העולם בחרדה: סטלין מת!

האם היה "מנהיג גדול ומצביא מהולל" כפי שנכתב במודעת האבל של מפ"ם ב"על המשמר", או בכלל "הרודן הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה של האנושות", כפי שכתב מנגד עזריאל קרליבך מ"מעריב"?

"על המשמר" מדווח על מותו של סטלין. 8 במרץ, 1953

הידיעות הראשונות פורסמו ברחבי העולם בשעות הבוקר, ביום רביעי, 4 במרץ 1953.

כבר כמה ימים היה ידוע לבודדים בצמרת הסובייטית על שטף הדם שבו לקה מנהיגה של ברית המועצות ועל מצבו המחמיר. אבל בהתאם למסורת הקרמלין נעטה הכל מסך של חשאיות, ששיקף את המבוכה וגם את הערפל שנדרש למלחמות הירושה שכבר החלו.

ההודעה הרשמית על מצבו הבריאותי של סטלין – בשידור ברדיו מוסקבה – הגיעה אחרי שעיתוני הבוקר של של ישראל באותו יום רביעי ירדו לדפוס. "מעריב", אז עדיין עיתון ערב (שהופיע בשעות הצהריים) היה בין הראשונים שבישרו לציבור בישראל על הדרמה בקרמלין.

למחרת, ביום חמישי, 5 במרץ, היה כצפוי מצב בריאותו המחמיר בראש הכותרות. "סטלין גוסס", דיווח "דבר" ההסתדרותי. ב"חרות", ביטאונה של המפלגה שבראשה עמד מנחם בגין בחרו בכותרות "סטלין נוטה למות".

אבל הכותרת המעניינת ביותר הייתה זו של "על המשמר", בטאון מפ"ם. מפלגת הפועלים המאוחדת, שהוקמה חמש שנים קודם לכן, חבקה בשורותיה הן את אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי, והן את אנשי הקיבוץ המאוחד, שיפרשו אחר כך ויקימו את "אחדות העבודה". המפלגה כולה, ובעיקר הפלג של השומר הצעיר, נשאה באותן שנים עיניים מעריצות למוסקבה. "מולדת שנייה", כינה יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם את ברית המועצות בנאום בכנסת ב-1949.

"על המשמר" לא יכול היה להסתפק בדיווח יבש על האירוע. בכותרת הראשית של העיתון היה צורך לתת ביטוי לעומד הרגשות. כך נראתה הכותרת הראשית:

חרדה הייתה מילת המפתח בלקסיקון של מפ"ם באותם ימים גורליים שבהן קרוב היה סטלין לנשום את נשימותיו האחרונות. חרדה בעולם, חרדה גם בישראל, אליבא ד"על המשמר".

ביום שישי, 6 במרץ, נמשך המעקב הצמוד אחרי המנהיג החולה בכותרות הראשיות. "חרות" דיווח: "מצבו של סטלין הורע – שמועות שמת". ב"דבר" נכתב כי "מצבו של סטלין מחמיר והולך". גם "על המשמר" דיווח על החמרת המצב. המילה חרדה שבה ועלתה מחלק ניכר מהדיווחים בעיתון: "תושבי בריה"מ עוקבים בחרדה אחת מחלת מנהיגם… מתיחות ודאגה בעולם".

ובכל זאת היה גם רמז לכך שלא כל אזרחי ישראלים נחרדים מהאפשרות שסטלין יסתלק מהעולם. "על המשמר" ציטט את כתב "הניו-יורק טיימס" שגילה בישראל דווקא תחושה אחרת: רווחה לשמע הידיעה על מצבו החמור של המנהיג הסובייטי. בידיעה אחרת טרח "על המשמר" להסביר כי הסתה של גורמי ימין הביאה גם לתגובות מסוג זה. אחרת אי אפשר להבין כיצד יכול אדם שלא לפרוץ בבכי לשמע הידיעה על מותו המתקרב סטלין.

גסיסתו של סטלין ומותו התרחשו בימים שבהם היה בשיאו המאבק הפוליטי בישראל על הערצתה של מפ"ם למנהיג ברית המועצות. באותן ימים פרסם דוד בן-גוריון ב"דבר" – בשם העט ס. ש. יריב – את סדרת המאמרים "על הקומוניסם [כך התעקש ראש הממשלה הראשון לאיית את המונח] והציונות של השומר הצעיר", שבהם חבט בארסיות בדרכה זו של מפלגת הפועלים המאוחדת.

בן-גוריון ניהל מערכה עזה נגד מפ"ם, בין היתר משום שזו הצליחה לסחוף אל שורותיה את מיטב הנוער. רבים מלוחמי תש"ח, גיבורי הפלמ"ח – וגם השורה הראשונה של הסופרים והמשוררים הצעירים, הלכו שבי אחרי הקסם של מפ"ם. מפא"י הצטיירה בעיניהם כמפלגה ממוסדת ומיושנת, ששלטה על מנגנוני המדינה והמשק אך איבדה את ערכיה החברתיים.

על מאמריו של ס. ש. יריב כתב פרופ' זאב צחור ב"חזן – תנועת חיים", הביוגרפיה של יעקב חזן, שהנהיג את מפ"ם לצדו של מאיר יערי: "בן גוריון נעץ סכין עמוקה בבטנה של מפ"ם, וכמו נוקם הנושא עמו חשבון מר…כל החשבונות, כל הכאב הוערו אל תוך המאמרים האלו".

לא רק בן-גוריון התקשה להשלים עם ההערצה לסטלין והנהייה אחרי ברית המועצות. מרבית הציבור הישראלי התקשה להבין את סגידתה של מפ"ם – ובעיקר אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי – למנהיגותו הרודנית של סטלין.

סטלין היה אמנם אחד ממנהיגי הניצחון על גרמניה הנאצית, והכיר במדינה הציונית עם הקמתה, אבל מעבר לכך יחסו לישראל, לציונות וליהודים היה עוין ביותר: ב-1948 נרצח בברית המועצות השחקן הנודע שלמה מיכאלס ושנה אחר כך נערך ברוסיה "משפט הסופרים היהודים" וחוסלו מוסדות התרבות היהודיים; ב-1952 נערכו בצ'כוסלובקיה "משפטי פראג" נגד בכירים בצמרת השלטון, ובדיונים הודגש "הקשר היהודי" של הנאשמים; ב-1953 נערך במוסקבה "משפט הרופאים" רובם יהודים, שהואשמו בקשר להרעיל את סטלין ומנהיגים אחרים, והודגש הקשר בינם לבין הארגון היהודי הג'וינט. וזוהי רק רשימה חלקית.

איש לא שכח גם את הטיהורים הנרחבים שערך סטלין בצבא ובמוסדות הפוליטיים בשנות השלושים, וכמובן גם את החתימה על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנת 1939, שאפשר להיטלר לכבוש את פולין ולתקוף באין מפריע במערב אירופה.

המציאות ההיסטורית הזו לא הפריע לבכירי מפ"ם ולעורכי עיתונה להניף את פולחן האישיות לסטלין לשיאים חדשים במרץ 1953. "אין קנה מידה למוד בו את גדולתו ההיסטורית האנושית, לפי שאין מי שישווה לו בימינו", כתב יוסף ימבור ב"על המשמר". "הרי זה שם שאינו זקוק לתואר מגדיר ומפרש". בעמודים אחרים בעיתון דווקא חיפשו הגדרות: שם סטלין היה הקברניט, המצביא הגדול, ומנהיג תנועת השלום. "עולם שלם, עולם האנושות העמלה והמקווה, חרד לשלום האיש העומד על המשמר – על משמר השלום", נכתב במאמר המערכת של העיתון.

באותו יום שישי, 6 במרץ, שעות אחדות אחרי שנסגרו עיתוני הבוקר, שחרר הקרמלין את ההודעה הרשמית על סוף עידן סטלין. ב"מעריב", כעיתון ערב, התנוססה באותו יום הכותרת המעודכנת:

ביום ראשון כבר דיווחו כמובן כל העיתונים בכותרת הראשית על ההתרחשויות. חלק מהן עסקו בשאלת הירושה. מדובר היה בהסתלקותו של אחד המנהיגים הבולטים שעיצבו את ההיסטוריה העולמית בעשורים הקודמים, האיש שעמד בראש אחת משתי המעצמות בעיצומה של המלחמה הקרה, ומי שהוביל את האימפריה הסובייטית שביקשה להוביל למהפכה עולמית. והשאלה העיקרית הייתה: לאן יהיו פניה של מוסקבה בעידן פוסט-סטלין? כיצד ישפיעו החילופין בקרמלין על המלחמה הקרה?

אבל "על המשמר" היה שקוע בעיקר באבלו הכבד על הסתלקות המנהיג הנערץ, האיש שבתוך שנים ספורות יוקיעו יורשיו בקרמלין את רודנותו האכזרית.

והיתה גם מודעת אבל:

מודעת האבל של מפ"ם. "על המשמר", 8 במרץ, 1953

את הדעה אחרת הציג ב"מעריב" העורך עזריאל קרליבך. בעיניו לא אבד לעולם מנהיג גדול, אלא היקום שוחרר מאחד הרודנים הגדולים בהיסטוריה.

התיאור הזה פרי עטו של קרליבך לא שכנע כמובן את אנשי מפ"ם. "על המשמר" המשיך להעריך ולסכם את הישגיו של סטלין. בחלוף שבוע, בגיליון סוף השבוע שוב היו מאמרים רבים לזכרו. וגם כמה שירים. אחד מהם היה פרי עטו של משורר צעיר, יהודה עמיחי:

ואי אפשר בלי הציטוט המפורסם, שלא מצאתיו בין דפי "על המשמר", על שקיעתה של "שמש העמים". זאב צחור מביא בספרו את עדותו של רן גולן, שהיה נער במשמר העמק בשנת 1953, על דבריו של יעקב חזן כשהגיעה הידיעה על מות סטלין:

"עצם חזן את עיניו בחוזקה ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומיה כבדה".

***

השורות הללו, כמו חלק מכמה רשומות קודמות, לא היו יכולות לראות אור אלמלא המיזם החשוב שבו החלו לפני שנים אחדות הספריה הלאומית בירושלים ואוניברסיטת תל-אביב. במסגרת המיזם, "עיתונות יהודית היסטורית", נסרקים ומועלים לרשת עיתונים יהודיים מן הארץ ומן העולם. לפני ימים אחדים הועלו לאתר גיליונות נוספים של "על המשמר", ואני מצאתי בכך הזדמנות נהדרת לדפדף ברגעים ההיסטוריים של מות סטלין. במקביל הועלו לאתר גם גיליונות מכמה שנים של "חרות".

מן העיתונות הישראלית בימי המדינה מצויים עתה באתר העיתונים "הארץ", "דבר", "מעריב", "חרות" ו"על המשמר" – משנים מסוימות. בהדרגה נוספים עוד עיתונים, וגם גיליונות משנים נוספות.

אני מבקש להביע כאן הוקרה והערכה ליוזמי הפרויקט ומבצעיו. הודות ל"עיתונות יהודית היסטורית" ניתן לדפדף בקלות בדפי ההיסטוריה. זה מסע מופלא במכונת זמן, המאפשר לחוש את דופק הזמן, לקרוא את הדברים כפי שנכתבו בעצם ימי האירועים.

הכתובת: https://www.nli.org.il/he/newspapers/search

ואזהרה לחובבי היסטוריה ותקשורת: זה ממכר.

***

הכתבה פורסמה במקור בבלוג המרתק של רפי מן "הערות שוליים להיסטוריה", מאי, 2012

נדיר: תולדות האנושות מבריאת העולם ועד שנת 1492

בספרייה הלאומית שמור ספר ענק שפרץ דרך בעולם הדפוס הצעיר שהומצא רק 40 שנה קודם לכן, כששילב חיתוכי עץ מרהיבים לצד הטקסט. הספר שכתב הרטמן שדל מתאר את ההיסטוריה של העולם ושל האנושות, שלב אחר שלב, וגם את השנאה ליהודים לאורך השנים

שטפן ליט | 23.02.22

נירנברג

אדם וחוה, הנחש ועץ הדעת

כארבעים שנה אחרי המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג, הודפס בעיר נירנברג ספר ענק שעוד לא היה כמוהו עד אז.

מדובר בכרוניקה – ספר לתולדות האנושות מבריאת העולם ועד השנה 1492. בשלהי ימי הביניים ספרי כרוניקה היו ז'אנר פופולרי מאוד, ובתי הדפוס השונים ברחבי אירופה הדפיסו לא מעט מהם. מה שהפך את הכרוניקה מנירנברג לספר ייחודי היו מספר מאפיינים: ראשית – מידותיו: אורכו הוא 49 ס"מ, רוחבו 32 ס"מ, יש בו 290 דפים והוא כולל לא רק טקסט, אלא גם 1800 חיתוכי עץ. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הדפוס שבה נעשה שילוב אינטנסיבי מאוד בין טקסט ותמונות, דבר שהופך את הספר ל"מודרני" גם בעינינו, למרות שהודפס לפני יותר מ-500 שנה. ספר הכרוניקה הזה נחשב למושקע ביותר בתקופת דפוסי הערש (אינקונבולים, בין 1500-1450).

העולם השלם ביום השביעי למעשה הבריאה. העיגולים באמצע מראים את מערכת השמש – עם כדור הארץ במרכז.

כיצד נולד הרעיון לפרסם ספר כל כך מושקע?

בסוף המאה ה-15, העיר נירנברג בגרמניה הייתה עיר חופשית-אימפריאלית, כלומר היא הייתה כפופה אך ורק לקיסר. באותה תקופה נחשבה נירנברג למטרופולין בו התגוררו יותר מ-30,000 תושבים, ביניהם גם כ-300 יהודים (שגורשו מהעיר ב-1498). היא הייתה אף מרכז לסחר הבינלאומי והתגוררו בה סוחרים עשירים מאוד. שניים מהם, ככל הנראה אנשים עם השכלה מקיפה, פנו סביב שנת 1487 לרופא העיר, אדם בשם הרטמן שדל (Hartmann Schedel) והזמינו ממנו את היצירה. שדל היה איש מלומד שרכש את הכשרתו הרפואית באיטליה. בביתו הייתה ספרייה פרטית בת 1000 ספרים. שדל ככל הנראה סמך על ספרייתו ובעיקר על כרוניקה קדומה יותר שיצאה לאור באיטליה. הוא שינה קצת את זווית הראייה ותיאר בעיקר אירועים שהתרחשו במרכז אירופה, לצד עוד מאורעות מרכזיים בתולדות היבשת.

