הכל התחיל כשמצאנו סדרת תמונות בארכיון התצלומים של צלם העיתונות דן הדני שכותרתן "ביתה של רופאה גרמניה – ד"ר פינגר". משהו בתמונות וברישומי הקטלוג הסתומים משך את העין, וכך החל החיפוש אחר הרופאה העלומה. שאלה רדפה שאלה וכמות המקורות נותרה דלה, קצת כמו פאזל שמתחיל לרקום צורה אחרי שנמצאו כל חלקי המסגרת והוא מתמלא לאיטו לתמונה אחת כמעט שלמה.
מי את, ד"ר גיזלה פינגר?
גיזלה פינגר נולדה בשנת 1922 בגרמניה. למרות חיפוש בארכיונים גרמנים, לא הצלחנו לעגן את הנתון הזה במסמכים – פשוט לא היו לנו מספיק פרטים. מריאיון שערכה רחל טל-שיר ופורסם ב"הארץ" בשנת 2008, עולה שגיזלה התחתנה בגיל צעיר והתאלמנה בגיל 20 אחרי שבעלה, חייל בצבא גרמניה הנאצית, נהרג במלחמת העולם השנייה.
אחרי מותו החליטה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת ילדים, אך נפשה לא מצאה מנוחה והיא הלכה והתחזקה באמונתה הדתית. בסוף שנות ה-50 היא עברה השתלמות אצל ד"ר פרנץ מאייר, גסטרואנטרולוג אוסטרי, שלקראת סוף חייו ניאות להעביר לדורות חדשים את שיטת התזונה המהפכנית והשנויה במחלוקת שלו. לאחר מכן, הלכה ללמוד בבית ספר ללימודי דת, שם הכירה את חנה מור, שוויצרית שככל הנראה נשאה שם אחר אז. ידידותן האמיצה הביאה אותן יחד לישראל, ככל הנראה מתישהו בשנת 1968, ובכל מקרה אחרי מלחמת ששת הימים.
גיזלה היתה נוצרייה אדוקה, ככל הנראה קתולית אך זוהי רק השערה מושכלת. ניסינו לברר אם הפכה לנזירה לאחר התאלמנותה, אך לא הצלחנו במשימה. כך או אחרת, אמונתה הדתית הייתה לדרך חיים לצד היותה אשת רפואה. הבחירה של רופאה גרמנייה ונוצרייה לחיות בישראל – רק 25 שנים לאחר השואה – נעשתה כנראה בניסיון לכפר ולו במעט על עוולות ארצה. אף על פי כן, כוונותיה הטובות לא הובנו בארץ, ולא פעם התקבלו בעוינות – אם בגלל שיטת הצום המהפכנית ואם בשל חשש עקרוני מפני מיסיונריות.
מ"שיטת מאייר" באוסטריה ל"שיטת פינגר" בישראל
בעולם הדיאטות יש לדיאטות צום עדנה אחת לזמן מה, ובעשורים האחרונים הן נעשות שוב פופולריות יותר. התשובה לשאלה "דיאטות צום – כן או לא?" היא מקור לוויכוח בין אנשי המקצוע, דיאטנים ורופאים ולא נכריע בה כאן. בתחילת המאה ה-20 היה זה רופא אוסטרי שבנה שיטה שלמה של תזונה, בחלקה מבוססת צום, שמטרתה לא רק ירידה במשקל, אלא גם שינויים מהותיים באורח החיים.
זמן להכיר את פרנץ מאייר (Franz Xaver Mayr). גסטרואנטרולוג אוסטרי, 1875-1965, שקליניקות של שיטת הטיפול שלו פזורות בכל רחבי העולם. מלבד היותו רופא, הוא היה קתולי אדוק שפעל כמיסיונר וכרופא בארצות שונות באפריקה. אחרי מחקר שהחל בצעירותו הוא הציג לעולם את שיטת מאייר לתזונה, שבמרכזה תפיסה חדשה של מהות התזונה. טענתו המרכזית של מאייר היא שהדרך לירידה במשקל ולחיים בריאים עוברת בשיפור פעולת המעיים. את זה ניתן להשיג על ידי הימנעות מאלמנטים תזונתיים מסוימים, ואכילה מודעת, איטית וממוקדת ללא הסחות דעת. בכל אלה משולבות גם תקופות צום. לגישתו של מאייר שני נדבכים. הראשון הוא טיפול אקוטי לניקוי רעלים מהגוף שכולל תזונה יומית דלת קלוריות תחת פיקוח רפואי, וטיפולים מיוחדים אחרים כמו עיסוי לעידוד פעולות מעיים, אמבטיות, הברשת הגוף, פעילות גופנית ומנוחה. השני הוא שינוי תזונתי לאורך זמן שכולל אכילה מודעת ולעיסה נכונה, צמצום מספר הארוחות והקפדה על מועדן, שתייה מרובה של מים וחליטות, הימנעות ממזונות מסוימים וקביעת יום צום אחד כל שבוע.
איך הכירה גיזלה את ד"ר מאייר, אם בעקבות היכרות על רקע דתי או על רקע מקצועי, לא הצלחנו לגלות. חמש שנים אחרי שהתמחתה אצלו, היא וחנה מגיעות לארץ במטרה לטפל בחולים יהודים. כבר בשנות ה-80 הבחינה גיזלה במגפה המאיימת על האנושות – הסוכר. לכן, הוסיפה נדבך נוסף לשיטת מאייר והקדימה את זמנה, ובוודאי את משרד הבריאות הישראלי, בהמלצה להימנע לחלוטין מאכילת סוכר. באופן מפתיע היא לא הייתה צמחונית או טבעונית ואף התנגדה לאכילת מזונות מלאים. את ההתנגדות הזו הסבירה בכתבה ב"הארץ" בטענה שמזון מלא משמש כמו מטאטא ברזל, בעוד המעיים זקוקים ל"מטאטא רך".
אם היא נוצרייה מאמינה ומטפלת ביהודים – היא בטח מיסיונרית
כוונותיה הטובות של פינגר נתפשו על ידי רבים בישראל של אותה תקופה כ"סיפור כיסוי" למיסיונריות. אם נוסיף את הרתיעה המובנת מגרמנים אחרי השואה, ורק שנים ספורות אחרי משפט אייכמן, לא קשה לדמיין שהעוינות שהרגישו גיזלה וחנה מור לא הייתה פרי דמיונן. מעיתונות התקופה עולה כי בעקבות לחץ השכנים וטענות לקיומו של מיסיון נוצרי במסווה של סנטוריום, הן עברו מטבעון לבית אורן ומשם לחיפה. שם בטיילת בת-גלים קבעו את משכנו של הסנטוריום, ושם נשארו לפחות עד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21. גם שם השתיים לא ידעו שקט.
יובל פעילותן בישראל אמור היה להניב שפע של כתבות, אך לא כך היא. ממיעוט הכתבות שפורסמו בזמן אמת עולה תמונה של רופאה מסורה, שיטה רפואית קיצונית והמלצות מלאות הוקרה ממטופלים רבים, שדחו מכל וכל את טענות השווא בדבר מיסיון. נראה שאמונתן העזה, עיטורי הפסוקים ברחבי הבית, ספרי התנ"ך והברית החדשה שהיו מצויים בכל חדר והתנהגותן הדתית היו מקור לחשש מפניהן. החשש הזה הצטרף לחשדנותו של הציבור על רקע מוצאן הגרמני והשפה הגרמנית שדיברו, שפה שאז הייתה מאוד לא אהודה בישראל בלשון המעטה. עד כמה התעורר חששו של הציבור? ובכן נפנה כעת אל דיוני הכנסת השביעית ששופכים אור על העניין.
בישיבתה ה-274 של הכנסת ה-7, ב-23 בפברואר 1972, העלה חבר הכנסת בן-ציון קשת (גח"ל) את נושא המיסיון, אך דומה כי מלבד חשדות על רקע נסיבתי אין כל עדות לקיומו של מיסיון במרפאה של ד"ר פינגר. מהדברים שנאמרו בישיבה עולה כי בעזרת תיווכו של קורט רופין, אחיו של ארתור רופין, נמכרה קרקע בקריית טבעון, שבעבר שימשה פנסיון בשם "אילנות" לידי אזרח גרמני בשם מילר במטרה להקים שם מוסד לילדים ממשפחות מצוקה. מילר העביר את הקרקע לד"ר גיזלה פינגר ולעוד שתי צעירות גרמניות. בית עמנואל – זה השם שניתן למוסד – החל לפעול לריפוי חולים אנושים בשיטה "טבעונית" – כך לדברי הח"כים. בפרוטוקול נטען כי מעבר לטיפול הפיזיולוגי, נעשה בסנטוריום ניסיון להמיר את דתם של המטופלים לנצרות. מתשובת שר החקלאות חיים גבתי עולה שאנשי טבעון התנגדו להקמת מוסד לילדים, בתואנה שזו סביבה יוקרתית ושקטה ושמוסד כזה יחריד את מנוחת השכנים ויוריד את ערך נכסיהם, ועל כן נמכרה הקרקע. שר החקלאות הגן על זכותם של גרמנים לקנות קרקעות לאחר שעברו את כל אישורי המשרדים הנדרשים ובניגוד לדעה הרווחת אמר: "מה לעשות, חברי הכנסת, שאני עוד אינני מוכן לראות בכל גרמני מיסיונר שוחט יהודים".
זמן קצר אחרי הדיון הזה בכנסת עברו ד"ר גיזלה פינגר וחנה מור לבית אורן, ובהמשך לחיפה, שם המשיכו את פעילותן. שום חשד בפעילות מיסיונרית לא הוכח לאורך השנים, ובמשך כ-35 שנים המשיך לפעול "בית עמנואל" בהנהלתן של השתיים לטיפול בחולים יהודים. ככל הידוע אף לא מטופל אחד המיר את דתו בעקבות זאת. סיפורה של גיזלה נשכח מלב היום, אך יש להניח שלא מעט אנשים חיים היום בישראל, גם בזכות הטיפול שלה.
