אתם קמים בבוקר ומגלים שהשיר שהתנגן בליבכם נדם. אתם לא מצליחים להעריך כמה זמן עבר מאז ששמעתם אותו לאחרונה, אבל רק עכשיו אתם ערים לעובדה זו. "איך אעבור את היום הזה?" אתם שואלים את עצמכם. השניות והדקות והשעות שמרכיבות את היום שלכם מאיימות לחנוק אתכם משעמום. אתם מרגישים חסרי מטרה, צפים בעולם ללא כיוון ברור, מעבירים את מרבית היום בלהיראות עסוקים.

בעצם, זה לא אמור לקרות לכם. דווקא לכם. הרי יש לכם עבודה מוצלחת, ידידים קרובים שיסכימו לעזור לכם להסתיר גופה באמצע הלילה, ואמא שדואגת להכין את השניצל שתמיד אהבתם. רק כעבור שעה ארוכה, לפתע אתם מבינים – הלבד מתחיל להציק. איש לא טרח להודיע לכם שחיי רווקות נצחיים, פירושם – הרבה מאוד זמן לבד.

אז אתם יוצאים לחפש לכם בת (או בן) זוג. כדי שלא תתחילו להכניס לעצמכם לראש כל מיני מחשבות מטרידות על בדידות נצחית ועתידכם בתור התמהונים של השכונה, נצא יחד למסע קצרצר ברחבי העיתונות העברית (והיידית), על מנת לסייע לכם למצוא את בחיר/ת ליבכם.

חיפוש אחר בן או בת זוג מביא איתו מגוון שאלות: איפה מתחילים? עם מי לדבר? וכמובן, השאלה הנשאלת ביותר על ידי גברים לפי הסקר המאוד-מדעי-שערכתי-בזמן- ארוחת-הצהריים: לשלם בפגישה הראשונה או לא?

ממש כמו צמיחת ההשכלה, האורתודוקסיה והחסידות – הכל התחיל איפשהו במאה התשע-עשרה, או לפחות השתכלל מאוד בתקופה הזו.

כשכולם (כמעט) דיברו יידיש

הדבר ראשון שאתם שמים לב אליו, חדי אבחנה שכמותכם, הוא העובדה כי מרבית העיתונים הרלוונטיים כתובים ביידיש. ואתם, אתם לא בדיוק יכולים לקרוא את השפה הזאת. אתם מזהים את המילה "שידוכים", אבל אין מה לעשות, יידיש היא כנראה לא שפה שגורה בפיכם.

אתם מחליטים לנסות את מזלכם בשנות הארבעים והחמישים. שמועה מוגנבת לאוזניכם שאלה היו הימים…

​שנות ה-40 וה-50: כשהשדכן היה הכתובת

פחות או יותר עד שנות הארבעים, שלטו העיתונים דוברי היידיש בשוק השידוכים. בהתחשב בכך שאלו היו השנים החלוציות והאידיאולוגיות ביותר של היישוב העברי, לא מפתיע שלצעירות וצעירי ארצנו היו אינספור הזדמנויות לפגוש את בני גילם: בטיולים מאורגנים, בתנועות נוער, בהפגנות, בעבודה משותפת בשדה ועוד ועוד ועוד…

עם הקמת המדינה, הלך ופחת הלהט החלוצי – אזרחי המדינה רצו לחיות בסופו של דבר כעם ככל העמים.

שנות הארבעים יותר מעורפלות לכם, אבל אתם זוכרים באופן ברור ומובהק (הרי ראיתם שתי עונות של מד-מן) שבארה"ב של שנות החמישים רומנטיקה הייתה האופן שבו "גבר עושה מה שבא לו". זהו, שאתם לא כאלה אתה רומנטיקנים אמיתיים, אתם רוצים למצוא את אשת (איש) חלומותייכם ואתם מוכנים לעשות כל דבר. בשנים האלה – "כל דבר" משמעו ללכת לשדכן. במהלך שיטוטים ארוכים בעיתונות התקופה, אתם נתקלים בעשרות מודעות של שדכנים המציעים לרתום לטובתכם את יכולותיהם.

​

אתם לא מתעצלים ומבקרים כמה מהם:

אצל רובין וגוסטי נוישטיין שומרים על סודיות כל כך מוחלטת שלוקח לכם כמה דקות להבין שהם מנסים לסדר לכם מישהי נשואה.

אצל השדכן המודרני יוסף ליבר, אשתו ברוניה משדכת לכם בזריזות בן או בת זוג מהחוגים האינטליגנטיים ומאיזו עדה שתבחרו (אז זה היה חשוב).

אנו מבקשים להבהיר: זה לא שיוסף לא ניחן ביכולות שידוך מן המעלה הראשונה, הוא פשוט היה עסוק מדי בלהיעצר בשגגה על ידי ארבעה שוטרים בריטים.

שנות ה-60 העליזות

אנחנו בסיקסטיז

אתם מרגישים את זה?

רוח של נעורים, מרד וביטלס (ועשן מדברים שעדיף לא לדבר עליהם במקום מכובד כמו הספרייה הלאומית) נישאים באוויר.

אתם רואים את עצמכם בתור ילדי פרחים, פתיתי שלג חד-פעמיים, המקפצים מפרח לפרח – אל תשאלו אותנו למה, אבל אז כל זה נשמע לכם מאוד הגיוני. השדכנים לא נעלמים מן העולם, ואולי אפילו להפך – מתרבים יתר על המידה.

אז, בין הפגנה נגד נשק אטומי וציד לוויתנים לבין פסטיבל למען צדק ואחווה עולמית, אתם מחליטים להתנסות בדרכים חדשות למצוא זיווג ראוי.

אז מה יש לנו?

שמלה שמתפקדת כמשרד שידוכים נייד:

שדכנים שמארגנים טיולים מאורגנים לבן דוד הרווק מארה"ב:

ואולי ההמצאה התמוהה ביותר של התקופה: מחשב אלקטרוני (לא שיש מחשב מסוג אחר) שימצא לכם את בן או בת הזוג!

מופע שנות ה-70

אחת התקופות המוזרות ביותר בהיסטוריה האנושית המתועדת היא ללא ספק שנות השבעים. העשור שהביא לעולם את הדיסק והפדלפונים, היה במקרה גם העשור שהכניס לארץ סגנונות חדשים של היכרויות.

לדוגמה, קרנבל פורים לרווקים ורווקות בהשתתפות ששי קשת והנשמות הטהורות!

מדורי היכרויות שהחלו את דרכם בשנות ה-60, הפכו לדבר שבשגרה בעשור שלאחר מכן. במדורים האלה יכלו רווקות ורווקים לפרסם מודעות על עצמם – בדרך כלל צורף מידע בסיסי: מקצוע, גיל, מראה (תמיד נאה), לפעמים עדה ובדרך כלל גם דרישות מבן או מבת זוג המועדפים.

המבחר עצום: בת להורים אמידים בעלת מכונית, וילה בסביון ו"סידור מלא" / אירופאית נאה ותרבותית מעוניינת ברציני תרבותי וטוב / אקדמאית דתית, מרוקאית יפהפיה וחיננית / תעשיין נאה ועשיר בגיל 53 וגובה 1.78 מטר.

עכשיו נותר רק לחבר מכתב ולשלוח לתיבת הדואר שצוינה. או, אם אתה מעשירי הארץ, להרים את החוגה ולחייג.

אל תטעו לחשוב שרק בירושלים או בתל אביב אנשים היו עסוקים בהיכרויות; מסתבר שגם בטכניון העניינים התחממו… הסטודנטים "המשובבים, הנאים ומלאי החיים" הכפילו תוך פחות משבוע את מספרם מ-600 ל-6,000 במודעות ההיכרויות שפירסמו. והשאלה שהכי מציקה לנו בהקשר הזה היא כמה מבנות ישראל שלחו מודעה בעלות של 5 לירות ישראליות בשביל הזכות יוצאת הדופן להכיר מהנדס.

מה שבולט מעל הכל בשנות השבעים היא מטרת ההיכרות: כמעט תמיד מנוסחות המודעות כך שהדגש הוא על רצינות המשתדכים לעתיד. כך שאם חתונה לשירי הבי ג'יז זה משהו שתמיד ייחלת לו, זה כנראה העשור שלך.

שנות ה-80: וידאו ומניעת התבוללות

מדורי ההיכרויות החזיקו מעמד גם בעשור שלאחר מכן, עד שנעלמו לקראת המילניום החדש. אם משרדי שידוכים שימשו כזרוע הארוכה של ישראל למניעת התבוללות יהודי הגולה, בארץ היו רעיונות קצת יותר חדשניים.

מי שמאס במחשב המשדך, יכול היה להצטרף לשירות ההיכרויות באמצעות קלטות וידאו (שכבר נוסה בהצלחה רבה בארה"ב ובאירופה).

מכאן הדרך ל"בליינד-דייט" של רבקה מיכאלי, "דאבל-דייט" של דנה מודן ו"ג'יי-דייט" של האינטרנט הולכת ומתקצרת. איפשהו בסוף שנות ה-90/תחילת האלפיים, החלו להיעלם מרבית מודעות ומדורי ההיכרויות ואת מקומם תפסו הצ'אטים, הפורומים ולבסוף – הגביע הקדוש של צעירות וצעירי העולם – הטינדר.

היום כבר לא צריך מודעות היכרויות או שדכנים מודרניים, שום קרנבלים או טיולים מאורגנים – מספיק סמארטפון וגישה לאינטרנט והופה, העולם בכף ידכם.

אז מה אתם אומרים? איפה הכי כדאי למצוא לעצמכם אהבה חדשה?

הספר של תחיה עשת, "לעיניהם בלבד: עיסוק בעב"מים ובחוצנים בחברה הישראלית", נפתח בסצנה שהגדירה חלק נכבד מהילדות שלי ושל שאר ילדי הניינטיז – דודו טופז מכריז בערוץ 2 שעוד השנה (1997) ינחתו חייזרים בישראל. שי, שעובד איתי בצוות – הוא עורך תוכן באנגלית, אני בעברית – זוכר את האירוע כ"ביזיון", אני, שהייתי בן 8 בשנת 1997, זוכר אותו כמהפנט. משהו לדבר איתו עם החברים לכיתה, אירוע שהוביל אותי לקבוע – ברוח כל אותן שיחות בנושא – שהיקום פשוט גדול מדי בשביל שלא יהיו בו חיים אחרים. לא בטוח שידעתי להשתמש במילה יקום.

אנחנו חוזרים לשנות התשעים של המאה הקודמת, וזאת בזכות כל הספרים עם המילה חייזרים שהזמנו ממחסן הספרייה. לפני שהערפדים הוחלפו בזומבים – היו כאן החייזרים, שנקראו גם חוצנים, וגם עב"מים. ברוח אותם הימים, ובעזרת ספרה המרתק של עשת, חזרנו לכמה "עדויות" שלא מהעולם הזה, שהציפו את ישראל הקטנה.

העיתונות המיינסטרימית של אותם הימים – כשכבר כתבה על הנושא, כתבה עליו מתוך גישה שקולה יחסית, או לפחות ספקנית. המילים חייזר או עב"מ או חוצן, כשהן מוקלדות לשורת החיפוש באתר עיתונות יהודית היסטורית – לא מניבות תוצאות רבות. אבל בשנות התשעים אני וחבריי לא קראנו עיתונים – לא עיתונים למבוגרים בכל אופן, קראנו מעריב לנוער. ובהקשר שלנו, את המדור "מפגשים מהסוג השלישי".

לנימה המשועשעת שאפשר לשמוע מבין שורות המדור שכתב דוד רונן לא נמצא כל זכר בספרים עבריים שהתפרסמו בנושא. הספר העב"מים נחתו מאת מאיר כהן, למשל, נפתח בקביעה של האסטרונאוט האמריקני ג'ון ו. יאנג, האדם התשיעי שנחת על הירח (ולכן, כפי שמשתמע, מומחה בנושא): "רוב הסיכויים הם לטובת האפשרות, שעצמים בלתי מזוהים אכן קיימים במציאות. אם אתה מתערב נגד זה, אתה מתערב כנגד משהו שהוא כמעט ודאי".

הקביעה של יאנג והתרגום המאולץ-משהו לעברית, חושפים משהו חשוב על התופעה כולה: המרדף אחר החוצנים הוא סוג של ייבוא אמריקני לארץ שנשמע – לעיתים – מעט משונה בעברית. במקרה של מאיר כהן, ספרו מסכם את התצפיות והעדויות שתועדו בעיקר בארצות הברית, וכולל קטע שלם על תיאוריית מותה של מרילין מונרו – מונרו חוסלה בידי המאפיה האמריקנית כחלק מניסיון טיוח של הנשיא קנדי. מתברר שהשחקנית המפורסמת רצתה לחשוף את מה שידע הממשל האמריקני על קיומם של חייזרים. במקרים אחרים, שעסקו בעדויות מהארץ, זה כבר מעט צורם.

שגעון החייזרים בארץ התחיל, מספרת צפורת כרמל בספרה הפנים קדימה: חוצן בחצר האחורית, בשנת 1993, ואם נדייק – במרץ 93', אז נחתו בשלוש הזדמנויות שונות חלליות בחצר ביתה של כרמל. "בסך הכל", מסכמת העדה שפירסמה את הנושא בארץ, "היו כשלושים נחיתות באזור קדימה: חמש עשרה נחיתות גדולות וכחמש עשרה נחיתות קטנות שעיגוליהן נמצאו בשטח". בכל המקרים נמצאו סימני חריכה על הקרקע "וגם נדף מהם ריח חריף ביותר".

הסיפור של כרמל מזכיר עדויות מסוג מסוים, סוג המפגש שאינו רק מותיר סימנים על השטח, אלא מסתכם במגע של ממש. במהלך הנחיתה הראשונה זיהתה כרמל חוצן דמוי אדם בגובה שלושה מטרים לבוש בגדים כסופים – הייתה זו העדות הראשונה בישראל למפגש עם יצור מכוכב אחר. דיוקן אפשרי שאותו אנו מוצאים על כריכת ספרה.

כרמל נעזרה במומחיותו של ש', "עב"מיסט החוקר את הנושא יותר מעשרים שנה", והוא קבע שבחצר ביתה נחתו "חלליות מתרבויות שונות בגלקסיה, ורואים זאת לפי צורת החלליות השונות שבתמונה. אך בשדה שבחצר ביתי ובשדה C נחתו ללא ספק בני הפלייאדות". המפגש של כרמל עם החוצן הכסוף עודד אותה לחקור את הנושא לעומק. מכר מעברה של כרמל שחווה חוויה דומה בשם עמי אחראי (שמספר כתבות על המפגש שלו פורסמו בעיתונות כבר בשנת 1987) סיפר לה: "את תקבלי כוחות ריפוי ותעסקי בהילינג", וכך אכן היה. לשיטת הטיפול שפיתחה בעזרת "שלושה מדריכים קוסמיים" מוקדש שאר ספרה.

על קורות המפגש של כרמל אנו קוראים גם בספר אחר, תעלומת העב"מים מאת משה יהלום. אל נושא החוצנים הגיע יהלום בגלל אותה נחיתה מסתורית בקדימה. בדומה למרבית הספרים שהתפרסמו בארץ בנושא, סיכם גם ספרו של יהלום את הדיווחים מהארץ ומהעולם, וגם הוא סימן את אזור קדימה בתור ה"אזור ה-51" של ישראל. יהלום מסביר, ובצדק, שהקהילה המדעית טרם השתכנעה.

מי שלא חיכה לאישור המדענים, ופרסם בכמה וכמה מקומות את השכנוע העמוק שלו בקיומם, ומה שחשוב יותר – בביקוריהם התכופים של החוצנים בכדור הארץ (ובקדימה, בבית שאן, בחיפה ובראשון לציון) הוא חוקר התופעה אבי גרייף.

