אדולף היטלר והחתימה בכתב ידו שהתגלתה בספרייה הלאומית
הכירו את אברהם שבדרון (לימים שרון). הוא היה הוגה דעות, מלומד וחוקר, אבל בראש ובראשונה הוא היה אספן. שתי אהבות גדולות היו לו לשבדרון: חתימות (אוטוגרפים) ודיוקנאות (פורטרטים) של יהודים מפורסמים. מפעל חייו היה לבנות לא פחות מאוסף לאומי של חתימות ודיוקנאות של אנשי שם יהודים. במהלך שנות חייו הצליח לאסוף כ־6,000 חתימות וכ־3,000 דיוקנאות. את האוסף המרשים הזה, הגדול מסוגו בעולם, תרם לספרייה הלאומית.
אומנם שבדרון התמקד באישים יהודים, אבל לעיתים חרג ממנהגו וצירף לאוסף גם חתימות של אישים מפורסמים שאינם יהודים.
ב־10 בנובמבר 1946 קיבל שבדרון "מתנה" מאת מר היינריך פריי. להבנתנו מדובר באפרים היינריך פריי (1912–2006), יהודי יליד וינה, שבשנות ה־40 של המאה הקודמת עבד באוניברסיטה העברית ומשנות ה־50 שימש פרופסור במכון ויצמן.
ה"מתנה" כללה אות הוקרה שניתן לפרופסור בשם וילהלם פלטה בינואר 1943. הפרט המדהים ביותר הנוגע לאות הוא מי שהעניק אותו – לא אחר מאדולף היטלר. ואם לא די בכך, הצורר גם חתום עליו בכתב ידו. בגב תעודת ההוקרה ציין שבדרון כי פריי "מצא זאת בווינה לאחר הכיבוש". איך פריי שם ידיו על הפריט הנדיר? את זה לא הצלחנו לגלות.
חתימתו של אדולף היטלר
מתחקיר קצר עולה כי פרופסור פלטה היה רופא שהתמחה במחלות מטבוליות, ובעיקר בסוכרת וטיפול באינסולין. במסגרת עבודתו כתב פלטה פרסומים חשובים הנכללים גם היום בספרי רפואה ומחקר, ולעיתים שיתף פעולה עם חוקרים נוספים מרחבי העולם. פלטה תמך בנאציזם עוד לפני האנשלוס (סיפוחה של אוסטריה הפשיסטית לרייך השלישי) ב־1938. הוא אף אפשר לתאי סטודנטים נאציים להשתמש בביתו. ייתכן שזו הסיבה לתעודת ההוקרה שקיבל מהיטלר.
נציין כי מצאנו מידע גם על אדם נוסף בשם וילהלם פלטה. הוא היה רופא יהודי אוסטרי שסולק (ואולי נרצח) במסגרת ה"טיהורים" שנעשו באוסטריה זמן קצר לפני הענקת העיטור.
האות שזכה פלטה לקבל מהפיהרר היה עיטור "לרווחה סוציאלית" שהוענק על־ידי היטלר החל מ־1939 לאנשים בסקטור הציבורי ש"תרמו" לרווחתו של העם הגרמני. גם יוזף מנגלה, "מלאך המוות מאושוויץ", זכה בעיטור על "מחקריו" המפלצתיים.
האות שהעניק הפיהרר לפרופ' וילהלם פלטה. לחצו על התמונה לגודל מלא
וזהו תוכן העיטור:
בשם העם הגרמני
אני מעניק את הפרס לפרופסור וילהלם פלטה מאוניברסיטת וינה
הרמה השלישית של עיטור הרווחה הסוציאלית הגרמני.
ברלין, 30 בינואר, 1943
הפיהרר
אדולף היטלר
בהכנת הכתבה השתתפו דניאל ליפסון, נתי גבאי, רחל משרתי ומתן ברזלי
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ: המשחק שהפך ללהיט
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!, מתוך "משחק פורים"
אנחנו זוכרים אותו בתור "אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלוֹשׁ, אֲנִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!", אבל הוא הרבה יותר מזה. השיר האהוב והמוכר משחק פורים הוא שביים מחדש את חג הפורים ברוח ציונית ולאומית. ולמרות החידוש שבו, שימר השיר הרבה מהמורשת של הצגות הפורים, הן ה"פורים שפיל" המסורתי. זהו סיפורו של משחק פורים, השיר שהפך לספר שכתב לוין קיפניס ואייר נחום גוטמן. הספר פורסם לראשונה בשנת 1933. השיר "משחק פורים", לעומת זאת, הופיע כבר בגיליון הראשון של העיתון שערך לוין קיפניס, גליונות לגננות בהוצאת מרכז התאחדות הגננות בארץ-ישראל. שנת הפרסום – תרפ"ט/ 1929. הוא פורסם כבר עם הלחן של נחום נרדי.
עד שהופיע הסופר והמשורר לילדים לוין קיפניס בעולם היצירה העברי, מעטים היו השירים והסיפורים שהוקדשו לחגי ישראל. ודאי חוברו פיוטים ושירים ברוח הדת ובית הכנסת, אך מעט מאוד יצירה נכתבה ברוח הלאומיות היהודית המתחדשת. לכן החליט קיפניס להקדיש את עצמו לכתיבת חומרים שחסרו. כיוון שהתמחה בכתיבה ועריכה של תכנים בעברית לילדי גן ועבד בצמידות לגננות, הגה מראש את ההקשר המדויק שבו יושרו השירים. ובמילים אחרות, קיפניס ביים את שיריו ולא רק כתב אותם.
כבר בשנת 1928 הקים קיפניס תיאטרון לילדים. אך השם "תיאטרון" מעט מתעתע. לא מדובר בבניין רחב ממדים שבו במה ומושבים לקהל, אלא בתיאטרון נודד שעבר מגן לגן ומבית ספר לבית ספר. במשך 25 שנה ניהל קיפניס את תיאטרון הילדים שלו, ולמען האמת עשה הרבה מעבר לניהול. הוא שימש הבמאי, המחזאי, הפזמונאי, המלהק ואפילו התפאורן של התיאטרון. את השחקנים והשחקניות בחר בעצמו ועבד איתם על ההצגה: החל בשירים שחיבר בעצמו, דרך הטקסט שכתב למחזה ושקישר בין השירים לכדי יצירה אחת וכלה בהעמדה הנכונה של השחקנים על הבמה. ההעמדה – אנו לומדים מכלתו ציונה קיפניס – הייתה חשובה לו במיוחד. "לקיפניס היה חוש מיוחד להמחיש לילד את הסובב אותו", סיפרה לנו ציונה.
פתיחת "משחק פורים"
את הרגישות הזאת, "החוש המיוחד", הביא איתו קיפניס גם לפרויקט המשותף שהצגנו בתחילת הכתבה, אחד מני רבים שיצר יחד עם המאייר נחום גוטמן. את דרכו האיורית החל גוטמן כשנתן פרשנות ארצישראלית לשיריו הגלותיים של חיים נחמן ביאליק, ואל חידוש ורענון חג הפורים כבר הגיע מוכן. ספרם המשותף של קיפניס וגוטמן נקרא משחק פורים על משקל ה"פורים שפיל" – הצגות הפורים שנהגו להעלות כל קהילה ועיירה בגולה. אמרנו חידוש, ולכך בדיוק התכוונו. לא מדובר בזניחת העבר אלא ברענון ומתיחת פנים. ובהתאם לאותה גישה, גם הלחן נבחר בהשראת המסורת היהודית. המלחין נחום נרדי, שאף הוא שיתף פעולה תכופות עם קיפניס, יצר את הלחן על בסיס ניגון של חסידי קרלין־סטולין לפיוט "שושנת יעקב".
הדגש במשחק פורים – בשיר כמו גם בספר – עובר מדמות לדמות, שאותן מגלמים ילדי הגן ומתחפשים בהתאם. להמחשת התחפושות נעזר קיפניס באיוריו הנפלאים של גוטמן.
שניים מהאיורים הנפלאים של גוטמן בספר
אומנם על כריכת הספר משחק פורים כתובים שמותיהם של קיפניס וגוטמן, אך מדובר גם בעסק משפחתי של ממש. שי, בעלה המנוח של ציונה ובנו הבכור של קיפניס, היה השליח שתיווך בין היוצרים. הדברים התנהלו ככה: גוטמן היה מצייר, קיפניס היה מעיר, ושי הקטן היה חוזר עם ההערות אל גוטמן. זאת בעוד ניצה, אחותו של שי, הייתה משחקת בתיאטרון הילדים דמות אחרת בכל פעם. הספר מוקדש לבתו נטע, מנישואיו השניים. אגב, כך גילו ילדיו של קיפניס את האהדה הגדולה בארץ ליצירתו של אביהם. כשהיה שי בן 5 השמיע לו אביו את "משחק פורים", השיר החדש שחיבר לפורים, ולמוחרת כבר שמע אותו שי בתהלוכה הגדולה של פורים בתל אביב.
לוין קיפניס ובנו הבכור שי בתחילת שנות ה־30
במובן הזה קיפניס הוא עוד דוגמה לטוטליות של מחדשי התרבות העברית בארץ. כך למשל צירף אברהם אבן־שושן למילונו הגדול רשימות של שמות עבריים לילדים. וחיים נחמן ביאליק לא רק חיבר שירה לילדים ולמבוגרים, אלא אף ערך ושימר סיפורי עם, הנגיש את הספרות התלמודית ופיקד על שלל יוזמות חינוכיות ביישוב. קיפניס משתייך לקבוצה מובחרת ומיוחדת זאת: הוא לא הסתפק בכתיבה ובימוי של אירועי פורים, אלא דאג לכל היבטי הטקס של החג המחודש, כולל התחפושות שילבשו הילדים בבואם אל הגן, השירים שישירו ואפילו המיקום המדויק שבו יעמדו כשישירו את השירים.
כבר עשרות שנים שהמילים הנצחיות של לוין קיפניס, עם הלחן של נחום נרדי, הן חלק בלתי נפרד מחג פורים. מאז יצא הספר לראשונה בשנת 1933, אימצו ילדי ישראל באהבה את השיר, שנכתב במקור כמחזה ילדים לפורים. עם השנים אזלו עותקי הספר המקורי ולא ניתן עוד להשיגם. בשנת 2017 הוציאה מחדש הוצאת ידיעות ספרים את הספר משחק פורים בליווי איוריו המקוריים של נחום גוטמן.
המשתתפים בהצגה של לוין קיפניס
היומן של נאג'י עלי: מלחמת יום כיפור מעיניו של חייל מצרי
בסך הכול חמישה ימים תיעד סמל רפואי נאג'י עלי את אחת מהקשות שבמלחמות ישראל. תיעוד מצמרר של יחס אכזרי לאויב הישראלי. סיפורו של יומן שהתגלה לאחרונה
המחברת שסחב איתו החייל המצרי בימי מלחמת יום כיפור שימשה למטרה אחרת מזאת שייעדו לה מפקדיו. במקור ניתנה המחברת לחיילים כדי לתעד בה את תוצאות בדיקת הטילים הבליסטיים שהעבירה ברית המועצות למצרים כהכנה לעימות הצבאי הבא עם ישראל. היו אלה טילי "סאגר", הנקראים גם 9M14 וברוסית "מליוטקה". ובאמת, עמוד אחד במחברת הוקדש למטרה המקורית, וממנו אנחנו לומדים שהטיל שהתבקש החייל לבדוק נמצא תקין. אך עם פרוץ הקרבות בשישה באוקטובר 1973 הוסבה המחברת ליומן אישי, ועל כריכתו חרט החייל את המילה "זיכרונות".
שמו המלא של החייל המתעד אינו ידוע מכיוון שביומן נזכר רק שמו הפרטי, "נאג'י עלי". מלבד זאת הכותב מספק מעט מאוד פרטים על עצמו, ורק מציין שהוא "סמל בריאות" של הדיוויזיה השביעית בארמייה השלישית. כלומר במושגים שלנו ייתכן ששירת בתפקיד חובש.
"למען זיכרון נצחי מחזית הלחימה בסואץ. סמל בריאות נאג'י עלי יחידה 741"
בתולדות הסכסוך הצבאי בין ישראל למצרים ידועה העיר שלופה כנקודת התנגשות תכופה ועתירת דם כבר ממלחמת סיני בסוף שנת 1956. שלופה שוכנת בגדה המערבית של תעלת סואץ, מצפון לעיר סואץ ומדרום לעיר איסמעיליה.
ביומה הראשון של מלחמת יום כיפור חוצה נאג'י עלי את תעלת סואץ אל חצי האי סיני דרך שלופה. זהו יום שבת, צוהרי יום הכיפורים 1973. התיעוד מיום גורלי זה הוא הקשה ביותר לקריאה, ובו נאג'י עלי מתאר את המפגש הראשון שלו עם חיילי צה"ל ואת העברת הציוד ממחנה שלופה לגדה המזרחית של התעלה. ככל הנראה האירועים התרחשו במוצב "ליטוף".
מתקפת הפתע מצליחה ובידי הצבא המצרי נופלים לא רק המוצבים הקדמיים, אלא גם שבויים ישראלים. הדיווח הקר והיבש על היחס האכזרי כלפיהם מזעזע לקריאה:
בשישה באוקטובר 73' ביום שהיה שבת בשעה 2 בצוהריים מחנה צבאי שלופה:
טסנו במטוסים מצריים מעל סיני ואחרי שהרסנו והחרבנו את הנקודות החזקות, נסענו ברכבים אמפיביים, התמקמנו על נקודות בחוף והתחלנו לחצות עם המכונות שלנו. החצייה הייתה שקטה וללא בעיות מיוחדות. לאחר זמן מה הותקפה נקודה אזרחית לידנו. דגל האויב הורד. תפסנו חייל ישראלי והוא נכנע והרים את ידיו. לא ירינו בו כי זה היה חסר תועלת. במקום זה הכינו אותו במגפיים שלנו עד שהוא מת. אז העברנו את כל הציוד כמו תחמושת, טנקים, אוכל ושתייה אל כוחותינו שכבר חצו.
זהו הרגע המצמרר ביותר המתואר ביומן הקצר הזה, והוא מופיע כבר בפתיחתו. מהתיעוד עולה שבשלב זה לא ניסו להעביר את השבויים למעצר אלא התכוונו להיפטר מהם במהרה וללא אובדן תחמושת.
משעה שהתמקמו הכוחות התוקפים בשטח, מונה מחבר היומן את האספקה שמועברת אליהם: אוכל, תחמושת ותותחים. בפצועים המצרים מטפל קולגה בשם חסן.
התיעוד המצמרר של היום הראשון למלחמה
אומנם נאג'י עלי הגדיר את יומנו כ"זיכרונות", אולי אף זיכרונות אישיים, אך הטון שהוא נוקט מיומה השני של המלחמה הוא טון תעמולתי. אפשר לקרוא את מילותיו ולדמיין שאנחנו מקשיבים לשידור של רדיו קהיר מהמלחמה:
הלחימה נמשכת ליום השני.
הכוחות נעים ללא הפסקה עם ניצחונות מדהימים, מפילים חלק ממטוסי האויב והטנקים.
חוץ מנקודה שהגיבה בחוזקה ואגרסיביות וגרמה למספר מצומצם של אבדות ופצועים אבל טיפלנו בהם במהירות.
המוצב תקף בעוצמה ולמרות ניסיונות כוחותינו להשתיקו בכל זאת המשיך לתקוף אך לא הצליח להדוף את ההתקפות שלנו. באותו יום הצלחנו להוריד את דגל האויב והרמנו את דגלנו המצרי על אדמת סיני בגדה המזרחית של התעלה. ושבחו את האל. הללו.
תיעוד היום השלישי למלחמה ממחיש שוב את עוצמת השנאה של הלוחמים המצרים לאויב הישראלי. הפעם חיילי צה"ל שנשבו נחלצים בעור שיניהם:
8/10/1973 – יום שני
הצלחנו לעבור את התעלה שוב, העברנו חלק מהציוד והתחמושת.
בעזרת האל הצלחנו להשתיק את הנקודה 149 לנצח (הנקודה החזקה – כך במקור. ככל הנראה מתייחס למוצב מיום קודם).
כך כל האזור נרגע פחות או יותר חוץ מההפגזות האוויריות.
כשהשתקנו אותה (נקודה 149 ככל הנראה) כבשו כוחותינו את אזור הנקודה.
נתנו לנו אות לעבור אל החוף ולהביא שלושה שבויים של האויב. הכינו אותם בכוח, באגרסיביות. החיילים הקיפו אותם ורצו לשתות מדמם. אבל המנהיגים (הקצינים ככל הנראה) מנעו זאת כדי לתשאל אותם ולקבל מידע.
