הכוכב שלנו: סיפורו של מגן הדוד

הוא הופיע על המגנים של צבא דוד המלך, דת הבודהיזם נעזרת בו להשגת שלווה והרמוניה, והוא אפילו שימש את האלכימאים. כיצד קיבל, אם כך, מגן הדוד את משמעותו היהודית?

שרון כהן
22.07.2020

"משהו מסוד האדם נכנס לתוך הסמלים שלו…"

– גרשום שלום

מגן הדוד נולד הרבה לפני שהיהדות והתנועה הציונית אימצו אותו לחיקן; כבר לפני אלפי שנים הוא הופיע בתרבויות המזרח הרחוק – תרבויות שלמרבה הפלא משתמשות בו עד היום. בעבר, מגן הדוד נמצא בשימוש גם בקרב עובדי אלילים פגאניים, בכנסיות מהמאה הראשונה לספירה ואפילו בתרבות המוסלמית.

אך כיצד נקשר גורלו של מגן הדוד בגורלנו?

בהקשר היהודי, מגן הדוד נזכר לראשונה בתלמוד הבבלי, אך לא כסמל, אלא ככינוי לאלוהים ["ברוך אתה ה' מגן דוד"]. מקור השם "מגן דוד" הוא ככל הנראה באגדה, שלפיה הסמל הופיע על המגנים של צבא דוד המלך; ואם זה לא מספיק – אפילו רבי עקיבא בחר במגן הדוד לסמל מלחמת השחרור של בר-כוכבא (בן-הכוכב) מהקיסר הרומי אדריאנוס.

אולם, לסמל יהודי מובהק, מגן הדוד הפך רק באמצע המאה ה-14; ברגע ההיסטורי שבו העניק הקיסר קארל הרביעי ליהודי פראג את הזכות לשאת דגל, והם, מצידם, בחרו בכוכב בעל ששת הקודקודים. מפראג, התפשט השימוש הרשמי במגן הדוד כסמל יהודי – אז החלה המגמה למצוא מקורות יהודיים שתומכים בכך שמקורו של הסימן הוא בית דוד. זו המגמה שהשתרשה בתודעתנו ואפשרה לנו להסתכל על מגן הדוד כסמל יהודי גרידא.

מגן דוד על הדגל היהודי בפראג

לעומת זאת, חוקר הקבלה הנחשב גרשום שלום טען בספרו "מגן דוד – תולדותיו של סמל", שמקורו של מגן הדוד אינו בשום אופן ביהדות. הוא הודה שעל אף שכבר במאה השביעית לפני הספירה זוהה הסמל על חותם יהודי שנמצא בצידון, וכן על אף שניתן למצוא שימושים בו כעיטור בבתי כנסת במאה ה- 3-4 – אין להניח שמדובר בסימן שהוא בהכרח יהודי. זאת משום שלצידו של מגן הדוד נמצאו גם סמלים כדוגמת צלב הקרס, שאיש לא יכול לייחסם לתרבות היהודית (שהרי, באופן מפתיע, צלב הקרס נחשב בתרבויות העתיקות של המזרח סמל של הרמוניה ושלום).

אז היכן נוכל למצוא ייצוגים של ה'הקסגראם' (כוכב בעל שישה חודים) בתרבויות אחרות?

בהודו משתמשים בהקסגראם זה אלפי שנים, ואפשר לראותו גם על מקדשים עתיקים וגם בשימוש יום-יומי; בבודהיזם הוא משמש לעזר במדיטציה להשגת תחושת שקט והרמוניה, ובהינדואיזם הוא סמלה של האלה לקשמי – אלת המזל והשפע החומרי.

אפילו באלכימיה, תורת חקר החומרים שממנה התפתחה הכימיה, תוכלו למצוא הקסגראמים כמו חול בסהרה (כמו מדוזות בים, כמו חומוס באבו-גוש, כמו חל"ת בקורונה…). בתורה העתיקה הזו, סמלים מאגיים היו דבר שבשגרה, והכוכב בעל ששת הקודקודים גויס גם הוא לשורת הסימנים הגרפיים שבהם עשו שימוש האלכימאים: משולש אחד סימל את המים, המשולש ההפוך את האש, ושילובם זה בזה תיאר את ההרמוניה בין היסודות המנוגדים. שילובם של השניים יצר את המשושה שסימל, כך סברו האלכימאים, את מי-האש. כמו כן, בספרות האלכימית מופיע ההקסגראם גם כייצוג ל'ארבעת היסודות' – תיאוריה שלפיה כל החומר בעולם מורכב מארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש – כך, למעשה, הסמל הזה מייצג את כל מה שקיים. אם תרצו, אפשר להסתכל על ההקסגראם כסמל האלכימי האולטימטיבי.

האלכימיה שאלה מן המסורת היוונית הקלאסית את הרעיון שלפיו הגבריות מסמלת חוכמה, בעוד שהנשיות מסמלת טבע; הגבר הוא הפילוסופיה והאישה היא החייתיות. באיור הלקוח מספר אלכימי מן המאה ה-18, נראה גבר הולך אחרי אישה. הגבר אוחז בידו עששית ועוקב אחר האישה שמחזיקה הקסגראם. הציור הזה מראה למעשה את הפילוסוף שלומד את הטבע, או במילים אחרות – את החוכמה האנושית שחושפת את רזי הקיום.

'הפילוסוף שחוקר את הטבע' | מתוך ספר אלכימי משנת 1749, ספריית אדלשטיין להיסטוריה של המדע

באיסלאם, ההקסגראם ידוע כ"חותם שלמה" (ח'תאם סולימאן) ומעטר מסגדים רבים ברחבי העולם. עד שנת 1945, עיטר הסמל גם את דגל מרוקו, שלימים, מאז שהפך מזוהה עם התנועה הציונית ונעשה סמל שלו מטען יהודי, הוחלף בכוכב בעל חמישה קודקודים (פנטגרם). מאותה סיבה, פחת השימוש בסמל הזה בכלל העולם האיסלמי. גם בכנסיות מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא את ההקסגראם – אם כי לא בתור סמל נוצרי, אלא כמוטיב עיטורי בלבד.

הקסגראם באיסלם

על אף השימוש בו בתרבויות אחרות, מגן הדוד חרוט על דגלנו, וכך גם זכור בלבבותינו כסמלה הבלתי מעורער של מדינת ישראל מבלי קשר למקורו; כי זהו כוחו של סמל – הכוח שנותן לו האדם.  

[המקורות לכתבה זו באדיבות חיה הר – מנהלת אוסף אדלשטיין להיסטוריה של המדע, וד"ר צבי לשם – מנהל אוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית]

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation