כארבעים שנה אחרי המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג, הודפס בעיר נירנברג ספר ענק שעוד לא היה כמוהו עד אז.
מדובר בכרוניקה – ספר לתולדות האנושות מבריאת העולם ועד השנה 1492. בשלהי ימי הביניים ספרי כרוניקה היו ז'אנר פופולרי מאוד, ובתי הדפוס השונים ברחבי אירופה הדפיסו לא מעט מהם. מה שהפך את הכרוניקה מנירנברג לספר ייחודי היו מספר מאפיינים: ראשית – מידותיו: אורכו הוא 49 ס"מ, רוחבו 32 ס"מ, יש בו 290 דפים והוא כולל לא רק טקסט, אלא גם 1800 חיתוכי עץ. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הדפוס שבה נעשה שילוב אינטנסיבי מאוד בין טקסט ותמונות, דבר שהופך את הספר ל"מודרני" גם בעינינו, למרות שהודפס לפני יותר מ-500 שנה. ספר הכרוניקה הזה נחשב למושקע ביותר בתקופת דפוסי הערש (אינקונבולים, בין 1500-1450).
כיצד נולד הרעיון לפרסם ספר כל כך מושקע?
בסוף המאה ה-15, העיר נירנברג בגרמניה הייתה עיר חופשית-אימפריאלית, כלומר היא הייתה כפופה אך ורק לקיסר. באותה תקופה נחשבה נירנברג למטרופולין בו התגוררו יותר מ-30,000 תושבים, ביניהם גם כ-300 יהודים (שגורשו מהעיר ב-1498). היא הייתה אף מרכז לסחר הבינלאומי והתגוררו בה סוחרים עשירים מאוד. שניים מהם, ככל הנראה אנשים עם השכלה מקיפה, פנו סביב שנת 1487 לרופא העיר, אדם בשם הרטמן שדל (Hartmann Schedel) והזמינו ממנו את היצירה. שדל היה איש מלומד שרכש את הכשרתו הרפואית באיטליה. בביתו הייתה ספרייה פרטית בת 1000 ספרים. שדל ככל הנראה סמך על ספרייתו ובעיקר על כרוניקה קדומה יותר שיצאה לאור באיטליה. הוא שינה קצת את זווית הראייה ותיאר בעיקר אירועים שהתרחשו במרכז אירופה, לצד עוד מאורעות מרכזיים בתולדות היבשת.
שדל כתב את היצירה בלטינית, דבר שהבטיח לקוחות בקרב המלומדים בכל רחבי אירופה. ואולם, משום שחלקיו האחרונים של הספר מתרכזים בתולדות גרמניה, יצא לאור גם תרגום לגרמנית. בכרוניקה מוזכרים גם אירועים עצובים בעלי רקע אנטי-יהודי: גירושי קהילות מערים באירופה, פוגרומים ואף הפרשה המצערת על "רצח" הילד סימון בעיר טרנטו בצפון-אטליה ב-1475, רצח שבו האשימו את יהודי העיר.
במהלך כתיבת הטקסט, פנו מזמיני העבודה גם למאיירים תושבי נירנברג: מיכאל וולגמוט (Michael Wohlgemuth) ווילהלם פלייטגן (Wilhelm Pleitgen). הם ביקשו מהם להכין חיתוכי עץ רבים: של דמויות היסטוריות, של אירועים בולטים ושל ערים גדולות ומוכרות. התמונות של הנופים האורבניים של ערי אירופה נחשבים לאותנטיים יחסית, משום שניתן לזהות בהם מבנים שלעיתים קיימים עד היום (כנסיות ושערים). באותה העת עבד בסדנה של שני הציירים האלו גם מתלמד שאז עוד לא היה מוכר: אלברכט דירר (Albrecht Dürer). ייתכן שמספר חיתוכי עץ מהספר נעשו על ידו, אך אין הסכמה על כך בקרב החוקרים. מה שבטוח: כאשר דירר היה צייר מקצוען, הוא צייר את מורו וולגמוט, כך שאנחנו יודעים איך נראה לפחות אחד מהשותפים בסדנה.
היה סופר והיו מאיירים, וגם מדפיס היה.
בנירנברג פעל המדפיס הנודע אנטון קוברגר (Anton Koberger) שהפעיל בית דפוס גדול ובו הודפסו יותר מ-250 כותרים. הוא העסיק בערך 100 סדרים, מדפיסים ואנשי מקצוע אחרים. לקוברגר הובטח שכר מכובד וב-1493 הוא הפעיל את המכבשים בבית הדפוס שלו והפרויקט יצא לדרך. הודפסו 1400 עותקים בלטינית ועוד 700 בגרמנית. מחשבוניות שנשתמרו עד היום ניתן ללמוד שהספר נמכר בין דנציג ופירנצה ובין פריס לקרקוב. המסמכים שקיימים עד היום בארכיונים באירופה מספרים את כל הרקע למפעל זה ורק מהם ניתן להבין מי היה המחבר, ששמו אינו מוזכר בכל הספר אפילו פעם אחת.
למרות המאמצים בשיווק, הפרויקט לא היה הצלחה גדולה. יותר מעשר שנים לאחר הדפסתו נערמו עדיין מאות עותקים במחסני בית הדפוס. מאחר ובאותם ימים עדיין לא היו חוקים בנוגע לזכויות יוצרים, לעיתים קרובות מדפיסים אחרים הדפיסו על דעת עצמם מהדורות נוספות. כך קרה גם במקרה זה: מהדורה "פיראטית" הודפסה בעיר אוגסבורג הסמוכה, דבר שהשפיע לרעה על נתוני המכירות.
עד היום קיימים עותקים רבים של שתי הגרסאות מבית הדפוס של אנטון קוברגר. אפילו בספרייה הלאומית ישנם ארבעה עותקים של הדפוס הלטיני ועותק אחד בגרמנית. ייתכן שיופיה וממדיה של היצירה מנעו את אובדנם של ספרים רבים. ערכו ההיסטורי והאמנותי בולטים בעיניו של כל מתבונן – עד היום.