שדל כתב את היצירה בלטינית, דבר שהבטיח לקוחות בקרב המלומדים בכל רחבי אירופה. ואולם, משום שחלקיו האחרונים של הספר מתרכזים בתולדות גרמניה, יצא לאור גם תרגום לגרמנית. בכרוניקה מוזכרים גם אירועים עצובים בעלי רקע אנטי-יהודי: גירושי קהילות מערים באירופה, פוגרומים ואף הפרשה המצערת על "רצח" הילד סימון בעיר טרנטו בצפון-אטליה ב-1475, רצח שבו האשימו את יהודי העיר.

שריפת יהודים, כאן בקשר לפוגרום בנירנברג. תמונה זו מופיעה מספר פעמים בקשר לפוגרומים בערים בגרמניה בימי הביניים

במהלך כתיבת הטקסט, פנו מזמיני העבודה גם למאיירים תושבי נירנברג: מיכאל וולגמוט (Michael Wohlgemuth) ווילהלם פלייטגן (Wilhelm Pleitgen). הם ביקשו מהם להכין חיתוכי עץ רבים: של דמויות היסטוריות, של אירועים בולטים ושל ערים גדולות ומוכרות. התמונות של הנופים האורבניים של ערי אירופה נחשבים לאותנטיים יחסית, משום שניתן לזהות בהם מבנים שלעיתים קיימים עד היום (כנסיות ושערים). באותה העת עבד בסדנה של שני הציירים האלו גם מתלמד שאז עוד לא היה מוכר: אלברכט דירר (Albrecht Dürer). ייתכן שמספר חיתוכי עץ מהספר נעשו על ידו, אך אין הסכמה על כך בקרב החוקרים. מה שבטוח: כאשר דירר היה צייר מקצוען, הוא צייר את מורו וולגמוט, כך שאנחנו יודעים איך נראה לפחות אחד מהשותפים בסדנה.

המאייר מיכאל וולגמוט, ציור מאת אלברכט דירר, 1516 (המקור: וויקיפדיה)

היה סופר והיו מאיירים, וגם מדפיס היה.

בנירנברג פעל המדפיס הנודע אנטון קוברגר (Anton Koberger) שהפעיל בית דפוס גדול ובו הודפסו יותר מ-250 כותרים. הוא העסיק בערך 100 סדרים, מדפיסים ואנשי מקצוע אחרים. לקוברגר הובטח שכר מכובד וב-1493 הוא הפעיל את המכבשים בבית הדפוס שלו והפרויקט יצא לדרך. הודפסו 1400 עותקים בלטינית ועוד 700 בגרמנית. מחשבוניות שנשתמרו עד היום ניתן ללמוד שהספר נמכר בין דנציג ופירנצה ובין פריס לקרקוב. המסמכים שקיימים עד היום בארכיונים באירופה מספרים את כל הרקע למפעל זה ורק מהם ניתן להבין מי היה המחבר, ששמו אינו מוזכר בכל הספר אפילו פעם אחת.

למרות המאמצים בשיווק, הפרויקט לא היה הצלחה גדולה. יותר מעשר שנים לאחר הדפסתו נערמו עדיין מאות עותקים במחסני בית הדפוס. מאחר ובאותם ימים עדיין לא היו חוקים בנוגע לזכויות יוצרים, לעיתים קרובות מדפיסים אחרים הדפיסו על דעת עצמם מהדורות נוספות. כך קרה גם במקרה זה: מהדורה "פיראטית" הודפסה בעיר אוגסבורג הסמוכה, דבר שהשפיע לרעה על נתוני המכירות.

עד היום קיימים עותקים רבים של שתי הגרסאות מבית הדפוס של אנטון קוברגר. אפילו בספרייה הלאומית ישנם ארבעה עותקים של הדפוס הלטיני ועותק אחד בגרמנית. ייתכן שיופיה וממדיה של היצירה מנעו את אובדנם של ספרים רבים. ערכו ההיסטורי והאמנותי בולטים בעיניו של כל מתבונן – עד היום.

מוזמנים לדפדף בספר הסרוק

מרפאה, מיסיון או בית משוגעים? סיפורה של רופאה גרמנייה בישראל

ד"ר גיזלה פינגר איבדה את בעלה ששירת בצבא גרמניה במלחמת העולם השנייה. מתוך אמונה נוצרית עמוקה הלכה ללמוד רפואה, ואחרי שפיתחה שיטת תזונה מבוססת צום והימנעות מסוכר, החליטה להתיישב בישראל ולטפל ביהודים - כדי לכפר ולו במעט על עוולות הנאצים. בישראל נע סיפורה בין הערכה והאהבה בקרב מטופליה ובין חששות מפני מיסיון נוצרי שהתגלגלו עד לדיון במליאת הכנסת

קרן הבר | 20.02.22

גיבורות היסטוריה ישראלית היסטוריה של המדע

ד"ר גיזלה פינגר בסלון ביתה, מתוך ארכיון דן הדני

הכל התחיל כשמצאנו סדרת תמונות בארכיון התצלומים של צלם העיתונות דן הדני שכותרתן "ביתה של רופאה גרמניה – ד"ר פינגר". משהו בתמונות וברישומי הקטלוג הסתומים משך את העין, וכך החל החיפוש אחר הרופאה העלומה. שאלה רדפה שאלה וכמות המקורות נותרה דלה, קצת כמו פאזל שמתחיל לרקום צורה אחרי שנמצאו כל חלקי המסגרת והוא מתמלא לאיטו לתמונה אחת כמעט שלמה.

מי את, ד"ר גיזלה פינגר?

גיזלה פינגר נולדה בשנת 1922 בגרמניה. למרות חיפוש בארכיונים גרמנים, לא הצלחנו לעגן את הנתון הזה במסמכים – פשוט לא היו לנו מספיק פרטים. מריאיון שערכה רחל טל-שיר ופורסם ב"הארץ" בשנת 2008, עולה שגיזלה התחתנה בגיל צעיר והתאלמנה בגיל 20 אחרי שבעלה, חייל בצבא גרמניה הנאצית, נהרג במלחמת העולם השנייה.

ככל הנראה תמונה של ד"ר פינגר בסלון הסנטוריום שלה, 1971. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אחרי מותו החליטה ללמוד רפואה והתמחתה ברפואת ילדים, אך נפשה לא מצאה מנוחה והיא הלכה והתחזקה באמונתה הדתית. בסוף שנות ה-50 היא עברה השתלמות אצל ד"ר פרנץ מאייר, גסטרואנטרולוג אוסטרי, שלקראת סוף חייו ניאות להעביר לדורות חדשים את שיטת התזונה המהפכנית והשנויה במחלוקת שלו. לאחר מכן, הלכה ללמוד בבית ספר ללימודי דת, שם הכירה את חנה מור, שוויצרית שככל הנראה נשאה שם אחר אז. ידידותן האמיצה הביאה אותן יחד לישראל, ככל הנראה מתישהו בשנת 1968, ובכל מקרה אחרי מלחמת ששת הימים.

פסוקים על קיר חדר בסנטוריום של ד"ר פינגר. בתמונה נראית ככל הנראה ד"ר פינגר בתמונה היחידה שמתאימה לתיאורה. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גיזלה היתה נוצרייה אדוקה, ככל הנראה קתולית אך זוהי רק השערה מושכלת. ניסינו לברר אם הפכה לנזירה לאחר התאלמנותה, אך לא הצלחנו במשימה. כך או אחרת, אמונתה הדתית הייתה לדרך חיים לצד היותה אשת רפואה. הבחירה של רופאה גרמנייה ונוצרייה לחיות בישראל – רק 25 שנים לאחר השואה – נעשתה כנראה בניסיון לכפר ולו במעט על עוולות ארצה. אף על פי כן, כוונותיה הטובות לא הובנו בארץ, ולא פעם התקבלו בעוינות – אם בגלל שיטת הצום המהפכנית ואם בשל חשש עקרוני מפני מיסיונריות.

שגיאות נפוצות בתזונה עפ"י ד"ר פינגר, כפי שפורסם ב"מעריב", 1 בפברואר 1989

מ"שיטת מאייר" באוסטריה ל"שיטת פינגר" בישראל

בעולם הדיאטות יש לדיאטות צום עדנה אחת לזמן מה, ובעשורים האחרונים הן נעשות שוב פופולריות יותר. התשובה לשאלה "דיאטות צום – כן או לא?" היא מקור לוויכוח בין אנשי המקצוע, דיאטנים ורופאים ולא נכריע בה כאן. בתחילת המאה ה-20 היה זה רופא אוסטרי שבנה שיטה שלמה של תזונה, בחלקה מבוססת צום, שמטרתה לא רק ירידה במשקל, אלא גם שינויים מהותיים באורח החיים.

ד"ר פרנץ מאייר (Franz Mayr). תמונה מתוך אתר האינטרנט של קלינקת מאייר באוסטריה

זמן להכיר את פרנץ מאייר (Franz Xaver Mayr). גסטרואנטרולוג אוסטרי, 1875-1965, שקליניקות של שיטת הטיפול שלו פזורות בכל רחבי העולם. מלבד היותו רופא, הוא היה קתולי אדוק שפעל כמיסיונר וכרופא בארצות שונות באפריקה. אחרי מחקר שהחל בצעירותו הוא הציג לעולם את שיטת מאייר לתזונה, שבמרכזה תפיסה חדשה של מהות התזונה. טענתו המרכזית של מאייר היא שהדרך לירידה במשקל ולחיים בריאים עוברת בשיפור פעולת המעיים. את זה ניתן להשיג על ידי הימנעות מאלמנטים תזונתיים מסוימים, ואכילה מודעת, איטית וממוקדת ללא הסחות דעת. בכל אלה משולבות גם תקופות צום. לגישתו של מאייר שני נדבכים. הראשון הוא טיפול אקוטי לניקוי רעלים מהגוף שכולל תזונה יומית דלת קלוריות תחת פיקוח רפואי, וטיפולים מיוחדים אחרים כמו עיסוי לעידוד פעולות מעיים, אמבטיות, הברשת הגוף, פעילות גופנית ומנוחה. השני הוא שינוי תזונתי לאורך זמן שכולל אכילה מודעת ולעיסה נכונה, צמצום מספר הארוחות והקפדה על מועדן, שתייה מרובה של מים וחליטות, הימנעות ממזונות מסוימים וקביעת יום צום אחד כל שבוע.

איך הכירה גיזלה את ד"ר מאייר, אם בעקבות היכרות על רקע דתי או על רקע מקצועי, לא הצלחנו לגלות. חמש שנים אחרי שהתמחתה אצלו, היא וחנה מגיעות לארץ במטרה לטפל בחולים יהודים. כבר בשנות ה-80 הבחינה גיזלה במגפה המאיימת על האנושות – הסוכר. לכן, הוסיפה נדבך נוסף לשיטת מאייר והקדימה את זמנה, ובוודאי את משרד הבריאות הישראלי, בהמלצה להימנע לחלוטין מאכילת סוכר. באופן מפתיע היא לא הייתה צמחונית או טבעונית ואף התנגדה לאכילת מזונות מלאים. את ההתנגדות הזו הסבירה בכתבה ב"הארץ" בטענה שמזון מלא משמש כמו מטאטא ברזל, בעוד המעיים זקוקים ל"מטאטא רך".

בלב היער שכן הסנטוריום של ד"ר פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

סלון הסנטוריום של ד"ר גיזלה פינגר. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אם היא נוצרייה מאמינה ומטפלת ביהודים – היא בטח מיסיונרית

כוונותיה הטובות של פינגר נתפשו על ידי רבים בישראל של אותה תקופה כ"סיפור כיסוי" למיסיונריות. אם נוסיף את הרתיעה המובנת מגרמנים אחרי השואה, ורק שנים ספורות אחרי משפט אייכמן, לא קשה לדמיין שהעוינות שהרגישו גיזלה וחנה מור לא הייתה פרי דמיונן. מעיתונות התקופה עולה כי בעקבות לחץ השכנים וטענות לקיומו של מיסיון נוצרי במסווה של סנטוריום, הן עברו מטבעון לבית אורן ומשם לחיפה. שם בטיילת בת-גלים קבעו את משכנו של הסנטוריום, ושם נשארו לפחות עד לסוף העשור הראשון של המאה ה-21. גם שם השתיים לא ידעו שקט.

יובל פעילותן בישראל אמור היה להניב שפע של כתבות, אך לא כך היא. ממיעוט הכתבות שפורסמו בזמן אמת עולה תמונה של רופאה מסורה, שיטה רפואית קיצונית והמלצות מלאות הוקרה ממטופלים רבים, שדחו מכל וכל את טענות השווא בדבר מיסיון. נראה שאמונתן העזה, עיטורי הפסוקים ברחבי הבית, ספרי התנ"ך והברית החדשה שהיו מצויים בכל חדר והתנהגותן הדתית היו מקור לחשש מפניהן. החשש הזה הצטרף לחשדנותו של הציבור על רקע מוצאן הגרמני והשפה הגרמנית שדיברו, שפה שאז הייתה מאוד לא אהודה בישראל בלשון המעטה. עד כמה התעורר חששו של הציבור? ובכן נפנה כעת אל דיוני הכנסת השביעית ששופכים אור על העניין.

תמונה של חנה מור, על תג השם מצוין שהיא ד"ר, לא אחות. התמונה מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בישיבתה ה-274 של הכנסת ה-7, ב-23 בפברואר 1972, העלה חבר הכנסת בן-ציון קשת (גח"ל) את נושא המיסיון, אך דומה כי מלבד חשדות על רקע נסיבתי אין כל עדות לקיומו של מיסיון במרפאה של ד"ר פינגר. מהדברים שנאמרו בישיבה עולה כי בעזרת תיווכו של קורט רופין, אחיו של ארתור רופין, נמכרה קרקע בקריית טבעון, שבעבר שימשה פנסיון בשם "אילנות" לידי אזרח גרמני בשם מילר במטרה להקים שם מוסד לילדים ממשפחות מצוקה. מילר העביר את הקרקע לד"ר גיזלה פינגר ולעוד שתי צעירות גרמניות. בית עמנואל – זה השם שניתן למוסד – החל לפעול לריפוי חולים אנושים בשיטה "טבעונית" – כך לדברי הח"כים. בפרוטוקול נטען כי מעבר לטיפול הפיזיולוגי, נעשה בסנטוריום ניסיון להמיר את דתם של המטופלים לנצרות. מתשובת שר החקלאות חיים גבתי עולה שאנשי טבעון התנגדו להקמת מוסד לילדים, בתואנה שזו סביבה יוקרתית ושקטה ושמוסד כזה יחריד את מנוחת השכנים ויוריד את ערך נכסיהם, ועל כן נמכרה הקרקע. שר החקלאות הגן על זכותם של גרמנים לקנות קרקעות לאחר שעברו את כל אישורי המשרדים הנדרשים ובניגוד לדעה הרווחת אמר: "מה לעשות, חברי הכנסת, שאני עוד אינני מוכן לראות בכל גרמני מיסיונר שוחט יהודים".

דברים של ד"ר פינגר, שכתובה בטעות כפינדר אך כל שאר הפרטים תואמים. מתוך "דבר", 30 ביולי 1976

זמן קצר אחרי הדיון הזה בכנסת עברו ד"ר גיזלה פינגר וחנה מור לבית אורן, ובהמשך לחיפה, שם המשיכו את פעילותן. שום חשד בפעילות מיסיונרית לא הוכח לאורך השנים, ובמשך כ-35 שנים המשיך לפעול "בית עמנואל" בהנהלתן של השתיים לטיפול בחולים יהודים. ככל הידוע אף לא מטופל אחד המיר את דתו בעקבות זאת. סיפורה של גיזלה נשכח מלב היום, אך יש להניח שלא מעט אנשים חיים היום בישראל, גם בזכות הטיפול שלה.

בואו לטייל בירושלים של לפני 100 שנה

מה ראה תושב ירושלים שחי בה לפני כמאה שנים? אילו מוסדות ביקר, אילו שירותים רפואיים עמדו לרשותו, איזה בנקים וחנויות שירתו אותו? מפות העיר שהתפרסמו בתחילת המאה ה-20 מאפשרות לנו לשחזר את עברה של ירושלים

איילת רובין | 16.02.22

מפות מפות גדולות – עולם קטן

רחוב יפו, ירושלים, תחילת המאה ה-20. מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית - ספריית הקונגרס

טקסט שיכולנו למצוא ביומנו של תושב ירושלים לפני כמאה שנה:

"… בבוקר יצאתי מפגישה בארמון הממשלה; לאחר סיום ענייני הבירוקרטיים, נסעתי לבית הסמים כדי לקנות תרופה לשיכוך כאבים. משם המשכתי לג'ורת אל ענאב לאסוף מהסנדלר זוג נעליים שהשארתי לתיקון. אחר הצהרים אפגוש בבתי יהודא טורא את בן דודי שהגיע מיפו…"

מתקשים לפענח את המסלול? בהמשך הכתבה נבהיר הכל ונגלה את שמות האתרים.

תושב שנדרש לערוך סידורים במשרדי הממשלה סביר שנצרך להתייצב במתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים שם שכן "ארמון הממשלה" שנודע גם בשם "ארמון הנציב". מלבד היותו מקום מגוריו של הנציב הבריטי, גם מוסדות השלטון שכנו במתחם זה – זאת עד שנבנה בפסגת הר אצל [ג'בל מוכבר] בדרום מזרח ירושלים המבנה החדש שנחנך ב- 1933.

אזכור של מתחם האוניברסיטה העברית על הר הצופים מופיע אף הוא במפות מאותה תקופה: לאחר 1918 – מועד הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה – ועד טקס הפתיחה ב-1925, המקום מוזכר לעתים כ"מכללה" ולעתים כ"מגרש האוניברסיתה". נראה שאנשי היישוב התגאו במוסד העתיד להבנות שם אף כי טרם נפתח רשמית או פעל בצורה מלאה.

במפה מספרם של זוטא וסוקניק "ארצנו" (1920), ניתן לראות את הכיתוב "המכללה" המתייחס לשטחי האוניברסיטה העברית על הר הצופים, שנתיים לאחר טקס הנחת אבן הפינה.

בסמוך – "ארמון הנציב" [מתחם אוגוסטה ויקטוריה]

במפתו של ישעיהו פרס שפורסמה ב-1921 מסומן מתחם אוגוסטה ויקטוריה כ"ארמון הממשלה". שטח האוניברסיטה העברית על הר הצופים מסומן אף הוא בצד בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה; בצדו המערבי מציינים ארבעה מגיני דוד את החלקה בה קבורים החיילים היהודים.

הילד אינו מרגיש טוב? זקוקים לתרופה לשיכוך כאבים? במפת אברהם גרייבסקי מ-1909 באינדקס העוסק במוסדות רפואה נוכל למצוא בתי מרפא, בתי חולים, בתי סמים, בית מסחר רפואות ובית מרקחת.

המוסד האחרון ברשימה, בית ישע אהרן לחולי הרוח וחשוכי מרפא לחברת עזרת נשים שכן ברחוב יפו בכניסה לירושלים; ממנו המשיך והתפתח בית החולים הרצוג של ימינו.

בצילום המבנה השלישי של ביה"ח שנבנה ב- 1920 ניתן להתרשם במיוחד מהגינה שיועדה למנוחת החולים. חלק מגלוית שנה טובה מטעם חברת עזרת נשים. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף לנצט. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

במפת גרייבסקי רחובות העיר מכונים על פי שם המוסד הנמצא בהם. למשל רח' הנביאים נקרא רחוב האספיטאל ראטהשילד [בית החולים ג'יימס מאיר רוטשילד. כיום מכללת הדסה], מכיוון שבו נמצא "בית החולים לשרי בית רוטשילד" כפי שהמקרא מציין.

בית החולים מאיר רוטשילד ברח' הנביאים. מקור התמונה: נדב מן, ביתמונה. מאוסף בית חולים הדסה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

רחוב בית הספרים גנזי יוסף הוא רחוב בני ברית ובו שכנה הספרייה הלאומית בראשיתה.

כיום שוכנת בבנין ישיבת "עץ החיים" לחוזרים בתשובה, הפועלת מטעם ארגון "שלום לעם".

צילום בניין בית הספרים ברח' בני ברית מתוך אלבום תצלומי בית הספרים, עמוד 2. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ממערב נמצא רחוב ביה"ס לאמעל [רחוב ישעיהו של היום] על שם בית הספר שהוקם ב-1856 ע"י משפחת למל האוסטרית בתכנונו של האדריכל תאודור זנדל. בית הספר פעל עד שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כיום משמש המבנה את תלמוד תורה "עץ חיים".

צילום בי"ס למל מ-1912 של ליאו קהאן הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית

אחת השכונות ברשימת האינדקס היא "בתי יהודא טורא" – ימין משה של ימינו. טורא היה איש עסקים יהודי-אמריקאי. כאשר נפטר בשנת 1854, הותיר בצוואתו סכום כסף לטובת עניי ירושלים והטיל את ההוצאה לפועל של הצוואה על משה מונטיפיורי.

האזכור במפה משמר את העובדה שחלק מבתי השכונה הוקמו מכספי אותו עיזבון (כמו גם שכונת משכנות שאננים).

במפה ניתן לראות גם את שכונת היהודים ג'ורת אל ענאב (סימון מס' 46) מצפון לבריכת הסולטן, באזור חוצות היוצר ופארק טדי של היום. השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 ע"י יהודים מארצות מערב צפון אפריקה. היא ננטשה ב-1948 ונהרסה ב-1967.

המפות סיפקו מידע שימושי רב לתושבי העיר ולמבקרים בה, למשל, רשימת צלמניות בעיר:

גאראבד קריקוריאן היה צלם ממוצא ארמני שהגיע לירושלים בגיל 12 כדי ללמוד בסמינר כמורה. הוא נעשה מורה לצילום ומ-1885 עד 1918 היה בעל חנות ברחוב יפו, בסמוך לעיר העתיקה. בנו המשיך את דרכו בחנות.

פרט מתמונה מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית – ספריית הקונגרס

בתמונה המלאה: בפינה השמאלית העליונה (ליד הדגל) נראה מגדל הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. ניתן לראות כי בתחילת המאה ה-20 נבנו בתים בצמוד לחומת העיר העתיקה, עד לשער יפו.

במרכז התמונה, בחלקה העליון, אפשר לראות את מגדל השעון שנבנה על השער.

מגדל השעון בצילום תקריב, לפני 1914. המגדל פורק ב-1922. מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית, ספריית הקונגרס

מי שנזקק לשירותי בנקאות, יכול היה לגשת לבנק ולירו ליד שער יפו. הבנק שייסד חיים ולירו פעל עד 1915. הכספים להקמת בית החולים מאיר רוטשילד הועברו באמצעות בנק זה.

תייר שרצה לרכוש מזכרות מהעיר, יכול היה לגשת לאחד מ"מוכרי זכרוני ירושלים":

למשל חנותו של יחיאל צבי צימרינסקי

באינדקס הופיעה גם רשימת מלונות:

התייר יכול היה לשהות, למשל, במלון אמדורסקי (צנטרל) של ירחמיאל אמדורסקי (בן-דוד סבו של בני אמדורסקי). המלון שכן בעיר העתיקה בסמוך לשער יפו, מול המצודה ומגדל דוד. מלון חליפי יוכל למצוא התייר אם יצא משער יפו ובהליכה קצרה יגיע למלון קמיניץ, שעבר ב-1908 ממיקומו בין רח' יפו לרחוב הנביאים למבנה סמוך לשער החדש (מספר 10 במפה):

במפה בהוצאת חברת "הכשרת הישוב" מ-1923 ניתן לראות את אזור גן אנטימוס (בין רחוב המלך ג'ורג', רחוב יפו ורחוב בן יהודה), את המרכז המסחרי [ממילא] ואת זנזיריה.

איך שגלגל מסתובב – בחלוף מאה שנה, הכינוי "מרכז מסחרי" לממילא חזר לתאר מציאות של מסחר לאחר עשרות שנים בהן המתחם היה נטוש והרוס. גן אנטימוס וזנזיריה התחלפו בפי התושבים בשמות העדכניים, רחוב בן יהודה ושכונת רחביה, בהתאמה.

המרכז המסחרי ברחוב ממילא בגלגולו הראשון, המחצית ראשונה של המאה ה-20. מקור התמונה: יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לנוכח עבודות הבנייה הרבות בעיר, ודאי בעוד מאה שנים ישתנו שוב פניה. יהיה מעניין לחזור ולהשוות בין העבר וההווה בכתבה שתיכתב מן הבניין החדש של הספרייה הלאומית ההולך ונבנה למרגלות הכנסת.