפתוח לו את הדלת ולבלות עימו את הלילה.

כשפורסם השיר הוא עורר מיד שערורייה קטנה. מבקרי השירה של אותה תקופה טענו שמדובר בשיר וולגרי, שלא לומר אירוטי, בעיקר בהתבסס על השורה "כ'שפּרינג האַלב-נאַקעט אויף פֿון בעט" ("אני קופצת חצי ערומה מן המיטה"). רולניק, צעיר בן 28 שעוד ביקש להיחשב משורר רציני, לקח את הביקורת לתשומת ליבו ושינה את השורה המפלילה. בהדפסה הבאה של השיר בספר שיריו הראשון, כתב "כ'שפּרינג אַ באָרפֿיסע פֿון בעט" ("אני קופצת יחפה מן המיטה"). יש שיגידו שהשינוי בכלל לא גורע מהמטען האירוטי הכבד של הסצינה.

רולניק וחבריו נהגו להתכנס בסלון הספרותי של הזוג ד"ר יחיאל קלינג ואשתו ברטה. בביתם של הקלינגים ברובע הברונקס בניו יורק נהגו להתאסף משוררים, סופרים ואמנים. ברטה, שהייתה זמרת חובבת, הנעימה את זמנם בנגינה ובשירה. אותה ברטה היא שהתאימה לשיר – בשינויי נוסח קלים – לחן שכתבה, והתבסס ככל הנראה על מנגינה רוסית עממית. השיר המולחן התפשט, הופץ, והפך לשיר פופולרי מאוד שנהגו לשיר בכל מקום. הוא גם הופיע בכמה ספרים שליקטו שירי עם ביידיש ומהר מאוד נשמטו מהם שמות המחברים והשיר הפך ל"עממי".

1
ציור: אורה איתן. מתוך הספר "טסה הרכבת – שירים לקטנטנים" בעריכת רבקה בן-אליעזר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996

רולניק לא אהב את השיר שכתב. ראשית, למרות הצלחתו של השיר לא הרוויח ממנו רולניק ולו פרוטה, כך גילה בזכרונותיו. שנית, סיפר רולניק שחבריו ומכריו נהגו לשיר את השיר בפניו בכל פעם שנכנס לאיזשהו חדר. גם תחושותיו שלו כלפי השיר השתנו, וברבות הימים טען שאין לו ערך ספרותי. השיר היה חיקוי של שיר עממי לדבריו. בשלב מסוים, רולניק החל לעזוב את החדר מיד כשהחלו הנוכחים לשיר את הלהיט שיצר. זה לא עזר לו, וחבריו המשיכו לקדם את פניו בשירה עזה של השיר בכל הזדמנות.

ואיך הגיע שיר אהבה מסלוני העיר ניו יורק לפיהם של ילדי גן בישראל? גם את הגלגול הזה מסביר אליהו הכהן במאמרו. את הפרחים יש למסור לחיילי הגדוד השלושים ותשעה של קלעי המלך, הגדוד "האמריקני" של הגדודים העבריים במלחמת עולם הראשונה. רוב מתנדבי הגדוד הגיעו מארצות הברית, ובסוף המלחמה הספיקו לשהות גם זמן מה בארץ ישראל. הם הועסקו בשמירה על הרכבת ועל מסילות הברזל, בילו הרבה בירושלים, וכשהשתחררו בסוף המלחמה הקימו בה את מועדון החיילים המשוחררים.

החיילים האלו הביאו איתם לארץ את השיר של רולניק, שכאמור היה פופולרי מאוד לשירה בציבור, ועסק בנושאים שמדברים אל ליבם של חיילים רחוקים מהבית. אחד מאותם חיילים, שהיה חבר דווקא בגדוד הארצישראלי, היה שמעון דוד יפה. הוא היה שומר, פועל חקלאי, ומאוחר יותר מפקד ב"הגנה". יפה הוא זה שתרגם את השיר מיידיש לעברית. את השורה שבמקור, שמדברת על רכבות שעוברות פעמיים ביום ליד דירת האהובה המחכה לדוֹדהּ ומצלצלות בפעמוניהן, תרגם כך: "מעל סלעים, בין הרים, טס הוא ברכבת, מבין כל הבחורים – אותו אני אוהבת". הלחן המתון והמינורי של ברטה קלינג, מהפסנתרים בחדרי האורחים של ניו יורק, נותר כשהיה.

האזינו לדודאים מבצעים את השיר המתורגם לעברית:

בשלב הזה, מספר אליהו הכהן במאמר, נכנסו לתמונה הגננות הירושלמיות העבריות. בתחילת המאה ה-20 הן חיפשו נואשות שירים וריקודים לילדי הגן. גננת אלמונית, או אולי כמה גננות אלמוניות, לקחו את השיר הקליט והמתורגם, הוציאו ממנו את כל הלהט הרומנטי והאירוטי, ויתרו על העברית המליצית והאזכורים מ"שיר השירים", ונותרו עם בית אחד בעברית פשוטה שעוסק בנסיעת רכבת. כל ילד וילדה דוברי עברית הבינו את המילים של השיר. "את הסולם המינורי שינו למז'ורי", כותב אליהו הכהן, "את המילים 'טס הוא' איחדו ל'טסה', ועשו אותו שיר ריקוד במעגל".

ודאי שמתם לב שבתרגום של שמעון דוד יפה נכתב "מעל הרים, בין סלעים", ואילו בשיר הילדים המוכר שרים "בין הרים ובין סלעים". ייתכן שזה שינוי שנעשה עוד במקור, גרסה שהתפתחה כששרו את השיר המלא, או שהגננות שעיבדו את השיר הסתפקו משום מה במילת יחס אחת בלבד. אבל אפשר להעלות השערה אחרת.

1
ייחוס מוטעה למתתיהו שלם. איור של דוש (קריאל גרדוש) מתוך הספר "100 שירים ראשונים – הספר השני", כנרת בית הוצאה לאור

בחלק מספרי שירי הילדים החדשים יותר מיוחס השיר "בין הרים ובין סלעים" בטעות גמורה למתתיהו שלם. שלם, איש הקיבוצים בית אלפא ורמת יוחנן, היה מחלוצי הזמר העברי וכתב שירים רבים, גם לילדים, אך לא את השיר הזה.

כיצד קרתה טעות זו? למתתיהו שלם יש שיר שנקרא "בין הרים" ונכתב בשנת 1928. הוא נפתח במילים "בין הרים ובין סלעים / קורנת שמש תום", ואין בו שום רכבת, רק גדי בן-יום. בהחלט ייתכן שהדמיון בשורות הפתיחה (ואולי גם במשקל, נסו לשיר את השורות שציטטנו לעיל) יצר את השינוי במילים, ואת הבלבול בייחוס שניתן לו על שיר הרכבת.

אם תרצו להעיר, להוסיף או לתקן, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

 

לקריאה נוספת

אליהו הכהן, "עשר השנים הראשונות: משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט, תרע"ח-תרפ"ח", מתוך הספר "ירושלים בתקופת המנדט", בעריכת יהושע בן אריה, יד יצחק בן צבי, 2003, עמ' 498-473.

דוד אסף, "בין הרים ובין סלעים: גלגוליו של שיר אהבה ביידיש", בלוג "עונג שבת", 28 בדצמבר 2011.

ג'ו עמר ויצחק בן צבי שרים "מעוז צור"

מה עושה שירת פיוט אשכנזי בהדלקת נרות בסגנון יהדות מרוקו?

מאת: ד"ר עמליה קדם

באוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית שמורות הקלטות שידור של קול ישראל מן השנים הראשונות למדינה. קול ישראל, התחנה היחידה של אותם הימים, שימשה כלי להפצת ידע וגם להנחלת שפה, מסורת ותרבות. האזנה להקלטות משנות החמישים של המאה העשרים חושפת דקויות של יחסים בין קבוצות חברתיות ומאירה מאמצים מכוונים שנעשו לבניית חברה ישראלית חדשה בארץ.

פריט מעניין אחד מן האוסף הזה הוא תקליט שידור שעליו נרשם בכתב יד "הדלקת נרות ומעוז צור, הוקלט בבית הנשיא 1957" (ההעתקה על התקליט נעשתה בינואר 1958).

המבצעים הם הזמר ג'ו עמר ומקהלת "שיר מזמור" בניצוח יוסף בן ישראל. את הזמרים מלווים אקורדיון, תוף וכלי פריטה שנשמע כמנדולינה או עוּד. כלי זה פותח את ההקלטה באלתור חופשי ואז נכנס קולו הבהיר והמוכר של ג'ו עמר ושר בסלסול ארוך את שתי הברכות "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". בתום שתי הברכות עונה המקהלה יחדיו "אמן" ופוצחת בשירת "הנרות הללו". את ההקלטה מסיימת שירת "מעוז צור" בלחנו הידוע ביותר בארץ.

על התקליט מצוין רק "נעימה מזרחית – עבוד, בן ישראל" ללא מידע נוסף על מקור המנגינות. עם זאת, מן המידע הרשום על המדבקה העגולה שעל התקליט ומן ההקלטה עצמה אפשר ללמוד לא מעט. ראשית, סגנון שירתו של ג'ו עמר, שעלה ממרוקו רק שנה או שנתיים קודם לכן, הוא טיפוסי לשירה האנדלוסית. עשיר, מסולסל, מלודי ורך. אפשר שליוסף בן ישראל הייתה יד בעיבוד. אחרי הכל, רק שנים אחדות קודם לכן הוא הקים בקול ישראל את המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית ופעל נמרצות לקידום מוזיקאים מזרחיים צעירים – ביניהם הזמר הצעיר ג'ו עמר. אך נוסח הברכות בבסיסו מתאים למסורת השירה המרוקאית וכנראה היה הנוסח המוכר לעמר מהבית.

את מנגינת השיר "הנרות הללו" לא מצאנו עד כה במקורות מוקדמים יותר, אבל הוא מופיע בהקלטות מאוחרות יותר של ג'ו עמר בקול ישראל, וכן בתקליט שהוציא ב-1960 בשם "פרקי חזנות מזרחיים". כלומר, כנראה שזהו לחן שעמר הביא איתו ממרוקו או הלחין בעצמו.

מיד אחרי סיום השיר הזה, שרה המקהלה את הפיוט המקובל "מעוז צור" בלחנו המפורסם והמוכר ביותר בארץ, ובהאזנה זהירה ניתן לשמוע גם את ג'ו עמר משתתף, אם כי בשירה בקול נמוך ולא בולט.

לכאורה, אין שום דבר משונה. מה מוכר ומקובל וצפוי יותר מלסיים הדלקת נרות ממלכתית בשירת מעוז צור בלחן הידוע? זאת ועוד, שיטוט קל בין הקלטות קול ישראל שבספרייה מעלה שקיימות לא מעט הקלטות כאלה, באותה תקופה וגם מאוחר יותר, עם חזנים וזמרים אחרים כמו יגאל בן חיים או אורי שבח, שבהן שרים הדלקת נרות בסגנון ספרדי או מזרחי עם מקהלה ואף תזמורת ומסיימים ב"מעוז צור".

אלא שהפיוט "מעוז צור", הוא פיוט אשכנזי! מקורו באשכנז, כלומר גרמניה וסביבתה. מילותיו, המתוארכות לתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה) מתארות פרקים בתולדות העם היהודי, מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים ומביעות תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו. צורת הפיוט – הבתים, השורות והחריזה – מעידה על שילוב של יסודות פייטניים אשכנזיים וספרדיים, כתוצאה מן ההשפעה של שירת ספרד באותה תקופה על הפיוט האשכנזי. על אופן כתיבת הפיוט ותארוכו אפשר לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור" (המעיין, טבת תשע"ד, עמ' 9 – 21).

פיוטים רבים נכתבו בימי הביניים אך ברוב המקרים איננו יודעים באיזה לחן שרו אותם. לעתים ניתן לשחזר לחן שיש לו גרסאות רבות, על סמך תפוצתו בקהילות שונות שיצאו מאותה מסורת והמשיכו אותה. במקרה של "מעוז צור" נעשו מחקרים משווים שאיתרו את מקור הלחן במנגינות עממיות או דתיות מגרמניה ובוהמיה של המאה ה-16, אולי אפילו ה-15. יש טוענים שתחילת הלחן לקוחה ממזמור מהכנסייה הלותרנית, והמשכו משני שירים עממיים. ניתן לקרוא על כך ביתר פירוט במאמרו של חנוך אבנארי "נעימת "מעוז צור" – חידושים בתולדותיה" (כתב העת תצליל מס' 7, תשכ"ז) וגם בבלוג של דוד אסף גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור' ("עונג שבת" 29 בנובמבר 2013).

זאת ועוד. בכתביהם של חזנים אשכנזים מן המאה ה-19 אנו מוצאים עדויות מובהקות לכך שהיה מקובל לשלב את מנגינת מעוז צור בתוך התפילה בימי החנוכה: במלים "הודו לה' כי טוב" או "אנא ה' הושיעה נא" בתוך תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החג, בברכת כהנים, בפיוט לכה דודי בשבת חנוכה, ועוד ועוד. הנה לדוגמה קטע מן הספר "שירי בית ה'" של החזן הירש ויינטראוב מלייפציג, 1859:

הליטורגיה האשכנזית משופעת במנגינות שהן ייחודיות לתאריכים, לתקופות ולאירועים בלוח השנה העברי. מנגינות ייחודיות אלה מתפקדות כמסמנים מובהקים, והשימוש בהן בתפילה מסמן לקהילה שהחודש, החג או האירוע קרבים ובאים או כבר הגיעו. חוקר המוזיקה היהודית, א"צ אידלסון כותב בספרו מ-1929 על לחנים של פיוטים "עונתיים" כאלה, ששימשו למשל לשירת "לכה דודי" בשבתות לפני תשעה באב (לחן "אלי ציון"), פסח (לחן "אדיר הוא") או חנוכה (לחן "מעוז צור" – זה המוכר לנו עד היום).

כעת, משביססנו את מקורו וזהותו האשכנזיים של הפיוט מעוז צור, עלינו לחזור אל ג'ו עמר והמקהלה המזרחית "מזמור שיר" ולשאול – מה עושה פיוט אשכנזי כל כך בביצוע של זמר ומקהלה מזרחיים? האם העובדה שמדובר בהדלקת נרות בבית הנשיא – יצחק בן צבי, שהיה ידוע כחוקר יהדות המזרח – השפיעה על הבחירה לשלב מסורות ספרדיות ואשכנזיות? ואולי בכלל הלחן הזה היה מוכר ליהודי צפון אפריקה דרך בתי הספר של אליאנס, שמוריהם באו מאירופה, או שליחים לבתי כנסת או לתנועות נוער? זהו נושא מרתק שראוי למאמר נפרד.

אפשר גם שהלחן הזה הוא בפשטות מוצלח מאוד, פשוט וקליט ועובדה היא שעל אף שקיימים לו לחנים אחרים (אפילו לג'ו עמר בתקליטו המסחרי יש לחן אחר, שהלחין יוסף בן ישראל) לא קמו לו עד היום מתחרים שאיימו על בכורתו ובלעדיותו.

מה שבוודאי ידוע לנו הוא, שבמהלך תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, הייתה מגמה להפיץ ניגונים, ישנים וחדשים, שיוכלו לשמש במוסדות החינוך ובתנועות הנוער ולהנחיל אותם באופן פעיל לציבור. יש מקום לשער ששירת "מעוז צור" בניגון האשכנזי המוכר, בהדלקת נרות ייצוגית בבית הנשיא בירושלים, ששודרה לציבור בישראל ברשת הרדיו היחידה – קול ישראל – השפיעה על תפוצתו של הלחן הזה בקרב תושבי המדינה הקטנה והמתפתחת והייתה שלב חשוב בהפיכתו מ"אשכנזי" ל"ישראלי".

העם הצ'רקסי בישראל: מהרי קווקז לגליל

הצ'רקסים – המכונים בפיהם "אדיגה" – הם אחת מקהילות המיעוט המעניינות והייחודיות ביותר בישראל | הקהילה הצ'רקסית בארץ מצטיינת בשימור המורשת, האתוס והתרבות הצ'רקסיים, כפי שהיו עוד בטרם גורשו ממולדתם בהרי קווקז במאה ה-19 | היישוב הגדול שלהם בארץ, כפר קמא, הוא אחת הדוגמאות היפות והמעניינות ביותר להתיישבות מקומית בסוף המאה ה-19

גברים צ'רקסים ישראלים בתצוגה בכפר קמא, לבושים בחליפת הלוחם המקובלת בקווקז. הדגל בתמונה הוא הדגל הצ'רקסי, 12 כוכבים מעל שלושה חצים

בואו לבקר במרכז למורשת הצ'רקסית בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

כל ילד שגדל במערכת החינוך הישראלית התחנך על האתוס הישראלי, ובתוכו – גם ימי הזיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, ועוד מועדים ותאריכים רבים ושונים. אולם בשני בתי ספר תיכוניים בישראל, כדורי וסאסא, שניהם בגליל, מציינים מועד נוסף: יום הזיכרון לרצח-העם הצ'רקסי והגליית העם הצ'רקסי ממולדתו. הסיבה שמציינים את יום הזיכרון הצ'רקסי בבתי ספר אלה היא שהם משרתים את תושבי הכפרים הצ'רקסיים כפר קמא וריחניה, בהם מתגורר הרוב המוחלט של האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל. מדובר באחת מקבוצות האוכלוסייה הייחודיות ביותר בישראל, וחרף גודלה המוגבל – היא תופסת מקום חשוב בהיסטוריה המקומית ובכלל.

מהרי קווקז לצפון ארץ הקודש: הצ'רקסים כעם גולה

הצ'רקסים – או כפי שהם מכנים את עצמם בלשונם, "אַדִּיגֵה", הם עם שמוצאו בצפון-מערב הקווקז, חבל ארץ השוכן מזרחית לחופי הים השחור, בין רוסיה, תורכיה ואיראן. הם חיו במולדתם בחופש יחסי מבלי להקים "מדינה", ולרוב מחלקים אותם ל-12 שבטים שונים (על-אף שבפועל היו כנראה תתי-קבוצות נוספות). כלל הצ'רקסים ראו עצמם כבני האדיגה החל מסוף המאה ה-18. הרוסים, במטרה לספח את הקווקז ולהושיב בו אוכלוסיות אחרות, ניסו לכבוש את האזור, וההתנגדות הצ'רקסית לקולוניזציה הרוסית נמשכה כמאה שנים. קשייהם של הרוסים בסיפוח האזור הביאו אותם לפעולות קיצוניות, ובשלבים האחרונים של המלחמה ( 1860-1864) הרוסים שרפו מאות כפרים וערכו טיהור אתני בכלל האוכלוסיה הצ'רקסית. רוב הניצולים הוגלו מהקווקז, וכמיליון מהם מצאו מקלט בשטחי האימפריה העות'מאנית, בין היתר בארץ-ישראל.

הקווקז. מולדתם של הצ'רקסים

שלוש התיישבויות צ'רקסיות עיקריות בארץ-ישראל היו בזמנו, מהן נותרו שתיים: כפר קמא וריחניה. היישוב הצ'רקסי הסמוך לחדרה ננטש בגלל מחלת המלריה. אזור הגליל התחתון המזרחי, שם נוסד כפר קמא, היה במהלך המאה ה-19 תחת שליטה בפועל של שבטי בדואים. השלטון העות'מאני ניסה לכפות את מרותו על האזור בדרכים שונות, יישב במקום מוגרבים שברחו מאלג'יר ושלח גדודי כורדים להתעמת עם הבדואים, ללא הצלחה. הצ'רקסים היו אלה ששינו את פני הדברים – וכך פתחו פתח גם להתיישבות היהודית באזור, כעשרים שנה אחרי בואם. מכלול "הכפר הישן" בכפר קמא יוסד בשנת 1878, והוא משקף את התנאים שהיו אז בארץ. בקווקז הכפרים הצ'רקסים נבנו על פני שטחים רחבים, בחרו הצ'רקסים בבנייה בניתן לכנותה "כפר חומה": הבתים צמודים זה לזה ויוצרים חומת מגן סביב האזורים הציבוריים של היישוב, לצורכי בטחון והגנה. כפר קמא הוא אחת הדוגמאות המרשימות ביותר ששרדו בארץ-ישראל לבנייה מקומית מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

הצ'רקסים היוו 'סוכני מודרניזציה' בכל מקום אליו הגיעו. מלבד הגליל, הם הקימו 13 יישובים במרכז הגולן, התיישבו בעבר-הירדן ובה כוננו את העיר עמאן המודרנית. הם הביאו איתם טכניקות מתקדמות של בנייה ועבודה בעץ ומתכת, משק מעורב, ושילבו זאת גם סגנונות בנייה ומחייה אירופאים, כגון "רעפי מרסיי" המפורסמים שעדיין ניתן לראותם בכפריהם. כפר קמא הפך למרכז אזורי חשוב בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט. באזור מרכזי של הכפר 'הישן' נבנתה תחנת קמח מודרנית, שבה נפגשו כלל תושבי האזור: ערבים פלאחים, בדואים, יהודים וכן הצ'רקסים המקומיים. במלחמת 48' בחרו הצ'רקסים להילחם לצד היהודים, ומאז הם מגויסים לשירות בטחון חובה.

צ'רקסים בכפר קמא, שנות ה-60. שניים מהם חבושים בכובע "קלפק" האופייני למרחב של הקווקז ומרכז אסיה, ואחד עטוף בכאפיה. מתוך ארכיון בוריס כרמי

הצ'רקסים הם עם ולא "עדה" כפי שלעתים מכנים אותם. הם קהילת מיעוט לאומית בישראל, מקיימים קשר אמיץ עם קרוביהם בארץ ובחו"ל, ולרגע לא שוכחים את הרצון שלהם לשוב למולדתם. בה בעת הם גם ישראלים לכל דבר המשולבים בכל תחומי החיים בארץ. למרות שהאוכלוסייה הצ'רקסית בישראל מונה בימינו כ-5,000 איש בלבד (מתוך כמה מיליונים בפזורה הצ'רקסית), היא אולי המתקדמת ביותר בשימור המורשת הצ'רקסית הענפה, את זיכרון רצח העם והגירוש ממולדתם, שמצויין ביום הזיכרון שלהם, ה-21 במאי. מעבר לכך, בראש ובראשונה, משמרים הצ'רקסים בישראל את שפתם, ה"אדיגית". מדובר בשפה שהועלתה על הכתב וקיבלה אותיות רק במאה ה-19, עד אז הייתה שפה מדוברת בלבד (אם כי לצ'רקסים הייתה בעבר גם מערכת סימונים גרפית מפותחת וייחודית, שנשתמרה כיום בעיקר בסמלי המשפחות השונות); יש בה לא פחות מ-64 עיצורים והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים בהם לומדים הצ'רקסים. כל ילד צ'רקסי לומד עברית, אנגלית, אדיגית וערבית, ויש גם כאלה שלומדים רוסית ותורכית. בתי הספר בכפר קמא ובריחניה הם כנראה היחידים בעולם בהם התלמידים מוסלמים ושפת הלימוד היא עברית.

תלמידי בית ספר בכפר קמא ביום הדגל הצ'רקסי. צילום: חן ברם

ה"אדיגה ח'אבזה" והאתוס הצ'רקסי: היו ונותרו "עזי נפש"

רוב הצ'רקסים הם מוסלמים סונים. הם קיבלו על עצמם את האסלאם בשלב מאוחר יחסית, ולפני כן היו נוצרים, ולפני כן – גם פגאנים. למרות זאת, בין אם מוסלמים ובין אם נוצרים, לצ'רקסים יש קוד התנהגות אחד שמנחה את האופן בו הם חיים, והוא נקרא "ח'אבזה". זהו מכלול של חוקים, קודקס, שמנחה אותם כיצד לנהוג ביומיום, והשפעתו רבה על עיצוב החינוך, ההתנהגות והערכים הצ'רקסיים. כמו כן, לאדיגים יש מיתולוגיה משלהם, אותה הם ממשיכים להעביר מדור לדור, ובה גיבורי-תרבות, סיפורי עם ודמויות הכרוכים באפוס שלם – המספר את סיפור ה"נארתים", גיבורי-העם הצ'רקסים.

צ'רקסי בלבוש מסורתי בכפר קמא, שנות ה-70. ארכיון בוריס כרמי

המילה "אדיגה" פירושה "האדם כליל המעלות", וכשאומרים "אדיגה ח'אבזה" – הכוונה היא לאופן בו צ'רקסי אמור להתנהג. ההקפדה על דרך החיים הזו חשובה מאוד, ומי שלא מכבד את הקוד מנת חלקו היא ה"חינאפ" – הבושה. הח'אבזה מנחה את החינוך, כללי החברה והכבוד, נישואים, טקסים והתנהגות יומיומית. רוב הצ'רקסים מעדיפים להתחתן בינם לבין עצמם ולהמשיך כך לשמר את האתוס שלהם. לצד זאת, ממשיכים הצ'רקסים בשימור המוזיקה והריקוד המסורתיים שלהם. הבגדים המסורתיים – ובראשם ה"צ'רקסקה", חליפת הלוחם הצ'רקסית שבחזיתה תאים מיוחדים לקליעים, שהפכה מקובלת בקרב עמים רבים אחרים בקווקז – משמשים בעיקר לריקוד המסורתי-צ'רקסי.

ילד צ'רקסי בכפר קמא לבוש בחליפת "צ'רקסקה" מסורתית, ועל חגורתו פגיון קווקזי. שנות ה-70, ארכיון בוריס כרמי

הצ'רקסים השתלבו בחברה הישראלית בדרכים רבות. בעבר רבים מהם שירתו שירות קבע בכוחות הבטחון, מעבר לשירות החובה. רבים אחרים משולבים בכלל ענפי המשק, ובכלל זה חוקרות ומדעניות, אנשי חינוך ועובדי תעשיה. רבים יוצאים ללמוד באוניברסיטאות, אבל רובם בוחרים לשוב להמשיך לחיות בכפרים שלהם, כדי על הזהות הלאומית והתרבותית. הצ'רקסים משתלבים בחברה הישראלית גם בספורט: קפטן נבחרת ישראל בכדורגל הוא בִּיבַּרְס נַאתְכוֹ, צ'רקסי מכפר קמא; בת דודו נילי נאתכו ז"ל הייתה שחקנית כדורסל מבטיחה שהובילה את הקבוצות בהן שיחקה, מכבי רעננה ואליצור רמלה, לזכיות בגביע ואליפות המדינה. היא נהרגה בתאונת דרכים בעודה צעירה. האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל בולטת בזכות אחוזי ההשכלה העל-תיכונית הגבוהים שלה, ובשנים האחרונות אף מפותחת תכנית לימודים מיוחדת לצ'רקסים בארץ.

כפר קמא: נוף יוצא דופן במרחב הישראלי

בתחילת המאה ה-20, בה כבר עמדו על תילן חוות ומושבות יהודיות בגליל, הגיעו אנשי העלייה השנייה להבנה חשובה: לא מספיק שהעבודה תהיה עברית; גם השמירה צריכה להיות עברית. ואולם, מול הרצון לשמירה עברית עמדה מסורת לפיה הצ'רקסים של הגליל תפסו מקום מרכזי בשמירה באזור הגליל התחתון. דוד בן גוריון, שהגיע למושבה העברית סג'רה בה הוקם ארגון השמירה בר-גיורא (לימים "השומר") מציין בזכרונותיו את תכונותיהם של הצ'רקסים השכנים מכפר קמא, "התקיפים ועזי הנפש, מצויינים בגבורתם ובאומץ רוחם", ומצטט את האמרה הערבית הידועה אודותיהם: "פיש אכבר מן צ'רקס": אין גדול מהצ'רקס". לימים הצליחו אנשי "השומר" לכונן שמירה עברית בגליל, ואף זכו לכבוד מהצ'רקסים, אחרי שהראו להם את שווים.

ריקודים צ'רקסיים מסורתיים במרכז המורשת בכפר קמא. צילום: שיר אהרון ברם

כפר קמא בנוי על חורבות כפר ביזנטי עתיק, והמסגד בו בנוי בשילוב אבני בזלת, בסגנון שנשאב מתקופה אחרת בה היו צ'רקסים בארץ-ישראל – התקופה הממלוכית. הממלוכים היו עבדים-צבאיים באימפריה המוסלמית, ובשלב מסוים הצליחו להפוך את עצמם לשליטיה. השליט הממלוכי המפורסם ביותר היה ביברס, ועל שמו קרוי קפטן נבחרת ישראל, אותו הזכרנו בפסקה הקודמת. בסיור בכפר הישן כדאי לשים לב לפרטים, לצורת הבנייה של הבתים, ובעיקר – לנסות ולדבר עם המקומיים, רובם ככולם מסבירי פנים. מומלץ מאוד גם לטעום ממטעמי המטבח הצ'רקסי שאפשר לרכוש בכפר, ובראשם הגבינה הצ'רקסית והמאפים המסורתיים. בכפר קמא פועל כיום מרכז מורשת צ'רקסית ולצדו מוזיאון נוסף, בהם ניתן לראות את האופן בו האדיגים מנציחים את ההיסטוריה שלהם ומשמרים את תרבותם.

"חלוז'", מאפה צ'רקסי מסורתי, מוגש בעיד אל-פטר בכפר קמא, מהמטבח של למעאן נאש

מכפר קטן ברוסיה לחווה חלוצית בגליל: סיפורה של משפחת דוברובין

יואב דוברובין, חקלאי מרוסיה, עלה עם משפחתו לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-20 | משפחת דוברובין הייתה חלק מגרי-הצדק, קבוצת משפחות רוסיות שהמירו את דתן ליהדות ועברו לארץ כדי לחיות חיי חקלאים יהודיים | שמונים שנים אחרי, הפכה אחוזת המשפחה למוזיאון ומרכז מבקרים המנציח את חיי החלוצים שחיו באזור

בואו לבקר באחוזת דוברובין בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

לקראת סוף המאה ה-19 התגלה בכפר קטן בסמוך לעיר הרוסית סרטוב מחזה יוצא דופן: גדוד של קוזאקים, שהתכוון לפשוט על הכפר ולתקוף כמה משפחות של "מתייהדים" רוסיים, עוצר את דהירתו הפרועה. מנגד הלכו תושבי הכפר, שכונו " סוּבּוֹטניקים", ובראשם אדם מבוגר, לבן זקן, ובידו ספר תורה גדול. אחריו הלכו בני ביתו ושכניו, וכולם יחדיו מזמרים בחרדת-קודש מזמורי תהילים. הקוזאקים, שנחשבו לנועזים ביותר מבין החיילים הרוסיים, עמדו ובהו בהם, קפואים, במקום לתקוף. לבסוף קרא המפקד בקול גדול "שק נזד" (רוסית: לסגת), והגדוד פנה עורף ודהר משם, מותיר את היהודים ללא פגע.

סיפור זה סופר ודובר ברוסיה שנים רבות, כיצד קבוצת איכרים רוסיים שהחליטו להמיר דתם ליהדות, הצליחו לחמוק מתקיפה של גדוד קוזאקים בזכות אלוהי ישראל ששמר עליהם. אותה משפחה שהובילה את התהלוכה, היא משפחת דוברובין, הגיעה בשנת 1909 ליסוד-המעלה בעמק החולה, ובראשה אב המשפחה, יואב דוברובין (לשעבר אנדריי). חמורי סבר ורציניים הגיעו הדוברובינים לאדמות שרכשו בסמוך למושבה, ויחד איתם הביאו ציוד חקלאי, ידע בהקמת משק ובעבודה חקלאית לסוגיה, וספר תורה אחד, אותו ספר שהחזיק בידיו יואב בתהלוכה מאגדת הקוזאקים. הספר נמצא עד היום בבית הכנסת ביסוד המעלה. בין אם האגדה נכונה ובין אם לא, היא הפכה לחלק מהפולקלור שליווה את הגעת משפחות הרוסים היהודים לישראל.

יואב ורחל דוברובין. התמונה באדיבות משפחת אורני

משפחת דוברובין הייתה אחת הדוגמאות הבולטות לעלייתם של גרי הצדק הרוסים (שכונו בטעות "סובוטניקים") למושבות הגליל בארץ-ישראל. גרי הצדק היו למעשה חלק מתוך קבוצה מגוונת של איכרים רוסים-נוצריים, שעברו תהליך של התקרבות ליהדות והחלו לקיים מנהגים יהודיים שונים, וכונו בשם עממי "סובוטניקים". מקור המילה ברוסית: "סובוטה", שמשמעה "שבת", והכינוי הוצמד לקבוצות של נוצרים שהחלו בשמירת מצוות שונות, בראשן שמירת שבת. רוב משפחות גרי-הצדק שעלו לארץ עברו תהליך "הפוך" של גיור: קודם כל החלו לשמור מצוות יהודיות ולקיים מנהגים שונים, ורק לאחר תקופה בה אימצו לעצמם אורח חיים יהודי בקנה מידה זה או אחר, עברו גיור "כהלכה".

סובוטניקים? לא, גרי צדק

משפחת דוברובין הייתה אחת המשפחות המייצגות והבולטות בין משפחות גרי-הצדק שעלו לארץ. יואב אורני, נינו של יואב דוברובין (שנקרא על שמו), מספר שהעלייה לארץ-ישראל נעשתה מסיבות דתיות גרידא, במקביל למפעל הציוני ושליחיו שעסקו בקידום העלייה לארץ ישראל באותן שנים. יואב דוברובין עבר גיור כהלכתו עוד לפני שעלה לארץ, והוא ומשפחתו חיו כיהודים בשנותיהם האחרונות ברוסיה. תהליך ההמרה ליהדות היה מורכב עבור כל הצדדים באותה תקופה: מצד אחד, הבחירה של רוסי נוצרי להמיר דתו לזו של היהודים הנרדפים הייתה החלטה לא פשוטה ואמיצה. מהצד השני, עמדו היהודים וחששו שמא יראו אותם השלטונות הנוצריים כמגיירי רוסים, ועלולים להגיב בפוגרום והגבלות קשות. הייתה זו אחת הסיבות שהסובוטניקים לסוגיהם, כולל גרי-הצדק כמשפחת דוברובין, החלו לקיים מצוות עוד בטרם עברו גיור.

"יצחק, בנו השני של יואב דוברובין, גויס לצבא הצאר. היה חשש כבד שיצחק לא יוכל לשמור כשרות בצבא. זה היה הקש האחרון מבחינת יואב דוברובין, שהחליט לעלות לארץ ישראל עם כל משפחתו כדי לחיות חיים יהודיים", מספר הנין יואב אורני. אורני מספר כיצד הגיע יואב דוברובין לקסרקטין בו שירת בנו, שיחד את המפקד, ולקח איתו את בנו על-מנת להמשיך יחד לארץ-ישראל. "בדרך לארץ פגשו הדוברובינים כמה יהודים שניסו לעלות לארץ וחזרו, והם הזהירו מפני התנאים הקשים בארץ. בתגובה אמר יואב לבני משפחתו, "עזבו את היהודים האלה, אנחנו נעלה לארץ ישראל ושם יהיה ביתנו". הם היו חקלאים מנוסים ואמידים, שעלו לארץ כדי להמשיך באורח חייהם היהודי בכל מחיר.

יואב דוברובין בביקור ברוסיה לאחר שעלה לארץ, 1910. ניתן לראות שדוברובין חובש כובע "פז" עות'מאני כמיטב האופנה הישראלית באותן שנים. אוספי ביתמונה, הספרייה הלאומית

חקלאים קשוחים בדרכם לארץ-ישראל

סיפור העלייה של משפחת דוברובין מאפיין את הגישה עמה הגיעו בני המשפחה לארץ ישראל: הם לא הגיעו לחפש נוחות ופינוק, אלא לבנות לעצמם בית בטוח, ודבר לא יסיט אותם ממטרתם. באותה תקופה, ימי העלייה הראשונה, התקשו העולים והחלוצים הציוניים להתמודד עם התנאים הקשים בארץ ועם דרישות החיים החקלאיים, כמו גם עם התחרות וההתנגשויות עם הערבים המקומיים. "רובם אינם מסוגלים להיות איכרים פשוטים, לעבוד עבודה קשה ולהסתפק במועט", כתב בזמנו אחד העם על אנשי העלייה הראשונה. גם משה לייב ליליינבלום החזיק בדעות דומות, והצביע על בעיה נוספת: אנשי העלייה הראשונה לא החזיקו במספיק ידע במלאכות הנדרשות לחיי חקלאי – חרישה, זריעה ועבודות אדמה שונות. לתוך הפער הזה נכנסו גרי הצדק שעלו לארץ מרוסיה, וגם אם לא הגיעו למען המפעל הציוני, הפכה נוכחותם למבורכת עבור חקלאי ארץ-ישראל. בתחילה גם נתקלו בהרמת גבה ואף התנשאות מצד היהודים השורשיים, שהתקשו להתמודד עם הנוצרים-לשעבר שהמירו את דתם. גרי-הצדק התפללו במקרים מסוימים ברוסית לצד העברית, והביאו עמם כמה מנהגים שהתייחדו מול המסורות בארץ; אולם עם השנים גם הבדל זה היטשטש או התקבל.

אחוזת דוברובין. קרדיט תמונה: Tomer hu

שנים ספורות לאחר שהגיע לארץ לראשונה, חזר יואב דוברובין לביקור-מולדת ברוסיה, וכשחזר הביא איתו ציוד חקלאי רב, שהצטרף לידע הגדול שלו בעבודות השדה. שלא כמו רוב אנשי העלייה הראשונה, היה דוברובין איכר ותיק, רגיל בעבודה קשה ובתנאי מחסור. בשנת 1909 ולאחר כמה שנים במושבות שונות בארץ-ישראל, רכש דוברובין שטח הסמוך ליסוד-המעלה (השטח הוצע לו בחינם אולם הוא סירב לקבלו כמתנה) ובו הקים את אחוזת דוברובין, אחת מהדוגמאות היפות והמייצגות למשק חקלאי ארצישראלי באותה התקופה ובכלל. האחוזה נבנתה בסגנון אירופאי ישן, כמו מצודה; מבניה מקיפים חצר פנימית ומחוברים ביניהם כמו חומה, כך שהחצר מוגנת מכל פלישה. בפנים הקימו בני דוברובין את אחד המשקים החקלאים המפוארים והמשגשגים ביותר בארץ ישראל דאז. שוורים, פרות, אווזים, סוסים ועופות חיו בבית דוברובין, בו גידלו גם תבואה וחיטה, עצי פרי וגידולים חקלאיים שונים. באחוזת דוברובין חיה המשפחה המורחבת, לצד עובדים שהצטרפו למשק וקיבלו גם הם מגורים בשטח.

תעודת הוקרה בה זכתה משפחת דוברובין מטעם המנדט הבריטי, על גידול גרגרי החומוס הגדולים ביותר בארץ. באדיבות משפחת אורני

הטרגדיה

יואב דוברובין עלה לארץ בהיותו אדם מבוגר, מעל גיל 70, וזכה במידה רבה להגשים את חלומו. החווה שהקים הפכה למופת של משק מקומי וזכתה בפרסים מהשלטונות בארץ על הישגיה. דוברובין עצמו חי עד לגיל המופלג של 104 שנים, אולם משפחתו נפגעה קשות ממחלות שונות לאחר שעלתה לארץ ישראל והוא נאלץ לקבור רבים מצאצאיו. באותה תקופה, שלהי השלטון העות'מאני בארץ, התגוררו רוב המקומיים רחוק-רחוק מהאזורים מוכי המלריה. אולם המתיישבים הציוניים הקימו את יישוביהם בלית ברירה בתוך תחומי ההשפעה של המחלה, וכמוהם – גם גרי הצדק שהגיעו להתיישב בגליל. וכך, לצד קשיי קליטה אחרים כמו זרות לחברה היהודית-ישראלית המקומית ושורשים דתיים שונים, נאלצו גרי הצדק גם להיאבק על בריאותם.

מחלת המלריה, שהועברה על-ידי יתושי אנופלס שהתרבו בביצות הגליל, הכתה קשות במשפחת דוברובין. בסמוך לאחוזתם הייתה ביצה קטנה שחוקרי המלריה באזור כינו "ביצת דוברובין" וממנה הגיעו היתושים והמחלה לאחוזה. בתחילה נפל למשכב ומת בנו של יואב, יעקב, ואחריו נפטר גם בנו הבכור אברהם. גם שלושה מנכדיו של יואב דוברובין נקברו בעודם צעירים לאחר שחלו ומתו. דוברובין, שהתמודד ביד חזקה ובאומץ רב עם המחלה, לצד ניסיונות גניבה ופריצה לתוך אחוזתו, נאלץ לבסוף לוותר. בלית ברירה עזב את אחוזתו ועבר לגור בראש פינה, בעוד בנו יצחק נשאר לשמור על המשק. יואב דוברובין קיבל, יחד עם אשתו, חלקת אדמה והקים בה משק קטן נוסף, אולם גם שם הכתה בהם המלריה. טרגדיה גדולה זעזעה את המשפחה כשצעיר בניו של יואב, אפרים, חלה ומת. אחריו נפטרה גם כלתו של דוברובין ולבסוף גם אשתו, רחל. דוברובין עצמו נאסף אל אבותיו בשנת 1935, בגיל 104.

עזרא אורני, נינו של יואב דוברובין, ליד מצבתו של יואב דוברובין בראש פינה. על אמו של עזרא, בת שבע, נכתב השיר "רקפת" של לוין קיפניס. באדיבות משפחת אורני

אחרית דבר

משפחת דוברובין, כמו שאר משפחות גרי-הצדק שעלו לישראל בתחילת המאה ה-20, התמזגה לתוך החברה היהודית בארץ. יצחק דוברובין, בנו של יואב שנשאר בחווה אחרי עזיבת אביו, המשיך להתגורר בה עד שנות ה-60. בשנת 1968 עזב לבסוף את האחוזה והוריש חלקים ממנה לקרן הקיימת לישראל. לאחר כ-20 שנה הוקמה עמותה מיוחדת שעסקה בשחזור החווה המפוארת והחיים שהיו בה, והוקם באחוזה מוזיאון שמשחזר את אורח החיים, העבודה החקלאית וצורת ההתיישבות החלוצית של משפחת דוברובין. במסגרת פרויקט השחזור שוקמו מבני האחוזה, הבאר, הבוסתן, הריהוט והציוד החקלאי המקומיים, ושוכנו במקום חיות משק. כמו כן הפך המקום למרכז תיעוד ושימור עבור מושבת יסוד המעלה הסמוכה. מרכז המבקרים פתוח כבר משנת 1986, ונחשב לאחד מאתרי השימור המושקעים והמצליחים בארץ.

לוגו מוזיאון בית דוברובין, המראה את המבנה הייחודי של האחוזה