בספרייה הלאומית שמור ספר ענק שפרץ דרך בעולם הדפוס הצעיר שהומצא רק 40 שנה קודם לכן, כששילב חיתוכי עץ מרהיבים לצד הטקסט. הספר שכתב הרטמן שדל מתאר את ההיסטוריה של העולם ושל האנושות, שלב אחר שלב, וגם את השנאה ליהודים לאורך השנים
כארבעים שנה אחרי המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג, הודפס בעיר נירנברג ספר ענק שעוד לא היה כמוהו עד אז.
מדובר בכרוניקה – ספר לתולדות האנושות מבריאת העולם ועד השנה 1492. בשלהי ימי הביניים ספרי כרוניקה היו ז'אנר פופולרי מאוד, ובתי הדפוס השונים ברחבי אירופה הדפיסו לא מעט מהם. מה שהפך את הכרוניקה מנירנברג לספר ייחודי היו מספר מאפיינים: ראשית – מידותיו: אורכו הוא 49 ס"מ, רוחבו 32 ס"מ, יש בו 290 דפים והוא כולל לא רק טקסט, אלא גם 1800 חיתוכי עץ. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הדפוס שבה נעשה שילוב אינטנסיבי מאוד בין טקסט ותמונות, דבר שהופך את הספר ל"מודרני" גם בעינינו, למרות שהודפס לפני יותר מ-500 שנה. ספר הכרוניקה הזה נחשב למושקע ביותר בתקופת דפוסי הערש (אינקונבולים, בין 1500-1450).
העולם השלם ביום השביעי למעשה הבריאה. העיגולים באמצע מראים את מערכת השמש – עם כדור הארץ במרכז.
כיצד נולד הרעיון לפרסם ספר כל כך מושקע?
בסוף המאה ה-15, העיר נירנברג בגרמניה הייתה עיר חופשית-אימפריאלית, כלומר היא הייתה כפופה אך ורק לקיסר. באותה תקופה נחשבה נירנברג למטרופולין בו התגוררו יותר מ-30,000 תושבים, ביניהם גם כ-300 יהודים (שגורשו מהעיר ב-1498). היא הייתה אף מרכז לסחר הבינלאומי והתגוררו בה סוחרים עשירים מאוד. שניים מהם, ככל הנראה אנשים עם השכלה מקיפה, פנו סביב שנת 1487 לרופא העיר, אדם בשם הרטמן שדל (Hartmann Schedel) והזמינו ממנו את היצירה. שדל היה איש מלומד שרכש את הכשרתו הרפואית באיטליה. בביתו הייתה ספרייה פרטית בת 1000 ספרים. שדל ככל הנראה סמך על ספרייתו ובעיקר על כרוניקה קדומה יותר שיצאה לאור באיטליה. הוא שינה קצת את זווית הראייה ותיאר בעיקר אירועים שהתרחשו במרכז אירופה, לצד עוד מאורעות מרכזיים בתולדות היבשת.
ירושלים, מראה דמיוני.
שדל כתב את היצירה בלטינית, דבר שהבטיח לקוחות בקרב המלומדים בכל רחבי אירופה. ואולם, משום שחלקיו האחרונים של הספר מתרכזים בתולדות גרמניה, יצא לאור גם תרגום לגרמנית. בכרוניקה מוזכרים גם אירועים עצובים בעלי רקע אנטי-יהודי: גירושי קהילות מערים באירופה, פוגרומים ואף הפרשה המצערת על "רצח" הילד סימון בעיר טרנטו בצפון-אטליה ב-1475, רצח שבו האשימו את יהודי העיר.
שריפת יהודים, כאן בקשר לפוגרום בנירנברג. תמונה זו מופיעה מספר פעמים בקשר לפוגרומים בערים בגרמניה בימי הביניים
במהלך כתיבת הטקסט, פנו מזמיני העבודה גם למאיירים תושבי נירנברג: מיכאל וולגמוט (Michael Wohlgemuth) ווילהלם פלייטגן (Wilhelm Pleitgen). הם ביקשו מהם להכין חיתוכי עץ רבים: של דמויות היסטוריות, של אירועים בולטים ושל ערים גדולות ומוכרות. התמונות של הנופים האורבניים של ערי אירופה נחשבים לאותנטיים יחסית, משום שניתן לזהות בהם מבנים שלעיתים קיימים עד היום (כנסיות ושערים). באותה העת עבד בסדנה של שני הציירים האלו גם מתלמד שאז עוד לא היה מוכר: אלברכט דירר (Albrecht Dürer). ייתכן שמספר חיתוכי עץ מהספר נעשו על ידו, אך אין הסכמה על כך בקרב החוקרים. מה שבטוח: כאשר דירר היה צייר מקצוען, הוא צייר את מורו וולגמוט, כך שאנחנו יודעים איך נראה לפחות אחד מהשותפים בסדנה.
המאייר מיכאל וולגמוט, ציור מאת אלברכט דירר, 1516 (המקור: וויקיפדיה)
היה סופר והיו מאיירים, וגם מדפיס היה.
בנירנברג פעל המדפיס הנודע אנטון קוברגר (Anton Koberger) שהפעיל בית דפוס גדול ובו הודפסו יותר מ-250 כותרים. הוא העסיק בערך 100 סדרים, מדפיסים ואנשי מקצוע אחרים. לקוברגר הובטח שכר מכובד וב-1493 הוא הפעיל את המכבשים בבית הדפוס שלו והפרויקט יצא לדרך. הודפסו 1400 עותקים בלטינית ועוד 700 בגרמנית. מחשבוניות שנשתמרו עד היום ניתן ללמוד שהספר נמכר בין דנציג ופירנצה ובין פריס לקרקוב. המסמכים שקיימים עד היום בארכיונים באירופה מספרים את כל הרקע למפעל זה ורק מהם ניתן להבין מי היה המחבר, ששמו אינו מוזכר בכל הספר אפילו פעם אחת.
עם ישראל בהר סיני
למרות המאמצים בשיווק, הפרויקט לא היה הצלחה גדולה. יותר מעשר שנים לאחר הדפסתו נערמו עדיין מאות עותקים במחסני בית הדפוס. מאחר ובאותם ימים עדיין לא היו חוקים בנוגע לזכויות יוצרים, לעיתים קרובות מדפיסים אחרים הדפיסו על דעת עצמם מהדורות נוספות. כך קרה גם במקרה זה: מהדורה "פיראטית" הודפסה בעיר אוגסבורג הסמוכה, דבר שהשפיע לרעה על נתוני המכירות.
נוף העיר נירנברג
עד היום קיימים עותקים רבים של שתי הגרסאות מבית הדפוס של אנטון קוברגר. אפילו בספרייה הלאומית ישנם ארבעה עותקים של הדפוס הלטיני ועותק אחד בגרמנית. ייתכן שיופיה וממדיה של היצירה מנעו את אובדנם של ספרים רבים. ערכו ההיסטורי והאמנותי בולטים בעיניו של כל מתבונן – עד היום.
מה ראה תושב ירושלים שחי בה לפני כמאה שנים? אילו מוסדות ביקר, אילו שירותים רפואיים עמדו לרשותו, איזה בנקים וחנויות שירתו אותו? מפות העיר שהתפרסמו בתחילת המאה ה-20 מאפשרות לנו לשחזר את עברה של ירושלים
רחוב יפו, ירושלים, תחילת המאה ה-20. מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית - ספריית הקונגרס
טקסט שיכולנו למצוא ביומנו של תושב ירושלים לפני כמאה שנה:
"… בבוקר יצאתי מפגישה בארמון הממשלה; לאחר סיום ענייני הבירוקרטיים, נסעתי לבית הסמים כדי לקנות תרופה לשיכוך כאבים. משם המשכתי לג'ורת אל ענאב לאסוף מהסנדלר זוג נעליים שהשארתי לתיקון. אחר הצהרים אפגוש בבתי יהודא טורא את בן דודי שהגיע מיפו…"
מתקשים לפענח את המסלול? בהמשך הכתבה נבהיר הכל ונגלה את שמות האתרים.
תושב שנדרש לערוך סידורים במשרדי הממשלה סביר שנצרך להתייצב במתחם אוגוסטה ויקטוריה על הר הצופים שם שכן "ארמון הממשלה" שנודע גם בשם "ארמון הנציב". מלבד היותו מקום מגוריו של הנציב הבריטי, גם מוסדות השלטון שכנו במתחם זה – זאת עד שנבנה בפסגת הר אצל [ג'בל מוכבר] בדרום מזרח ירושלים המבנה החדש שנחנך ב- 1933.
אזכור של מתחם האוניברסיטה העברית על הר הצופים מופיע אף הוא במפות מאותה תקופה: לאחר 1918 – מועד הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה – ועד טקס הפתיחה ב-1925, המקום מוזכר לעתים כ"מכללה" ולעתים כ"מגרש האוניברסיתה". נראה שאנשי היישוב התגאו במוסד העתיד להבנות שם אף כי טרם נפתח רשמית או פעל בצורה מלאה.
במפתו של ישעיהו פרס שפורסמה ב-1921 מסומן מתחם אוגוסטה ויקטוריה כ"ארמון הממשלה". שטח האוניברסיטה העברית על הר הצופים מסומן אף הוא בצד בית הקברות הבריטי לחללי מלחמת העולם הראשונה; בצדו המערבי מציינים ארבעה מגיני דוד את החלקה בה קבורים החיילים היהודים.
הילד אינו מרגיש טוב? זקוקים לתרופה לשיכוך כאבים? במפת אברהם גרייבסקי מ-1909 באינדקס העוסק במוסדות רפואה נוכל למצוא בתי מרפא, בתי חולים, בתי סמים, בית מסחר רפואות ובית מרקחת.
המוסד האחרון ברשימה, בית ישע אהרן לחולי הרוח וחשוכי מרפא לחברת עזרת נשים שכן ברחוב יפו בכניסה לירושלים; ממנו המשיך והתפתח בית החולים הרצוג של ימינו.
בצילום המבנה השלישי של ביה"ח שנבנה ב- 1920 ניתן להתרשם במיוחד מהגינה שיועדה למנוחת החולים. חלק מגלוית שנה טובה מטעם חברת עזרת נשים. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף לנצט. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
במפת גרייבסקי רחובות העיר מכונים על פי שם המוסד הנמצא בהם. למשל רח' הנביאים נקרא רחוב האספיטאל ראטהשילד [בית החולים ג'יימס מאיר רוטשילד. כיום מכללת הדסה], מכיוון שבו נמצא "בית החולים לשרי בית רוטשילד" כפי שהמקרא מציין.
בית החולים מאיר רוטשילד ברח' הנביאים. מקור התמונה: נדב מן, ביתמונה. מאוסף בית חולים הדסה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
רחוב בית הספרים גנזי יוסף הוא רחוב בני ברית ובו שכנה הספרייה הלאומית בראשיתה.
מפת אברהם גרייבסקי, 1909
כיום שוכנת בבנין ישיבת "עץ החיים" לחוזרים בתשובה, הפועלת מטעם ארגון "שלום לעם".
צילום בניין בית הספרים ברח' בני ברית מתוך אלבום תצלומי בית הספרים, עמוד 2. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
ממערב נמצא רחוב ביה"ס לאמעל [רחוב ישעיהו של היום] על שם בית הספר שהוקם ב-1856 ע"י משפחת למל האוסטרית בתכנונו של האדריכל תאודור זנדל. בית הספר פעל עד שנות ה- 60 של המאה הקודמת. כיום משמש המבנה את תלמוד תורה "עץ חיים".
צילום בי"ס למל מ-1912 של ליאו קהאן הוא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמין במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית
אחת השכונות ברשימת האינדקס היא "בתי יהודא טורא" – ימין משה של ימינו. טורא היה איש עסקים יהודי-אמריקאי. כאשר נפטר בשנת 1854, הותיר בצוואתו סכום כסף לטובת עניי ירושלים והטיל את ההוצאה לפועל של הצוואה על משה מונטיפיורי.
האזכור במפה משמר את העובדה שחלק מבתי השכונה הוקמו מכספי אותו עיזבון (כמו גם שכונת משכנות שאננים).
מפת אברהם גרייבסקי, 1909
במפה ניתן לראות גם את שכונת היהודים ג'ורת אל ענאב (סימון מס' 46) מצפון לבריכת הסולטן, באזור חוצות היוצר ופארק טדי של היום. השכונה נוסדה בסוף המאה ה-19 ע"י יהודים מארצות מערב צפון אפריקה. היא ננטשה ב-1948 ונהרסה ב-1967.
המפות סיפקו מידע שימושי רב לתושבי העיר ולמבקרים בה, למשל, רשימת צלמניות בעיר:
גאראבד קריקוריאן היה צלם ממוצא ארמני שהגיע לירושלים בגיל 12 כדי ללמוד בסמינר כמורה. הוא נעשה מורה לצילום ומ-1885 עד 1918 היה בעל חנות ברחוב יפו, בסמוך לעיר העתיקה. בנו המשיך את דרכו בחנות.
פרט מתמונה מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית – ספריית הקונגרס
בתמונה המלאה: בפינה השמאלית העליונה (ליד הדגל) נראה מגדל הפטריארכיה הלטינית של ירושלים. ניתן לראות כי בתחילת המאה ה-20 נבנו בתים בצמוד לחומת העיר העתיקה, עד לשער יפו.
במרכז התמונה, בחלקה העליון, אפשר לראות את מגדל השעון שנבנה על השער.
מגדל השעון בצילום תקריב, לפני 1914. המגדל פורק ב-1922. מתוך אוסף צלמי המושבה האמריקנית, ספריית הקונגרס
מי שנזקק לשירותי בנקאות, יכול היה לגשת לבנק ולירו ליד שער יפו. הבנק שייסד חיים ולירו פעל עד 1915. הכספים להקמת בית החולים מאיר רוטשילד הועברו באמצעות בנק זה.
מתוך: Jewish Encyclopedia 1904
תייר שרצה לרכוש מזכרות מהעיר, יכול היה לגשת לאחד מ"מוכרי זכרוני ירושלים":
התייר יכול היה לשהות, למשל, במלון אמדורסקי (צנטרל) של ירחמיאל אמדורסקי (בן-דוד סבו של בני אמדורסקי). המלון שכן בעיר העתיקה בסמוך לשער יפו, מול המצודה ומגדל דוד. מלון חליפי יוכל למצוא התייר אם יצא משער יפו ובהליכה קצרה יגיע למלון קמיניץ, שעבר ב-1908 ממיקומו בין רח' יפו לרחוב הנביאים למבנה סמוך לשער החדש (מספר 10 במפה):
מפת אברהם גרייבסקי, 1909
במפה בהוצאת חברת "הכשרת הישוב" מ-1923 ניתן לראות את אזור גן אנטימוס (בין רחוב המלך ג'ורג', רחוב יפו ורחוב בן יהודה), את המרכז המסחרי [ממילא] ואת זנזיריה.
איך שגלגל מסתובב – בחלוף מאה שנה, הכינוי "מרכז מסחרי" לממילא חזר לתאר מציאות של מסחר לאחר עשרות שנים בהן המתחם היה נטוש והרוס. גן אנטימוס וזנזיריה התחלפו בפי התושבים בשמות העדכניים, רחוב בן יהודה ושכונת רחביה, בהתאמה.
המרכז המסחרי ברחוב ממילא בגלגולו הראשון, המחצית ראשונה של המאה ה-20. מקור התמונה: יורשי זאב אלכסנדרוביץ', האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
לנוכח עבודות הבנייה הרבות בעיר, ודאי בעוד מאה שנים ישתנו שוב פניה. יהיה מעניין לחזור ולהשוות בין העבר וההווה בכתבה שתיכתב מן הבניין החדש של הספרייה הלאומית ההולך ונבנה למרגלות הכנסת.
צילום: Herzog & De Meuron
יהודים עם כאפייה? סיפורו של כיסוי ראש שהפך לסמל
כיום מזוהה הכאפייה עם התנועה הלאומית הפלסטינית ונחשבת לסמל מובהק שלה. עם זאת, אם נחזור אחורה כמה עשרות שנים, ניתן למצוא תיעודים של בכירי התנועה הציונית עטופים בכאפייה, לצד אנשי פלמ"ח ואף חיילי צה"ל. מה קרה בדרך?
ראש הממשלה דוד בן גוריון בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין. מאי, 1949. צילום: לע"מ
דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה: גבר משופם ועוטה כאפייה עומד, מקל בידו וכבשים סביבו, ומסתכל הישר קדימה. ברקע מאחוריו נוף של עצים וטרשים. כל הסיטואציה נראית כאילו נגזרה מתוך סיפור רועים ארצישראלי פסטורלי. ואז בן רגע נחתכת האווירה החלומית. מול ה"רועה" מתגלה מצלמה גדולה ומאחוריה צלם; הרקע – הכבשים, הטרשים והשמיים הכחולים – מתגלה בתור טפט מצויר; והרועה, שמתברר בתור יהודי-אירופאי בשם צבי, צועד החוצה מהסטודיו, פושט את הכאפייה ומניח את המקל. הוא לובש את הבגדים העירוניים איתם הגיע ויוצא חזרה לרחובות תל-אביב הצעירה של תחילת המאה ה-20. כדי להבין מדוע התלבש כך ומה ניסה להשיג, יש לסקור את תולדותיו של אחד מפרטי הלבוש שמעוררים בימינו רגשות רבים בקרב כמעט כל ציבור בארץ – הכאפייה.
עמינדב אלטשולר, מ"גואלי אדמות הנגב", חובש כאפייה ועקאל לראשו בעודו נוטע עץ בט"ו בשבט במדבר סמוך לבית אשל. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
כיום נחשב כיסוי הראש המסורתי לסמל עממי, פוליטי ומעמדי, בייחוד הכאפייה השחורה-לבנה שהפכה סמל לאומי פלסטיני של ממש. אולם במבט לאחור, בתחילת המאה הקודמת המצב היה שונה. מתחילת המאה ה-20 ועד לשנות ה-50, גם אחרי הקמת המדינה, תועדו בכירי התנועה הציונית לצד יהודים רבים אחרים, עוטים כאפייה, מצטלמים איתה ומסתובבים עטופים בה. אחת הדוגמאות המפורסמות היא תמונתו של חיים ויצמן עם כאפייה מהודרת לראשו בפגישתו עם הנסיך פייסל לבית האשם ב-1918.
האמיר פייסל (מימין) וחיים ויצמן (משמאל) עוטי כאפיות, בעיר מעאן בירדן, יוני 1918.
לצידם עטו כאפיות אנשי הפלמ"ח, חברי ארגון השומר ואפילו חיילי צה"ל, ובעשורים הראשונים של המאה ה-20 הצטלמו אנשי העליות בתמונות סטודיו, לבושים בתלבושות ערביות מלאות, כולל כאפייה.
רחל סלוצקי, ממקימות מושב נהלל (מימין, לבושה בבגדי גבר עם רובה) ובת דודתה ליזה סלוצקי (לבושה בגדי אישה, עם כד חרס), בתלבושות "בדואיות", תצלום סטודיו. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
יצחק שמילבסקי, צעיר יהודי, עטוף בכאפייה עם עקאל – שהיא למעשה טלית שהוסבה לכאפייה. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
תלמידי בתי ספר יהודיים בארץ-ישראל חבשו כאפיות וחניכי תנועות הנוער התעטפו בהן. אז כיצד קרה שכיום נחשבת הכאפייה לסמל מנוגד לציונות?
יהודי אירופה מאמצים את הכאפייה בניסיון להתערות באזור
התנועה הציונית ביסודה הייתה תנועה אירופאית, וככזו הושפעה רבות מצורות מחשבה אירופאיות אופייניות, חלקן אוריינטליסטיות. לאחר שארץ-ישראל התקבעה כיעד בו היהודים יקימו בו את מדינתם, החלו העליות הראשונות. היהודים האירופאים מצאו שהם שונים מאוד מתושבי הארץ. רבים מהם ראו בתרבות הפלאחית-ערבית שהייתה נהוגה בפלשתינה-א"י בשלהי השלטון העות'מאני, וכן ביושבי הארץ הערבים – ממשיכי דרכם של היהודים שחיו בממלכת ישראל לפני הגלות. גם יהודי פקיעין היוו מודל לחיקוי, בתור משפחות יהודיות ותיקות החיות בארץ-ישראל ומקיימות אורח חיים מקומי "אותנטי". מתוך תפיסה זו ניסו יהודים רבים לחקות את יושבי הארץ, ובחינה של התרבות החזותית שנוצרה בארץ-ישראל עם ראשית הציונות מצביעה על הניסיון לגבש דמות "יהודי חדש" בארץ.
ילדי בית הספר במושב בעין גנים בראשיתו בחצר בית הספר, לבושים בלבן עם כאפיות על הראש, מחזיקים שלט עליו כתוב "בית ספר עין גנים" ומצוייר מגן דוד. ברקע מבנה בית הספר. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון לתולדות פתח תקוה ע"ש עודד ירקוני, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל
דוגמה טובה להלך רוח זה היא סטודיו הצילום של אברהם סוסקין בתל אביב, מחנויות הצילום היהודיות הראשונות בארץ. אחד השירותים שסיפק ללקוחותיו היה צילום אוריינטלי שלהם בלבוש מלא של פלאחים או בדואים. בתמונותיו של סוסקין ניתן לראות את הלך הרוח של התנועה הציונית דאז, בתחילת המאה ה-20: טרנספורמציה של יהודי-גלותי לכדי יהודי חדש, תוך ניכוס זהות לאומית עתיקה, אותה הם תפסו, כביכול, כזהות היהודי המקורי. תמונות אלה מציגות את האופן בו המערביים תפסו את המקומיים ובמידה מסוימת ניסו לחקות אותם. תפיסה זו הייתה גם נחלתם של היהודים הציוניים שהגיעו לארץ, בייחוד בעלייה השלישית; הם רצו להיות כמו בני הארץ וחיקו אותם במובנים רבים.
יצחק הוז עת היה חבר בארגון השומר, בצילום סטודיו של אברהם סוסקין. נדב מן, ביתמונה. מאוסף עדה תמיר. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
דוגמה בולטת נוספת היא ההופעה שאימצו לעצמם אנשי ארגון "השומר", רובם יהודים אשכנזים, שעטו כאפיות ועבאיות בניסיון להידמות לבדואים תושבי הארץ.
מחברי ארגון "השומר", עוטים כאפיות, ושניים חובשים כיסויי ראש תורכיים – כובע "קלפק" וכן תרבוש ("פז"). נדב מן, ביתמונה. מאוסף בנציון ישראלי. מקור האוסף: אהרון ישראלי. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
חשוב לציין שבניגוד לאוריינטליזם האירופאי-קולוניאליסטי, בו האירופאים הצטלמו מחופשים לילידים מתוך תחושת פטרונות וניכוס, בני העליות הראשונות לארץ ביקשו לאמץ את לבוש המקומיים ועטו כאפיות כדי להרגיש קרבה ושייכות למקום. היהודים שאפו לעצב את דמותם ברוח היהודים העתיקים וההיסטוריים, שלתפיסתם הם המשיכו את דרכם. גם בקרב האמנים היהודיים של תחילת המאה ה-20 שלמדו בבצלאל ניתן לראות את דימוי "היהודי החדש" כפי שתפסו אותו, בעלי מאפיינים אוריינטלים. החלוצים, אנשי המושבים, תנועות הנוער ואף אנשי הארגונים הצבאיים דוגמת "ההגנה", פלמ"ח, אצ"ל ולח"י ניסו גם הם לקדם את דמות היהודי החדש כפי שתפסו אותה, והביטוי הראשון של דמות זו – לצד שיבה לארץ ישראל ועבודת אדמה – היה התעטפות בכאפייה. פריט הלבוש המוכר, שהיה נהוג בחצי האי ערב עוד בטרם הופעת האסלאם, נועד להגן על הראש והפנים מפני חול ואבק, והגן על עובד האדמה מהשמש בקיץ ומהרוח בחורף. לכאפיות שלושה סגנונות מסורתיים ומוכרים: הכאפייה הלבנה, הנפוצה כיום בעיקר בארצות המפרץ ובקרב בדואים, אולם ניתן למצאה גם באזור עיראק; כאפייה אדומה-לבנה, המקובלת מאוד בירדן, אך גם אותה ניתן למצוא במקומות נוספים; ולבסוף, כאפייה שחורה-לבנה, המזוהה כיום עם הפלסטינים.
חיילים ישראלים על ג'יפ ירדני עם תמונתו של המלך חוסיין עוטה כאפייה, בירושלים, אחרי כיבוש העיר ב-1967. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
ככל שהתפתח המפעל הציוני, ולצדו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כך גם הניסיון של היהודים הציוניים לחקות את המקומיים הלך ודעך. בספרו "אוריינטליזם טרום-ישראלי", הסוקר את תופעת צילומי הסטודיו בבגדי פלאחים ובדואים בקרב יהודים בארץ ישראל, מצביע דור גז על מאורעות תרפ"ט האלימים בתור נקודת מפנה בה יחס היהודים השתנה והפסיק הניסיון לחקות את המקומיים. "התפיסה האוריינטליסטית הנאיבית של בני העליות הראשונות התנפצה (…) ואיתה תשוקתם 'להתמזרח' כבני המקום". לקראת סוף שנות ה-30 אירע גם "המרד הערבי הגדול" בפלשתינה-א"י, בו התודעה הלאומית הפלסטינית התעצבה מאוד, הכאפייה הפכה לסמל לאומי-עממי-פלסטיני במקום התרבוש העות'מאני. זיהויה של הכאפייה כסמל פוליטי החל להיכנס לתודעה המקומית, והחל תהליך שבסיומו הפכה הכאפייה לסמל המזוהה עם אידאולוגיה הפוכה מהציונות.
"הכאפייה והעקאל מסמלים תלבושת לאומית". מתוך מאורעות 36'-39', כתבה שהתפרסמה בעיתון "הבקר". 19 בספטמבר, 1938
פרק ב': הכאפייה תופסת גוונים פוליטיים
לאחר מאורעות תרפ"ט ולאחר המרד הערבי הגדול החלה ירידה בפופולאריות של הכאפייה בפרט ובניסיונות החיקוי של המקומיים בכלל, אך לאורך שנות ה-40 וה-50 עדיין נצפו הכאפיות על צווארם של היהודים בארץ, כולל פוליטיקאים ואנשי צבא. מוכרת במיוחד התמונה של דוד בן גוריון בעת סיור בעיצומה של מלחמת 48', עוטה כאפייה לבנה לצווארו ומלווה ביצחק רבין וביגאל אלון, אז מפקדים צעירים.
