מרפאה, מיסיון או בית משוגעים? סיפורה של רופאה גרמנייה בישראל

ד"ר גיזלה פינגר איבדה את בעלה ששירת בצבא גרמניה במלחמת העולם השנייה. מתוך אמונה נוצרית עמוקה הלכה ללמוד רפואה, ואחרי שפיתחה שיטת תזונה מבוססת צום והימנעות מסוכר, החליטה להתיישב בישראל ולטפל ביהודים - כדי לכפר ולו במעט על עוולות הנאצים. בישראל נע סיפורה בין הערכה והאהבה בקרב מטופליה ובין חששות מפני מיסיון נוצרי שהתגלגלו עד לדיון במליאת הכנסת

1

ד"ר גיזלה פינגר בסלון ביתה, מתוך ארכיון דן הדני

הכל התחיל כשמצאנו סדרת תמונות בארכיון התצלומים של צלם העיתונות דן הדני שכותרתן "ביתה של רופאה גרמניה – ד"ר פינגר". משהו בתמונות וברישומי הקטלוג הסתומים משך את העין, וכך החל החיפוש אחר הרופאה העלומה. שאלה רדפה שאלה וכמות המקורות נותרה דלה, קצת כמו פאזל שמתחיל לרקום צורה אחרי שנמצאו כל חלקי המסגרת והוא מתמלא לאיטו לתמונה אחת כמעט שלמה.

מי את, ד"ר גיזלה פינגר?

גיזלה פינגר נולדה בשנת 1922 בגרמניה. למרות חיפוש בארכיונים גרמנים, לא הצלחנו לעגן את הנתון הזה במסמכים – פשוט לא היו לנו מספיק פרטים. מריאיון שערכה רחל טל-שיר ופורסם ב"הארץ" בשנת 2008, עולה שגיזלה התחתנה בגיל צעיר והתאלמנה בגיל 20 אחרי שבעלה, חייל בצבא גרמניה הנאצית, נהרג במלחמת העולם השנייה. 

1
ככל הנראה תמונה של ד"ר פינגר בסלון הסנטוריום שלה, 1971. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחרי מותו החליטה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת ילדים, אך נפשה לא מצאה מנוחה והיא הלכה והתחזקה באמונתה הדתית. בסוף שנות ה-50 היא עברה השתלמות אצל ד"ר פרנץ מאייר, גסטרואנטרולוג אוסטרי, שלקראת סוף חייו ניאות להעביר לדורות חדשים את שיטת התזונה המהפכנית והשנויה במחלוקת שלו. לאחר מכן, הלכה ללמוד בבית ספר ללימודי דת, שם הכירה את חנה מור, שוויצרית שככל הנראה נשאה שם אחר אז. ידידותן האמיצה הביאה אותן יחד לישראל, ככל הנראה מתישהו בשנת 1968, ובכל מקרה אחרי מלחמת ששת הימים.

1
פסוקים על קיר חדר בסנטוריום של ד"ר פינגר. בתמונה נראית ככל הנראה ד"ר פינגר בתמונה היחידה שמתאימה לתיאורה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גיזלה היתה נוצרייה אדוקה, ככל הנראה קתולית אך זוהי רק השערה מושכלת. ניסינו לברר אם הפכה לנזירה לאחר התאלמנותה, אך לא הצלחנו במשימה. כך או אחרת, אמונתה הדתית הייתה לדרך חיים לצד היותה אשת רפואה. הבחירה של רופאה גרמנייה ונוצרייה לחיות בישראל – רק 25 שנים לאחר השואה – נעשתה כנראה בניסיון לכפר ולו במעט על עוולות ארצה. אף על פי כן, כוונותיה הטובות לא הובנו בארץ, ולא פעם התקבלו בעוינות – אם בגלל שיטת הצום המהפכנית ואם בשל חשש עקרוני מפני מיסיונריות.

1
שגיאות נפוצות בתזונה עפ"י ד"ר פינגר, כפי שפורסם ב"מעריב", 1 בפברואר 1989

מ"שיטת מאייר" באוסטריה ל"שיטת פינגר" בישראל

בעולם הדיאטות יש לדיאטות צום עדנה אחת לזמן מה, ובעשורים האחרונים הן נעשות שוב פופולריות יותר. התשובה לשאלה "דיאטות צום – כן או לא?" היא מקור לוויכוח בין אנשי המקצוע, דיאטנים ורופאים ולא נכריע בה כאן. בתחילת המאה ה-20 היה זה רופא אוסטרי שבנה שיטה שלמה של תזונה, בחלקה מבוססת צום, שמטרתה לא רק ירידה במשקל, אלא גם שינויים מהותיים באורח החיים.

1
ד"ר פרנץ מאייר (Franz Mayr). תמונה מתוך אתר האינטרנט של קלינקת מאייר באוסטריה

זמן להכיר את פרנץ מאייר (Franz Xaver Mayr). גסטרואנטרולוג אוסטרי, 1875-1965, שקליניקות של שיטת הטיפול שלו פזורות בכל רחבי העולם. מלבד היותו רופא, הוא היה קתולי אדוק שפעל כמיסיונר וכרופא בארצות שונות באפריקה. אחרי מחקר שהחל בצעירותו הוא הציג לעולם את שיטת מאייר לתזונה, שבמרכזה תפיסה חדשה של מהות התזונה. טענתו המרכזית של מאייר היא שהדרך לירידה במשקל ולחיים בריאים עוברת בשיפור פעולת המעיים. את זה ניתן להשיג על ידי הימנעות מאלמנטים תזונתיים מסוימים, ואכילה מודעת, איטית וממוקדת ללא הסחות דעת. בכל אלה משולבות גם תקופות צום. לגישתו של מאייר שני נדבכים. הראשון הוא טיפול אקוטי לניקוי רעלים מהגוף שכולל תזונה יומית דלת קלוריות תחת פיקוח רפואי, וטיפולים מיוחדים אחרים כמו עיסוי לעידוד פעולות מעיים, אמבטיות, הברשת הגוף, פעילות גופנית ומנוחה. השני הוא שינוי תזונתי לאורך זמן שכולל אכילה מודעת ולעיסה נכונה, צמצום מספר הארוחות והקפדה על מועדן, שתייה מרובה של מים וחליטות, הימנעות ממזונות מסוימים וקביעת יום צום אחד כל שבוע.

איך הכירה גיזלה את ד"ר מאייר, אם בעקבות היכרות על רקע דתי או על רקע מקצועי, לא הצלחנו לגלות. חמש שנים אחרי שהתמחתה אצלו, היא וחנה מגיעות לארץ במטרה לטפל בחולים יהודים. כבר בשנות ה-80 הבחינה גיזלה במגפה המאיימת על האנושות – הסוכר. לכן, הוסיפה נדבך נוסף לשיטת מאייר והקדימה את זמנה, ובוודאי את משרד הבריאות הישראלי, בהמלצה להימנע לחלוטין מאכילת סוכר. באופן מפתיע היא לא הייתה צמחונית או טבעונית ואף התנגדה לאכילת מזונות מלאים. את ההתנגדות הזו הסבירה בכתבה ב"הארץ" בטענה שמזון מלא משמש כמו מטאטא ברזל, בעוד המעיים זקוקים ל"מטאטא רך".

1
בלב היער שכן הסנטוריום של ד"ר פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
סלון הסנטוריום של ד"ר גיזלה פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם היא נוצרייה מאמינה ומטפלת ביהודים – היא בטח מיסיונרית

כוונותיה הטובות של פינגר נתפשו על ידי רבים בישראל של אותה תקופה כ"סיפור כיסוי" למיסיונריות. אם נוסיף את הרתיעה המובנת מגרמנים אחרי השואה, ורק שנים ספורות אחרי משפט אייכמן, לא קשה לדמיין שהעוינות שהרגישו גיזלה וחנה מור לא הייתה פרי דמיונן. מעיתונות התקופה עולה כי בעקבות לחץ השכנים וטענות לקיומו של מיסיון נוצרי במסווה של סנטוריום, הן עברו מטבעון לבית אורן ומשם לחיפה. שם בטיילת בת-גלים קבעו את משכנו של הסנטוריום, ושם נשארו לפחות עד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21. גם שם השתיים לא ידעו שקט.

1
כתבה מתוך "מעריב", 11 בדצמבר 1985

יובל פעילותן בישראל אמור היה להניב שפע של כתבות, אך לא כך היא. ממיעוט הכתבות שפורסמו בזמן אמת עולה תמונה של רופאה מסורה, שיטה רפואית קיצונית והמלצות מלאות הוקרה ממטופלים רבים, שדחו מכל וכל את טענות השווא בדבר מיסיון. נראה שאמונתן העזה, עיטורי הפסוקים ברחבי הבית, ספרי התנ"ך והברית החדשה שהיו מצויים בכל חדר והתנהגותן הדתית היו מקור לחשש מפניהן. החשש הזה הצטרף לחשדנותו של הציבור על רקע מוצאן הגרמני והשפה הגרמנית שדיברו, שפה שאז הייתה מאוד לא אהודה בישראל בלשון המעטה. עד כמה התעורר חששו של הציבור? ובכן נפנה כעת אל דיוני הכנסת השביעית ששופכים אור על העניין.

1
תמונה של חנה מור, על תג השם מצוין שהיא ד"ר, לא אחות. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בישיבתה ה-274 של הכנסת ה-7, ב-23 בפברואר 1972, העלה חבר הכנסת בן-ציון קשת (גח"ל) את נושא המיסיון, אך דומה כי מלבד חשדות על רקע נסיבתי אין כל עדות לקיומו של מיסיון במרפאה של ד"ר פינגר. מהדברים שנאמרו בישיבה עולה כי בעזרת תיווכו של קורט רופין, אחיו של ארתור רופין, נמכרה קרקע בקריית טבעון, שבעבר שימשה פנסיון בשם "אילנות" לידי אזרח גרמני בשם מילר במטרה להקים שם מוסד לילדים ממשפחות מצוקה. מילר העביר את הקרקע לד"ר גיזלה פינגר ולעוד שתי צעירות גרמניות. בית עמנואל – זה השם שניתן למוסד – החל לפעול לריפוי חולים אנושים בשיטה "טבעונית" – כך לדברי הח"כים. בפרוטוקול נטען כי מעבר לטיפול הפיזיולוגי, נעשה בסנטוריום ניסיון להמיר את דתם של המטופלים לנצרות. מתשובת שר החקלאות חיים גבתי עולה שאנשי טבעון התנגדו להקמת מוסד לילדים, בתואנה שזו סביבה יוקרתית ושקטה ושמוסד כזה יחריד את מנוחת השכנים ויוריד את ערך נכסיהם, ועל כן נמכרה הקרקע. שר החקלאות הגן על זכותם של גרמנים לקנות קרקעות לאחר שעברו את כל אישורי המשרדים הנדרשים ובניגוד לדעה הרווחת אמר: "מה לעשות, חברי הכנסת, שאני עוד אינני מוכן לראות בכל גרמני מיסיונר שוחט יהודים".

1
דברים של ד"ר פינגר, שכתובה בטעות כפינדר אך כל שאר הפרטים תואמים. מתוך "דבר", 30 ביולי 1976

זמן קצר אחרי הדיון הזה בכנסת עברו ד"ר גיזלה פינגר וחנה מור לבית אורן, ובהמשך לחיפה, שם המשיכו את פעילותן. שום חשד בפעילות מיסיונרית לא הוכח לאורך השנים, ובמשך כ-35 שנים המשיך לפעול "בית עמנואל" בהנהלתן של השתיים לטיפול בחולים יהודים. ככל הידוע אף לא מטופל אחד המיר את דתו בעקבות זאת. סיפורה של גיזלה נשכח מלב היום, אך יש להניח שלא מעט אנשים חיים היום בישראל, גם בזכות הטיפול שלה. 

יהודים עם כאפייה? סיפורו של כיסוי ראש שהפך לסמל

כיום מזוהה הכאפייה עם התנועה הלאומית הפלסטינית ונחשבת לסמל מובהק שלה. עם זאת, אם נחזור אחורה כמה עשרות שנים, ניתן למצוא תיעודים של בכירי התנועה הציונית עטופים בכאפייה, לצד אנשי פלמ"ח ואף חיילי צה"ל. מה קרה בדרך?

ראש הממשלה דוד בן גוריון בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין. מאי, 1949. צילום: לע"מ

דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה: גבר משופם ועוטה כאפייה עומד, מקל בידו וכבשים סביבו, ומסתכל הישר קדימה. ברקע מאחוריו נוף של עצים וטרשים. כל הסיטואציה נראית כאילו נגזרה מתוך סיפור רועים ארצישראלי פסטורלי. ואז בן רגע נחתכת האווירה החלומית. מול ה"רועה" מתגלה מצלמה גדולה ומאחוריה צלם; הרקע – הכבשים, הטרשים והשמיים הכחולים – מתגלה בתור טפט מצויר; והרועה, שמתברר בתור יהודי-אירופאי בשם צבי, צועד החוצה מהסטודיו, פושט את הכאפייה ומניח את המקל. הוא לובש את הבגדים העירוניים איתם הגיע ויוצא חזרה לרחובות תל-אביב הצעירה של תחילת המאה ה-20. כדי להבין מדוע התלבש כך ומה ניסה להשיג, יש לסקור את תולדותיו של אחד מפרטי הלבוש שמעוררים בימינו רגשות רבים בקרב כמעט כל ציבור בארץ – הכאפייה.

