"משהו מסוד האדם נכנס לתוך הסמלים שלו…"

– גרשום שלום

מגן הדוד נולד הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן; כבר לפני אלפי שנים הוא הופיע בתרבויות המזרח הרחוק – תרבויות שלמרבה הפלא משתמשות בו עד היום. בעבר, מגן הדוד נמצא בשימוש גם בקרב עובדי אלילים פגאניים, בכנסיות מהמאה הראשונה לספירה ואפילו בתרבות המוסלמית.

אך כיצד נקשר גורלו של מגן הדוד בגורלנו?

בהקשר היהודי, מגן הדוד נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל, אלא ככינוי לאלוהים ["ברוך אתה ה' מגן דוד"]. מקור השם "מגן דוד" הוא ככל הנראה באגדה, שלפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך; ואם זה לא מספיק – אפילו רבי עקיבא בחר במגן הדוד לסמל מלחמת השחרור של בר-כוכבא (בן-הכוכב) מהקיסר הרומי אדריאנוס.

אולם, לסמל יהודי מובהק, מגן הדוד הפך רק באמצע המאה ה-14; ברגע ההיסטורי שבו העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל, והם, מצידם, בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים. מפראג, התפשט השימוש הרשמי במגן הדוד כסמל יהודי – אז החלה המגמה למצוא מקורות יהודיים שתומכים בכך שמקורו של הסימן הוא בית דוד. זו המגמה שהשתרשה בתודעתנו ואפשרה לנו להסתכל על מגן הדוד כסמל יהודי גרידא.

לעומת זאת, חוקר הקבלה הנחשב גרשום שלום טען בספרו "מגן דוד – תולדותיו של סמל", שמקורו של מגן הדוד אינו בשום אופן ביהדות. הוא הודה שעל אף שכבר במאה השביעית לפני הספירה זוהה הסמל על חותם יהודי שנמצא בצידון, וכן על אף שניתן למצוא שימושים בו כעיטור בבתי כנסת במאה ה- 3-4 – אין להניח שמדובר בסימן שהוא בהכרח יהודי. זאת משום שלצידו של מגן הדוד נמצאו גם סמלים כדוגמת צלב הקרס, שאיש לא יכול לייחסם לתרבות היהודית (שהרי, באופן מפתיע, צלב הקרס נחשב בתרבויות העתיקות של המזרח סמל של הרמוניה ושלום).

אז היכן נוכל למצוא ייצוגים של ה'הקסגראם' (כוכב בעל שישה חודים) בתרבויות אחרות?

בהודו משתמשים בהקסגראם זה אלפי שנים, ואפשר לראותו גם על מקדשים עתיקים וגם בשימוש יום-יומי; בבודהיזם הוא משמש לעזר במדיטציה להשגת תחושת שקט והרמוניה, ובהינדואיזם הוא סמלה של האלה לקשמי – אלת המזל והשפע החומרי.

אפילו באלכימיה, תורת חקר החומרים שממנה התפתחה הכימיה, תוכלו למצוא הקסגראמים כמו חול בסהרה (כמו מדוזות בים, כמו חומוס באבו-גוש, כמו חל"ת בקורונה…). בתורה העתיקה הזו, סמלים מאגיים היו דבר שבשגרה, והכוכב בעל ששת הקודקודים גויס גם הוא לשורת הסימנים הגרפיים שבהם עשו שימוש האלכימאים: משולש אחד סימל את המים, המשולש ההפוך את האש, ושילובם זה בזה תיאר את ההרמוניה בין היסודות המנוגדים. שילובם של השניים יצר את המשושה שסימל, כך סברו האלכימאים, את מי-האש. כמו כן, בספרות האלכימית מופיע ההקסגראם גם כייצוג ל'ארבעת היסודות' – תיאוריה שלפיה כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש – כך, למעשה, הסמל הזה מייצג את כל מה שקיים. אם תרצו, אפשר להסתכל על ההקסגראם כסמל האלכימי האולטימטיבי.

האלכימיה שאלה מן המסורת היוונית הקלאסית את הרעיון שלפיו הגבריות מסמלת חוכמה, בעוד שהנשיות מסמלת טבע; הגבר הוא הפילוסופיה והאישה היא החייתיות. באיור הלקוח מספר אלכימי מן המאה ה-18, נראה גבר הולך אחרי אישה. הגבר אוחז בידו עששית ועוקב אחר האישה שמחזיקה הקסגראם. הציור הזה מראה למעשה את הפילוסוף שלומד את הטבע, או במילים אחרות – את החוכמה האנושית שחושפת את רזי הקיום.

באיסלאם, ההקסגראם ידוע כ"חותם שלמה" (ח'תאם סולימאן) ומעטר מסגדים רבים ברחבי העולם. עד שנת 1945, עיטר הסמל גם את דגל מרוקו, שלימים, מאז שהפך מזוהה עם התנועה הציונית ונעשה סמל שלו מטען יהודי, הוחלף בכוכב בעל חמישה קודקודים (פנטגרם). מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האיסלמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.

על אף השימוש בו בתרבויות אחרות, מגן הדוד חרוט על דגלנו, וכך גם זכור בלבבותינו כסמלה הבלתי מעורער של מדינת ישראל מבלי קשר למקורו; כי זהו כוחו של סמל – הכוח שנותן לו האדם.

[המקורות לכתבה זו באדיבות חיה הר – מנהלת אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, וד"ר צבי לשם – מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית]

יום אחד התעניינו מה יקרה אם נערבב צבע אדום בצבע צהוב, וזה מה שעשינו. התוצאה לא פחות מהיממה אותנו: קיבלנו גוון צבע חדש לגמרי. כדי להבין איך שני צבעים הופכים לאחד ניגשנו לספרים; מצאנו הסבר פשוט יחסית של סופרת הילדים דתיה בן דור, שלפיו האדום והצהוב:

הִתְגַּלְגְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִתְבַּלְבְּלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ,
הִשְׁתּוֹלְלוּ לוּ לוּ לוּ לוּ לוּ כָּל הַיּוֹם.
הִסְתּוֹבְבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
הִתְעַרְבְּבוּ בוּ בוּ בוּ בוּ,
וְכָךְ נוֹלַד הַצֶּבַע הַכָּתֹם.

הידד! התעלומה נפתרה – או כך לפחות חשבנו. מתברר שהפקת צבעים והתאמת גוונים מתבססות על מאות שנים של מחקר מדעי, ששורשיו נעוצים עוד בתקופת הרנסנס. המחקר הגיע לשיאו במאה התשע עשרה, בזכות חדות העין של מדען סקרן בשם שוורל.

שוורל לא היה הראשון לחקור את תיאוריית הצבע. רבים חקרו את הנושא עוד מימי יוון העתיקה, ועד לעת החדשה. גם אייזיק ניוטון התעניין בנושא ואחריו וולפגנג פון גתה בשנת 1810. אבל המחקר המקיף והבולט שהתקיים בתחום תורת הצבעים הגיע דווקא מכיוונו של הכימאי הצרפתי מישל אז'ן שוורל, שבכלל התעניין בסבון (וטוב שכך! במיוחד בימי קורונה אלו). מחקרו שידרג באופן משמעותי את השימוש בשומן מן החי בתהליך הפקת הסבון.

בעקבות הצלחתו הוזמן שוורל ב-1824 לנהל מעבדה בסדנאות הגּוֹבְּלֶנִים (שטיחי קיר) של פריז, תפקיד שבמסגרתו הוא התבקש לברר מה גורם לצבעים מסוימים להיראות עמומים או דהויים. מה שבאמת צד את עינו של שוורל היה שינוי בעומק הגוון השחור, כאשר הוקף בבדים בצבעים שונים, וכך החל מחקרו המרתק על ניגודי הצבעים.

בעזרת סדרת תצפיות, ניסויים והדגמות על חבריו לעבודה ולקוחות המפעל כמו בתמונה מטה, הצליח שוורל לזהות כיצד שני צבעים שונים משפיעים זה על זה, או נכון יותר – על האופן שבו אנו מעבדים אותם במוחנו. את המחקר פרסם שוורל בספר 'חוקי הניגוד הסימולטני של הצבעים' , שנחשב לאבן דרך אומנותית. בעותק הנדיר של הספר שהודפס בשנת 1889, ושמור אצלנו באוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, אפשר למצוא דוגמאות לאותם ניסויים שביצע שוורל בניגודיות צבעים. הינה דוגמה, נסו בעצמכם:

אם נציב עיגול צהוב ועיגול כחול זה לצד זה, העיגולים יקרינו את הגוונים שלהם זה על זה. הצהוב יבטא את הגוון שלו בתוך העיגול הכחול – ולהפך. נוסף על כך, כל עיגול יקרין את הצבע המשלים שלו סביבו. אם ניקח צעד אחורה ונסתכל ממרחק על שתי רצועות צבע שונות וצמודות, יתרחש "מיזוג אופטי", שבו יתחברו שני הצבעים ברצועות לגוון אחיד.

ספריו הנדירים ששמורים באוסף אדלשטיין מכילים דוגמאות נפלאות ומהנות מתורת הצבעים שפיתח, ובמרכזה – גלגל הצבעים של שוורל שבו אנו משתמשים עד היום. גלגל הצבעים מציג את ספקטרום הצבעים שאנחנו יכולים לראות בצורה מעגלית. הגלגל מבוסס על שלושת צבעי היסוד – אדום, צהוב וכחול. בעזרת המפה הצבעונית הזאת, אפשר לדעת או לשער את צבע הגוון שיופק מתערובות צבע שונות. שוורל קבע גם את 'הצבעים המשלימים' תוך התבוננות בצבעים שמונחים אחד מול השני על גלגל הצבעים – כתום וכחול, ירוק ואדום וצהוב וסגול (הצבע האהוב על כותב שורות אלו).

מישל איז'ן שוורל הפך לאיש שהמציא את הגלגל מחדש. תורת הצבעים שפיתח – וגולת הכותרת – גלגל הצבעים שלו, היו לפריצת דרך של ממש בעולם האומנות: אומנים וציירים מפורסמים כמו מאטיס, סרה, דלקרואה ועוד החלו להשתמש במסקנותיו של שוורל בציוריהם ועבודותיהם. כל מי שלמד בימינו מבוא לאומנות בוודאי נתקל בגלגל.

השפעתה של תורת הצבעים של שוורל ומחקרו על ניגודיות צבעים התרחבה במהירות גם לעולם המודרני שלנו, והיא נוכחת סביבנו בתחומים רבים כמו אופנה, עיצוב, תעשייה, אדריכלות, שיווק ופרסום. היא קיימת אפילו בבחירה הבסיסית שאנחנו עושים מול המראה בכל בוקר, כשאנחנו בוחרים מה ללבוש ("הסגול חציל עם הצהוב חרדל זה קצת מנוגד אבל יש לזה קטע").

פריצות הדרך שביצע שוורל בחקר הגוונים, הניגודיות והתפיסה האופטית מתבטאות גם בעולם הרפואה. תהיתם למשל מדוע מנתחים לובשים חלוק בגוון כחול או ירוק, ולא בצבע לבן כמו בעבר? ובכן, חלק מעבודתו של מנתח היא להסתכל על דם לאורך זמן, וכשהרופאים היו מסיטים את מבטם ומסתכלים על החלוק הלבן – הם היו מסתנוורים לשניות ספורות. החלוקים הכחולים/ ירוקים מונעים למעשה את הסנוור הזה, ומגינים עלינו – הפציינטים. לכן חשוב לדעת להתאים צבעים; לפעמים זה באמת עניין של חיים ומוות.

אנחנו חייבים תודות רבות למדען המרתק שבזכותו התשובה לשאלה "מהו הצבע האהוב עליכם" הרבה יותר מגוונת. מישל איז'ן שוורל שרד את כל שנות המהפכה הצרפתית וזכה לראות את טקס הפתיחה של מגדל אייפל, עליו חקוק גם שמו. הוא חי עד גיל 102(!) ונפטר בשנת 1889 בפריז. ונכון, רבים וטובים חקרו את עולם הצבע והניחו את צבעי היסוד לפניו, אבל אין ספק ששוורל היה זה שקבע את הטון.

תודה לחיה מאיר-הר מאוסף אדלשטיין על העזרה בכתיבת הכתבה.

כתבות נוספות

ריגול אחר סוד אדום

איך מכבסים בקלות ובמהירות במאה ה-18?

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת