המחברת שסחב איתו החייל המצרי בימי מלחמת יום כיפור שימשה למטרה אחרת מזאת שייעדו לה מפקדיו. במקור ניתנה המחברת לחיילים כדי לתעד בה את תוצאות בדיקת הטילים הבליסטיים שהעבירה ברית המועצות למצרים כהכנה לעימות הצבאי הבא עם ישראל. היו אלה טילי "סאגר", הנקראים גם 9M14 וברוסית "מליוטקה". ובאמת, עמוד אחד במחברת הוקדש למטרה המקורית, וממנו אנחנו לומדים שהטיל שהתבקש החייל לבדוק נמצא תקין. אך עם פרוץ הקרבות בשישה באוקטובר 1973 הוסבה המחברת ליומן אישי, ועל כריכתו חרט החייל את המילה "זיכרונות".
שמו המלא של החייל המתעד אינו ידוע מכיוון שביומן נזכר רק שמו הפרטי, "נאג'י עלי". מלבד זאת הכותב מספק מעט מאוד פרטים על עצמו, ורק מציין שהוא "סמל בריאות" של הדיוויזיה השביעית בארמייה השלישית. כלומר במושגים שלנו ייתכן ששירת בתפקיד חובש.
בתולדות הסכסוך הצבאי בין ישראל למצרים ידועה העיר שלופה כנקודת התנגשות תכופה ועתירת דם כבר ממלחמת סיני בסוף שנת 1956. שלופה שוכנת בגדה המערבית של תעלת סואץ, מצפון לעיר סואץ ומדרום לעיר איסמעיליה.
ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור חוצה נאג'י עלי את תעלת סואץ אל חצי האי סיני דרך שלופה. זהו יום שבת, צוהרי יום הכיפורים 1973. התיעוד מיום גורלי זה הוא הקשה ביותר לקריאה, ובו נאג'י עלי מתאר את המפגש הראשון שלו עם חיילי צה"ל ואת העברת הציוד ממחנה שלופה לגדה המזרחית של התעלה. ככל הנראה האירועים התרחשו במוצב "ליטוף".
מתקפת הפתע מצליחה ובידי הצבא המצרי נופלים לא רק המוצבים הקדמיים, אלא גם שבויים ישראלים. הדיווח הקר והיבש על היחס האכזרי כלפיהם מזעזע לקריאה:
בשישה באוקטובר 73' ביום שהיה שבת בשעה 2 בצוהריים מחנה צבאי שלופה:
טסנו במטוסים מצריים מעל סיני ואחרי שהרסנו והחרבנו את הנקודות החזקות, נסענו ברכבים אמפיביים, התמקמנו על נקודות בחוף והתחלנו לחצות עם המכונות שלנו. החצייה הייתה שקטה וללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן מה הותקפה נקודה אזרחית לידנו. דגל האויב הורד. תפסנו חייל ישראלי והוא נכנע והרים את ידיו. לא ירינו בו כי זה היה חסר תועלת. במקום זה הכינו אותו במגפיים שלנו עד שהוא מת. אז העברנו את כל הציוד כמו תחמושת, טנקים, אוכל ושתייה אל כוחותינו שכבר חצו.
זהו הרגע המצמרר ביותר המתואר ביומן הקצר הזה, והוא מופיע כבר בפתיחתו. מהתיעוד עולה שבשלב זה לא ניסו להעביר את השבויים למעצר אלא התכוונו להיפטר מהם במהרה וללא אובדן תחמושת.
משעה שהתמקמו הכוחות התוקפים בשטח, מונה מחבר היומן את האספקה שמועברת אליהם: אוכל, תחמושת ותותחים. בפצועים המצרים מטפל קולגה בשם חסן.
אומנם נאג'י עלי הגדיר את יומנו כ"זיכרונות", אולי אף זיכרונות אישיים, אך הטון שהוא נוקט מיומה השני של המלחמה הוא טון תעמולתי. אפשר לקרוא את מילותיו ולדמיין שאנחנו מקשיבים לשידור של רדיו קהיר מהמלחמה:
הלחימה נמשכת ליום השני.
הכוחות נעים ללא הפסקה עם ניצחונות מדהימים, מפילים חלק ממטוסי האויב והטנקים.
חוץ מנקודה שהגיבה בחוזקה ואגרסיביות וגרמה למספר מצומצם של אבדות ופצועים אבל טיפלנו בהם במהירות.
המוצב תקף בעוצמה ולמרות ניסיונות כוחותינו להשתיקו בכל זאת המשיך לתקוף אך לא הצליח להדוף את ההתקפות שלנו. באותו יום הצלחנו להוריד את דגל האויב והרמנו את דגלנו המצרי על אדמת סיני בגדה המזרחית של התעלה. ושבחו את האל. הללו.
תיעוד היום השלישי למלחמה ממחיש שוב את עוצמת השנאה של הלוחמים המצרים לאויב הישראלי. הפעם חיילי צה"ל שנשבו נחלצים בעור שיניהם:
8/10/1973 – יום שני
הצלחנו לעבור את התעלה שוב, העברנו חלק מהציוד והתחמושת.
בעזרת האל הצלחנו להשתיק את הנקודה 149 לנצח (הנקודה החזקה – כך במקור. ככל הנראה מתייחס למוצב מיום קודם).
כך כל האזור נרגע פחות או יותר חוץ מההפגזות האוויריות.
כשהשתקנו אותה (נקודה 149 ככל הנראה) כבשו כוחותינו את אזור הנקודה.
נתנו לנו אות לעבור אל החוף ולהביא שלושה שבויים של האויב. הכינו אותם בכוח, באגרסיביות. החיילים הקיפו אותם ורצו לשתות מדמם. אבל המנהיגים (הקצינים ככל הנראה) מנעו זאת כדי לתשאל אותם ולקבל מידע.
הימים הרביעי והחמישי של המלחמה מתועדים ביומן החייל המצרי ללא אזכור של דרמות מיוחדות. מרגע שהוכנעה "הנקודה החזקה", מתרכזת היחידה של נאג'י עלי בהכנת הציוד והאספקה לקראת המשך הלחימה וההתקדמות אל פנים חצי האי סיני. הציוד כולל גם בקבוק קוקה קולה שנאסף מהמוצב הישראלי הכבוש:
9/10/1973 – יום שלישי (היום הרביעי למלחמה)
בבוקר בשעה 6:00 אכלנו את ארוחת הבוקר (ייתכן שכתוב כאן: "מעל ארבעה מטוסים ישראלים" – ככל הנראה הכוונה למטוסים שהתרסקו, ח"מ) ואז עברתי לגדה המזרחית. הלכתי לנקודה החזקה והבאתי משם מזלג, בקבוק קוקה קולה ושני פריטים נוספים (לא ברור למה הכוונה, ח"מ). והיום תם בשלום.
היומן מסתיים בתיעוד יומה החמישי של המלחמה. זהו יום רביעי, עשרה באוקטובר 1973. נאג'י עלי מציין שביום זה התקלח לראשונה אחרי עשרה ימים. הוא מסיים כך את יומנו:
העמסתי תחמושת ונשק אחרי הצוהריים. חזרתי ונדהמתי לגלות עוד חמש מכוניות עמוסות תחמושות. העברתי אותן בשלום. תם היום.
מפאת קוצרו של היומן יכולנו לעקוב בכתבה זאת אחרי כל מהלך התיעוד עד סופו הפתאומי ביום החמישי למלחמה. מה הסיום הבלתי צפוי אומר לגבי גורלו של נאג'י עלי, מחבר היומן? האם איבד את היומן במהלך הקרבות או שמא נהרג? איננו יודעים.