בסוף היומן חתום קצין בדרגת רב־סרן (לא נאג'י עלי) לצד תוצאות בדיקת הטיל הרוסי
הימים הרביעי והחמישי של המלחמה מתועדים ביומן החייל המצרי ללא אזכור של דרמות מיוחדות. מרגע שהוכנעה "הנקודה החזקה", מתרכזת היחידה של נאג'י עלי בהכנת הציוד והאספקה לקראת המשך הלחימה וההתקדמות אל פנים חצי האי סיני. הציוד כולל גם בקבוק קוקה קולה שנאסף מהמוצב הישראלי הכבוש:
9/10/1973 – יום שלישי (היום הרביעי למלחמה)
בבוקר בשעה 6:00 אכלנו את ארוחת הבוקר (ייתכן שכתוב כאן: "מעל ארבעה מטוסים ישראלים" – ככל הנראה הכוונה למטוסים שהתרסקו, ח"מ) ואז עברתי לגדה המזרחית. הלכתי לנקודה החזקה והבאתי משם מזלג, בקבוק קוקה קולה ושני פריטים נוספים (לא ברור למה הכוונה, ח"מ). והיום תם בשלום.
היומן מסתיים בתיעוד יומה החמישי של המלחמה. זהו יום רביעי, עשרה באוקטובר 1973. נאג'י עלי מציין שביום זה התקלח לראשונה אחרי עשרה ימים. הוא מסיים כך את יומנו:
העמסתי תחמושת ונשק אחרי הצוהריים. חזרתי ונדהמתי לגלות עוד חמש מכוניות עמוסות תחמושות. העברתי אותן בשלום. תם היום.
תיעוד היום החמישי, המסיים את היומן
מפאת קוצרו של היומן יכולנו לעקוב בכתבה זאת אחרי כל מהלך התיעוד עד סופו הפתאומי ביום החמישי למלחמה. מה הסיום הבלתי צפוי אומר לגבי גורלו של נאג'י עלי, מחבר היומן? האם איבד את היומן במהלך הקרבות או שמא נהרג? איננו יודעים.
העולם בחרדה: סטלין מת!
האם היה "מנהיג גדול ומצביא מהולל" כפי שנכתב במודעת האבל של מפ"ם ב"על המשמר", או בכלל "הרודן הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה של האנושות", כפי שכתב מנגד עזריאל קרליבך מ"מעריב"?
הידיעות הראשונות פורסמו ברחבי העולם בשעות הבוקר, ביום רביעי, 4 במרץ 1953.
כבר כמה ימים היה ידוע לבודדים בצמרת הסובייטית על שטף הדם שבו לקה מנהיגה של ברית המועצות ועל מצבו המחמיר. אבל בהתאם למסורת הקרמלין נעטה הכל מסך של חשאיות, ששיקף את המבוכה וגם את הערפל שנדרש למלחמות הירושה שכבר החלו.
ההודעה הרשמית על מצבו הבריאותי של סטלין – בשידור ברדיו מוסקבה – הגיעה אחרי שעיתוני הבוקר של של ישראל באותו יום רביעי ירדו לדפוס. "מעריב", אז עדיין עיתון ערב (שהופיע בשעות הצהריים) היה בין הראשונים שבישרו לציבור בישראל על הדרמה בקרמלין.
למחרת, ביום חמישי, 5 במרץ, היה כצפוי מצב בריאותו המחמיר בראש הכותרות. "סטלין גוסס", דיווח "דבר" ההסתדרותי. ב"חרות", ביטאונה של המפלגה שבראשה עמד מנחם בגין בחרו בכותרות "סטלין נוטה למות".
אבל הכותרת המעניינת ביותר הייתה זו של "על המשמר", בטאון מפ"ם. מפלגת הפועלים המאוחדת, שהוקמה חמש שנים קודם לכן, חבקה בשורותיה הן את אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי, והן את אנשי הקיבוץ המאוחד, שיפרשו אחר כך ויקימו את "אחדות העבודה". המפלגה כולה, ובעיקר הפלג של השומר הצעיר, נשאה באותן שנים עיניים מעריצות למוסקבה. "מולדת שנייה", כינה יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם את ברית המועצות בנאום בכנסת ב-1949.
"על המשמר" לא יכול היה להסתפק בדיווח יבש על האירוע. בכותרת הראשית של העיתון היה צורך לתת ביטוי לעומד הרגשות. כך נראתה הכותרת הראשית:
חרדה הייתה מילת המפתח בלקסיקון של מפ"ם באותם ימים גורליים שבהן קרוב היה סטלין לנשום את נשימותיו האחרונות. חרדה בעולם, חרדה גם בישראל, אליבא ד"על המשמר".
ביום שישי, 6 במרץ, נמשך המעקב הצמוד אחרי המנהיג החולה בכותרות הראשיות. "חרות" דיווח: "מצבו של סטלין הורע – שמועות שמת". ב"דבר" נכתב כי "מצבו של סטלין מחמיר והולך". גם "על המשמר" דיווח על החמרת המצב. המילה חרדה שבה ועלתה מחלק ניכר מהדיווחים בעיתון: "תושבי בריה"מ עוקבים בחרדה אחת מחלת מנהיגם… מתיחות ודאגה בעולם".
ובכל זאת היה גם רמז לכך שלא כל אזרחי ישראלים נחרדים מהאפשרות שסטלין יסתלק מהעולם. "על המשמר" ציטט את כתב "הניו-יורק טיימס" שגילה בישראל דווקא תחושה אחרת: רווחה לשמע הידיעה על מצבו החמור של המנהיג הסובייטי. בידיעה אחרת טרח "על המשמר" להסביר כי הסתה של גורמי ימין הביאה גם לתגובות מסוג זה. אחרת אי אפשר להבין כיצד יכול אדם שלא לפרוץ בבכי לשמע הידיעה על מותו המתקרב סטלין.
גסיסתו של סטלין ומותו התרחשו בימים שבהם היה בשיאו המאבק הפוליטי בישראל על הערצתה של מפ"ם למנהיג ברית המועצות. באותן ימים פרסם דוד בן-גוריון ב"דבר" – בשם העט ס. ש. יריב – את סדרת המאמרים "על הקומוניסם [כך התעקש ראש הממשלה הראשון לאיית את המונח] והציונות של השומר הצעיר", שבהם חבט בארסיות בדרכה זו של מפלגת הפועלים המאוחדת.
בן-גוריון ניהל מערכה עזה נגד מפ"ם, בין היתר משום שזו הצליחה לסחוף אל שורותיה את מיטב הנוער. רבים מלוחמי תש"ח, גיבורי הפלמ"ח – וגם השורה הראשונה של הסופרים והמשוררים הצעירים, הלכו שבי אחרי הקסם של מפ"ם. מפא"י הצטיירה בעיניהם כמפלגה ממוסדת ומיושנת, ששלטה על מנגנוני המדינה והמשק אך איבדה את ערכיה החברתיים.
על מאמריו של ס. ש. יריב כתב פרופ' זאב צחור ב"חזן – תנועת חיים", הביוגרפיה של יעקב חזן, שהנהיג את מפ"ם לצדו של מאיר יערי: "בן גוריון נעץ סכין עמוקה בבטנה של מפ"ם, וכמו נוקם הנושא עמו חשבון מר…כל החשבונות, כל הכאב הוערו אל תוך המאמרים האלו".
לא רק בן-גוריון התקשה להשלים עם ההערצה לסטלין והנהייה אחרי ברית המועצות. מרבית הציבור הישראלי התקשה להבין את סגידתה של מפ"ם – ובעיקר אנשי השומר הצעיר / הקיבוץ הארצי – למנהיגותו הרודנית של סטלין.
סטלין היה אמנם אחד ממנהיגי הניצחון על גרמניה הנאצית, והכיר במדינה הציונית עם הקמתה, אבל מעבר לכך יחסו לישראל, לציונות וליהודים היה עוין ביותר: ב-1948 נרצח בברית המועצות השחקן הנודע שלמה מיכאלס ושנה אחר כך נערך ברוסיה "משפט הסופרים היהודים" וחוסלו מוסדות התרבות היהודיים; ב-1952 נערכו בצ'כוסלובקיה "משפטי פראג" נגד בכירים בצמרת השלטון, ובדיונים הודגש "הקשר היהודי" של הנאשמים; ב-1953 נערך במוסקבה "משפט הרופאים" רובם יהודים, שהואשמו בקשר להרעיל את סטלין ומנהיגים אחרים, והודגש הקשר בינם לבין הארגון היהודי הג'וינט. וזוהי רק רשימה חלקית.
איש לא שכח גם את הטיהורים הנרחבים שערך סטלין בצבא ובמוסדות הפוליטיים בשנות השלושים, וכמובן גם את החתימה על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ בשנת 1939, שאפשר להיטלר לכבוש את פולין ולתקוף באין מפריע במערב אירופה.
המציאות ההיסטורית הזו לא הפריע לבכירי מפ"ם ולעורכי עיתונה להניף את פולחן האישיות לסטלין לשיאים חדשים במרץ 1953. "אין קנה מידה למוד בו את גדולתו ההיסטורית האנושית, לפי שאין מי שישווה לו בימינו", כתב יוסף ימבור ב"על המשמר". "הרי זה שם שאינו זקוק לתואר מגדיר ומפרש". בעמודים אחרים בעיתון דווקא חיפשו הגדרות: שם סטלין היה הקברניט, המצביא הגדול, ומנהיג תנועת השלום. "עולם שלם, עולם האנושות העמלה והמקווה, חרד לשלום האיש העומד על המשמר – על משמר השלום", נכתב במאמר המערכת של העיתון.
באותו יום שישי, 6 במרץ, שעות אחדות אחרי שנסגרו עיתוני הבוקר, שחרר הקרמלין את ההודעה הרשמית על סוף עידן סטלין. ב"מעריב", כעיתון ערב, התנוססה באותו יום הכותרת המעודכנת:
ביום ראשון כבר דיווחו כמובן כל העיתונים בכותרת הראשית על ההתרחשויות. חלק מהן עסקו בשאלת הירושה. מדובר היה בהסתלקותו של אחד המנהיגים הבולטים שעיצבו את ההיסטוריה העולמית בעשורים הקודמים, האיש שעמד בראש אחת משתי המעצמות בעיצומה של המלחמה הקרה, ומי שהוביל את האימפריה הסובייטית שביקשה להוביל למהפכה עולמית. והשאלה העיקרית הייתה: לאן יהיו פניה של מוסקבה בעידן פוסט-סטלין? כיצד ישפיעו החילופין בקרמלין על המלחמה הקרה?
אבל "על המשמר" היה שקוע בעיקר באבלו הכבד על הסתלקות המנהיג הנערץ, האיש שבתוך שנים ספורות יוקיעו יורשיו בקרמלין את רודנותו האכזרית.
את הדעה אחרת הציג ב"מעריב" העורך עזריאל קרליבך. בעיניו לא אבד לעולם מנהיג גדול, אלא היקום שוחרר מאחד הרודנים הגדולים בהיסטוריה.
התיאור הזה פרי עטו של קרליבך לא שכנע כמובן את אנשי מפ"ם. "על המשמר" המשיך להעריך ולסכם את הישגיו של סטלין. בחלוף שבוע, בגיליון סוף השבוע שוב היו מאמרים רבים לזכרו. וגם כמה שירים. אחד מהם היה פרי עטו של משורר צעיר, יהודה עמיחי:
ואי אפשר בלי הציטוט המפורסם, שלא מצאתיו בין דפי "על המשמר", על שקיעתה של "שמש העמים". זאב צחור מביא בספרו את עדותו של רן גולן, שהיה נער במשמר העמק בשנת 1953, על דבריו של יעקב חזן כשהגיעה הידיעה על מות סטלין:
"עצם חזן את עיניו בחוזקה ואמר בקול עמוק וטהור וחודר: אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות; שמש העמים שקעה. היתה דומיה כבדה".
***
השורות הללו, כמו חלק מכמה רשומות קודמות, לא היו יכולות לראות אור אלמלא המיזם החשוב שבו החלו לפני שנים אחדות הספריה הלאומית בירושלים ואוניברסיטת תל-אביב. במסגרת המיזם, "עיתונות יהודית היסטורית", נסרקים ומועלים לרשת עיתונים יהודיים מן הארץ ומן העולם. לפני ימים אחדים הועלו לאתר גיליונות נוספים של "על המשמר", ואני מצאתי בכך הזדמנות נהדרת לדפדף ברגעים ההיסטוריים של מות סטלין. במקביל הועלו לאתר גם גיליונות מכמה שנים של "חרות".
מן העיתונות הישראלית בימי המדינה מצויים עתה באתר העיתונים "הארץ", "דבר", "מעריב", "חרות" ו"על המשמר" – משנים מסוימות. בהדרגה נוספים עוד עיתונים, וגם גיליונות משנים נוספות.
אני מבקש להביע כאן הוקרה והערכה ליוזמי הפרויקט ומבצעיו. הודות ל"עיתונות יהודית היסטורית" ניתן לדפדף בקלות בדפי ההיסטוריה. זה מסע מופלא במכונת זמן, המאפשר לחוש את דופק הזמן, לקרוא את הדברים כפי שנכתבו בעצם ימי האירועים.
