רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

סיפור תרגומיו של הרומן האנגלי שלימד את היהודים על העולם המודרני

בסוף אפריל 1719 פרסם הסופר האנגלי דניאל דפו את סיפור עלילותיו הפלאיות של רובינזון קרוזו. קרוזו, צעיר אנגלי שברח מביתו בגיל 18, העביר מספר שנים על ספינות סחר בעולם החדש, נשבה בלב ים והיה לעבד של המוּרים בצפון אפריקה. משנמלט מהשבי התיישב בברזיל, קנה מטע ובו העסיק הוא, העבד המשוחרר, עבדים אפריקנים שהובאו בכוח לעולם החדש. מברזיל החליט לצאת למסע סחר נוסף שהסתיים בהתרסקות הספינה על חופי אי שומם.

תחילה העביר את ימיו בהקמת מחסה מפני חיות טורפות ומהילידים שהאמין שחיים על האי, ומשההצלה המיוחלת לא הגיעה – בהקמת ציביליזציה חלופית של אדם אחד. 28 שנה חי קרוזו על אותו אי בודד עד שחזר לאנגליה מולדתו עם החבר שפגש באי, חמוש בהבטחה שלא להמרות עוד את פיו של אביו ולהימנע מהרפתקאות מסוכנות בלב ים – הבטחה שלא החזיקה מעמד זמן רב. את העלילה לרומן בדה דפו, אך במהדורות הראשונות לספר לא הופיע שם הסופר על הכריכה וזיכרונותיו של קרוזו מוצגים כאותנטיים.

מהדורה ראשונה של 'חייו והרפתקאותיו המופלאות והמפתיעות של רובינזון קרוזו מיורק', שנת 1719, שמור בספרייה הבריטית

מהדורת אפריל 1719 של הרומן רובינזון קרוזו כללה אלף עותקים, מהדורת מאי כללה אלף נוספים, ועוד אלף עותקים נכללו במהדורת יוני של אותה שנה. באותה השנה תורגם הרומן לצרפתית, לגרמנית ולהולנדית. עד תחילת המאה העשרים עמדה בפני קורא העברית החי בסלוניקי, בוורשה או בתוניס – ואם נדייק, קורא האות העברית – הבחירה בין כעשרה תרגומים שונים של עלילות רובינזון קרוזו. אולם, המפגש של מרבית הקוראים היהודים עם רובינזון קרוזו עבר דרך עיבוד מאוחר לרומן, שהופיע בגרמניה של המאה ה-18. זהו העיבוד לגרמנית שיצר המחנך וסופר הילדים הגרמני יואכים היינריך קאמפה בשנת 1779/80.

כאמור, בשנה הראשונה לפרסומו הודפס הספר רובינזון קרוזו ללא ציון שם הסופר, והוצג תחילה כתיעוד עלילותיו האמיתיות של ספן אנגלי ששרד 28 שנים על אי בודד. קאמפה יצק את הרומן הריאליסטי של דפו לתבנית חדשה – ספר דידקטי ובו מוסר השכל אוניברסלי, אב מספר סיפור לילדיו. כשהגיע הזמן לעבד את ספרו של קאמפה, זנחו מרבית המתרגמים היהודים את התבנית הדיאלוגית, אך שמרו על הנימה החינוכית של ספרו – שאותה העדיפו על פני הנימה הדתית-נוצרית של הרומן המקורי.

התרגום "היהודי" הראשון ליצירה נותר בתחומי שפות אירופה. זהו תרגום כמעט במילה במילה (עם השמטות רבות) של העיבוד המאוחר מאת קאמפה לספרו של דפו. עותק יחיד ממנו שמור בספרייה הבריטית. הוא כתוב בשפה הגרמנית אך באותיות עבריות. שנת פרסומו – 1784/5.

תרגום שני, גם הוא בגרמנית באות עברית, הופיע בשנת 1813 בפרנקפורט. עותק של תרגום זה נמצא בספרייה הלאומית והוא נגיש לקריאה בקישור הבא. שמו "מעשה ראבאניזן".

גרמנית באותיות עבריות: 'מעשה ראבאניזן' לדניאל דפו, מתרגם לא ידוע, שנת 1813

למה לתרגם לגרמנית במקום לעברית או ליידיש? השערה אחת היא שהתרגום נעשה כדי לקרב את הקוראים אל התרבות הגרמנית, השערה אחרת היא שאין זה המקרה כלל, ומדובר תרגום מסחרי. בין שכך ובין שאחרת, את הגרסה הנפוצה ביותר של רב-המכר מאת דפו לא קראו יהודי אירופה באחד מתרגומי הרומן לגרמנית.