ב-21 באפריל 1994 הקים גרייף יחד עם שבעה חברות וחברים נוספים את המרכז ישראלי לחקר עב"מים. הייתה זו עמותה ללא מטרות רווח הפועלת למען שלוש המטרות הבאות: חקר אירועי עב"מים בישראל, קשר עם ארגונים מקבילים בחו"ל והגברת הידע בנושא בישראל. על פעילות המרכז אנו קוראים בביטאון שראה אור ארבע פעמים בשנה בשנים 1993–2001. בספרייה שמורים רק הגיליונות משנת 98' ואילך.

מה נמצא בגיליונות המרכז? כפי שנכתב בעמוד האודות, מרבית התוכן הוקדש לתיאור העדויות שהגיעו למרכז מאנשים מכל רחבי הארץ. לפי הספירה של עשת התפרסמו 765 עדויות בגיליונות הביטאון. דוגמה לעדות שכזאת היא העדות של מטל נתן מה-24 באוגוסט 98'. מפאת טעמי מקום בחרנו בתצפית קצרה יחסית, השאר מפורטות בהרבה:

"בשעה 20:45 יצאתי לגינה לסגור את ההשקייה.

הבטתי לשמים וראיתי משהו כמו כוכב זוהר במיוחד בכיון דרום-מערב שעמד במקום. אחר-כך הוא החל לנוע לכיוון דרום-מזרח תוך נסיקה כלפי מעלה והאור שלו הלך ונחלש עד שנעלם.

משך התצפית כ-15 שניות".

עוד מצורף לכל גיליון מאמר מעמיק בנושא החייזרים: "מטרות ה-CIA בחקר תופעת העב"מים, בשנים 1990-1947", "מבוא מתוך הספר חטיפות", "מדידת הזמן אצל חוצנים – היפותזה" ועוד ועוד.

משנות האלפיים ואילך נראה שהלך ופחת הלהט של חוקרי התופעה, ובאתר האינטרנט של המרכז הישראלי לחקר העב"מים נכתב כי "האתר הוקם לזכרו ולפרסום פועלו רב השנים של חוקר העב"מים אבי גרייף". הדיווח האחרון שמופיע באתר הוא מה-20 במרץ 2012 בנתניה.

אנחנו אומנם עובדים בספרייה, אבל אי אפשר שלא להזכיר לפחות בשמה את הסדרה שירתה – לדעת לא מעט מומחים לנושא – את יריית הפתיחה לשגעון החייזרים של שנות התשעים בישראל ובעולם. מדובר ב"תיקים באפלה" כמובן. כזכור לכם, הסדרה עקבה אחרי שני סוכני FBI ועסקה בהרבה יותר מרק חייזרים, אבל סיפור המסגרת שלה – שצץ שוב ושוב לאורכה עד לעונה האחרונה שחקרה אותו לעומק, קשור לניסיון השתלטות של חוצנים על כדור הארץ והאנושות. זוכרים את מנגינת הפתיחה שלה? כילד, רק לשמוע אותה היה גורם לי להחוויר. מה ששוב, מזכיר לי סדרת ספרים שבמרכזה השתלטות חייזרים, שגם אותה קראתי בשקיקה, ושגם ממנה עשו סדרה: אנימורפס.

אגב, למרות הבטחתו החגיגית של דודו טופז בשידור חי – חייזרים לא ביקרו בתוכנית שלו. נוסף על כך, אף אחת מהתצפיות הרבות שממלאות את הספרים שסקרנו לא הוכחה להיות אמיתית ולא גובתה ביותר מתמונה חולפת ובדרך-כלל מטושטשת שאפשר לפרשה בדרכים שונות. במקום זה קיבלנו את ציפי שביט בתחפושת ירוקה. גם זו סוג של נחמה.

כתבות נוספות:

אנחנו עם סגולה וקמיע

בואו לראות חדי קרן בארץ הקודש

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

מי אתה המלאך מטטרון?

לא לילדים: הכירו את לילית הערפדית היהודית

במכתב אישי במיוחד, השמור בארכיון שבדרון שבספרייה הלאומית, כותב זיגמונד פרויד תגובה לבקשתה של אישה אוסטרלית, שרצתה להיעזר בשירותיו הטיפוליים בהתכתבות. עשינו את מיטב יכולתנו בתרגומו של המכתב לעברית.

למרבה האכזבה לא הצלחנו למצוא מידע על תוכן מכתבה של הגברת עצמה, אך ניתן לשער מה היו בעיותיה מתוך תגובתו הארוכה של הדוקטור; אף על פי שפרויד פותח את מכתבו בהתנצלות, ומבהיר כי אין ביכולתו לסייע לה בהתכתבות ביניהם – הוא מקפיד לרמוז לנמנעת מהי התיאוריה שלו באשר למצבה:

9 בדצמבר 1921

גברת יורדן היקרה,

לצערי לא תמצאי במכתב זה את מה שאת מצפה לו.

זה למעשה בלתי-אפשרי לטפל במקרה כמו שלך מרחוק.

אין תחליף לטיפול האנליטי שנראה כי מתבקש, וכי יש סבירות גבוהה שהוא יסייע לך.

פרויד מבקש להסביר לגברת יורדן כי הפוביה שלה – כמו שוודאי ניחשתם – מקורה בזיכרונות ילדותה הנשכחים. הוא מגן על שיטתו הטיפולית, הפסיכואנליזה, וטוען כי הדרך היחידה שבה יוכל לעזור לה, היא בהצפת זיכרונותיה מנבכי תת-המודע שלה:

המקור של פוביה כשלך הולך אחורה לשנים הנשכחות של ילדותך המוקדמת – זיכרונות שיש לבחון אותם בהכרח באמצעות טיפול פסיכואנליטי – שכן קיים חוסר מוחלט במוחו המודע של הסובל.

עד כאן הכול טוב ויפה: כפי שסביר להניח, גם מטפל בימינו לא היה מאשר טיפול בהתכתבות, מבלי לפגוש את המטופל פנים מול פנים. אולי היה מרחיק לכת ומציע שיחת וידאו בסקייפ – אפשרות שבשנות ה-20 של המאה הקודמת לא הייתה אפשרית. ועם זאת, באמצע המכתב נראה שפרויד מחליט להרחיב את עזרתו מעבר למצופה, ואף על פי שהוא חוזר וטוען כי "אין ביכולתו לנחש מהי הסיבתיות" במקרה של גברת יורדן, הוא משתדל לסייע לה מתוך ניסיונו הקודם כמטפל:

איני יכול לנחש מהי הסיבתיות במקרה שלך, אבל במקרים דומים אחרים – התקיים צורך בלתי נשלט להטלת שתן, העומד מאחורי החשש לנכוח במקומות סגורים, או לנסוע בכלי תחבורה שאין ביכולתו של הילד לעצור את נסיעתו לפי רצונו.

החשיבות הפתולוגית של מצב שכזה טמונה בעובדה שהיא קשורה לסיפוק מיני ילדי, מפני שכל דחף חבוי לתת שתן עשוי להתפוגג באמצעות אוננות.

לו רק היינו יכולים להיות זבוב על הקיר בזמן שקראה גברת יורדן את המכתב שקיבלה בתיבת הדואר. האם גם היא, כמונו, התפתלה במבוכה בכיסאה ברגע שהבינה את מקורם של פחדיה הנסתרים? האם ראתה בפרויד רופא מטורלל ולו פתרונות מביכים לבעיותיה? האם קיפלה את המכתב בזהירות, וניגשה לחדר צדדי בביתה? או שמא, מיהרה לארוז תיק לקראת ביקורה הדחוף בווינה. נראה שלא נגלה לעולם.

בסופו של המכתב, נראה כי פרויד בעצמו שב להצעתו המקורית, ושולח את גברת יורדן היקרה לחזור ולשוטט בעומקי זיכרונות ילדותה:

אני מבין שוודאי תמצאי את הסברים אלה תאורטיים לחלוטין, ולא תשיגי מהם כל רווח מעשי. ראוי שתעזרי באנליזה כדי להגיע להבנה מלאה של מצבך.

בכבוד רב,

פרויד.

מצאתם טעות בתרגום המכתב? הבנו לא נכון? – האירו את עיננו!