ראש הממשלה דוד בן גוריון, עטוף בכאפייה, בסיור בנגב עם המפקד הצעיר יצחק רבין ולצדו יגאל אלון. מאי, 1949. צילום: לע"מ
צילום מפורסם נוסף מאותה מלחמה מוכר בשם "הנערה עם האקדח", בו נראית קצינת הקשר זיוה ארבל, נשענת על עץ, חוגרת אקדח ועטופה בכאפייה, זמן קצר לאחר הקרב על העיר.
הנערה עם האקדח, עטופה בכאפייה: זיוה ארבל, קצינת קשר בגדוד השלישי של חטיבת יפתח, מצולמת ביער בן שמן לאחר כיבוש כפר ברפיליה. יולי, 1948. צילום: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
שתי התמונות, לצד רבות אחרות, מראות כיצד בסוף שנות ה-40 הייתה הכאפייה עדיין סמל חזק באתוס הציוני, למרות זיהויה הפוליטי-פלסטיני שהחל עשור לפני כן. בארכיון בוריס כרמי, המכונה "הצלם הצבאי הראשון", תועדו חיילי צה"ל עוטים כאפיות בצעדת צה"ל בשנת 1958.
כאפיות וכובעי טמבל: צעדת צה"ל 1958, חיילים עם כאפיות ליד מחנה האוהלים, 1958. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
רק לקראת סוף שנות ה-60 החל המהפך התודעתי שהביא לניתוק היהודי הכמעט-מלא מהכאפייה. מאחוריו עמד אדם אחד מרכזי, ושמו היה יאסר ערפאת.
יאסר ערפאת מבקר בעזה, ולראשו הכאפייה שהפכה לאחד מסמליו. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
מלחמת 67' והתבוסה הגדולה של מדינות ערב הביאו לעלייתה של תנועת פת"ח בהנהגתו של ערפאת, שהציג עצמו כפלסטיני שמדבר בשם עמו-שלו. אחד המוטיבים הבולטים ביותר בהופעתו, לצד חליפת המדים הקבועה ("באטל-דרס") והנשק, היה הכאפייה השחורה-לבנה. הוא החל לעטות אותה כבר בשנת 1956 כאשר נסע לראשונה לאירופה כחבר משלחת הסטודנטים הפלסטינים ממצרים; מאז הקפיד להתעטף בה בכל עת והיא הפכה לאחד הסממנים המזוהים ביותר עם מנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית, שאף קיבל את הכינוי "אבו אל-חטה" ('חטה' היא מילה מקומית בערבית המקבילה לכאפייה). בביוגרפיה של ערפאת שכתב דני רובינשטיין מתואר כיצד הקפיד ערפאת לקשור את הכאפייה בצורה מיוחדת לו, המשווה לה קצה מחודד, ולטענתו הוא יצר כך מעין שרטוט של מפת ארץ הקודש. הופעתו של ערפאת חיזקה את מעמדה הפוליטי של הכאפייה, וכבר באנתיפאדה הראשונה נראו פלסטינים עוטים אותה בעת שהתעמתו עם כוחות הבטחון הישראליים.
תומכי ערפאת ברפיח, הסימבוליזם של הכאפייה מודגש ובולט. יולי, 1994. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
בשנות ה-90, עם הסכמי אוסלו, התייצב סופית מעמדה של הכאפייה בתור סמל "אנטי-ציוני", עת פורסמה תמונתו של רוה"מ המנוח יצחק רבין עוטה כאפייה, בתור דרך להמחיש את "בגידתו". מאז ועד היום מופצים קריקטורות ודימויים דומים של פוליטיקאים שונים עוטי כאפיות כדי להמחיש מסרים דומים.
כרזה בגנותו של ראש הממשלה יצחק רבין, ערוכה כך שיהיה עטוף בכאפייה. אוסף הכרזות בספרייה הלאומית, 1994
פרק ג': המאה ה-21: הבעיה היא הפלסטינים, לא הכאפייה?
