היומן של נאג'י עלי: מלחמת יום כיפור מעיניו של חייל מצרי

בסך הכול חמישה ימים תיעד סמל רפואי נאג'י עלי את אחת מהקשות שבמלחמות ישראל. תיעוד מצמרר של יחס אכזרי לאויב הישראלי. סיפורו של יומן שהתגלה לאחרונה

המחברת שסחב איתו החייל המצרי בימי מלחמת יום כיפור שימשה למטרה אחרת מזאת שייעדו לה מפקדיו. במקור ניתנה המחברת לחיילים כדי לתעד בה את תוצאות בדיקת הטילים הבליסטיים שהעבירה ברית המועצות למצרים כהכנה לעימות הצבאי הבא עם ישראל. היו אלה טילי "סאגר", הנקראים גם 9M14 וברוסית "מליוטקה". ובאמת, עמוד אחד במחברת הוקדש למטרה המקורית, וממנו אנחנו לומדים שהטיל שהתבקש החייל לבדוק נמצא תקין. אך עם פרוץ הקרבות בשישה באוקטובר 1973 הוסבה המחברת ליומן אישי, ועל כריכתו חרט החייל את המילה "זיכרונות".

שמו המלא של החייל המתעד אינו ידוע מכיוון שביומן נזכר רק שמו הפרטי, "נאג'י עלי". מלבד זאת הכותב מספק מעט מאוד פרטים על עצמו, ורק מציין שהוא "סמל בריאות" של הדיוויזיה השביעית בארמייה השלישית. כלומר במושגים שלנו ייתכן ששירת בתפקיד חובש.

"למען זיכרון נצחי מחזית הלחימה בסואץ. סמל בריאות נאג'י עלי יחידה 741"

בתולדות הסכסוך הצבאי בין ישראל למצרים ידועה העיר שלופה כנקודת התנגשות תכופה ועתירת דם כבר ממלחמת סיני בסוף שנת 1956. שלופה שוכנת בגדה המערבית של תעלת סואץ, מצפון לעיר סואץ ומדרום לעיר איסמעיליה.

ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור חוצה נאג'י עלי את תעלת סואץ אל חצי האי סיני דרך שלופה. זהו יום שבת, צוהרי יום הכיפורים 1973. התיעוד מיום גורלי זה הוא הקשה ביותר לקריאה, ובו נאג'י עלי מתאר את המפגש הראשון שלו עם חיילי צה"ל ואת העברת הציוד ממחנה שלופה לגדה המזרחית של התעלה. ככל הנראה האירועים התרחשו במוצב "ליטוף".

מתקפת הפתע מצליחה ובידי הצבא המצרי נופלים לא רק המוצבים הקדמיים, אלא גם שבויים ישראלים. הדיווח הקר והיבש על היחס האכזרי כלפיהם מזעזע לקריאה:

בשישה באוקטובר 73' ביום שהיה שבת בשעה 2 בצוהריים מחנה צבאי שלופה:

טסנו במטוסים מצריים מעל סיני ואחרי שהרסנו והחרבנו את הנקודות החזקות, נסענו ברכבים אמפיביים, התמקמנו על נקודות בחוף והתחלנו לחצות עם המכונות שלנו. החצייה הייתה שקטה וללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן מה הותקפה נקודה אזרחית לידנו. דגל האויב הורד. תפסנו חייל ישראלי והוא נכנע והרים את ידיו. לא ירינו בו כי זה היה חסר תועלת. במקום זה הכינו אותו במגפיים שלנו עד שהוא מת. אז העברנו את כל הציוד כמו תחמושת, טנקים, אוכל ושתייה אל כוחותינו שכבר חצו.

זהו הרגע המצמרר ביותר המתואר ביומן הקצר הזה, והוא מופיע כבר בפתיחתו. מהתיעוד עולה שבשלב זה לא ניסו להעביר את השבויים למעצר אלא התכוונו להיפטר מהם במהרה וללא אובדן תחמושת.

משעה שהתמקמו הכוחות התוקפים בשטח, מונה מחבר היומן את האספקה שמועברת אליהם: אוכל, תחמושת ותותחים. בפצועים המצרים מטפל קולגה בשם חסן.

התיעוד המצמרר של היום הראשון למלחמה

 

אומנם נאג'י עלי הגדיר את יומנו כ"זיכרונות", אולי אף זיכרונות אישיים, אך הטון שהוא נוקט מיומה השני של המלחמה הוא טון תעמולתי. אפשר לקרוא את מילותיו ולדמיין שאנחנו מקשיבים לשידור של רדיו קהיר מהמלחמה:

הלחימה נמשכת ליום השני.

הכוחות נעים ללא הפסקה עם ניצחונות מדהימים, מפילים חלק ממטוסי האויב והטנקים.

חוץ מנקודה שהגיבה בחוזקה ואגרסיביות וגרמה למספר מצומצם של אבדות ופצועים אבל טיפלנו בהם במהירות.

המוצב תקף בעוצמה ולמרות ניסיונות כוחותינו להשתיקו בכל זאת המשיך לתקוף אך לא הצליח להדוף את ההתקפות שלנו. באותו יום הצלחנו להוריד את דגל האויב והרמנו את דגלנו המצרי על אדמת סיני בגדה המזרחית של התעלה. ושבחו את האל. הללו.

 

תיעוד היום השלישי למלחמה ממחיש שוב את עוצמת השנאה של הלוחמים המצרים לאויב הישראלי. הפעם חיילי צה"ל שנשבו נחלצים בעור שיניהם:

8/10/1973 – יום שני

הצלחנו לעבור את התעלה שוב, העברנו חלק מהציוד והתחמושת.

בעזרת האל הצלחנו להשתיק את הנקודה 149 לנצח (הנקודה החזקה – כך במקור. ככל הנראה מתייחס למוצב מיום קודם).

כך כל האזור נרגע פחות או יותר חוץ מההפגזות האוויריות.

כשהשתקנו אותה (נקודה 149 ככל הנראה) כבשו כוחותינו את אזור הנקודה.

נתנו לנו אות לעבור אל החוף ולהביא שלושה שבויים של האויב. הכינו אותם בכוח, באגרסיביות. החיילים הקיפו אותם ורצו לשתות מדמם. אבל המנהיגים (הקצינים ככל הנראה) מנעו זאת כדי לתשאל אותם ולקבל מידע.

בסוף היומן חתום קצין בדרגת רב־סרן (לא נאג'י עלי) לצד תוצאות בדיקת הטיל הרוסי

 

הימים הרביעי והחמישי של המלחמה מתועדים ביומן החייל המצרי ללא אזכור של דרמות מיוחדות. מרגע שהוכנעה "הנקודה החזקה", מתרכזת היחידה של נאג'י עלי בהכנת הציוד והאספקה לקראת המשך הלחימה וההתקדמות אל פנים חצי האי סיני. הציוד כולל גם בקבוק קוקה קולה שנאסף מהמוצב הישראלי הכבוש:

9/10/1973 – יום שלישי (היום הרביעי למלחמה)

בבוקר בשעה 6:00 אכלנו את ארוחת הבוקר (ייתכן שכתוב כאן: "מעל ארבעה מטוסים ישראלים" – ככל הנראה הכוונה למטוסים שהתרסקו, ח"מ) ואז עברתי לגדה המזרחית. הלכתי לנקודה החזקה והבאתי משם מזלג, בקבוק קוקה קולה ושני פריטים נוספים (לא ברור למה הכוונה, ח"מ). והיום תם בשלום.

היומן מסתיים בתיעוד יומה החמישי של המלחמה. זהו יום רביעי, עשרה באוקטובר 1973. נאג'י עלי מציין שביום זה התקלח לראשונה אחרי עשרה ימים. הוא מסיים כך את יומנו:

העמסתי תחמושת ונשק אחרי הצוהריים. חזרתי ונדהמתי לגלות עוד חמש מכוניות עמוסות תחמושות. העברתי אותן בשלום. תם היום.

תיעוד היום החמישי, המסיים את היומן

 

מפאת קוצרו של היומן יכולנו לעקוב בכתבה זאת אחרי כל מהלך התיעוד עד סופו הפתאומי ביום החמישי למלחמה. מה הסיום הבלתי צפוי אומר לגבי גורלו של נאג'י עלי, מחבר היומן? האם איבד את היומן במהלך הקרבות או שמא נהרג? איננו יודעים.

בצל המלחמה: כשסטן לי וד"ר סוס נלחמו בפשיזם

לאחר ששירתו יחד ביחידת ההסרטה הצבאית במלחמת העולם השנייה, נפרדו דרכיהם של שני היוצרים: סטן לי המשיך לייצר גיבורי־על אלמותיים, וד"ר סוס ניסה לכפר על התעמולה שיצר נגד היפנים בדרכו הכישרונית – ספר ילדים חדש ושוחר טוב

סטן לי (משמאל) וד"ר סוס (מימין) בתקופת שירותם הצבאי במלחמת העולם השנייה

סטן לי, איש מארוול הנצחי, מגיע כמעט במקרה לשרת במחלקת ההסרטה של הצבא האמריקאי אחרי ששמעו שם כי הוא עוסק בכתיבה ותסריטאות. כאשר לי מתייצב ביחידה, הוא פוגש את לא אחר מתיאודור גייזל, המוכר יותר בשמו ד"ר סוס על אף שהוא לא היה ד"ר ולא נראה כמו סוס. עוד נספר על האפיזודה הזו שהתרחשה ב־1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אבל לפני כן נחזור שלוש שנים אחורה.

סטן לי (1922–2018), האיש המזוהה ביותר עם הקומיקס האמריקאי, התחיל את עבודתו בתחום בשנת 1939 בחברת הקומיקס TIMELY COMICS. הקשר הראשוני עם החברה נוצר דרך בת דודתו, שהייתה נשואה למוציא לאור של החברה. וכפי שהעיד על עצמו שוב ושוב הקומיקסאי היהודי־אמריקאי, בתחילה כלל לא רצה לעבוד שם. הוא בכלל חלם לחבר את "הרומן האמריקאי הגדול", שם קוד ליצירת מופת ספרותית שתנציח את שמו בפנתאון הספרות העולמית. למען האמת שמו המקורי היה סטנלי ליבר, ואת השם סטן לי העניק לעצמו בתור שם עט. נאמן לחלומו, את השם סטנלי ליבר ביקש לשמור עבור אותו רומן גדול וחמקמק שיחבר כשרק יצליח להתפנות מעבודתו המייגעת בתעשיית הקומיקס. בסופו של דבר את המטרה של חקיקת שמו בפנתאון העולמי הוא השיג בדרך שונה מזו שציפה לה.

הדמויות שיצרו סטן לי וג'ק קירבי על כריכת "ארבעת המופלאים"

 

כבר ביומו הראשון ב־TIMELY COMICS פגש לי שניים מענקי הקומיקס האמריקאי, ג'ק קירבי וג'ו סיימון. הקרדיט הראשון שלו הופיע בחוברת מספר 3 של "קפטן אמריקה", תחת שמו החדש סטן לי. כשקירבי וסיימון עזבו בשנת 1941, התמנה לי בן ה־19 לעורך זמני, משרה (זמנית, כמובן) שבה ימשיך להחזיק בעשורים הבאים עד שנת 1972 – אז יקודם לתפקיד המוציא לאור. את השם "מארוול" הגה לי בתחילת שנות השישים כחלק מהחלטתו לדבוק בתחום ולזנוח סופית את חלומו הספרותי.

חזרה למלחמה: בדיוק כשבניו יורק ממריאה הקריירה של לי בעולם הקומיקס, באירופה מתלהטת מלחמה. בשנת 1942 גויס לי לשרת במלחמת העולם השנייה. תחילה היה אמור לשרת מעבר לים בחיל הקשר האמריקאי, אך מהר מאוד זיהו בצבא את יכולות הכתיבה והניסוח של החייל הטרי ושיבצו אותו לתפקיד נדיר ביותר, "תסריטאי". לימים יטען לי שאת התפקיד הזה ימלאו במלחמה הוא ועוד שמונה אנשים בלבד בכל הצבא האמריקאי. לי נשלח ליחידת ההסרטה הצבאית. שם פגש כמה כישרונות גדולים, ביניהם הבמאי פרנק קפרה והמאייר תיאודור גייזל – הוא ד"ר סוס.

בתפקידו החדש התבקש לי לחבר תסריטים לסרטונים שיעלו את מורל החיילים, כרזות תעמולה לציבור האמריקאי ומעת לעת אף קומיקסים תעמולתיים. המחויבות של לי לתחום שכמו נכפה עליו ולתפקיד שמונה אליו בגיל כה צעיר עמדה למבחן ראשון במלחמה. למרות המרחק מהמשרד שבו עבד בניו יורק, הוא ניהל התכתבות שבועית שבה הציע רעיונות לקומיקסים, עבר על תסריטים ושלח את תיקוניו.

אחרי המלחמה חזר לי לעבודתו כעורך מחלקת הקומיקס. בשנות החמישים חווה משבר מקצועי, אך בשנות השישים החליט סוף סוף, בעידודה של אשתו, לחבר את הקומיקסים שהוא רוצה – כמעין מוצא אחרון לפני שיגיש את מכתב ההתפטרות שייחל לו. הסיפור שחיבר, יחד עם המאייר ג'ק קירבי, היה "ארבעת המופלאים". יחדיו יצרו קירבי ולי את הפנתאון הגדול של גיבורי־העל מבית מארוול: הענק הירוק, האקס־מן, איירון־מן, דוקטור סטריינג' ועוד ועוד. אה, וכמובן את הדמות המוכרת והאהובה ביותר שלהם, ספיידרמן. כאשר לי נפטר בשנת 2018 בגיל 95, בין המספידים היו גם נציגי הצבא האמריקאי, שהוקירו את היוצר הגדול על תרומתו.

ושוב נחזור אל המלחמה ההיא ואל סיפורו של היוצר שפגש לי בזמן שירותו, הלוא הוא ד"ר סוס, שעבר שינוי תפיסתי עמוק בעקבות מלחמת העולם.

בדומה לסטן לי, גם הסופר והמאייר תיאודור גייזל (1904–1991) אימץ לעצמו שם עט שתחתיו יפרסם את סיפוריו לילדים, רק עד שיכתוב את אותו רומן ספרותי גדול למבוגרים. שם העט שלו הורכב מצירוף שם הנעורים של אימו, סוס, יחד עם התואר ד"ר – לזכר לימודי הדוקטורט באוקספורד שנטש כדי להתמקד באיור ובכתיבה. לאורך שנות העשרים עבד כמאייר עבור עיתוני הומור שונים עד שהחל לחבר ספרי ילדים מאוירים ומחורזים. אולם ההיסטוריה התדפקה על הדלת, וד"ר סוס נענה לה.

אחרי שפרסם ב־1940 את ספר הילדים המצליח הראשון שלו, "הורטון דוגר על ביצה", מצא את עצמו לוקח הפסקה יזומה מכתיבה לילדים. ההפסקה התארכה לשבע שנים, ובמהלכה הוא אייר וכתב מאות קריקטורות המציגות את הצד הרצחני של היטלר ומוסוליני. הוא השאיל את עטו למאבק בפשיזם ובנטיות הבדלניות של ארצות הברית. הוא לא הטיף למלחמה, אך הרגיש שהיא בדרך ושעל אמריקה לשמש בתפקיד המגינה והמושיעה של העולם מהפשיזם הרצחני.

את הכישרון הזה ביקש הצבא האמריקאי לנצל לצרכיו עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. ד"ר סוס עבר ללוס אנג'לס בשירות המאמץ המלחמתי. הבמאי פרנק קפרה ציוות את ד"ר סוס עם האנימטור צ'אק ג'ונס – היוצר האגדי של באגס באני ודאפי דאק – והשניים חיברו שורה של סרטוני תעמולה מונפשים לחיילים האמריקאים. בין היתר הפיקו השניים סדרת סרטונים על החייל סנאפו, חייל שלא מצליח לעשות דבר כמו שצריך. לימים הוטחה בד"ר סוס ביקורת נוקבת, אך לא על סרטונים אלו אלא דווקא על כרזות תעמולה אנטי־יפניות שאייר ויצר בזמן המלחמה.

כרזה שאייר ד"ר סוס המציגה את האזרחים האמריקאים ממוצא יפני בתור גיס חמישי המנסה לחבל באמריקה מבפנים

 

אם נסתכל עליהן היום, נתקשה לחבר בין הכרזות הגזעניות האלה ובין ספרי הילדים אוהבי האדם שד"ר סוס כל־כך מזוהה עימם. בתקופת המלחמה דחה את הביקורת שהוטחה בו בטענה שמטרתה של אמריקה כרגע היא "להרוג כמה שיותר יפנים" כדי לנצח במלחמה. אולם לאחר המלחמה שינה את הטון ב־180 מעלות, ושינוי זה הוביל ליצירת אחד מספריו האהובים והמפורסמים ביותר. מנחשים?

בשנת 1953 יצא ד"ר סוס מטעם מגזין לייף לביקור ביפן כדי לכתוב על השפעות המלחמה על ילדים יפנים. בליווי דיקן אוניברסיטת דושישה שבקיוטו, מאייר ומחבר ספרי הילדים האהוב הסתובב ברחבי יפן ונפגש עם ילדי המדינה. הוא ביקש מהילדים לצייר מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. הציורים הללו השפיעו עליו באופן ניכר. כאשר חזר לאמריקה הביע חרטה עמוקה על הדימוי המעוות שעזר להנציח בימי המלחמה.

את החרטה הזאת בחר לבטא, איך לא, בדרך הכי טובה שידע: סיפור מאויר בשם "הורטון שומע מישהו", המתאר את סיפורו של הורטון הפיל, העושה מאמצים כבירים להציל את העיירה WHOVILL. זוהי עיירה פצפונת השוכנת על גרגיר אבק. כמו בספרו הקודם על הורטון, גם הפעם נתקל הפיל בהשמצות ובצחקוקים מצד חבריו החיות. וכאשר כמה מהם מנסים לפגוע בגרגיר האבק, הורטון וראש העיר מתאגדים יחד למאבק ההצלה. בספר אפשר למצוא רמזים ואזכורים עדינים למלחמת העולם השנייה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפור השחורה הנוחתת מהשמיים כדי להשמיד את העיירה – רמז ברור לשתי פצצות האטום שהטילה ארצות הברית על יפן.

"הורטון שומע מישהו", כריכת הספר המקורי

 

הרוח ההומניסטית של ד"ר סוס באה לידי ביטוי במשפט המפורסם ביותר מהספר: "אדם הוא אדם, לא משנה כמה קטן הוא" ("A person's a person, no matter how small").

הספר זכה לעיבודים קולנועיים ונחשב עד היום לאחד מספריו האהובים והמוכרים ביותר. וכך גם מחברו: ד"ר סוס נמנה עם סופרי הילדים האהובים והפופולארים ביותר בעולם. ספריו מספקים שילוב של הומור, אינטליגנציה ואהבה לאדם. בעידן שבו אומנים ויוצרים נשפטים (ובצדק) על דעותיהם ומעשיהם, המקרה של ד"ר סוס ויחסו לעם היפני מזכיר לנו שהאדם – כל אדם – הוא מורכב יותר מכפי שדמותו מצטיירת לעתים לקוראיו דרך ספריו. כך שבפעם הבאה שתקראו את ד"ר סוס, זכרו שהשינוי יכול להתקיים רק כאשר אנחנו נרצה בו. אומנם פחד מייצר שנאה, אך הדרך לנצח את השנאה עוברת באהבה, חמלה והבנה של השונה ממך.

נדיר: תולדות האנושות מבריאת העולם ועד שנת 1492

בספרייה הלאומית שמור ספר ענק שפרץ דרך בעולם הדפוס הצעיר שהומצא רק 40 שנה קודם לכן, כששילב חיתוכי עץ מרהיבים לצד הטקסט. הספר שכתב הרטמן שדל מתאר את ההיסטוריה של העולם ושל האנושות, שלב אחר שלב, וגם את השנאה ליהודים לאורך השנים

אדם וחוה, הנחש ועץ הדעת

כארבעים שנה אחרי המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג, הודפס בעיר נירנברג ספר ענק שעוד לא היה כמוהו עד אז.

מדובר בכרוניקה – ספר לתולדות האנושות מבריאת העולם ועד השנה 1492. בשלהי ימי הביניים ספרי כרוניקה היו ז'אנר פופולרי מאוד, ובתי הדפוס השונים ברחבי אירופה הדפיסו לא מעט מהם. מה שהפך את הכרוניקה מנירנברג לספר ייחודי היו מספר מאפיינים: ראשית – מידותיו: אורכו הוא 49 ס"מ, רוחבו 32 ס"מ, יש בו 290 דפים והוא כולל לא רק טקסט, אלא גם 1800 חיתוכי עץ. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הדפוס שבה נעשה שילוב אינטנסיבי מאוד בין טקסט ותמונות, דבר שהופך את הספר ל"מודרני" גם בעינינו, למרות שהודפס לפני יותר מ-500 שנה. ספר הכרוניקה הזה נחשב למושקע ביותר בתקופת דפוסי הערש (אינקונבולים, בין 1500-1450).

העולם השלם ביום השביעי למעשה הבריאה. העיגולים באמצע מראים את מערכת השמש – עם כדור הארץ במרכז.

כיצד נולד הרעיון לפרסם ספר כל כך מושקע?

בסוף המאה ה-15, העיר נירנברג בגרמניה הייתה עיר חופשית-אימפריאלית, כלומר היא הייתה כפופה אך ורק לקיסר. באותה תקופה נחשבה נירנברג למטרופולין בו התגוררו יותר מ-30,000 תושבים, ביניהם גם כ-300 יהודים (שגורשו מהעיר ב-1498). היא הייתה אף מרכז לסחר הבינלאומי והתגוררו בה סוחרים עשירים מאוד. שניים מהם, ככל הנראה אנשים עם השכלה מקיפה, פנו סביב שנת 1487 לרופא העיר, אדם בשם הרטמן שדל (Hartmann Schedel) והזמינו ממנו את היצירה. שדל היה איש מלומד שרכש את הכשרתו הרפואית באיטליה. בביתו הייתה ספרייה פרטית בת 1000 ספרים. שדל ככל הנראה סמך על ספרייתו ובעיקר על כרוניקה קדומה יותר שיצאה לאור באיטליה. הוא שינה קצת את זווית הראייה ותיאר בעיקר אירועים שהתרחשו במרכז אירופה, לצד עוד מאורעות מרכזיים בתולדות היבשת.

ירושלים, מראה דמיוני.

שדל כתב את היצירה בלטינית, דבר שהבטיח לקוחות בקרב המלומדים בכל רחבי אירופה. ואולם, משום שחלקיו האחרונים של הספר מתרכזים בתולדות גרמניה, יצא לאור גם תרגום לגרמנית. בכרוניקה מוזכרים גם אירועים עצובים בעלי רקע אנטי-יהודי: גירושי קהילות מערים באירופה, פוגרומים ואף הפרשה המצערת על "רצח" הילד סימון בעיר טרנטו בצפון-אטליה ב-1475, רצח שבו האשימו את יהודי העיר.

שריפת יהודים, כאן בקשר לפוגרום בנירנברג. תמונה זו מופיעה מספר פעמים בקשר לפוגרומים בערים בגרמניה בימי הביניים

במהלך כתיבת הטקסט, פנו מזמיני העבודה גם למאיירים תושבי נירנברג: מיכאל וולגמוט (Michael Wohlgemuth) ווילהלם פלייטגן (Wilhelm Pleitgen). הם ביקשו מהם להכין חיתוכי עץ רבים: של דמויות היסטוריות, של אירועים בולטים ושל ערים גדולות ומוכרות. התמונות של הנופים האורבניים של ערי אירופה נחשבים לאותנטיים יחסית, משום שניתן לזהות בהם מבנים שלעיתים קיימים עד היום (כנסיות ושערים). באותה העת עבד בסדנה של שני הציירים האלו גם מתלמד שאז עוד לא היה מוכר: אלברכט דירר (Albrecht Dürer). ייתכן שמספר חיתוכי עץ מהספר נעשו על ידו, אך אין הסכמה על כך בקרב החוקרים. מה שבטוח: כאשר דירר היה צייר מקצוען, הוא צייר את מורו וולגמוט, כך שאנחנו יודעים איך נראה לפחות אחד מהשותפים בסדנה.

המאייר מיכאל וולגמוט, ציור מאת אלברכט דירר, 1516 (המקור: וויקיפדיה)

היה סופר והיו מאיירים, וגם מדפיס היה.

בנירנברג פעל המדפיס הנודע אנטון קוברגר (Anton Koberger) שהפעיל בית דפוס גדול ובו הודפסו יותר מ-250 כותרים. הוא העסיק בערך 100 סדרים, מדפיסים ואנשי מקצוע אחרים. לקוברגר הובטח שכר מכובד וב-1493 הוא הפעיל את המכבשים בבית הדפוס שלו והפרויקט יצא לדרך. הודפסו 1400 עותקים בלטינית ועוד 700 בגרמנית. מחשבוניות שנשתמרו עד היום ניתן ללמוד שהספר נמכר בין דנציג ופירנצה ובין פריס לקרקוב. המסמכים שקיימים עד היום בארכיונים באירופה מספרים את כל הרקע למפעל זה ורק מהם ניתן להבין מי היה המחבר, ששמו אינו מוזכר בכל הספר אפילו פעם אחת.

עם ישראל בהר סיני

למרות המאמצים בשיווק, הפרויקט לא היה הצלחה גדולה. יותר מעשר שנים לאחר הדפסתו נערמו עדיין מאות עותקים במחסני בית הדפוס. מאחר ובאותם ימים עדיין לא היו חוקים בנוגע לזכויות יוצרים, לעיתים קרובות מדפיסים אחרים הדפיסו על דעת עצמם מהדורות נוספות. כך קרה גם במקרה זה: מהדורה "פיראטית" הודפסה בעיר אוגסבורג הסמוכה, דבר שהשפיע לרעה על נתוני המכירות.

נוף העיר נירנברג

עד היום קיימים עותקים רבים של שתי הגרסאות מבית הדפוס של אנטון קוברגר. אפילו בספרייה הלאומית ישנם ארבעה עותקים של הדפוס הלטיני ועותק אחד בגרמנית. ייתכן שיופיה וממדיה של היצירה מנעו את אובדנם של ספרים רבים. ערכו ההיסטורי והאמנותי בולטים בעיניו של כל מתבונן – עד היום.

מוזמנים לדפדף בספר הסרוק

מרפאה, מיסיון או בית משוגעים? סיפורה של רופאה גרמנייה בישראל

ד"ר גיזלה פינגר איבדה את בעלה ששירת בצבא גרמניה במלחמת העולם השנייה. מתוך אמונה נוצרית עמוקה הלכה ללמוד רפואה, ואחרי שפיתחה שיטת תזונה מבוססת צום והימנעות מסוכר, החליטה להתיישב בישראל ולטפל ביהודים - כדי לכפר ולו במעט על עוולות הנאצים. בישראל נע סיפורה בין הערכה והאהבה בקרב מטופליה ובין חששות מפני מיסיון נוצרי שהתגלגלו עד לדיון במליאת הכנסת

1

ד"ר גיזלה פינגר בסלון ביתה, מתוך ארכיון דן הדני

הכל התחיל כשמצאנו סדרת תמונות בארכיון התצלומים של צלם העיתונות דן הדני שכותרתן "ביתה של רופאה גרמניה – ד"ר פינגר". משהו בתמונות וברישומי הקטלוג הסתומים משך את העין, וכך החל החיפוש אחר הרופאה העלומה. שאלה רדפה שאלה וכמות המקורות נותרה דלה, קצת כמו פאזל שמתחיל לרקום צורה אחרי שנמצאו כל חלקי המסגרת והוא מתמלא לאיטו לתמונה אחת כמעט שלמה.

מי את, ד"ר גיזלה פינגר?

גיזלה פינגר נולדה בשנת 1922 בגרמניה. למרות חיפוש בארכיונים גרמנים, לא הצלחנו לעגן את הנתון הזה במסמכים – פשוט לא היו לנו מספיק פרטים. מריאיון שערכה רחל טל-שיר ופורסם ב"הארץ" בשנת 2008, עולה שגיזלה התחתנה בגיל צעיר והתאלמנה בגיל 20 אחרי שבעלה, חייל בצבא גרמניה הנאצית, נהרג במלחמת העולם השנייה. 

1
ככל הנראה תמונה של ד"ר פינגר בסלון הסנטוריום שלה, 1971. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחרי מותו החליטה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת ילדים, אך נפשה לא מצאה מנוחה והיא הלכה והתחזקה באמונתה הדתית. בסוף שנות ה-50 היא עברה השתלמות אצל ד"ר פרנץ מאייר, גסטרואנטרולוג אוסטרי, שלקראת סוף חייו ניאות להעביר לדורות חדשים את שיטת התזונה המהפכנית והשנויה במחלוקת שלו. לאחר מכן, הלכה ללמוד בבית ספר ללימודי דת, שם הכירה את חנה מור, שוויצרית שככל הנראה נשאה שם אחר אז. ידידותן האמיצה הביאה אותן יחד לישראל, ככל הנראה מתישהו בשנת 1968, ובכל מקרה אחרי מלחמת ששת הימים.

1
פסוקים על קיר חדר בסנטוריום של ד"ר פינגר. בתמונה נראית ככל הנראה ד"ר פינגר בתמונה היחידה שמתאימה לתיאורה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גיזלה היתה נוצרייה אדוקה, ככל הנראה קתולית אך זוהי רק השערה מושכלת. ניסינו לברר אם הפכה לנזירה לאחר התאלמנותה, אך לא הצלחנו במשימה. כך או אחרת, אמונתה הדתית הייתה לדרך חיים לצד היותה אשת רפואה. הבחירה של רופאה גרמנייה ונוצרייה לחיות בישראל – רק 25 שנים לאחר השואה – נעשתה כנראה בניסיון לכפר ולו במעט על עוולות ארצה. אף על פי כן, כוונותיה הטובות לא הובנו בארץ, ולא פעם התקבלו בעוינות – אם בגלל שיטת הצום המהפכנית ואם בשל חשש עקרוני מפני מיסיונריות.

1
שגיאות נפוצות בתזונה עפ"י ד"ר פינגר, כפי שפורסם ב"מעריב", 1 בפברואר 1989

מ"שיטת מאייר" באוסטריה ל"שיטת פינגר" בישראל

בעולם הדיאטות יש לדיאטות צום עדנה אחת לזמן מה, ובעשורים האחרונים הן נעשות שוב פופולריות יותר. התשובה לשאלה "דיאטות צום – כן או לא?" היא מקור לוויכוח בין אנשי המקצוע, דיאטנים ורופאים ולא נכריע בה כאן. בתחילת המאה ה-20 היה זה רופא אוסטרי שבנה שיטה שלמה של תזונה, בחלקה מבוססת צום, שמטרתה לא רק ירידה במשקל, אלא גם שינויים מהותיים באורח החיים.

1
ד"ר פרנץ מאייר (Franz Mayr). תמונה מתוך אתר האינטרנט של קלינקת מאייר באוסטריה

זמן להכיר את פרנץ מאייר (Franz Xaver Mayr). גסטרואנטרולוג אוסטרי, 1875-1965, שקליניקות של שיטת הטיפול שלו פזורות בכל רחבי העולם. מלבד היותו רופא, הוא היה קתולי אדוק שפעל כמיסיונר וכרופא בארצות שונות באפריקה. אחרי מחקר שהחל בצעירותו הוא הציג לעולם את שיטת מאייר לתזונה, שבמרכזה תפיסה חדשה של מהות התזונה. טענתו המרכזית של מאייר היא שהדרך לירידה במשקל ולחיים בריאים עוברת בשיפור פעולת המעיים. את זה ניתן להשיג על ידי הימנעות מאלמנטים תזונתיים מסוימים, ואכילה מודעת, איטית וממוקדת ללא הסחות דעת. בכל אלה משולבות גם תקופות צום. לגישתו של מאייר שני נדבכים. הראשון הוא טיפול אקוטי לניקוי רעלים מהגוף שכולל תזונה יומית דלת קלוריות תחת פיקוח רפואי, וטיפולים מיוחדים אחרים כמו עיסוי לעידוד פעולות מעיים, אמבטיות, הברשת הגוף, פעילות גופנית ומנוחה. השני הוא שינוי תזונתי לאורך זמן שכולל אכילה מודעת ולעיסה נכונה, צמצום מספר הארוחות והקפדה על מועדן, שתייה מרובה של מים וחליטות, הימנעות ממזונות מסוימים וקביעת יום צום אחד כל שבוע.

איך הכירה גיזלה את ד"ר מאייר, אם בעקבות היכרות על רקע דתי או על רקע מקצועי, לא הצלחנו לגלות. חמש שנים אחרי שהתמחתה אצלו, היא וחנה מגיעות לארץ במטרה לטפל בחולים יהודים. כבר בשנות ה-80 הבחינה גיזלה במגפה המאיימת על האנושות – הסוכר. לכן, הוסיפה נדבך נוסף לשיטת מאייר והקדימה את זמנה, ובוודאי את משרד הבריאות הישראלי, בהמלצה להימנע לחלוטין מאכילת סוכר. באופן מפתיע היא לא הייתה צמחונית או טבעונית ואף התנגדה לאכילת מזונות מלאים. את ההתנגדות הזו הסבירה בכתבה ב"הארץ" בטענה שמזון מלא משמש כמו מטאטא ברזל, בעוד המעיים זקוקים ל"מטאטא רך".

1
בלב היער שכן הסנטוריום של ד"ר פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
סלון הסנטוריום של ד"ר גיזלה פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם היא נוצרייה מאמינה ומטפלת ביהודים – היא בטח מיסיונרית

כוונותיה הטובות של פינגר נתפשו על ידי רבים בישראל של אותה תקופה כ"סיפור כיסוי" למיסיונריות. אם נוסיף את הרתיעה המובנת מגרמנים אחרי השואה, ורק שנים ספורות אחרי משפט אייכמן, לא קשה לדמיין שהעוינות שהרגישו גיזלה וחנה מור לא הייתה פרי דמיונן. מעיתונות התקופה עולה כי בעקבות לחץ השכנים וטענות לקיומו של מיסיון נוצרי במסווה של סנטוריום, הן עברו מטבעון לבית אורן ומשם לחיפה. שם בטיילת בת-גלים קבעו את משכנו של הסנטוריום, ושם נשארו לפחות עד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21. גם שם השתיים לא ידעו שקט.

1
כתבה מתוך "מעריב", 11 בדצמבר 1985

יובל פעילותן בישראל אמור היה להניב שפע של כתבות, אך לא כך היא. ממיעוט הכתבות שפורסמו בזמן אמת עולה תמונה של רופאה מסורה, שיטה רפואית קיצונית והמלצות מלאות הוקרה ממטופלים רבים, שדחו מכל וכל את טענות השווא בדבר מיסיון. נראה שאמונתן העזה, עיטורי הפסוקים ברחבי הבית, ספרי התנ"ך והברית החדשה שהיו מצויים בכל חדר והתנהגותן הדתית היו מקור לחשש מפניהן. החשש הזה הצטרף לחשדנותו של הציבור על רקע מוצאן הגרמני והשפה הגרמנית שדיברו, שפה שאז הייתה מאוד לא אהודה בישראל בלשון המעטה. עד כמה התעורר חששו של הציבור? ובכן נפנה כעת אל דיוני הכנסת השביעית ששופכים אור על העניין.

1
תמונה של חנה מור, על תג השם מצוין שהיא ד"ר, לא אחות. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בישיבתה ה-274 של הכנסת ה-7, ב-23 בפברואר 1972, העלה חבר הכנסת בן-ציון קשת (גח"ל) את נושא המיסיון, אך דומה כי מלבד חשדות על רקע נסיבתי אין כל עדות לקיומו של מיסיון במרפאה של ד"ר פינגר. מהדברים שנאמרו בישיבה עולה כי בעזרת תיווכו של קורט רופין, אחיו של ארתור רופין, נמכרה קרקע בקריית טבעון, שבעבר שימשה פנסיון בשם "אילנות" לידי אזרח גרמני בשם מילר במטרה להקים שם מוסד לילדים ממשפחות מצוקה. מילר העביר את הקרקע לד"ר גיזלה פינגר ולעוד שתי צעירות גרמניות. בית עמנואל – זה השם שניתן למוסד – החל לפעול לריפוי חולים אנושים בשיטה "טבעונית" – כך לדברי הח"כים. בפרוטוקול נטען כי מעבר לטיפול הפיזיולוגי, נעשה בסנטוריום ניסיון להמיר את דתם של המטופלים לנצרות. מתשובת שר החקלאות חיים גבתי עולה שאנשי טבעון התנגדו להקמת מוסד לילדים, בתואנה שזו סביבה יוקרתית ושקטה ושמוסד כזה יחריד את מנוחת השכנים ויוריד את ערך נכסיהם, ועל כן נמכרה הקרקע. שר החקלאות הגן על זכותם של גרמנים לקנות קרקעות לאחר שעברו את כל אישורי המשרדים הנדרשים ובניגוד לדעה הרווחת אמר: "מה לעשות, חברי הכנסת, שאני עוד אינני מוכן לראות בכל גרמני מיסיונר שוחט יהודים".

1
דברים של ד"ר פינגר, שכתובה בטעות כפינדר אך כל שאר הפרטים תואמים. מתוך "דבר", 30 ביולי 1976

זמן קצר אחרי הדיון הזה בכנסת עברו ד"ר גיזלה פינגר וחנה מור לבית אורן, ובהמשך לחיפה, שם המשיכו את פעילותן. שום חשד בפעילות מיסיונרית לא הוכח לאורך השנים, ובמשך כ-35 שנים המשיך לפעול "בית עמנואל" בהנהלתן של השתיים לטיפול בחולים יהודים. ככל הידוע אף לא מטופל אחד המיר את דתו בעקבות זאת. סיפורה של גיזלה נשכח מלב היום, אך יש להניח שלא מעט אנשים חיים היום בישראל, גם בזכות הטיפול שלה.