אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: המשחק שהפך ללהיט

כשלוין קיפניס ביים את חג הפורים עבור גננות ישראל

"משחק פורים" מאת לוין קיפניס, מצויר בידי נחום גוטמן

צְלִיל, צְלִיל, צְלִיל!
מִצְנֶפֶת לִי וּגְדִיל!
אַל יָקוּם אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ,
מִשְׂחַק פּוּרִים מַתְחִיל!

לה לה לה…

הַלֵּצָן:
פַּנּוּ דֶּרֶךְ, הַטּוּ לַצָּד –
הַמֶּלֶךְ בָּא עִם שַׁרְבִיט בַּיָּד!

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ,
אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
שַׁרְבִיט זָהָב לִי בַּיָּד
וְכֶתֶר עַל הָרֹאשׁ!

לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ
כֶּתֶר עַל הָרֹאשׁ!
כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!

הַלֵּצָן:
הָרִימוּ זֵר, הָנִיפוּ זֵר –
הִנֵּה בָּאָה מַלְכָּה אֶסְתֵּר!

מַלְכָּה אֶסְתֵּר אֲנִי,
וְזֵר זָהָב יֵשׁ לִי!
יוֹדְעִים אַתֶּם מִי דּוֹדִי?
מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי!

לְכֻלָּנוּ, לְכֻלָּנוּ
עַל רֹאשֵׁנוּ זֵר!
כָּל אַחַת מֵאִתָּנוּ
הִיא מַלְכָּה אֶסְתֵּר!

הַלֵּצָן:
יַעֲמֹד, יַעֲמֹד, יַעֲמֹד –
רַבִּי מָרְדְּכַי הַדּוֹד!

אֲנִי הוּא מָרְדְּכַי,
תְּכֵלֶת בְּגָדַי,
אָזְנֵי-הָמָן וְרַעֲשָׁנִים
הֵבֵאתִי לִילָדַי!

הַלֵּצָן:
פַּנּוּ דֶּרֶךְ מִכָּאן וּמִכָּאן –
יָבוֹא הָמָן! יָבוֹא הָמָן!

וְגַם אֲנִי אָשִׁיר!
הֵבֵאתִי סוּס אַבִּיר.
אֶת מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי
אַרְכִּיב בִּרְחוֹב הָעִיר!

כל הילדים:
כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ!

("משחק פורים", מילים: לוין קיפניס, לחן: נחום נרדי)

 

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!, מתוך "משחק פורים"

 

אנחנו זוכרים אותו בתור "אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!", אבל הוא הרבה יותר מזה. השיר האהוב והמוכר משחק פורים הוא שביים מחדש את חג הפורים ברוח ציונית ולאומית. ולמרות החידוש שבו, שימר השיר הרבה מהמורשת של הצגות הפורים, הן ה"פורים שפיל" המסורתי. זהו סיפורו של משחק פורים, השיר שהפך לספר שכתב לוין קיפניס ואייר נחום גוטמן. הספר פורסם לראשונה בשנת 1933. השיר "משחק פורים", לעומת זאת, הופיע כבר בגיליון הראשון של העיתון שערך לוין קיפניס, גליונות לגננות בהוצאת מרכז התאחדות הגננות בארץ-ישראל. שנת הפרסום – תרפ"ט/ 1929. הוא פורסם כבר עם הלחן של נחום נרדי.

 

עד שהופיע הסופר והמשורר לילדים לוין קיפניס בעולם היצירה העברי, מעטים היו השירים והסיפורים שהוקדשו לחגי ישראל. ודאי חוברו פיוטים ושירים ברוח הדת ובית הכנסת, אך מעט מאוד יצירה נכתבה ברוח הלאומיות היהודית המתחדשת. לכן החליט קיפניס להקדיש את עצמו לכתיבת חומרים שחסרו. כיוון שהתמחה בכתיבה ועריכה של תכנים בעברית לילדי גן ועבד בצמידות לגננות, הגה מראש את ההקשר המדויק שבו יושרו השירים. ובמילים אחרות, קיפניס ביים את שיריו ולא רק כתב אותם.

כבר בשנת 1928 הקים קיפניס תיאטרון לילדים. אך השם "תיאטרון" מעט מתעתע. לא מדובר בבניין רחב ממדים שבו במה ומושבים לקהל, אלא בתיאטרון נודד שעבר מגן לגן ומבית ספר לבית ספר. במשך 25 שנה ניהל קיפניס את תיאטרון הילדים שלו, ולמען האמת עשה הרבה מעבר לניהול. הוא שימש הבמאי, המחזאי, הפזמונאי, המלהק ואפילו התפאורן של התיאטרון. את השחקנים והשחקניות בחר בעצמו ועבד איתם על ההצגה: החל בשירים שחיבר בעצמו, דרך הטקסט שכתב למחזה ושקישר בין השירים לכדי יצירה אחת וכלה בהעמדה הנכונה של השחקנים על הבמה. ההעמדה – אנו לומדים מכלתו ציונה קיפניס – הייתה חשובה לו במיוחד. "לקיפניס היה חוש מיוחד להמחיש לילד את הסובב אותו", סיפרה לנו ציונה.

פתיחת "משחק פורים"

 

את הרגישות הזאת, "החוש המיוחד", הביא איתו קיפניס גם לפרויקט המשותף שהצגנו בתחילת הכתבה, אחד מני רבים שיצר יחד עם המאייר נחום גוטמן. את דרכו האיורית החל גוטמן כשנתן פרשנות ארצישראלית לשיריו הגלותיים של חיים נחמן ביאליק, ואל חידוש ורענון חג הפורים כבר הגיע מוכן. ספרם המשותף של קיפניס וגוטמן נקרא משחק פורים על משקל ה"פורים שפיל" – הצגות הפורים שנהגו להעלות כל קהילה ועיירה בגולה. אמרנו חידוש, ולכך בדיוק התכוונו. לא מדובר בזניחת העבר אלא ברענון ומתיחת פנים. ובהתאם לאותה גישה, גם הלחן נבחר בהשראת המסורת היהודית. המלחין נחום נרדי, שאף הוא שיתף פעולה תכופות עם קיפניס, יצר את הלחן על בסיס ניגון של חסידי קרלין־סטולין לפיוט "שושנת יעקב".

הדגש במשחק פורים – בשיר כמו גם בספר – עובר מדמות לדמות, שאותן מגלמים ילדי הגן ומתחפשים בהתאם. להמחשת התחפושות נעזר קיפניס באיוריו הנפלאים של גוטמן.

שניים מהאיורים הנפלאים של גוטמן בספר

 

אומנם על כריכת הספר משחק פורים כתובים שמותיהם של קיפניס וגוטמן, אך מדובר גם בעסק משפחתי של ממש. שי, בעלה המנוח של ציונה ובנו הבכור של קיפניס, היה השליח שתיווך בין היוצרים. הדברים התנהלו ככה: גוטמן היה מצייר, קיפניס היה מעיר, ושי הקטן היה חוזר עם ההערות אל גוטמן. זאת בעוד ניצה, אחותו של שי, הייתה משחקת בתיאטרון הילדים דמות אחרת בכל פעם. הספר מוקדש לבתו נטע, מנישואיו השניים. אגב, כך גילו ילדיו של קיפניס את האהדה הגדולה בארץ ליצירתו של אביהם. כשהיה שי בן 5 השמיע לו אביו את "משחק פורים", השיר החדש שחיבר לפורים, ולמוחרת כבר שמע אותו שי בתהלוכה הגדולה של פורים בתל אביב.

לוין קיפניס ובנו הבכור שי בתחילת שנות ה־30

 

במובן הזה קיפניס הוא עוד דוגמה לטוטליות של מחדשי התרבות העברית בארץ. כך למשל צירף אברהם אבן־שושן למילונו הגדול רשימות של שמות עבריים לילדים. וחיים נחמן ביאליק לא רק חיבר שירה לילדים ולמבוגרים, אלא אף ערך ושימר סיפורי עם, הנגיש את הספרות התלמודית ופיקד על שלל יוזמות חינוכיות ביישוב. קיפניס משתייך לקבוצה מובחרת ומיוחדת זאת: הוא לא הסתפק בכתיבה ובימוי של אירועי פורים, אלא דאג לכל היבטי הטקס של החג המחודש, כולל התחפושות שילבשו הילדים בבואם אל הגן, השירים שישירו ואפילו המיקום המדויק שבו יעמדו כשישירו את השירים.

כבר עשרות שנים שהמילים הנצחיות של לוין קיפניס, עם הלחן של נחום נרדי, הן חלק בלתי נפרד מחג פורים. מאז יצא הספר לראשונה בשנת 1933, אימצו ילדי ישראל באהבה את השיר, שנכתב במקור כמחזה ילדים לפורים. עם השנים אזלו עותקי הספר המקורי ולא ניתן עוד להשיגם. בשנת 2017 הוציאה מחדש הוצאת ידיעות ספרים את הספר משחק פורים בליווי איוריו המקוריים של נחום גוטמן.

המשתתפים בהצגה של לוין קיפניס

העולם בחרדה: סטלין מת!

האם היה "מנהיג גדול ומצביא מהולל" כפי שנכתב במודעת האבל של מפ"ם ב"על המשמר", או בכלל "הרודן הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה של האנושות", כפי שכתב מנגד עזריאל קרליבך מ"מעריב"?

"על המשמר" מדווח על מותו של סטלין. 8 במרץ, 1953

הידיעות הראשונות פורסמו ברחבי העולם בשעות הבוקר, ביום רביעי, 4 במרץ 1953.

כבר כמה ימים היה ידוע לבודדים בצמרת הסובייטית על שטף הדם שבו לקה מנהיגה של ברית המועצות ועל מצבו המחמיר. אבל בהתאם למסורת הקרמלין נעטה הכל מסך של חשאיות, ששיקף את המבוכה וגם את הערפל שנדרש למלחמות הירושה שכבר החלו.

ההודעה הרשמית על מצבו הבריאותי של סטלין – בשידור ברדיו מוסקבה – הגיעה אחרי שעיתוני הבוקר של של ישראל באותו יום רביעי ירדו לדפוס. "מעריב", אז עדיין עיתון ערב (שהופיע בשעות הצהריים) היה בין הראשונים שבישרו לציבור בישראל על הדרמה בקרמלין.

"מעריב". 4 במרץ, 1953

למחרת, ביום חמישי, 5 במרץ, היה כצפוי מצב בריאותו המחמיר בראש הכותרות. "סטלין גוסס", דיווח "דבר" ההסתדרותי. ב"חרות", ביטאונה של המפלגה שבראשה עמד מנחם בגין בחרו בכותרות "סטלין נוטה למות".

אבל הכותרת המעניינת ביותר הייתה זו של "על המשמר", בטאון מפ"ם. מפלגת הפועלים המאוחדת, שהוקמה חמש שנים קודם לכן, חבקה בשורותיה הן את אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי, והן את אנשי הקיבוץ המאוחד, שיפרשו אחר כך ויקימו את "אחדות העבודה". המפלגה כולה, ובעיקר הפלג של השומר הצעיר, נשאה באותן שנים עיניים מעריצות למוסקבה. "מולדת שנייה", כינה יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם את ברית המועצות בנאום בכנסת ב-1949.

"על המשמר" לא יכול היה להסתפק בדיווח יבש על האירוע. בכותרת הראשית של העיתון היה צורך לתת ביטוי לעומד הרגשות. כך נראתה הכותרת הראשית:

"על המשמר". 5 במרץ, 1953

חרדה הייתה מילת המפתח בלקסיקון של מפ"ם באותם ימים גורליים שבהן קרוב היה סטלין לנשום את נשימותיו האחרונות. חרדה בעולם, חרדה גם בישראל, אליבא ד"על המשמר".

ביום שישי, 6 במרץ, נמשך המעקב הצמוד אחרי המנהיג החולה בכותרות הראשיות. "חרות" דיווח: "מצבו של סטלין הורע – שמועות שמת". ב"דבר" נכתב כי "מצבו של סטלין מחמיר והולך". גם "על המשמר" דיווח על החמרת המצב. המילה חרדה שבה ועלתה מחלק ניכר מהדיווחים בעיתון: "תושבי בריה"מ עוקבים בחרדה אחת מחלת מנהיגם… מתיחות ודאגה בעולם".

ובכל זאת היה גם רמז לכך שלא כל אזרחי ישראלים נחרדים מהאפשרות שסטלין יסתלק מהעולם. "על המשמר" ציטט את כתב "הניו-יורק טיימס" שגילה בישראל דווקא תחושה אחרת: רווחה לשמע הידיעה על מצבו החמור של המנהיג הסובייטי. בידיעה אחרת טרח "על המשמר" להסביר כי הסתה של גורמי ימין הביאה גם לתגובות מסוג זה. אחרת אי אפשר להבין כיצד יכול אדם שלא לפרוץ בבכי לשמע הידיעה על מותו המתקרב סטלין.

גסיסתו של סטלין ומותו התרחשו בימים שבהם היה בשיאו המאבק הפוליטי בישראל על הערצתה של מפ"ם למנהיג ברית המועצות. באותן ימים פרסם דוד בן-גוריון ב"דבר" – בשם העט ס. ש. יריב – את סדרת המאמרים "על הקומוניסם [כך התעקש ראש הממשלה הראשון לאיית את המונח] והציונות של השומר הצעיר", שבהם חבט בארסיות בדרכה זו של מפלגת הפועלים המאוחדת.

בן-גוריון ניהל מערכה עזה נגד מפ"ם, בין היתר משום שזו הצליחה לסחוף אל שורותיה את מיטב הנוער. רבים מלוחמי תש"ח, גיבורי הפלמ"ח – וגם השורה הראשונה של הסופרים והמשוררים הצעירים, הלכו שבי אחרי הקסם של מפ"ם. מפא"י הצטיירה בעיניהם כמפלגה ממוסדת ומיושנת, ששלטה על מנגנוני המדינה והמשק אך איבדה את ערכיה החברתיים.

על מאמריו של ס. ש. יריב כתב פרופ' זאב צחור ב"חזן – תנועת חיים", הביוגרפיה של יעקב חזן, שהנהיג את מפ"ם לצדו של מאיר יערי: "בן גוריון נעץ סכין עמוקה בבטנה של מפ"ם, וכמו נוקם הנושא עמו חשבון מר…כל החשבונות, כל הכאב הוערו אל תוך המאמרים האלו".

לא רק בן-גוריון התקשה להשלים עם ההערצה לסטלין והנהייה אחרי ברית המועצות. מרבית הציבור הישראלי התקשה להבין את סגידתה של מפ"ם – ובעיקר אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי – למנהיגותו הרודנית של סטלין.

סטלין היה אמנם אחד ממנהיגי הניצחון על גרמניה הנאצית, והכיר במדינה הציונית עם הקמתה, אבל מעבר לכך יחסו לישראל, לציונות וליהודים היה עוין ביותר: ב-1948 נרצח בברית המועצות השחקן הנודע שלמה מיכאלס ושנה אחר כך נערך ברוסיה "משפט הסופרים היהודים" וחוסלו מוסדות התרבות היהודיים; ב-1952 נערכו בצ'כוסלובקיה "משפטי פראג" נגד בכירים בצמרת השלטון, ובדיונים הודגש "הקשר היהודי" של הנאשמים; ב-1953 נערך במוסקבה "משפט הרופאים" רובם יהודים, שהואשמו בקשר להרעיל את סטלין ומנהיגים אחרים, והודגש הקשר בינם לבין הארגון היהודי הג'וינט. וזוהי רק רשימה חלקית.

איש לא שכח גם את הטיהורים הנרחבים שערך סטלין בצבא ובמוסדות הפוליטיים בשנות השלושים, וכמובן גם את החתימה על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנת 1939, שאפשר להיטלר לכבוש את פולין ולתקוף באין מפריע במערב אירופה.

המציאות ההיסטורית הזו לא הפריע לבכירי מפ"ם ולעורכי עיתונה להניף את פולחן האישיות לסטלין לשיאים חדשים במרץ 1953. "אין קנה מידה למוד בו את גדולתו ההיסטורית האנושית, לפי שאין מי שישווה לו בימינו", כתב יוסף ימבור ב"על המשמר". "הרי זה שם שאינו זקוק לתואר מגדיר ומפרש". בעמודים אחרים בעיתון דווקא חיפשו הגדרות: שם סטלין היה הקברניט, המצביא הגדול, ומנהיג תנועת השלום. "עולם שלם, עולם האנושות העמלה והמקווה, חרד לשלום האיש העומד על המשמר – על משמר השלום", נכתב במאמר המערכת של העיתון.

באותו יום שישי, 6 במרץ, שעות אחדות אחרי שנסגרו עיתוני הבוקר, שחרר הקרמלין את ההודעה הרשמית על סוף עידן סטלין. ב"מעריב", כעיתון ערב, התנוססה באותו יום הכותרת המעודכנת:

"מעריב". 6 במרץ, 1953

ביום ראשון כבר דיווחו כמובן כל העיתונים בכותרת הראשית על ההתרחשויות. חלק מהן עסקו בשאלת הירושה. מדובר היה בהסתלקותו של אחד המנהיגים הבולטים שעיצבו את ההיסטוריה העולמית בעשורים הקודמים, האיש שעמד בראש אחת משתי המעצמות בעיצומה של המלחמה הקרה, ומי שהוביל את האימפריה הסובייטית שביקשה להוביל למהפכה עולמית. והשאלה העיקרית הייתה: לאן יהיו פניה של מוסקבה בעידן פוסט-סטלין? כיצד ישפיעו החילופין בקרמלין על המלחמה הקרה?

אבל "על המשמר" היה שקוע בעיקר באבלו הכבד על הסתלקות המנהיג הנערץ, האיש שבתוך שנים ספורות יוקיעו יורשיו בקרמלין את רודנותו האכזרית.

"על המשמר". 8 במרץ, 1953

והיתה גם מודעת אבל:

מודעת האבל של מפ"ם. "על המשמר", 8 במרץ, 1953

את הדעה אחרת הציג ב"מעריב" העורך עזריאל קרליבך. בעיניו לא אבד לעולם מנהיג גדול, אלא היקום שוחרר מאחד הרודנים הגדולים בהיסטוריה.

התיאור הזה פרי עטו של קרליבך לא שכנע כמובן את אנשי מפ"ם. "על המשמר" המשיך להעריך ולסכם את הישגיו של סטלין. בחלוף שבוע, בגיליון סוף השבוע שוב היו מאמרים רבים לזכרו. וגם כמה שירים. אחד מהם היה פרי עטו של משורר צעיר, יהודה עמיחי:

ואי אפשר בלי הציטוט המפורסם, שלא מצאתיו בין דפי "על המשמר", על שקיעתה של "שמש העמים". זאב צחור מביא בספרו את עדותו של רן גולן, שהיה נער במשמר העמק בשנת 1953, על דבריו של יעקב חזן כשהגיעה הידיעה על מות סטלין:

"עצם חזן את עיניו בחוזקה ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומיה כבדה".

***

השורות הללו, כמו חלק מכמה רשומות קודמות, לא היו יכולות לראות אור אלמלא המיזם החשוב שבו החלו לפני שנים אחדות הספריה הלאומית בירושלים ואוניברסיטת תל-אביב. במסגרת המיזם, "עיתונות יהודית היסטורית", נסרקים ומועלים לרשת עיתונים יהודיים מן הארץ ומן העולם. לפני ימים אחדים הועלו לאתר גיליונות נוספים של "על המשמר", ואני מצאתי בכך הזדמנות נהדרת לדפדף ברגעים ההיסטוריים של מות סטלין. במקביל הועלו לאתר גם גיליונות מכמה שנים של "חרות".

מן העיתונות הישראלית בימי המדינה מצויים עתה באתר העיתונים "הארץ", "דבר", "מעריב", "חרות" ו"על המשמר" – משנים מסוימות. בהדרגה נוספים עוד עיתונים, וגם גיליונות משנים נוספות.

אני מבקש להביע כאן הוקרה והערכה ליוזמי הפרויקט ומבצעיו. הודות ל"עיתונות יהודית היסטורית" ניתן לדפדף בקלות בדפי ההיסטוריה. זה מסע מופלא במכונת זמן, המאפשר לחוש את דופק הזמן, לקרוא את הדברים כפי שנכתבו בעצם ימי האירועים.

הכתובת: https://www.nli.org.il/he/newspapers/search

ואזהרה לחובבי היסטוריה ותקשורת: זה ממכר.

***

הכתבה פורסמה במקור בבלוג המרתק של רפי מן "הערות שוליים להיסטוריה", מאי, 2012

בצל המלחמה: כשסטן לי וד"ר סוס נלחמו בפשיזם

לאחר ששירתו יחד ביחידת ההסרטה הצבאית במלחמת העולם השנייה, נפרדו דרכיהם של שני היוצרים: סטן לי המשיך לייצר גיבורי־על אלמותיים, וד"ר סוס ניסה לכפר על התעמולה שיצר נגד היפנים בדרכו הכישרונית – ספר ילדים חדש ושוחר טוב

סטן לי (משמאל) וד"ר סוס (מימין) בתקופת שירותם הצבאי במלחמת העולם השנייה

סטן לי, איש מארוול הנצחי, מגיע כמעט במקרה לשרת במחלקת ההסרטה של הצבא האמריקאי אחרי ששמעו שם כי הוא עוסק בכתיבה ותסריטאות. כאשר לי מתייצב ביחידה, הוא פוגש את לא אחר מתיאודור גייזל, המוכר יותר בשמו ד"ר סוס על אף שהוא לא היה ד"ר ולא נראה כמו סוס. עוד נספר על האפיזודה הזו שהתרחשה ב־1942 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אבל לפני כן נחזור שלוש שנים אחורה.

סטן לי (1922–2018), האיש המזוהה ביותר עם הקומיקס האמריקאי, התחיל את עבודתו בתחום בשנת 1939 בחברת הקומיקס TIMELY COMICS. הקשר הראשוני עם החברה נוצר דרך בת דודתו, שהייתה נשואה למוציא לאור של החברה. וכפי שהעיד על עצמו שוב ושוב הקומיקסאי היהודי־אמריקאי, בתחילה כלל לא רצה לעבוד שם. הוא בכלל חלם לחבר את "הרומן האמריקאי הגדול", שם קוד ליצירת מופת ספרותית שתנציח את שמו בפנתאון הספרות העולמית. למען האמת שמו המקורי היה סטנלי ליבר, ואת השם סטן לי העניק לעצמו בתור שם עט. נאמן לחלומו, את השם סטנלי ליבר ביקש לשמור עבור אותו רומן גדול וחמקמק שיחבר כשרק יצליח להתפנות מעבודתו המייגעת בתעשיית הקומיקס. בסופו של דבר את המטרה של חקיקת שמו בפנתאון העולמי הוא השיג בדרך שונה מזו שציפה לה.

הדמויות שיצרו סטן לי וג'ק קירבי על כריכת "ארבעת המופלאים"

 

כבר ביומו הראשון ב־TIMELY COMICS פגש לי שניים מענקי הקומיקס האמריקאי, ג'ק קירבי וג'ו סיימון. הקרדיט הראשון שלו הופיע בחוברת מספר 3 של "קפטן אמריקה", תחת שמו החדש סטן לי. כשקירבי וסיימון עזבו בשנת 1941, התמנה לי בן ה־19 לעורך זמני, משרה (זמנית, כמובן) שבה ימשיך להחזיק בעשורים הבאים עד שנת 1972 – אז יקודם לתפקיד המוציא לאור. את השם "מארוול" הגה לי בתחילת שנות השישים כחלק מהחלטתו לדבוק בתחום ולזנוח סופית את חלומו הספרותי.

חזרה למלחמה: בדיוק כשבניו יורק ממריאה הקריירה של לי בעולם הקומיקס, באירופה מתלהטת מלחמה. בשנת 1942 גויס לי לשרת במלחמת העולם השנייה. תחילה היה אמור לשרת מעבר לים בחיל הקשר האמריקאי, אך מהר מאוד זיהו בצבא את יכולות הכתיבה והניסוח של החייל הטרי ושיבצו אותו לתפקיד נדיר ביותר, "תסריטאי". לימים יטען לי שאת התפקיד הזה ימלאו במלחמה הוא ועוד שמונה אנשים בלבד בכל הצבא האמריקאי. לי נשלח ליחידת ההסרטה הצבאית. שם פגש כמה כישרונות גדולים, ביניהם הבמאי פרנק קפרה והמאייר תיאודור גייזל – הוא ד"ר סוס.

בתפקידו החדש התבקש לי לחבר תסריטים לסרטונים שיעלו את מורל החיילים, כרזות תעמולה לציבור האמריקאי ומעת לעת אף קומיקסים תעמולתיים. המחויבות של לי לתחום שכמו נכפה עליו ולתפקיד שמונה אליו בגיל כה צעיר עמדה למבחן ראשון במלחמה. למרות המרחק מהמשרד שבו עבד בניו יורק, הוא ניהל התכתבות שבועית שבה הציע רעיונות לקומיקסים, עבר על תסריטים ושלח את תיקוניו.

אחרי המלחמה חזר לי לעבודתו כעורך מחלקת הקומיקס. בשנות החמישים חווה משבר מקצועי, אך בשנות השישים החליט סוף סוף, בעידודה של אשתו, לחבר את הקומיקסים שהוא רוצה – כמעין מוצא אחרון לפני שיגיש את מכתב ההתפטרות שייחל לו. הסיפור שחיבר, יחד עם המאייר ג'ק קירבי, היה "ארבעת המופלאים". יחדיו יצרו קירבי ולי את הפנתאון הגדול של גיבורי־העל מבית מארוול: הענק הירוק, האקס־מן, איירון־מן, דוקטור סטריינג' ועוד ועוד. אה, וכמובן את הדמות המוכרת והאהובה ביותר שלהם, ספיידרמן. כאשר לי נפטר בשנת 2018 בגיל 95, בין המספידים היו גם נציגי הצבא האמריקאי, שהוקירו את היוצר הגדול על תרומתו.

ושוב נחזור אל המלחמה ההיא ואל סיפורו של היוצר שפגש לי בזמן שירותו, הלוא הוא ד"ר סוס, שעבר שינוי תפיסתי עמוק בעקבות מלחמת העולם.

בדומה לסטן לי, גם הסופר והמאייר תיאודור גייזל (1904–1991) אימץ לעצמו שם עט שתחתיו יפרסם את סיפוריו לילדים, רק עד שיכתוב את אותו רומן ספרותי גדול למבוגרים. שם העט שלו הורכב מצירוף שם הנעורים של אימו, סוס, יחד עם התואר ד"ר – לזכר לימודי הדוקטורט באוקספורד שנטש כדי להתמקד באיור ובכתיבה. לאורך שנות העשרים עבד כמאייר עבור עיתוני הומור שונים עד שהחל לחבר ספרי ילדים מאוירים ומחורזים. אולם ההיסטוריה התדפקה על הדלת, וד"ר סוס נענה לה.

אחרי שפרסם ב־1940 את ספר הילדים המצליח הראשון שלו, "הורטון דוגר על ביצה", מצא את עצמו לוקח הפסקה יזומה מכתיבה לילדים. ההפסקה התארכה לשבע שנים, ובמהלכה הוא אייר וכתב מאות קריקטורות המציגות את הצד הרצחני של היטלר ומוסוליני. הוא השאיל את עטו למאבק בפשיזם ובנטיות הבדלניות של ארצות הברית. הוא לא הטיף למלחמה, אך הרגיש שהיא בדרך ושעל אמריקה לשמש בתפקיד המגינה והמושיעה של העולם מהפשיזם הרצחני.

את הכישרון הזה ביקש הצבא האמריקאי לנצל לצרכיו עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. ד"ר סוס עבר ללוס אנג'לס בשירות המאמץ המלחמתי. הבמאי פרנק קפרה ציוות את ד"ר סוס עם האנימטור צ'אק ג'ונס – היוצר האגדי של באגס באני ודאפי דאק – והשניים חיברו שורה של סרטוני תעמולה מונפשים לחיילים האמריקאים. בין היתר הפיקו השניים סדרת סרטונים על החייל סנאפו, חייל שלא מצליח לעשות דבר כמו שצריך. לימים הוטחה בד"ר סוס ביקורת נוקבת, אך לא על סרטונים אלו אלא דווקא על כרזות תעמולה אנטי־יפניות שאייר ויצר בזמן המלחמה.

כרזה שאייר ד"ר סוס המציגה את האזרחים האמריקאים ממוצא יפני בתור גיס חמישי המנסה לחבל באמריקה מבפנים

 

אם נסתכל עליהן היום, נתקשה לחבר בין הכרזות הגזעניות האלה ובין ספרי הילדים אוהבי האדם שד"ר סוס כל־כך מזוהה עימם. בתקופת המלחמה דחה את הביקורת שהוטחה בו בטענה שמטרתה של אמריקה כרגע היא "להרוג כמה שיותר יפנים" כדי לנצח במלחמה. אולם לאחר המלחמה שינה את הטון ב־180 מעלות, ושינוי זה הוביל ליצירת אחד מספריו האהובים והמפורסמים ביותר. מנחשים?

בשנת 1953 יצא ד"ר סוס מטעם מגזין לייף לביקור ביפן כדי לכתוב על השפעות המלחמה על ילדים יפנים. בליווי דיקן אוניברסיטת דושישה שבקיוטו, מאייר ומחבר ספרי הילדים האהוב הסתובב ברחבי יפן ונפגש עם ילדי המדינה. הוא ביקש מהילדים לצייר מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. הציורים הללו השפיעו עליו באופן ניכר. כאשר חזר לאמריקה הביע חרטה עמוקה על הדימוי המעוות שעזר להנציח בימי המלחמה.

את החרטה הזאת בחר לבטא, איך לא, בדרך הכי טובה שידע: סיפור מאויר בשם "הורטון שומע מישהו", המתאר את סיפורו של הורטון הפיל, העושה מאמצים כבירים להציל את העיירה WHOVILL. זוהי עיירה פצפונת השוכנת על גרגיר אבק. כמו בספרו הקודם על הורטון, גם הפעם נתקל הפיל בהשמצות ובצחקוקים מצד חבריו החיות. וכאשר כמה מהם מנסים לפגוע בגרגיר האבק, הורטון וראש העיר מתאגדים יחד למאבק ההצלה. בספר אפשר למצוא רמזים ואזכורים עדינים למלחמת העולם השנייה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הציפור השחורה הנוחתת מהשמיים כדי להשמיד את העיירה – רמז ברור לשתי פצצות האטום שהטילה ארצות הברית על יפן.

"הורטון שומע מישהו", כריכת הספר המקורי

 

הרוח ההומניסטית של ד"ר סוס באה לידי ביטוי במשפט המפורסם ביותר מהספר: "אדם הוא אדם, לא משנה כמה קטן הוא" ("A person's a person, no matter how small").

הספר זכה לעיבודים קולנועיים ונחשב עד היום לאחד מספריו האהובים והמוכרים ביותר. וכך גם מחברו: ד"ר סוס נמנה עם סופרי הילדים האהובים והפופולארים ביותר בעולם. ספריו מספקים שילוב של הומור, אינטליגנציה ואהבה לאדם. בעידן שבו אומנים ויוצרים נשפטים (ובצדק) על דעותיהם ומעשיהם, המקרה של ד"ר סוס ויחסו לעם היפני מזכיר לנו שהאדם – כל אדם – הוא מורכב יותר מכפי שדמותו מצטיירת לעתים לקוראיו דרך ספריו. כך שבפעם הבאה שתקראו את ד"ר סוס, זכרו שהשינוי יכול להתקיים רק כאשר אנחנו נרצה בו. אומנם פחד מייצר שנאה, אך הדרך לנצח את השנאה עוברת באהבה, חמלה והבנה של השונה ממך.

נדיר: תולדות האנושות מבריאת העולם ועד שנת 1492

בספרייה הלאומית שמור ספר ענק שפרץ דרך בעולם הדפוס הצעיר שהומצא רק 40 שנה קודם לכן, כששילב חיתוכי עץ מרהיבים לצד הטקסט. הספר שכתב הרטמן שדל מתאר את ההיסטוריה של העולם ושל האנושות, שלב אחר שלב, וגם את השנאה ליהודים לאורך השנים

אדם וחוה, הנחש ועץ הדעת

כארבעים שנה אחרי המצאת הדפוס על ידי יוהאן גוטנברג, הודפס בעיר נירנברג ספר ענק שעוד לא היה כמוהו עד אז.

מדובר בכרוניקה – ספר לתולדות האנושות מבריאת העולם ועד השנה 1492. בשלהי ימי הביניים ספרי כרוניקה היו ז'אנר פופולרי מאוד, ובתי הדפוס השונים ברחבי אירופה הדפיסו לא מעט מהם. מה שהפך את הכרוניקה מנירנברג לספר ייחודי היו מספר מאפיינים: ראשית – מידותיו: אורכו הוא 49 ס"מ, רוחבו 32 ס"מ, יש בו 290 דפים והוא כולל לא רק טקסט, אלא גם 1800 חיתוכי עץ. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות הדפוס שבה נעשה שילוב אינטנסיבי מאוד בין טקסט ותמונות, דבר שהופך את הספר ל"מודרני" גם בעינינו, למרות שהודפס לפני יותר מ-500 שנה. ספר הכרוניקה הזה נחשב למושקע ביותר בתקופת דפוסי הערש (אינקונבולים, בין 1500-1450).

העולם השלם ביום השביעי למעשה הבריאה. העיגולים באמצע מראים את מערכת השמש – עם כדור הארץ במרכז.

כיצד נולד הרעיון לפרסם ספר כל כך מושקע?

בסוף המאה ה-15, העיר נירנברג בגרמניה הייתה עיר חופשית-אימפריאלית, כלומר היא הייתה כפופה אך ורק לקיסר. באותה תקופה נחשבה נירנברג למטרופולין בו התגוררו יותר מ-30,000 תושבים, ביניהם גם כ-300 יהודים (שגורשו מהעיר ב-1498). היא הייתה אף מרכז לסחר הבינלאומי והתגוררו בה סוחרים עשירים מאוד. שניים מהם, ככל הנראה אנשים עם השכלה מקיפה, פנו סביב שנת 1487 לרופא העיר, אדם בשם הרטמן שדל (Hartmann Schedel) והזמינו ממנו את היצירה. שדל היה איש מלומד שרכש את הכשרתו הרפואית באיטליה. בביתו הייתה ספרייה פרטית בת 1000 ספרים. שדל ככל הנראה סמך על ספרייתו ובעיקר על כרוניקה קדומה יותר שיצאה לאור באיטליה. הוא שינה קצת את זווית הראייה ותיאר בעיקר אירועים שהתרחשו במרכז אירופה, לצד עוד מאורעות מרכזיים בתולדות היבשת.

ירושלים, מראה דמיוני.

שדל כתב את היצירה בלטינית, דבר שהבטיח לקוחות בקרב המלומדים בכל רחבי אירופה. ואולם, משום שחלקיו האחרונים של הספר מתרכזים בתולדות גרמניה, יצא לאור גם תרגום לגרמנית. בכרוניקה מוזכרים גם אירועים עצובים בעלי רקע אנטי-יהודי: גירושי קהילות מערים באירופה, פוגרומים ואף הפרשה המצערת על "רצח" הילד סימון בעיר טרנטו בצפון-אטליה ב-1475, רצח שבו האשימו את יהודי העיר.

שריפת יהודים, כאן בקשר לפוגרום בנירנברג. תמונה זו מופיעה מספר פעמים בקשר לפוגרומים בערים בגרמניה בימי הביניים

במהלך כתיבת הטקסט, פנו מזמיני העבודה גם למאיירים תושבי נירנברג: מיכאל וולגמוט (Michael Wohlgemuth) ווילהלם פלייטגן (Wilhelm Pleitgen). הם ביקשו מהם להכין חיתוכי עץ רבים: של דמויות היסטוריות, של אירועים בולטים ושל ערים גדולות ומוכרות. התמונות של הנופים האורבניים של ערי אירופה נחשבים לאותנטיים יחסית, משום שניתן לזהות בהם מבנים שלעיתים קיימים עד היום (כנסיות ושערים). באותה העת עבד בסדנה של שני הציירים האלו גם מתלמד שאז עוד לא היה מוכר: אלברכט דירר (Albrecht Dürer). ייתכן שמספר חיתוכי עץ מהספר נעשו על ידו, אך אין הסכמה על כך בקרב החוקרים. מה שבטוח: כאשר דירר היה צייר מקצוען, הוא צייר את מורו וולגמוט, כך שאנחנו יודעים איך נראה לפחות אחד מהשותפים בסדנה.

המאייר מיכאל וולגמוט, ציור מאת אלברכט דירר, 1516 (המקור: וויקיפדיה)

היה סופר והיו מאיירים, וגם מדפיס היה.

בנירנברג פעל המדפיס הנודע אנטון קוברגר (Anton Koberger) שהפעיל בית דפוס גדול ובו הודפסו יותר מ-250 כותרים. הוא העסיק בערך 100 סדרים, מדפיסים ואנשי מקצוע אחרים. לקוברגר הובטח שכר מכובד וב-1493 הוא הפעיל את המכבשים בבית הדפוס שלו והפרויקט יצא לדרך. הודפסו 1400 עותקים בלטינית ועוד 700 בגרמנית. מחשבוניות שנשתמרו עד היום ניתן ללמוד שהספר נמכר בין דנציג ופירנצה ובין פריס לקרקוב. המסמכים שקיימים עד היום בארכיונים באירופה מספרים את כל הרקע למפעל זה ורק מהם ניתן להבין מי היה המחבר, ששמו אינו מוזכר בכל הספר אפילו פעם אחת.

עם ישראל בהר סיני

למרות המאמצים בשיווק, הפרויקט לא היה הצלחה גדולה. יותר מעשר שנים לאחר הדפסתו נערמו עדיין מאות עותקים במחסני בית הדפוס. מאחר ובאותם ימים עדיין לא היו חוקים בנוגע לזכויות יוצרים, לעיתים קרובות מדפיסים אחרים הדפיסו על דעת עצמם מהדורות נוספות. כך קרה גם במקרה זה: מהדורה "פיראטית" הודפסה בעיר אוגסבורג הסמוכה, דבר שהשפיע לרעה על נתוני המכירות.

נוף העיר נירנברג

עד היום קיימים עותקים רבים של שתי הגרסאות מבית הדפוס של אנטון קוברגר. אפילו בספרייה הלאומית ישנם ארבעה עותקים של הדפוס הלטיני ועותק אחד בגרמנית. ייתכן שיופיה וממדיה של היצירה מנעו את אובדנם של ספרים רבים. ערכו ההיסטורי והאמנותי בולטים בעיניו של כל מתבונן – עד היום.

מוזמנים לדפדף בספר הסרוק