התרגום הראשון לאחת מלשונות היהודים הוא התרגום המיוחס למשכיל יוסף ויטלין, שתרגם את העיבוד של קאמפה ליידיש. מדובר ככל הנראה בעיבוד היהודי המצליח ביותר לרומן במאה התשע עשרה ובידינו עדויות רבות לפופולריות הרבה שלו. הנימה הדידקאטית שביצירת קאמפה נשמרת, אך המבנה הדיאלוגי – אב מספר לילדיו, ילדים עונים לאביהם – נזנח. הספר נקרא בתרגום לעברית בת ימינו "רובינזון: הסיפור של אלטר לב: סיפור אמיתי ונפלא להנאה והדרכה". תוכלו לקרוא אותו כאן.

התרגום/ העיבוד הראשון ליידיש: אלטער לעב של יוסף ויטלין, שנות העשרים של המאה התשע-עשרה

שם היצירה רומז על המרחק בין קרוזו האנגלי לאלטר לב היידי. אלטר לב הוא האלטר אגו של רובינזון קרוזו, והוא גיבור הרומן המתורגם של ויטלין. אלטר הוא סוחר יהודי עשיר מלמברג המתחיל את דרכו בתור חוטא חובב שיכר. ככל שמתקדמת העלילה מנצל המתרגם שלל הזדמנויות להסביר לקוראיו ידע בסיסי בימאות – איך נעזרים בעוגן ומהו מגדלור? – ונוסף על כך, לספק הצדקות להלכה היהודית.

לא רק אלטר לב מסגיר סממנים יהודיים. בן-לוויתו, Friday, נקרא ביצירה שאבס. שאבס מלמד את אלטר דרך מהירה להדליק אש, ואלטר מלמד את שאבס על מונותאיזם, התורה ומנהגי השבת. בהתחשב בכך שהתפילות של אלטר לב נענות פעם אחר פעם ברומן, קשה לקבוע מי מהשניים היטיב יותר עם חברו. הסיפור נחתם בסוף יהודי טוב: לימוד תורה, זיווג ראוי לאלטר ולשאבס וחיים באושר ועושר עם הרבה ילדים מתוקים. אמן.

ראבינזאהן דער יינגערע (רובינזון הצעיר), בתרגום דוד זמושץ', שנת 1824

מהיידיש נעבור לעברית. על התרגום העברי הראשון של רובינזון קרוזו, שנוצר בשנת 1823/24 בידי המשכיל הגליציאני דוד זמושץ' לא נרחיב. מדובר בתרגום נאמן לעיבוד של קאמפה, היחיד ששומר על תבנית האב המדבר עם ילדיו.

פתיחת התרגום העברי הראשון של רובינזון קרוזו מאת דוד זמושץ', שנת 1824

אנחנו מרשים לעצמנו שלא להתעכב מסיבה פשוטה: התרגום השני לעברית נחשב המשפיע יותר, ובו נמצא כמה חידושים מרתקים בעברית. אחד מהם שגור בשפתנו עד היום. אנחנו מדברים כמובן על התרגום "כור עוני". "כור עוני" ליצחק בן משה רומש ראה אור לראשונה בווילנה בשנת 1862. רומש היה מורה בבית ספר ממשלתי לבנים, ולאחר מכן מנהל בית ספר פרטי לבנות. תרגום הספר לעברית הציב בפני רומש שורה ארוכה של אתגרים. את שמות המקומות והאנשים, למשל, השאיר רומש בתעתיק יידי (ראבינזאן, לאנדאן, בראזיליען). לשמות הכלים הרבים שבהם משתמש רובינזון לאורך הספר כבר סיפק המתרגם חלופה עברית.

מהו 'קנה הָרֳאי' שבעזרתו מביט קרוזו למרחוק? זהו הטלסקופ הידוע לנו. ומהו 'מַרְאֶה-פְּאַת-הצפון'? הקוראים שניחשו שמדובר במצפן, לא יצטרכו להיעזר בהערה של רומש – "קאמפאס (וכן בשפת אשכנז יקרא נארד-ווייזער)".

'כור עוני', התרגום השני לעברית מאת יצחק בן משה רומש, שנת 1872

בהקדמה שצירף לתרגום, זלזל רומש בתרגום השלם הקודם לעברית. לא ברור לחלוטין כמה האשים את המתרגם דוד זמושץ' באוזלת יד, או כמה תלה את החריקות שמצא בתרגום במצב העברית בזמנו – אך ניכר שראה את עצמו כמי שהגיע לתקן. בייחוד הפריעה לו ההישענות של זמושץ' על לשון החכמים. רומש ובני דורו העדיפו את שפת התנ"ך. ההתעקשות של רומש, היא שהולידה את החידוש השגור ביותר שנמצא בתרגומו: ארוחת בוקר – צירוף של שתי מילים מקראיות המחליפות את פת שחרית שבלשון החכמים.