עם תחילת המאה ה-21 הייתה התודעה הציבורית בארץ שונה לחלוטין מקודמתה ביחס לכאפיות, בין אם מנקודת מבט יהודית ובין אם מזו הפלסטינית. המאה ה-20 הסתיימה בקיטוב ברור. הכאפייה שיחקה גם תפקיד בתוך ניסיונות שונים להתחלת תהליכי שלום לאורך השנים, ומלבד הסכמי אוסלו ותמונתו המוכרת של ערפאת הכאפייה לצדו של רבין, בלטה גם תקרית בוועידת מדריד ב-1991, בה הנציג הפלסטיני סאאב עריקאת עטה לצווארו כאפייה ובכך הרגיז מאוד את הנוכחים, בעיקר את המשלחת הישראלית. ניתן לראות כיצד בתוך פחות מ-50 שנים התהפך היחס הישראלי לכיסוי הראש, ואם בן גוריון התעטף בו ברצון ב-48' – בשנות ה-90 הוא כבר היה סממן מאיים ולא רצוי.
באופן מעניין, "הסכמי אברהם" שנחתמו בשנת 2020 הביאו לתיירות ישראלית מוגברת לארצות המפרץ ולאחר מכן גם למרוקו, מה שהביא לסוג של "רנסנס ישראלי" בעניין הכאפייה; ישראלים רבים הצטלמו עם כיסוי הראש בגרסתו המפרצית (כאפייה לבנה) בשמחה רבה, כחלק מהחוויה המקומית. ברגע שהקונטקסט הפלסטיני-פוליטי לא היה בתמונה, נראה שהיהודים מוכנים לחזור לעטות את כיסוי הראש הערבי המוכר. לאורך השנים היו גם ניסיונות ליצור "כאפיות יהודיות", המזכירות במידה מסוימת את ה"סודרא", כיסוי ראש יהודי שהיה מקובל בארצות ערב. במקביל, המשיכו הפלסטינים בצעדים שנועדו לזהות את הכאפייה כסממן מייצג שלהם, בין היתר באמצעות תרבות פופולארית: מוזיקה, תכניות טלוויזיה ואינטרנט, מדיה חברתית וכן הלאה. הזמר מוחמד עסאף אף זכה בתכנית הפופולארית "ערב איידול" בשנת 2013, עם שירו "הנף את הכאפייה", שמילותיו מהללות את כיסוי הראש בתור סמל לאומי פלסטיני.
במבט לאחור, נראה שהכאפייה וקורותיה שזורות בהיסטוריה המקומית ובמאבקים על אופיה של ארץ הקודש בצורה שאינה ניתנת לניתוק; עם זאת, עדיין לא מאוחר לקוות שיום אחד יהפוך סמל זה לפחות טעון, לכל אחד מהעמים ומה שהם רואים בו.
תודה לאלי אושרוב על העזרה בהכנת הכתבה
תצלום נדיר: סבא של שרון ואבא של בגין מנהלים בנק בצוותא
הספרייה הלאומית חושפת - הקשר בין בגין ושרון התחיל עוד לפני שהם נולדו
מימין: מרדכי שיינרמן (סבו של אריאל שרון). יושב משמאלו: זאב דב בגין (אביו של מנחם בגין)
לציון 30 שנים לפטירתו של מנחם בגין חושפת הספרייה הלאומית תצלום מלפני 116 שנים שמלמד על הקשר בין בגין ואריק שרון – עוד לפני לידתם, וליתר דיוק – החל מלידתם, כיוון שסבתו של שרון היתה המיילדת של בגין…
מדובר בתצלום שחור לבן מודבק על גבי לוח קרטון ובו נראים חברי ההנהלה וצוות העובדים של הבנק היהודי הראשון באימפריה הצארית שהוקם בשנת 1905 ונועד לסייע במתן שירותי הלוואות וחסכונות ליהודים. מקור התצלום הוא שמואל שיינרמן, אביו של אריק שרון, שהיה ממקימי כפר מל"ל.
הבנק הוקם בעיר ברסט-ליטובסק ("בריסק דליטא") ברוסיה הלבנה, שהיתה חלק מהאימפריה הרוסית והיום נמצאת בבלארוס, והוא פעל עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. לשניים מחברי הנהלת הבנק – מרדכי שיינרמן וזאב דב בגין – נולדו צאצאים שהפכו למנהיגים ולראשי ממשלה – מנחם בגין בנו של זאב דב ואריק שרון נכדו של מרדכי שינרמן.
באותה שנה שבה נוסד הבנק שיתפו השניים פעולה גם בארגון ההגנה העצמית היהודית בבריסק, בזמן הפוגרומים של אביב 1905 ברוסיה. הפקת לקחים זו מהפוגרום בקישינב שנתיים קודם, הייתה ציון דרך חשוב בהתעוררות הלאומית של היהודים ברוסיה, ובהבנה שהעם היהודי זקוק לכוח מגן משלו.
76 שנים לאחר מכן פעלו בגין הבן ושרון הנכד כראש הממשלה ושר הבטחון של מדינת ישראל.