עמינדב אלטשולר, מ"גואלי אדמות הנגב", חובש כאפייה ועקאל לראשו בעודו נוטע עץ בט"ו בשבט במדבר סמוך לבית אשל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

כיום נחשב כיסוי הראש המסורתי לסמל עממי, פוליטי ומעמדי, בייחוד הכאפייה השחורה-לבנה שהפכה סמל לאומי פלסטיני של ממש. אולם במבט לאחור, בתחילת המאה הקודמת המצב היה שונה. מתחילת המאה ה-20 ועד לשנות ה-50, גם אחרי הקמת המדינה, תועדו בכירי התנועה הציונית לצד יהודים רבים אחרים, עוטים כאפייה, מצטלמים איתה ומסתובבים עטופים בה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא תמונתו של חיים ויצמן עם כאפייה מהודרת לראשו בפגישתו עם הנסיך פייסל לבית האשם ב-1918.

האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל) עוטי כאפיות, בעיר מעאן בירדן, יוני 1918.

לצידם עטו כאפיות אנשי הפלמ"ח, חברי ארגון השומר ואפילו חיילי צה"ל, ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 הצטלמו אנשי העליות בתמונות סטודיו, לבושים בתלבושות ערביות מלאות, כולל כאפייה.

רחל סלוצקי, ממקימות מושב נהלל (מימין, לבושה בבגדי גבר עם רובה) ובת דודתה ליזה סלוצקי (לבושה בגדי אישה, עם כד חרס), בתלבושות "בדואיות", תצלום סטודיו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

 

יצחק שמילבסקי, צעיר יהודי, עטוף בכאפייה עם עקאל – שהיא למעשה טלית שהוסבה לכאפייה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

תלמידי בתי ספר יהודיים בארץ-ישראל חבשו כאפיות וחניכי תנועות הנוער התעטפו בהן. אז כיצד קרה שכיום נחשבת הכאפייה לסמל מנוגד לציונות?

יהודי אירופה מאמצים את הכאפייה בניסיון להתערות באזור

התנועה הציונית ביסודה הייתה תנועה אירופאית, וככזו הושפעה רבות מצורות מחשבה אירופאיות אופייניות, חלקן אוריינטליסטיות. לאחר שארץ-ישראל התקבעה כיעד בו היהודים יקימו בו את מדינתם, החלו העליות הראשונות. היהודים האירופאים מצאו שהם שונים מאוד מתושבי הארץ. רבים מהם ראו בתרבות הפלאחית-ערבית שהייתה נהוגה בפלשתינה-א"י בשלהי השלטון העות'מאני, וכן ביושבי הארץ הערבים – ממשיכי דרכם של היהודים שחיו בממלכת ישראל לפני הגלות. גם יהודי פקיעין היוו מודל לחיקוי, בתור משפחות יהודיות ותיקות החיות בארץ-ישראל ומקיימות אורח חיים מקומי "אותנטי". מתוך תפיסה זו ניסו יהודים רבים לחקות את יושבי הארץ, ובחינה של התרבות החזותית שנוצרה בארץ-ישראל עם ראשית הציונות מצביעה על הניסיון לגבש דמות "יהודי חדש" בארץ.

ילדי בית הספר במושב בעין גנים בראשיתו בחצר בית הספר, לבושים בלבן עם כאפיות על הראש, מחזיקים שלט עליו כתוב "בית ספר עין גנים" ומצוייר מגן דוד. ברקע מבנה בית הספר.
רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

דוגמה טובה להלך רוח זה היא סטודיו הצילום של אברהם סוסקין בתל אביב, מחנויות הצילום היהודיות הראשונות בארץ. אחד השירותים שסיפק ללקוחותיו היה צילום אוריינטלי שלהם בלבוש מלא של פלאחים או בדואים. בתמונותיו של סוסקין ניתן לראות את הלך הרוח של התנועה הציונית דאז, בתחילת המאה ה-20: טרנספורמציה של יהודי-גלותי לכדי יהודי חדש, תוך ניכוס זהות לאומית עתיקה, אותה הם תפסו, כביכול, כזהות היהודי המקורי. תמונות אלה מציגות את האופן בו המערביים תפסו את המקומיים ובמידה מסוימת ניסו לחקות אותם. תפיסה זו הייתה גם נחלתם של היהודים הציוניים שהגיעו לארץ, בייחוד בעלייה השלישית; הם רצו להיות כמו בני הארץ וחיקו אותם במובנים רבים.

יצחק הוז עת היה חבר בארגון השומר, בצילום סטודיו של אברהם סוסקין. נדב מן, ביתמונה. מאוסף עדה תמיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

דוגמה בולטת נוספת היא ההופעה שאימצו לעצמם אנשי ארגון "השומר", רובם יהודים אשכנזים, שעטו כאפיות ועבאיות בניסיון להידמות לבדואים תושבי הארץ.

מחברי ארגון "השומר", עוטים כאפיות, ושניים חובשים כיסויי ראש תורכיים – כובע "קלפק" וכן תרבוש ("פז"). נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

חשוב לציין שבניגוד לאוריינטליזם האירופאי-קולוניאליסטי, בו האירופאים הצטלמו מחופשים לילידים מתוך תחושת פטרונות וניכוס, בני העליות הראשונות לארץ ביקשו לאמץ את לבוש המקומיים ועטו כאפיות כדי להרגיש קרבה ושייכות למקום. היהודים שאפו לעצב את דמותם ברוח היהודים העתיקים וההיסטוריים, שלתפיסתם הם המשיכו את דרכם. גם בקרב האמנים היהודיים של תחילת המאה ה-20 שלמדו בבצלאל ניתן לראות את דימוי "היהודי החדש" כפי שתפסו אותו, בעלי מאפיינים אוריינטלים. החלוצים, אנשי המושבים, תנועות הנוער ואף אנשי הארגונים הצבאיים דוגמת "ההגנה", פלמ"ח, אצ"ל ולח"י ניסו גם הם לקדם את דמות היהודי החדש כפי שתפסו אותה, והביטוי הראשון של דמות זו – לצד שיבה לארץ ישראל ועבודת אדמה – היה התעטפות בכאפייה. פריט הלבוש המוכר, שהיה נהוג בחצי האי ערב עוד בטרם הופעת האסלאם, נועד להגן על הראש והפנים מפני חול ואבק, והגן על עובד האדמה מהשמש בקיץ ומהרוח בחורף. לכאפיות שלושה סגנונות מסורתיים ומוכרים: הכאפייה הלבנה, הנפוצה כיום בעיקר בארצות המפרץ ובקרב בדואים, אולם ניתן למצאה גם באזור עיראק; כאפייה אדומה-לבנה, המקובלת מאוד בירדן, אך גם אותה ניתן למצוא במקומות נוספים; ולבסוף, כאפייה שחורה-לבנה, המזוהה כיום עם הפלסטינים.

חיילים ישראלים על ג'יפ ירדני עם תמונתו של המלך חוסיין עוטה כאפייה, בירושלים, אחרי כיבוש העיר ב-1967. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ככל שהתפתח המפעל הציוני, ולצדו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גם הניסיון של היהודים הציוניים לחקות את המקומיים הלך ודעך. בספרו "אוריינטליזם טרום-ישראלי", הסוקר את תופעת צילומי הסטודיו בבגדי פלאחים ובדואים בקרב יהודים בארץ ישראל, מצביע דור גז על מאורעות תרפ"ט האלימים בתור נקודת מפנה בה יחס היהודים השתנה והפסיק הניסיון לחקות את המקומיים. "התפיסה האוריינטליסטית הנאיבית של בני העליות הראשונות התנפצה (…) ואיתה תשוקתם 'להתמזרח' כבני המקום". לקראת סוף שנות ה-30 אירע גם "המרד הערבי הגדול" בפלשתינה-א"י, בו התודעה הלאומית הפלסטינית התעצבה מאוד, הכאפייה הפכה לסמל לאומי-עממי-פלסטיני במקום התרבוש העות'מאני. זיהויה של הכאפייה כסמל פוליטי החל להיכנס לתודעה המקומית, והחל תהליך שבסיומו הפכה הכאפייה לסמל המזוהה עם אידאולוגיה הפוכה מהציונות.

"הכאפייה והעקאל מסמלים תלבושת לאומית". מתוך מאורעות 36'-39', כתבה שהתפרסמה בעיתון "הבקר". 19 בספטמבר, 1938

פרק ב': הכאפייה תופסת גוונים פוליטיים

לאחר מאורעות תרפ"ט ולאחר המרד הערבי הגדול החלה ירידה בפופולאריות של הכאפייה בפרט ובניסיונות החיקוי של המקומיים בכלל, אך לאורך שנות ה-40 וה-50 עדיין נצפו הכאפיות על צווארם של היהודים בארץ, כולל פוליטיקאים ואנשי צבא. מוכרת במיוחד התמונה של דוד בן גוריון בעת סיור בעיצומה של מלחמת 48', עוטה כאפייה לבנה לצווארו ומלווה ביצחק רבין וביגאל אלון, אז מפקדים צעירים.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, עטוף בכאפייה, בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין ולצדו יגאל אלון. מאי, 1949. צילום: לע"מ

צילום מפורסם נוסף מאותה מלחמה מוכר בשם "הנערה עם האקדח", בו נראית קצינת הקשר זיוה ארבל, נשענת על עץ, חוגרת אקדח ועטופה בכאפייה, זמן קצר לאחר הקרב על העיר.

הנערה עם האקדח, עטופה בכאפייה: זיוה ארבל, קצינת קשר בגדוד השלישי של חטיבת יפתח, מצולמת ביער בן שמן לאחר כיבוש כפר ברפיליה. יולי, 1948. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שתי התמונות, לצד רבות אחרות, מראות כיצד בסוף שנות ה-40 הייתה הכאפייה עדיין סמל חזק באתוס הציוני, למרות זיהויה הפוליטי-פלסטיני שהחל עשור לפני כן. בארכיון בוריס כרמי, המכונה "הצלם הצבאי הראשון", תועדו חיילי צה"ל עוטים כאפיות בצעדת צה"ל בשנת 1958.

כאפיות וכובעי טמבל: צעדת צה"ל 1958, חיילים עם כאפיות ליד מחנה האוהלים, 1958. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

רק לקראת סוף שנות ה-60 החל המהפך התודעתי שהביא לניתוק היהודי הכמעט-מלא מהכאפייה. מאחוריו עמד אדם אחד מרכזי, ושמו היה יאסר ערפאת.

יאסר ערפאת מבקר בעזה, ולראשו הכאפייה שהפכה לאחד מסמליו. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

מלחמת 67' והתבוסה הגדולה של מדינות ערב הביאו לעלייתה של תנועת פת"ח בהנהגתו של ערפאת, שהציג עצמו כפלסטיני שמדבר בשם עמו-שלו. אחד המוטיבים הבולטים ביותר בהופעתו, לצד חליפת המדים הקבועה ("באטל-דרס") והנשק, היה הכאפייה השחורה-לבנה. הוא החל לעטות אותה כבר בשנת 1956 כאשר נסע לראשונה לאירופה כחבר משלחת הסטודנטים הפלסטינים ממצרים; מאז הקפיד להתעטף בה בכל עת והיא הפכה לאחד הסממנים המזוהים ביותר עם מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית, שאף קיבל את הכינוי "אבו אל-חטה" ('חטה' היא מילה מקומית בערבית המקבילה לכאפייה). בביוגרפיה של ערפאת שכתב דני רובינשטיין מתואר כיצד הקפיד ערפאת לקשור את הכאפייה בצורה מיוחדת לו, המשווה לה קצה מחודד, ולטענתו הוא יצר כך מעין שרטוט של מפת ארץ הקודש. הופעתו של ערפאת חיזקה את מעמדה הפוליטי של הכאפייה, וכבר באנתיפאדה הראשונה נראו פלסטינים עוטים אותה בעת שהתעמתו עם כוחות הבטחון הישראליים.

תומכי ערפאת ברפיח, הסימבוליזם של הכאפייה מודגש ובולט. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בשנות ה-90, עם הסכמי אוסלו, התייצב סופית מעמדה של הכאפייה בתור סמל "אנטי-ציוני", עת פורסמה תמונתו של רוה"מ המנוח יצחק רבין עוטה כאפייה, בתור דרך להמחיש את "בגידתו". מאז ועד היום מופצים קריקטורות ודימויים דומים של פוליטיקאים שונים עוטי כאפיות כדי להמחיש מסרים דומים.

כרזה בגנותו של ראש הממשלה יצחק רבין, ערוכה כך שיהיה עטוף בכאפייה. אוסף הכרזות בספרייה הלאומית, 1994

פרק ג': המאה ה-21: הבעיה היא הפלסטינים, לא הכאפייה?

עם תחילת המאה ה-21 הייתה התודעה הציבורית בארץ שונה לחלוטין מקודמתה ביחס לכאפיות, בין אם מנקודת מבט יהודית ובין אם מזו הפלסטינית. המאה ה-20 הסתיימה בקיטוב ברור. הכאפייה שיחקה גם תפקיד בתוך ניסיונות שונים להתחלת תהליכי שלום לאורך השנים, ומלבד הסכמי אוסלו ותמונתו המוכרת של ערפאת הכאפייה לצדו של רבין, בלטה גם תקרית בוועידת מדריד ב-1991, בה הנציג הפלסטיני סאאב עריקאת עטה לצווארו כאפייה ובכך הרגיז מאוד את הנוכחים, בעיקר את המשלחת הישראלית. ניתן לראות כיצד בתוך פחות מ-50 שנים התהפך היחס הישראלי לכיסוי הראש, ואם בן גוריון התעטף בו ברצון ב-48' – בשנות ה-90 הוא כבר היה סממן מאיים ולא רצוי.

באופן מעניין, "הסכמי אברהם" שנחתמו בשנת 2020 הביאו לתיירות ישראלית מוגברת לארצות המפרץ ולאחר מכן גם למרוקו, מה שהביא לסוג של "רנסנס ישראלי" בעניין הכאפייה; ישראלים רבים הצטלמו עם כיסוי הראש בגרסתו המפרצית (כאפייה לבנה) בשמחה רבה, כחלק מהחוויה המקומית. ברגע שהקונטקסט הפלסטיני-פוליטי לא היה בתמונה, נראה שהיהודים מוכנים לחזור לעטות את כיסוי הראש הערבי המוכר. לאורך השנים היו גם ניסיונות ליצור "כאפיות יהודיות", המזכירות במידה מסוימת את ה"סודרא", כיסוי ראש יהודי שהיה מקובל בארצות ערב. במקביל, המשיכו הפלסטינים בצעדים שנועדו לזהות את הכאפייה כסממן מייצג שלהם, בין היתר באמצעות תרבות פופולארית: מוזיקה, תכניות טלוויזיה ואינטרנט, מדיה חברתית וכן הלאה. הזמר מוחמד עסאף אף זכה בתכנית הפופולארית "ערב איידול" בשנת 2013, עם שירו "הנף את הכאפייה", שמילותיו מהללות את כיסוי הראש בתור סמל לאומי פלסטיני.

במבט לאחור, נראה שהכאפייה וקורותיה שזורות בהיסטוריה המקומית ובמאבקים על אופיה של ארץ הקודש בצורה שאינה ניתנת לניתוק; עם זאת, עדיין לא מאוחר לקוות שיום אחד יהפוך סמל זה לפחות טעון, לכל אחד מהעמים ומה שהם רואים בו.

תודה לאלי אושרוב על העזרה בהכנת הכתבה

 

תצלום נדיר: סבא של שרון ואבא של בגין מנהלים בנק בצוותא

הספרייה הלאומית חושפת - הקשר בין בגין ושרון התחיל עוד לפני שהם נולדו

מימין: מרדכי שיינרמן (סבו של אריאל שרון). יושב משמאלו: זאב דב בגין (אביו של מנחם בגין)

לציון 30 שנים לפטירתו של מנחם בגין חושפת הספרייה הלאומית תצלום מלפני 116 שנים שמלמד על הקשר בין בגין ואריק שרון – עוד לפני לידתם, וליתר דיוק – החל מלידתם, כיוון שסבתו של שרון היתה המיילדת של בגין…

מדובר בתצלום שחור לבן מודבק על גבי לוח קרטון ובו נראים חברי ההנהלה וצוות העובדים של הבנק היהודי הראשון באימפריה הצארית שהוקם בשנת 1905 ונועד לסייע במתן שירותי הלוואות וחסכונות ליהודים. מקור התצלום הוא שמואל שיינרמן, אביו של אריק שרון, שהיה ממקימי כפר מל"ל.

עובדי "הלואה וחסכון" בריסק דליטא, 1906. יושב בקצה הימני מרדכי שיינרמן (סבו של אריאל שרון). יושב משמאלו: זאב דב בגין (אביו של מנחם בגין)

הבנק הוקם בעיר ברסט-ליטובסק ("בריסק דליטא") ברוסיה הלבנה, שהיתה חלק מהאימפריה הרוסית והיום נמצאת בבלארוס, והוא פעל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לשניים מחברי הנהלת הבנק – מרדכי שיינרמן וזאב דב בגין – נולדו צאצאים שהפכו למנהיגים ולראשי ממשלה – מנחם בגין בנו של זאב דב ואריק שרון נכדו של מרדכי שינרמן.

באותה שנה שבה נוסד הבנק שיתפו השניים פעולה גם בארגון ההגנה העצמית היהודית בבריסק, בזמן הפוגרומים של אביב 1905 ברוסיה. הפקת לקחים זו מהפוגרום בקישינב שנתיים קודם, הייתה ציון דרך חשוב בהתעוררות הלאומית של היהודים ברוסיה, ובהבנה שהעם היהודי זקוק לכוח מגן משלו.

76 שנים לאחר מכן פעלו בגין הבן ושרון הנכד כראש הממשלה ושר הבטחון של מדינת ישראל.

ראש הממשלה, מנחם בגין, מנהיג מפלגת חירות, עם אריאל שרון, 1978. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

תצלום זה, כמו מאות אלפי תצלומים היסטוריים שמתעדים את ההיסטוריה היהודית והישראלית החל מאמצע המאה ה 19, סרוק ונגיש בקטלוג הספרייה הלאומית.

המילון שיסדר לכם (אולי) דרכון פורטוגלי

חדש על המדף, והפעם: מילון של שמות משפחה יהודיים מאיטליה, צרפת וקהילות "פורטוגזיות" במערב אירופה

סקירה על הספר:

A dictionary of Jewish surnames from Italy, France and "Portuguese" communities, including surnames of Jews from continental Italy, non-Ashkenazic communities in France, and Sephardic communities in Western Europe (after the 1490s) and the Americas, Alexander Beider.

New Haven, CT : Avotaynu, 2019.

841 עמודים

אימוץ שם משפחה הוא אמצעי זיהוי של פרט ומשפחה בתוך מסגרת חברתית. רוב שמות המשפחה הספרדיים נקבעו אחרי גירוש ספרד בשנת 1492. רוב השמות האשכנזיים (מגרמניה וממזרח אירופה) אומצו בין 1787 לשנות ה-1830 כחלק ממדיניות שלטונית לרשום את הנתינים היהודים.

הכרך שלפנינו הוא מילון של שמות משפחה יהודיים מאיטליה, צרפת וקהילות "פורטוגזיות" במערב אירופה.

כריכת הספר

במילון מתאר ביידר את ההיסטוריה של שמות המשפחה באיטליה, סיציליה, דרום צרפת (פרובנס) וצפונה. בספריו הקודמים עסק ביידר בקהילות הומוגניות יחסית (האימפריה הרוסית, פולין, גליציה, פראג ובוהמיה, ולפני כן בארצות המגרב, גיברלטר ומלטה). הפעם, לעומת זאת, האתגר היה גדול יותר – שכן במדינות הנסקרות בספר הזה גרו הן משפחות ותיקות שהגיעו לאיטליה וצרפת לאחר חורבן בית שני, הן משפחות ספרדיות שהגיעו לאחר גירוש ספרד, וגם משפחות שהגיעו במאות השבע-עשרה ואילך מארצות אשכנז.

ביידר סוקר גם את שמות המשפחה של הקהילות הפורטוגזיות באמסטרדם (הולנד), המבורג (גרמניה), לונדון (אנגליה), בורדו ובאיון (צרפת) ובאיים הקריביים.

הקהילות הפורטוגזיות באירופה היו קהילות של אנוסים מפורטוגל.

על השם "קאסוטו"

בשנת 1497 הוכרחו כל יהודי פורטוגל להתנצר ונאסר עליהם לעזוב את המדינה. קהילות אלו שמרו את יהדותם בסתר. בשנת 1506 הכתה מגפה בליסבון, המלך מנואל נמלט אל מחוץ לעיר וההמון הזועם טבח בקהילת "הנוצרים החדשים" (כלומר היהודים המומרים) שבעיר. בעקבות הטבח בוטל איסור היציאה מפורטוגל ואנוסים רבים עזבו את המדינה, חזרו לחיק היהדות והקימו במקומות רבים את הקהילות "הפורטוגזיות".

הספר מפרט למעלה מ-3150 שמות משפחה, אשר עם ההטיות השונות שלהם מגיעים לכעשרת אלפים שמות משפחה.

על השם "שפינוזה"

לכל שם משפחה מסביר ביידר את משמעות השם ומקורו, מציג את ההטיות השונות של השם, באילו ערים חיו משפחות הנושאות שם זה, ואת המקורות הביבליוגרפיים מהם שאב את המידע.

קרוב ל30 שנה ד"ר אלכסנדר ביידר עוסק בחקר שמות משפחה יהודיים. הוא נולד במוסקבה בשנת 1963. בשנת 2000 קיבל תואר דוקטור במדעי היהדות מאוניברסיטת סורבון על שמות משפחה יהודיים מאשכנז.

ובנימה אקטואלית: הספר יכול להיות כלי עזר מצוין לשימושם של החפצים להוציא דרכון פורטוגלי.