בסוף אפריל 1719 פרסם הסופר האנגלי דניאל דפו את סיפור עלילותיו הפלאיות של רובינזון קרוזו. קרוזו, צעיר אנגלי שברח מביתו בגיל 18, העביר מספר שנים על ספינות סחר בעולם החדש, נשבה בלב ים והיה לעבד של המוּרים בצפון אפריקה. משנמלט מהשבי התיישב בברזיל, קנה מטע ובו העסיק הוא, העבד המשוחרר, עבדים אפריקנים שהובאו בכוח לעולם החדש. מברזיל החליט לצאת למסע סחר נוסף שהסתיים בהתרסקות הספינה על חופי אי שומם.
תחילה העביר את ימיו בהקמת מחסה מפני חיות טורפות ומהילידים שהאמין שחיים על האי, ומשההצלה המיוחלת לא הגיעה – בהקמת ציביליזציה חלופית של אדם אחד. 28 שנה חי קרוזו על אותו אי בודד עד שחזר לאנגליה מולדתו עם החבר שפגש באי, חמוש בהבטחה שלא להמרות עוד את פיו של אביו ולהימנע מהרפתקאות מסוכנות בלב ים – הבטחה שלא החזיקה מעמד זמן רב. את העלילה לרומן בדה דפו, אך במהדורות הראשונות לספר לא הופיע שם הסופר על הכריכה וזיכרונותיו של קרוזו מוצגים כאותנטיים.
מהדורת אפריל 1719 של הרומן רובינזון קרוזו כללה אלף עותקים, מהדורת מאי כללה אלף נוספים, ועוד אלף עותקים נכללו במהדורת יוני של אותה שנה. באותה השנה תורגם הרומן לצרפתית, לגרמנית ולהולנדית. עד תחילת המאה העשרים עמדה בפני קורא העברית החי בסלוניקי, בוורשה או בתוניס – ואם נדייק, קורא האות העברית – הבחירה בין כעשרה תרגומים שונים של עלילות רובינזון קרוזו. אולם, המפגש של מרבית הקוראים היהודים עם רובינזון קרוזו עבר דרך עיבוד מאוחר לרומן, שהופיע בגרמניה של המאה ה-18. זהו העיבוד לגרמנית שיצר המחנך וסופר הילדים הגרמני יואכים היינריך קאמפה בשנת 1779/80.
כאמור, בשנה הראשונה לפרסומו הודפס הספר רובינזון קרוזו ללא ציון שם הסופר, והוצג תחילה כתיעוד עלילותיו האמיתיות של ספן אנגלי ששרד 28 שנים על אי בודד. קאמפה יצק את הרומן הריאליסטי של דפו לתבנית חדשה – ספר דידקטי ובו מוסר השכל אוניברסלי, אב מספר סיפור לילדיו. כשהגיע הזמן לעבד את ספרו של קאמפה, זנחו מרבית המתרגמים היהודים את התבנית הדיאלוגית, אך שמרו על הנימה החינוכית של ספרו – שאותה העדיפו על פני הנימה הדתית-נוצרית של הרומן המקורי.
התרגום "היהודי" הראשון ליצירה נותר בתחומי שפות אירופה. זהו תרגום כמעט במילה במילה (עם השמטות רבות) של העיבוד המאוחר מאת קאמפה לספרו של דפו. עותק יחיד ממנו שמור בספרייה הבריטית. הוא כתוב בשפה הגרמנית אך באותיות עבריות. שנת פרסומו – 1784/5.
תרגום שני, גם הוא בגרמנית באות עברית, הופיע בשנת 1813 בפרנקפורט. עותק של תרגום זה נמצא בספרייה הלאומית והוא נגיש לקריאה בקישור הבא. שמו "מעשה ראבאניזן".
למה לתרגם לגרמנית במקום לעברית או ליידיש? השערה אחת היא שהתרגום נעשה כדי לקרב את הקוראים אל התרבות הגרמנית, השערה אחרת היא שאין זה המקרה כלל, ומדובר תרגום מסחרי. בין שכך ובין שאחרת, את הגרסה הנפוצה ביותר של רב-המכר מאת דפו לא קראו יהודי אירופה באחד מתרגומי הרומן לגרמנית.
התרגום הראשון לאחת מלשונות היהודים הוא התרגום המיוחס למשכיל יוסף ויטלין, שתרגם את העיבוד של קאמפה ליידיש. מדובר ככל הנראה בעיבוד היהודי המצליח ביותר לרומן במאה התשע עשרה ובידינו עדויות רבות לפופולריות הרבה שלו. הנימה הדידקאטית שביצירת קאמפה נשמרת, אך המבנה הדיאלוגי – אב מספר לילדיו, ילדים עונים לאביהם – נזנח. הספר נקרא בתרגום לעברית בת ימינו "רובינזון: הסיפור של אלטר לב: סיפור אמיתי ונפלא להנאה והדרכה". תוכלו לקרוא אותו כאן.
שם היצירה רומז על המרחק בין קרוזו האנגלי לאלטר לב היידי. אלטר לב הוא האלטר אגו של רובינזון קרוזו, והוא גיבור הרומן המתורגם של ויטלין. אלטר הוא סוחר יהודי עשיר מלמברג המתחיל את דרכו בתור חוטא חובב שיכר. ככל שמתקדמת העלילה מנצל המתרגם שלל הזדמנויות להסביר לקוראיו ידע בסיסי בימאות – איך נעזרים בעוגן ומהו מגדלור? – ונוסף על כך, לספק הצדקות להלכה היהודית.
לא רק אלטר לב מסגיר סממנים יהודיים. בן-לוויתו, Friday, נקרא ביצירה שאבס. שאבס מלמד את אלטר דרך מהירה להדליק אש, ואלטר מלמד את שאבס על מונותאיזם, התורה ומנהגי השבת. בהתחשב בכך שהתפילות של אלטר לב נענות פעם אחר פעם ברומן, קשה לקבוע מי מהשניים היטיב יותר עם חברו. הסיפור נחתם בסוף יהודי טוב: לימוד תורה, זיווג ראוי לאלטר ולשאבס וחיים באושר ועושר עם הרבה ילדים מתוקים. אמן.
מהיידיש נעבור לעברית. על התרגום העברי הראשון של רובינזון קרוזו, שנוצר בשנת 1823/24 בידי המשכיל הגליציאני דוד זמושץ' לא נרחיב. מדובר בתרגום נאמן לעיבוד של קאמפה, היחיד ששומר על תבנית האב המדבר עם ילדיו.
אנחנו מרשים לעצמנו שלא להתעכב מסיבה פשוטה: התרגום השני לעברית נחשב המשפיע יותר, ובו נמצא כמה חידושים מרתקים בעברית. אחד מהם שגור בשפתנו עד היום. אנחנו מדברים כמובן על התרגום "כור עוני". "כור עוני" ליצחק בן משה רומש ראה אור לראשונה בווילנה בשנת 1862. רומש היה מורה בבית ספר ממשלתי לבנים, ולאחר מכן מנהל בית ספר פרטי לבנות. תרגום הספר לעברית הציב בפני רומש שורה ארוכה של אתגרים. את שמות המקומות והאנשים, למשל, השאיר רומש בתעתיק יידי (ראבינזאן, לאנדאן, בראזיליען). לשמות הכלים הרבים שבהם משתמש רובינזון לאורך הספר כבר סיפק המתרגם חלופה עברית.
מהו 'קנה הָרֳאי' שבעזרתו מביט קרוזו למרחוק? זהו הטלסקופ הידוע לנו. ומהו 'מַרְאֶה-פְּאַת-הצפון'? הקוראים שניחשו שמדובר במצפן, לא יצטרכו להיעזר בהערה של רומש – "קאמפאס (וכן בשפת אשכנז יקרא נארד-ווייזער)".
בהקדמה שצירף לתרגום, זלזל רומש בתרגום השלם הקודם לעברית. לא ברור לחלוטין כמה האשים את המתרגם דוד זמושץ' באוזלת יד, או כמה תלה את החריקות שמצא בתרגום במצב העברית בזמנו – אך ניכר שראה את עצמו כמי שהגיע לתקן. בייחוד הפריעה לו ההישענות של זמושץ' על לשון החכמים. רומש ובני דורו העדיפו את שפת התנ"ך. ההתעקשות של רומש, היא שהולידה את החידוש השגור ביותר שנמצא בתרגומו: ארוחת בוקר – צירוף של שתי מילים מקראיות המחליפות את פת שחרית שבלשון החכמים.
ומה עם Friday שלנו? הוא מוכר בתרגום בשם ששבצר. השם מזכיר את הצער שחש רובינזון ביום השישי – צער שממנו גאל אותו האל כששלח אליו בן-לוויה ורע נאמן. בסוף הרומן, לאחר שחזרו רובינזון וששבצר ללונדון, הם מגלים שהורי הגיבור מתים, וקרוזו רוכש חלקת אדמה שעליה מתיישבים ושאותה מעבדים ששבצר והוא.
כבר כתבנו שמדובר בתרגום משפיע ביותר, ועכשיו תורנו להוכיח. אחד מקוראיו המוכרים, אליעזר פרלמן, נתקל בספר אצל מורו ר' יוסי בלויקר, וכך כתב:
"ובהדרגה ובזריזות התחיל לגלות לי מעט-מעט, כי יש ספרים כתובים במליצה יפה בלשון-הקודש, ופעם אחת בשבתי לפניו ללמוד 'דף גמרא', ואיש לא היה בבית, הוציא מתחת כסת מושבו ספר קטן ויפתחנו ויתננו לי ויאמר לי לקרוא לפניו. זה היה הספר 'כור עוני', תרגום בעברית של סיפור-המעשה ברובינזון קרוזא. לא הספקתי לקרוא שתיים דלתות [= עמודים], וקול דופק בדלת. ויחטוף ראש-הישיבה את הספר מידי ויסתירנו שוב מתחת לכסתו, ויחד שבנו להשקלא-וטריא בהסוגיה בגמרא אשר לפנינו."
בניגוד למה שזוכרים מי שזוכרים את הפסקה הזאת, אליעזר פרלמן לא מהלל ולא משבח את התרגום הזה. הוא גם לא מבקר אותו. הוא ודאי שמח להכירו, אך חשוב לו להבהיר מי האחראי האמיתי לתחיית העברית: הוא, אליעזר פרלמן ובקרוב בן-יהודה, ולא אף מתרגם שקדם לו.
סיפור דומה בשינויים מתבקשים סיפרה לנו יעל ברוך על סבה וסבתה בתוניס.
בשנות השלושים והארבעים בתוניס של המאה הקודמת, נהגו ילדים ומבוגרים לבקר את בית הרב רחמים ברוך ואשתו שמחה בשבת בבוקר כדי לשמוע את כבוד הרב מקריא בכל פעם ספר אחר. שני רומנים כיכבו באותם בקרים: הרוזן ממונטה כריסטו, ורובינזון קרוזו. שפת התרגומים הייתה ערבית-יהודית, שפתם של יהודי צפון אפריקה. בקטלוג הספרייה הלאומית איתרנו את התרגום שממנו היה נוהג הרב ברוך לקרוא לנערי השכונה. שם התרגום היה חכאית רובינסון כרוסוי. שם המתרגם – חי שתרוך. מדובר בגרסה מקוצרת של הרומן, וגם בה מספר רובינזון קרוזו את סיפור העלילה.
בספר הבבליוגרפי שפרסם הסופר היהודי-תוניסאי דניאל חג'אג' בשנת 1939 אנו מוצאים את פירורי המידע היחידים על המתרגם של הרומן האנגלי לערבית-יהודית. חי שתרוך, הידוע בכינוי רבי חוייא, שימש גם הוא, כמו יצחק רומש לפניו, מנהל בית ספר, בית ספר גדול לנערים בתוניס שנעשה לימים משכן קבוע של 'אגודת ציון'. חיבוריו, ובהם חכאית רובינסון כרוסוי [= סיפורי רובינזון קרוזו], נדפסו תחילה בבית הדפוס [= מטבעת] בבעלות משפחת וזאן בתוניס, ומשנות השלושים ואילך בבית הדפוס של מכלוף נג'אר בעיר סוסה. לא היה זה תרגומו היחיד מספרות העולם, שתרוך – שהיה אף מגיה ועיתונאי, אחראי גם לתרגום 'אלכסנדרוס מוקדון', 'מסתירי פאריז' ועוד.
הבחירה לתרגם את רובינזון קרוזו לשפת יהודי צפון אפריקה אינה מובנית מאליה. מרבית היצירות מספרות העולם שתורגמו לערבית-יהודית תורגמו מספרות צרפת, ולא מזו האנגלית. שפה יהודית נוספת שנהגה לתרגם מצרפתית, ושגם בה אנו מוצאים תרגום (שני תרגומים למעשה) של רובינזון קרוזו, היא שפת מגורשי ספרד.
התרגום האחרון ללשונות היהודים שבו נעסוק הוא התרגום לשפה המוכרת לנו כיום כשפת הלדינו. שני תרגומים של רובינזון קרוזו ללדינו נוצרו בסוף המאה התשע-עשרה. התרגום הראשון נוצר בשנת 1881 וראה אור בסלוניקי. התרגום הופיע כחלק השלישי והאחרון של ספר בשם 'ברכה המשולשת'. ב-1900 הודפס שוב. שם העורך של הגרסה השנייה הוא אלייז'ה לוי. התרגום הזה מסתיים בשנתו השנייה של רובינזון קרוזו באי הבודד.
בשנת 1897 ראה אור התרגום השני של רובינזון קרוזו ללדינו בירושלים. שם המתרגם הוא בן ציון טרגן. טרגן היה מורה לעברית והדבר ניכר בתרגומו, המושפע מהתחביר העברי. מעת לעת נבחין במילה טורקית המתגנב לתרגומו, המתפרש על פני 150 עמודים. התרגום הזה כבר מכיל את מרבית עלילת הרומן המקורי.
בפתיחת התרגום של טרגן ללדינו, שהצלחנו לתרגמה בתרגום חופשי לעברית בעזרתה של אילאיל באום, פונה רובינזון קרוזו ישירות אל הקוראים בניסיון לפתותם להמשיך ולקרוא:
"רבים מכם, קוראי היקרים, לבטח שמעתם את שמי, ורבים מכם זכיתם לראות כיצד אני נראה במלבושי עור של גדי, ולצידי עבדי הנאמן, הכלב שלי, החתול שלי, התוכי שלי, ולבטח תשאבו עונג מלשמוע את סיפורי, וכעת אני כאן לפניכם כדי לספר לכם את סיפורי, וכולי תקווה שתלמדו ממנו דברים רבים וטובים".
אפשר שפתיחה זו, הסוטה מהדרך שבה נפתח הרומן המקורי ומהדרך שבה נפתח העיבוד של קאמפה, היא עיבוד מקורי של המתרגם. התרגום נסגר בשלושה טקסטים חינוכיים בענייני מוסר, האחרון שבהם מופנה לנערות צעירות.
גם עבור הערבית-היהודית וגם עבור הלדינו זכורה המחצית הראשונה של המאה העשרים כתור הזהב של הספרות הפופולרית למבוגרים ולנוער, והתרגומים של רובינזון קרוזו הם רק דוגמה אחת לכך. תור הזהב שהתחיל בשנים הראשונות של המאה יסתיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לשואה נודעה השפעה הרסנית על תרבויות היידיש והלדינו. כאשר הושמדו כמעט לחלוטין הקהילות היהודיות של סאלוניקי ומרכזי לדינו אחרים באזור הבלקן, נספו רוב דוברי הלדינו בעולם. זהו במידה רבה גם דינה של היידיש. בעקבות גלי העלייה שלאחר קום המדינה, סביר להניח שגם הערבית-יהודית מדוברת כיום בפחות ופחות בתים. לא בטוח שנראה תרגומים חדשים של היצירה לשלוש השפות הנאבקות להשתקע ולבנות מחסה בטוח על חופי המאה העשרים ואחת. בארץ סביר, ודי בטוח, שהיצירה האנגלית תמשיך להיתרגם ולהתעדכן כל עוד מתעדכנת שפת המקום, העברית. לשפת המקומיים הנוספת כאן, הערבית, תורגם הרומן כבר בשנת 1835 בידי מתרגם אנונימי באירופה. ומה על השפה השנייה המדוברת ביותר בעולם היהודי כיום? אותה נמצא באמריקה, ושם יכולים הקוראים פשוט לפגוש את Robinson ו-Friday במקור.
תודה לאיריס אידלסון-שיין, אנאבל אספרנסה, אילאיל באום, מרטה קטרצק, תמיר קרקסון, דוד גדג', יעל ברוך, עידן פרץ ואופק קהילה על עזרתם בחיבור הכתבה.
מקורות
נחמה ברוך, שפה שנקרעה משנתה שבתנ"ך: תמורות בלשון העברית הכתובה (1980-1880) כפי שהן משתקפות בתרגומים של ספרי ילדים ונוער, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, 2010
יוסף וצביה טובי, הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה (1950-1850), הוצאת אורות יהדות המגרב, תש"ס
מיכל שרף, דניאל חג'אג' וחיבורו על תולדות הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה, פעמים 30, עמ' 59-41
Garrett, Leah. “The Jewish Robinson Crusoe.” Comparative Literature 54 ,no. 3 (2002).
Idelson-Shein, Iris. Difference of a Different Kind: Jewish Constructions of Race during the Long Eighteenth Century (Philadelphia, 2014), 151-178
Shavit, Zohar. "Literary Interference between German and Jewish-Hebrew Children's Literature during the Enlightenment: The Case of Campe," Poetics Today (Children's Literature) 13, no. 1 (1992).
Wolpe, Rebecca. "Judaizing Robinson Crusoe: Maskilic Translations of Robinson Crusoe," Jewish Culture and History (2012)
Alpert, Michael. "The Ladino Novel", European Judaism 43, no. 2 (2010)
Backscheider, R. Paula. Daniel Defoe: His Life, Johns Hopkins University Press, 1989
כתבות נוספות
קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה
ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית
