הדפס מתצלום של קבוצת ילדים בירושלים עומדים תחת שקדיה. הדימוי הוא מראשית העשור השני של המאה העשרים. אוסף הגלויות בספרייה הלאומית
1. את השקדיה (או "שקדייה" בכתיב מלא) – היא עץ השקד – הביא לשפה העברית ככל הנראה משורר הילדים לוין קיפניס. קיפניס עשה שימוש במונח "שקדיה" בשירו "לשנה טובה, שקדיה". השיר פורסם כשיר-משחק ב"גיליון לגננות" בשנת 1920.
2. אך השיר שגרם לכולם להשתמש בשם "שקדיה" לעץ השקד ובהקשר של ט"ו בשבט הוא כמובן השיר "השקדיה פורחת". כולם מכירים את הבית הזה, בשיר השקדיה פורחת:
4. המועד המדויק שבו כתב ישראל דושמן את השיר "השקדיה פורחת" (ולפעמים הוא נקרא פשוט "ט"ו בשבט"), לא ידוע לנו. ההערכה היא כי השיר נכתב בסוף שנות ה-20 או תחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת.
5. המנגינה בלחן של מנשה רבינא נכתבה במקור במנגינה פנטטונית (סולם בעל 5 צלילים שאין בו חצאי טונים) אולם עם הזמן, "העם" שינה את המנגינה והכניס את כל צלילי הסולם (המדרגה הרביעית שבינה ובין המדרגה השלישית יש חצי טון) וכך הפך השיר לשיר בסולם מז'ורי (הסולם המקובל יותר במוסיקה מערבית).
6. במקור לא היה "ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות" פזמון השיר. במקור לא היה כלל פזמון לשיר, רק מאוחר יותר התקבע הפזמון המוכר.
8. על משקל המילים "השקדיה פורחת ושמש פז פורחת" נכנסו עשרות שורות היתוליות. כך למשל בשלהי מלחמת העולם השנייה, רבים קראו "השקדיה פורחת, להיטלר יש קרחת", ואחרי מלחמת ששת הימים, היטלר הפך לנאצר ("השקדיה פורחת לנאצר יש קרחת").
תודה לד"ר גילה פלם ממחלקת המוזיקה על עזרתה בתחקיר לכתבה
תה בטנק: איך הגיעה ערכת חליטה והרתחה לתוך טנקי הצנטוריון?
לוחמי השריון ששרתו בצה"ל בשנות ה-60 ידעו לספר שבטנקי ה"שוט" שנקנו מבריטניה היה מתקן מיוחד – סיר חשמלי המחובר למנוע, בו אפשר היה להרתיח מים לשתייה חמה | טנקי הצנטוריון, לפני שנרכשו על-ידי צה"ל וקיבלו את שמם העברי, נבנו מראש עם אפשרות להרתחת תה מבלי לצאת מהטנק | אחת הסיבות העיקריות לכך הוא קרב שריון עקוב מדם במלחמת העולם השנייה | לחיים
פילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי (מימין) נהנה מכוס תה עם שריונרים של הצבא הבריטי בחזית צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, 6 בנובמבר, 1942. צילום: מוזיאון המלחמה האימפריאלי
בבוקר ה-13 ביוני, שבוע בלבד אחרי שכוחות בעלות הברית נחתו על חופי צרפת, התקדמו כוחות הקרקע הבריטיים ובראשם השריון, לכיוון העיר הצרפתית קן (Caen), אז בירת חבל נורמנדי. יום לפני כן החלו הכוחות לנוע לכיוון העיר, נקודה אסטרטגית מאוד, בפקודת הגנרל מונטגומרי שזיהה הזדמנות להתקדמות. בתחילה איבדו הבריטים כמה טנקים בקרבות מול שריון גרמני, אולם באותו הבוקר נדמה היה שהכל עובר חלק, והבריגדה ה-22 של הדיוויזיה המשוריינת השביעית הצליחה להתקדם כברת דרך מבלי להבחין בכוחות אויב בדרכה. בשעה שמונה וחצי בבוקר ולאחר שכבר עברו קרוב ל-10 קילומטרים, עצרו הכוחות בצומת דרכים לשתות תה של בוקר ולטפל בכלים שלהם.
הפסקת תה, או "ברו-אפ" (brew up) כמו שקראו לה בעגה הצבאית, הייתה מסורת חשובה מאוד בצבא הבריטי, בהתאם למנהגים האנגליים שהביאו מבית. נפוליאון בונפרטה קבע בזמנו ש"הצבא צועד על קיבתו"; בצבא הבריטי נכון היה הדבר גם לגבי תה. בלי כוס תה ראויה לשמה קשה היה להמשיך בלחימה, ומפקדי הכוחות בנורמנדי ידעו זאת, ולכן אפשרו לחייליהם לעצור לכוס תה זריזה באותו בוקר. לימים סיפרו החיילים הבריטיים שהשתתפו במערכה בצפון אפריקה כי התה הפך להיות "כמו סם עבורם" וכי "בלעדיו לא היו מנצחים במלחמה". באותה תקופה נהגו חיילי הצבא הבריטי להרתיח תה (וגם לבשל) במתקן שקיבל את הכינוי "בנגאזי בֶּרנר" – כלי מתכת מאולתר, לרוב מיכל דלק, מלא עד חציו בחול ספוג בבנזין. על גבי המיכל היו מציבים כלי נוסף ובו היו מבשלים או מרתיחים מים. לפי עדויות של חיילים בריטיים במלחמה, גדוד בריטי יכול היה לשרוף מעל 450 ליטר בנזין ביום רק בעצירות תה. למרות ששיטה זו הייתה יעילה ביותר לבישול, היו לה שני חסרונות מרכזיים: כדי להדליק את הבנגאזי ברנר היה על צוותי הטנקים לעזוב את בטחון הכלי המשוריין שלהם ולצאת החוצה, חשופים לאש אויב; ולצד זאת, הדלק הבוער העלה עשן סמיך שיכול היה לסמן לכוחות האויב את מיקומם.
מסיבת התה של נורמנדי
באותו בוקר, כאמור, לא נראו כוחות אויב בסביבה. צוותי המשוריינים של הצבא הבריטי פרקו באזור העיירה וִילֶר-בּוקַז', בסימון דרך שכונה "נקודה 213", והחלו בהכנות לקראת הפסקת התה. בעודם מדליקים את הבנגאזי ברנר הם לא הבחינו כי כוח טנקים של גרמניה הנאצית הכין להם מלכודת ומחכה לרגע הנכון לתקוף. על הכוח פיקד טנק "טיגר" גרמני בראשות קצין הוואפן-SS מיכאל ויטמן, "הברון השחור", אחד מקציני השריון המעוטרים ביותר בגרמניה הנאצית. בעוד הבריטים, שלא חשדו בדבר, הרתיחו תה והכינו את עצמם לקראת היום, הגרמנים תקפו במפתיע. התוצאות היו הרות-אסון עבור הבריטים, שנתפסו עם המכנסיים למטה – חלקם גם מילולית. הכוח הנאצי בפיקודו של ויטמן הצליח להשמיד בתוך רבע שעה מעל ל-20 טנקים, כלי רכב ומשוריינים בריטיים, באחד מקרבות השריון הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה. ויטמן קיבל עיטור מלחמה נאצי גבוה בעקבות קרב זה, ובעצמו נהרג חודשיים לאחר מכן בקרב שריון מול כוחות קנדיים.
במחקר שנערך לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, גילו הבריטים כי מעל לשליש מהנופלים בקרב כוחות השריון – נהרגו כשהם מחוץ לטנקים שלהם, בדיוק כפי שקרה בקרב וילר-בוקז'. אחת הסיבות לעזיבת הטנק הייתה הצורך לבשל ולהרתיח מים, מה שניתן היה לעשות רק מחוץ לטנק – שכן העשן יכול היה לגרום לחנק. עקב כך, החליטו הבריטים לשלב בדור החדש של הטנקים שלהם – טנקי הצנטוריון – מערכת שתיתן פתרון לבעיה זו. כל טנק צנטוריון צויד במכל חימום והרתחה ייעודי (B.V. –boiling vessel) שהותקן בתוך הטנק.
מדובר היה במעין סיר חשמלי גדול מחובר לשקע, ובו ניתן היה להרתיח מים לתה, לחמם מזון ולבשל. מיכל ההרתחה חובר למנוע משני בטנק אליו חובר גנרטור, כדי שאפשר יהיה לכבות את המנוע הראשי של הטנק ועדיין לבשל או להרתיח תה. לשם חוברו גם הרדיו-קשר ומערכות נשק שונות. מאז ועד היום, גם בדגמים המתקדמים יותר של הטנקים הבריטיים, מותקנת מערכת לבישול תה בתוך הטנק.
הצנטוריונים עושים עלייה
בשנת 1959 רכש צה"ל טנקי צנטוריון מבריטניה, כחלק מניסיון התייעלות ושינוי גישה בחיל-השריון לאחר מלחמת סיני. כנהוג בצה"ל, קיבלו הצנטוריונים שם עברי: "שוט". השם נלקח מתוך ספר נחום – "קוֹל שוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵדָה" (פרק ג', פסוק ב'). הדגמים הראשונים של הטנק כונו "שוט מטאור" ומאות מהם לקחו חלק עיקרי במלחמת ששת הימים, בה גם נלקחו שלל טנקי צנטוריון ירדנים. יחד עם הטנקים הגיעו גם השקעים החשמליים שהותקנו בהם למיכלי ההרתחה, ובחלקם עדיין היו המיכלים המקוריים עצמם. השריונרים הישראליים מעידים כי מלבד הרתחת תה השתמשו במיכלי החימום למגוון מטרות, כמו מים חמים לגילוח של בוקר ושטיפת פנים, והכנת כוסות קפה רבות מספור. המים החמים עזרו גם לחיילי צה"ל להתחמם בחזית ובמארבים שונים. בשנים שלאחר קליטת הצנטוריון רבים מהטנקים צוידו במכשיר "משלים" – פרימוס, כירת גז ניידת עליה אפשר היה לבשל.
סביב מלחמת ששת הימים גילתה חברת התה "ויסוצקי" שבטנקי הצנטוריון-שוט הבריטיים מותקן כלי ייעודי להרתחת תה, והחליטה לעשות מהלך שיווקי סביב זה. כמו חברות רבות אחרות במהלך תקופת ההמתנה ובעת המלחמה עצמה, פרסמה ויסוצקי מודעות תמיכה בצה"ל תוך שהיא מקדמת את מוצריה. אם כיום משווק התה בתור משקה בריאות, לעתים נטול קפאין, מוצר בוטיק וכן הלאה – ב-1967 התה הוצג בתור משקה מעורר וחריף.
ארבע מודעות שונות שכוללות תה וטנקים פרסמה החברה, תוך שהיא משתמשת באחד המותגים החזקים באותה תקופה – צה"ל. ניתן לראות שהמודעה הראשונה פורסמה ב-4 ביוני, ערב לפני התחלת הלחימה, ובה פנתה החברה לעומדים על המשמר, מטעם הנמצאים בעורף.
הכרזות הבאות כבר מברכות את צה"ל וחיל-השריון על ניצחונם הגדול במלחמה, ואף עושות שימוש במשחק המילים "שריין לך זמן לכוס תה מצוין". הפרסומות נועדו גם להפוך את התה לפופולרי יותר בקרב קהל צעיר.
לאחר כמה וכמה שנות שירות בצה"ל, עלה הצורך להתאים את טנקי השוט-מטאור לתנאי השימוש בסביבה הארצישראלית. במקור נבנו הטנקים עם מנוע מתוצרת חברת רולס-רויס האנגלית, אולם הטכנולוגיה נחשבה מיושנת ובצה"ל חיפשו חלופה, שעם התקנתה תוכל גם לפתור בעיות נוספות בהן נתקלו השריונרים הישראלים בטנקי הצנטוריון.
בשנת 1970 הוצג הדור החדש של טנקי השוט – "שוט קל", בעלי מנוע אמריקאי מתוצרת חברת טלדיין קונטיננטל (המילה "קל" נבחרה בתור קיצור ל"קונטיננטל"). עם שינוי המנוע, שהצריך הרכבה מחדש של חלקים רבים בטנק, הוסר גם השקע החשמלי שהתקינו הבריטים, ויחד איתו – מיכל ההרתחה המיתולוגי לתה. שריונרים רבים מאותה התקופה מספרים גם שלצד מיכל ההרתחה, היה מקובל לקלות צנימים וטוסטים וגם לשפות סירים על האגזוז של הטנק, שהתחמם מאוד. עם שדרוג הטנקים הוחלף גם צינור הפליטה בטנק ובמקומו הושם מסנן אחר.
מקצה השיפורים שערך צה"ל לטנקי הצנטוריון הוכיח את עצמו במלחמת יום הכיפורים, בה הצליחו כוחות השריון הישראליים להתמודד עם כוחות סוריים עדיפים עליהם בהרבה. לאורך השנים המשיכו הטנקים לעבור שינויים, וצה"ל הציג את טנקי השוט קל סימן ב', ג' ואף ד'. שוט קל סימן ד' השתתף גם בלחימה בלבנון בשנת 1982, ובתחילת שנות ה-90 יצא הטנק משירות סדיר. שנים ספורות לאחר מכן הוצא הטנק גם משירות ביחידות המילואים. עם זאת, כדרכם של דברים בצה"ל, טנקי הצנטוריון עודם בשימוש ושירות בצבא – פורץ המכשולים של חיל ההנדסה הקרבית (פומ"ה) הוא למעשה טנק צנטוריון-שוט שעבר הסבה, וכן נושאי גייסות משוריינים שונים (נגמ"שים) בהם משתמשות יחידות השדה הם טנקי שוט שהסירו מהם את הצריח ומיגנו אותם בכבדות.
"היהודים היו בהלם": ליל הבדולח בעיני הנאצים
דוחות וספרים שכתבו בכירי המשטר הנאצי והגיעו לספרייה הלאומית חושפים טקסטים מצמררים המתארים את ליל הבדולח מהזווית הנאצית: על התעמולה הנאצית שהובילה לפוגרום, על תדהמת היהודים ועל "מסקנות לשיפור" שכתב קצין ה־SS
בית הכנסת בורנפלץ בפרנקפורט עולה בלהבות בליל הבדולח
בשבעה בנובמבר 1938 רכש צעיר יהודי אקדח ונסע איתו לשגרירות הגרמנית בפריז. שם, בשעה 9:30 בבוקר, ירה בדיפלומט הגרמני ארנסט פום רט ופצע אותו קשה בנקמה על הסבל שגרמו הנאצים לבני משפחתו.
היורה היה הרשל גרינשפן, בן 17 בלבד. בני משפחתו אומנם גרו בגרמניה, אבל היו אזרחי פולין. הרשל נשלח לגור אצל דודיו בפריז ושמר על קשר עם הוריו, אחיו ואחותו. לאחר שהשלטון הנאצי גירש את המשפחה מגרמניה, יחד עם אלפי יהודים נוספים אזרחי פולין, הם מצאו את עצמם ללא אוכל, ביגוד וכסף בשטח ההפקר בגבול גרמניה–פולין.
כחצי שעה לאחר ההתנקשות אדולף היטלר ושר התעמולה הנאצי יוזף גבלס כבר היו מעודכנים.
הם הבינו שנפלה לידיהם הזדמנות חד־פעמית. בשלב הזה כבר זיהה אדולף אייכמן, אז ראש המחלקה היהודית של ה־SS באוסטריה, את הדרך היעילה ביותר להיפטר מיהודי גרמניה ולהשאיר במדינה את כספיהם ונכסיהם. לתפיסתו, חוקים אנטישמיים אינם מספיקים להשגת המטרה מכיוון שיהודים רבים מוכנים לסבול אותם ולהישאר בגרמניה. רק פעולת טרור קשה וקיצונית המאורגנת על ידי המדינה תגרום להם לברוח כל עוד הם יכולים.
כשר תעמולה, גבלס היה האיש הנכון לטיפול באירוע ההתנקשות ההולך ומתגלגל בפריז. אבל באותו בוקר הוא מיהר לרכבת בדרכו למינכן לרגל חגה של התנועה הנאצית שיצוין יומיים לאחר מכן.
לניהול הקמפיין בהיעדרו, מינה גבלס מומחה בתעמולה אנטישמית ומאמין גדול בקונספירציות יהודיות בשם Wolfgang Diewerge. ל־Diewerge היה ניסיון רב בתחום התקשורת התעמולתית. ב־1936 הוא ניהל את המאמץ התעמולתי נגד הצעיר היהודי דוד פרנקפורטר, שהתנקש בווילהלם גוסטלוף, מייסד סניף התנועה הנאצית בשווייץ. על פרנקפורטר ומטרתו כתב Diewerge שני ספרים, שפורסמו ב־1936 ו־1937.
גבלס ציפה מ־Dierwerge לשווק את סיפור ההתנקשות בפום רט כמזימה יהודית עולמית שבמסגרתה הופעל גרינשפן בתור חייל במטרה לערער את מצב השלום בין גרמניה וצרפת. Diewerge נדרש לשמש דובר של משרד התעמולה כלפי התקשורת ולדאוג לכותרות בולטות בעיתונים ברוח זו. נוסף על כך רצה גבלס כי Dierwerge יוודא שכלי התקשורת יפרסמו שאם פום רט הפצוע ימות, צפויות תגובות קשות מצד העם הגרמני. כך נסללה דרכו של גבלס להלהיט את הרוחות ו"להציע" פוגרום מבלי להנחות על כך במפורש.
בלילה של אותו יום מר, בשבעה בנובמבר, שלחה סוכנות הידיעות הגרמנית (ה־DNB) את הוראותיו המפורטות של Diewerge לתקשורת הגרמנית. בין היתר הונחו כלי התקשורת לא לבקר את הרשויות בצרפת, ואף הומלץ להם להשתמש בספריו של Diewerge כמקור לחומר תעמולתי יעיל.
יומיים לאחר שנורה, מת פום רט. שעות ספורות לאחר מותו, בליל תשעה בנובמבר 1938, פרצו פוגרומים נגד יהודי גרמניה ואוסטריה, והם נמשכו גם ביום המוחרת, עשרה בחודש. לכאורה היו אלה פרעות ספונטניות של ההמון בתגובה להתנקשות, אך למעשה הייתה זו תוצאה של מערכת התעמולה הנאצית המשומנת, אשר ליבתה ועודדה את הפרעות האכזריות ושלהבה את ההמונים.
הנאצים כינו את האירועים בשם "ליל הבדולח" (Kristallnacht) – ביטוי המתאר חלונות זכוכית מנותצים אך מתעלם לחלוטין מ־400 היהודים שנרצחו (כך לפי אחד האומדנים), מאלפי החנויות ובתי הכנסת שנשרפו ונהרסו ומ־30,000 הגברים היהודים שנתפסו ונשלחו למחנות הריכוז. בימים שלאחר מכן נרצחו או התאבדו יהודים נוספים.
אולם פעילות התעמולה הנמרצת של Diewerge לא הסתכמה בהבערת השטח לקראת ליל הבדולח. זו הייתה רק ההתחלה. הוא הפך למומחה בכל הקשור לגרינשפן ולהשפעות ההתנקשות בפום רט. שנה לאחר ההתנקשות פרסם Diewerge ספר חדש בשם "המלחמה נגד השלום: ספר צהוב על גרינשפן ושותפיו" (ובשפת המקור: Anschlag gegen den frieden : ein gelbbuch über Grünspan und seine helfershelfer).
לצורך הכנת הספר הסתייע Diewerge בנציגי חו"ל של התנועה הנאצית והגסטפו. הספר נועד להדגיש את הקשר בין רצח פום רט ובין שאיפתה של יהדות העולם לחרחר מלחמה. הספר תורגם לצרפתית על ידי משרד החוץ הגרמני והופץ בצרפת במטרה לאזן את דעת הקהל על רקע כמות הפרסומים האנטי־נאציים שהפיצו שם ארגונים יהודיים.
בספרו של Diewerge מובאים פרקים על חיי היהודים בגרמניה, תגובתם לרצח וליל הבדולח. חלק גדול מהספר מוקדש להכנות למשפטו של גרינשפן (שבסופו של דבר לא התקיים) ומתייחס לחוק הצרפתי ולטענות הגרמנים בדבר מזימה יהודית. Diewerge מבליט את הקשר של היהדות העולמית לרצח, ואף כותב על המחיר שיש לגבות ממנה.
בספרייה הלאומית שמורים מספר עותקים של הספר. באחד מהם מוטבעת חותמת נאצית של פלוגת הכתבים הצבאיים של ה־SS-Verfügungstruppe, שהיא הזרוע הצבאית של התנועה הנאצית, שהפכה לאחר מכן ל־Waffen-SS. נוסף על החותמת יש בספר הקדשה לקצין SS בשם Gustav Adolf Pogalschnigg לרגל חג המולד של 1940.
לצד ספרו של Diewerge, צוהר נוסף ומרתק אל אירועי ליל הבדולח מנקודת המבט הנאצית נפתח דרך פריט היסטורי אחר השמור בספרייה הלאומית. מדובר במסמך חשוב שהגיע אלינו לספרייה עם ארכיונו של טוביה פרידמן (2011-1922), צייד הנאצים הידוע. פרידמן, שעבר את השואה, הצטרף ב־1945 למשטרה הפולנית ושימש קצין חקירות במטרה לאתר, לתפוס ולחקור נאצים. את דרכו הוא המשיך בווינה, ושם הביא למעצרם של פושעי מלחמה רבים ואף אסף חומר ארכיוני רב שסייע לאיתור נוספים והעמדתם לדין.
אחד המסמכים שתרם פרידמן לספרייה הלאומית הוא דוח Stimmungsberichte שנכתב בווינה ב-10 בנובמבר 1938, זאת אומרת בזמן הפרעות שהתרחשו שם או מייד לאחריהן. דוחות Stimmungsberichte נכתבו בידי הגסטפו וה־SD (שירותי המודיעין של ה־SS) כדי לתאר את תחושות העם והאווירה ברחוב סביב אירועים שהתרחשו או החלטות שקיבל השלטון. הדוחות נכתבו באובייקטיביות מרבית בשביל לא להטות קבלת החלטות חשובות. הרמן גרינג, מראשי המשטר הנאצי, לא אהב את הגישה הזאת וכבר ב־1936 הורה לגסטפו להפסיק את כתיבת הדוחות. אך ב־SD המשיכו לחקור ולפרסם מסמכים על אודות תחושת העם לכל אורך מלחמת העולם השנייה.
ה־Stimmungsberichte השמור באוסף הספרייה מתאר את מה שהתרחש בווינה בליל הבדולח. במסמך מסביר קצין ה־SD המחוזי שהיהודים הוצאו מבתיהם וחלק מהם נעצרו. הסחורות של החנויות בבעלות יהודית רוכזו. היהודים היו בהלם מוחלט ואפילו לא ניסו לעמוד על זכויותיהם. הם כנראה גם כעסו על גרינשפן ומעשיו. בפרעות השתתפו חברי התנועה הנאצית, אבל כדי לטשטש את העובדה שהנאצים עומדים מאחורי הפעילות, הם לא לבשו בגדים או סמלים נאציים. למרבה הפלא רוב האוכלוסייה התנגדה לפרעות ביהודים, ונשמעו גם התבטאויות נגד הפוגרום. ביטויי ההתנגדות לא נבעו מאהבה של תושבי וינה ליהודי עירם, אלא מתוך חששם מהאלימות, ההפקרות והעבירה על החוק ברחובותיהם. לדברי רושם הדוח, הווינאים בעלי לב רך והם לא אוהבים לראות הפתעות מהסוג הזה. הקצין אף ציין את מסקנותיו מליל הבדולח, ולפיהן הפעולה דרשה יותר הכנה מראש וכן תעמולה טובה יותר הייתה יכולה לשפר את נכונות הווינאים להשתתף בפרעות נגד היהודים.
גרינשפן עצמו הוחזק כאסיר בידיים צרפתיות. עם פרוץ המלחמה הועבר לדרום צרפת, ואפילו ניתנה לו ההזדמנות לברוח מפני הכוחות הגרמניים המתקרבים. אבל הוא התעקש להישאר במעצר צרפתי עד שביולי 1940 הועבר משלטון וישי לידי הגסטפו.
גרינשפן לא הוצא להורג. היטלר וגבלס רצו להשתמש בקלף שנפל לידיהם ולהעמיד את גרינשפן למשפט ראווה מתוקשר במטרה להוכיח לעולם את כוונותיה ההרסניות של היהדות העולמית. Diewerge ומשפטן נאצי בשם פרידריך גרים ניהלו את ההכנות וההסברה לקראת המשפט. אך המשפט נדחה שוב ושוב עד שבמאי 1942 הוחלט לדחותו לזמן בלתי מוגבל, וכך הסתיים העיסוק בנושא. למרות שמועות הטוענות אחרת, הרשל גרינשפן כנראה נרצח בקיץ או סתיו 1942.
גרינשפן הצטער מאוד כששמע כי מעשיו הביאו לרצח של מאות ולהרס המוני בליל הבדולח. ועם זאת יש הרואים בו אחראי להצלתם של כ־80,000 יהודים שבהשפעת האירועים הבינו שמקומם לא בגרמניה ועשו מאמצים עילאיים לברוח ממנה כל עוד יכלו.
בין הרים ובין סלעים: איך הפך שיר אירוטי ביידיש לשיר ילדים אהוב?
איך הפך שיר על נערה שממתינה לאהובה בביגוד מינימלי לשיר-ריקוד שכל ילדי הגן בישראל מכירים?
איור מתוך הספר "עוגה עוגה עוגה - שירי פעוטות", מירה לובה, הוצאת עמרנה
"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת
ומכל הבחורים אותך אני אוהבת".
שירי ילדים הם פעמים רבות לא מה שחשבנו. במקרה שבו אנחנו עוסקים הפעם, מאחורי לא יותר מארבע שורות קצרות, מתחבא סיפור חוצה יבשות ושפות, וגם חוצה קהלים. נכון, שירי ילדים נוטים במידה רבה לפשוט וללבוש צורות וגרסאות, בזמן שהם מתגלגלים בזמן ובמרחב. אבל אין הרבה שירי ילדים ידועים כל כך, שמבוססים דווקא על שיר שהיה מיועד למבוגרים בלבד.
"בין הרים ובין סלעים" הוא בהחלט משירי הילדים הידועים ביותר בעברית. שיר ריקוד שכמעט כל ילד או ילדה שהיו בגן בישראל מכירים. אבל מאחורי שתי השורות הפשוטות מסתתרות לפחות שתי שאלות עיקריות. הראשונה שבהן היא – באיזו רכבת מדובר?
חוקר הזמר העברי אליהו הכהן ענה על השאלה הזו כשסקר את שירי ירושלים בתקופת המנדט. כך כתב במאמר בנושא: "איזו רכבת היא זו? הרי רכבת העמק לא נסעה בין הרים וסלעים, גם לא הרכבת מיפו לעזה ולקנטרה, וגם לא זו שנסעה מלוד לחיפה. נותרה רק הרכבת לירושלים".
באותו מאמר העלה הכהן את השאלה החשובה הנוספת: מה בכלל הקשר בין הרכבת הזו, לבין הדוברת שמספרת כי "מכל הבחורים אותך אני אוהבת"? באותו מאמר, הכהן גם מסביר.
"מעל סלעים, בין הרים,
טס הוא ברכבת,
מבין כל הבחורים –
אותו אני אוהבת".
הבית שמצוטט כאן הוא קטע מתרגום לעברית של שיר שנכתב בכלל ביידיש. את השיר כתב יוסף רולניק, יליד בלארוס שהיגר לארצות הברית. השיר התפרסם לראשונה בינואר 1908 תחת הכותרת הסתומה "פאָלקס מאָטיוו" ("מוטיב עממי").
גיבורת השיר של רולניק שוכבת במיטתה ומחכה לאהובה שיגיע לבקרה באישון ליל. היא מכבה את הנר הדולק, וממתינה כשרק כותנתה לעורה. קול דנדון פעמון הרכבת שחולפת בסמוך פעמיים ביום מקפיץ אותה, כי היא מקווה שאחת מהן נושאת את יקירה. השיר נכתב בניו יורק, והגיבורה שלנו כנראה גרה בסמוך לתחנת רכבת. כשהאהוב מגיע סוף סוף היא מזנקת מהמיטה "חצי עירומה" ("האַלב נאַקעט") כדי לפתוח לו את הדלת ולבלות עימו את הלילה.
כשפורסם השיר הוא עורר מיד שערורייה קטנה. מבקרי השירה של אותה תקופה טענו שמדובר בשיר וולגרי, שלא לומר אירוטי, בעיקר בהתבסס על השורה "כ'שפּרינג האַלב-נאַקעט אויף פֿון בעט" ("אני קופצת חצי ערומה מן המיטה"). רולניק, צעיר בן 28 שעוד ביקש להיחשב משורר רציני, לקח את הביקורת לתשומת ליבו ושינה את השורה המפלילה. בהדפסה הבאה של השיר בספר שיריו הראשון, כתב "כ'שפּרינג אַ באָרפֿיסע פֿון בעט" ("אני קופצת יחפה מן המיטה"). יש שיגידו שהשינוי בכלל לא גורע מהמטען האירוטי הכבד של הסצינה.
רולניק וחבריו נהגו להתכנס בסלון הספרותי של הזוג ד"ר יחיאל קלינג ואשתו ברטה. בביתם של הקלינגים ברובע הברונקס בניו יורק נהגו להתאסף משוררים, סופרים ואמנים. ברטה, שהייתה זמרת חובבת, הנעימה את זמנם בנגינה ובשירה. אותה ברטה היא שהתאימה לשיר – בשינויי נוסח קלים – לחן שכתבה, והתבסס ככל הנראה על מנגינה רוסית עממית. השיר המולחן התפשט, הופץ, והפך לשיר פופולרי מאוד שנהגו לשיר בכל מקום. הוא גם הופיע בכמה ספרים שליקטו שירי עם ביידיש ומהר מאוד נשמטו מהם שמות המחברים והשיר הפך ל"עממי".
רולניק לא אהב את השיר שכתב. ראשית, למרות הצלחתו של השיר לא הרוויח ממנו רולניק ולו פרוטה, כך גילה בזכרונותיו. שנית, סיפר רולניק שחבריו ומכריו נהגו לשיר את השיר בפניו בכל פעם שנכנס לאיזשהו חדר. גם תחושותיו שלו כלפי השיר השתנו, וברבות הימים טען שאין לו ערך ספרותי. השיר היה חיקוי של שיר עממי לדבריו. בשלב מסוים, רולניק החל לעזוב את החדר מיד כשהחלו הנוכחים לשיר את הלהיט שיצר. זה לא עזר לו, וחבריו המשיכו לקדם את פניו בשירה עזה של השיר בכל הזדמנות.
ואיך הגיע שיר אהבה מסלוני העיר ניו יורק לפיהם של ילדי גן בישראל? גם את הגלגול הזה מסביר אליהו הכהן במאמרו. את הפרחים יש למסור לחיילי הגדוד השלושים ותשעה של קלעי המלך, הגדוד "האמריקני" של הגדודים העבריים במלחמת עולם הראשונה. רוב מתנדבי הגדוד הגיעו מארצות הברית, ובסוף המלחמה הספיקו לשהות גם זמן מה בארץ ישראל. הם הועסקו בשמירה על הרכבת ועל מסילות הברזל, בילו הרבה בירושלים, וכשהשתחררו בסוף המלחמה הקימו בה את מועדון החיילים המשוחררים.
החיילים האלו הביאו איתם לארץ את השיר של רולניק, שכאמור היה פופולרי מאוד לשירה בציבור, ועסק בנושאים שמדברים אל ליבם של חיילים רחוקים מהבית. אחד מאותם חיילים, שהיה חבר דווקא בגדוד הארצישראלי, היה שמעון דוד יפה. הוא היה שומר, פועל חקלאי, ומאוחר יותר מפקד ב"הגנה". יפה הוא זה שתרגם את השיר מיידיש לעברית. את השורה שבמקור, שמדברת על רכבות שעוברות פעמיים ביום ליד דירת האהובה המחכה לדוֹדהּ ומצלצלות בפעמוניהן, תרגם כך: "מעל סלעים, בין הרים, טס הוא ברכבת, מבין כל הבחורים – אותו אני אוהבת". הלחן המתון והמינורי של ברטה קלינג, מהפסנתרים בחדרי האורחים של ניו יורק, נותר כשהיה.
האזינו לדודאים מבצעים את השיר המתורגם לעברית:
בשלב הזה, מספר אליהו הכהן במאמר, נכנסו לתמונה הגננות הירושלמיות העבריות. בתחילת המאה ה-20 הן חיפשו נואשות שירים וריקודים לילדי הגן. גננת אלמונית, או אולי כמה גננות אלמוניות, לקחו את השיר הקליט והמתורגם, הוציאו ממנו את כל הלהט הרומנטי והאירוטי, ויתרו על העברית המליצית והאזכורים מ"שיר השירים", ונותרו עם בית אחד בעברית פשוטה שעוסק בנסיעת רכבת. כל ילד וילדה דוברי עברית הבינו את המילים של השיר. "את הסולם המינורי שינו למז'ורי", כותב אליהו הכהן, "את המילים 'טס הוא' איחדו ל'טסה', ועשו אותו שיר ריקוד במעגל".
ודאי שמתם לב שבתרגום של שמעון דוד יפה נכתב "מעל הרים, בין סלעים", ואילו בשיר הילדים המוכר שרים "בין הרים ובין סלעים". ייתכן שזה שינוי שנעשה עוד במקור, גרסה שהתפתחה כששרו את השיר המלא, או שהגננות שעיבדו את השיר הסתפקו משום מה במילת יחס אחת בלבד. אבל אפשר להעלות השערה אחרת.
בחלק מספרי שירי הילדים החדשים יותר מיוחס השיר "בין הרים ובין סלעים" בטעות גמורה למתתיהו שלם. שלם, איש הקיבוצים בית אלפא ורמת יוחנן, היה מחלוצי הזמר העברי וכתב שירים רבים, גם לילדים, אך לא את השיר הזה.
כיצד קרתה טעות זו? למתתיהו שלם יש שיר שנקרא "בין הרים" ונכתב בשנת 1928. הוא נפתח במילים "בין הרים ובין סלעים / קורנת שמש תום", ואין בו שום רכבת, רק גדי בן-יום. בהחלט ייתכן שהדמיון בשורות הפתיחה (ואולי גם במשקל, נסו לשיר את השורות שציטטנו לעיל) יצר את השינוי במילים, ואת הבלבול בייחוס שניתן לו על שיר הרכבת.
אליהו הכהן, "עשר השנים הראשונות: משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט, תרע"ח-תרפ"ח", מתוך הספר "ירושלים בתקופת המנדט", בעריכת יהושע בן אריה, יד יצחק בן צבי, 2003, עמ' 498-473.