ומה עם Friday שלנו? הוא מוכר בתרגום בשם ששבצר. השם מזכיר את הצער שחש רובינזון ביום השישי – צער שממנו גאל אותו האל כששלח אליו בן-לוויה ורע נאמן. בסוף הרומן, לאחר שחזרו רובינזון וששבצר ללונדון, הם מגלים שהורי הגיבור מתים, וקרוזו רוכש חלקת אדמה שעליה מתיישבים ושאותה מעבדים ששבצר והוא.

כבר כתבנו שמדובר בתרגום משפיע ביותר, ועכשיו תורנו להוכיח. אחד מקוראיו המוכרים, אליעזר פרלמן, נתקל בספר אצל מורו ר' יוסי בלויקר, וכך כתב:

"ובהדרגה ובזריזות התחיל לגלות לי מעט-מעט, כי יש ספרים כתובים במליצה יפה בלשון-הקודש, ופעם אחת בשבתי לפניו ללמוד 'דף גמרא', ואיש לא היה בבית, הוציא מתחת כסת מושבו ספר קטן ויפתחנו ויתננו לי ויאמר לי לקרוא לפניו. זה היה הספר 'כור עוני', תרגום בעברית של סיפור-המעשה ברובינזון קרוזא. לא הספקתי לקרוא שתיים דלתות [= עמודים], וקול דופק בדלת. ויחטוף ראש-הישיבה את הספר מידי ויסתירנו שוב מתחת לכסתו, ויחד שבנו להשקלא-וטריא בהסוגיה בגמרא אשר לפנינו."

בניגוד למה שזוכרים מי שזוכרים את הפסקה הזאת, אליעזר פרלמן לא מהלל ולא משבח את התרגום הזה. הוא גם לא מבקר אותו. הוא ודאי שמח להכירו, אך חשוב לו להבהיר מי האחראי האמיתי לתחיית העברית: הוא, אליעזר פרלמן ובקרוב בן-יהודה, ולא אף מתרגם שקדם לו.

אין לו דעה לכאן או לכאן: אליעזר בן יהודה עובד על מילונו הגדול. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

סיפור דומה בשינויים מתבקשים סיפרה לנו יעל ברוך על סבה וסבתה בתוניס.

בשנות השלושים והארבעים בתוניס של המאה הקודמת, נהגו ילדים ומבוגרים לבקר את בית הרב רחמים ברוך ואשתו שמחה בשבת בבוקר כדי לשמוע את כבוד הרב מקריא בכל פעם ספר אחר. שני רומנים כיכבו באותם בקרים: הרוזן ממונטה כריסטו, ורובינזון קרוזו. שפת התרגומים הייתה ערבית-יהודית, שפתם של יהודי צפון אפריקה. בקטלוג הספרייה הלאומית איתרנו את התרגום שממנו היה נוהג הרב ברוך לקרוא לנערי השכונה. שם התרגום היה חכאית רובינסון כרוסוי. שם המתרגם – חי שתרוך. מדובר בגרסה מקוצרת של הרומן, וגם בה מספר רובינזון קרוזו את סיפור העלילה.

חכאית רובינסון כרוסוי, תרגום לערבית-יהודית מאת חי שתרוך, (ככל הנראה) העשור הראשון של המאה העשרים

בספר הבבליוגרפי שפרסם הסופר היהודי-תוניסאי דניאל חג'אג' בשנת 1939 אנו מוצאים את פירורי המידע היחידים על המתרגם של הרומן האנגלי לערבית-יהודית. חי שתרוך, הידוע בכינוי רבי חוייא, שימש גם הוא, כמו יצחק רומש לפניו, מנהל בית ספר, בית ספר גדול לנערים בתוניס שנעשה לימים משכן קבוע של 'אגודת ציון'. חיבוריו, ובהם חכאית רובינסון כרוסוי [= סיפורי רובינזון קרוזו], נדפסו תחילה בבית הדפוס [= מטבעת] בבעלות משפחת וזאן בתוניס, ומשנות השלושים ואילך בבית הדפוס של מכלוף נג'אר בעיר סוסה. לא היה זה תרגומו היחיד מספרות העולם, שתרוך – שהיה אף מגיה ועיתונאי, אחראי גם לתרגום 'אלכסנדרוס מוקדון', 'מסתירי פאריז' ועוד.

הבחירה לתרגם את רובינזון קרוזו לשפת יהודי צפון אפריקה אינה מובנית מאליה. מרבית היצירות מספרות העולם שתורגמו לערבית-יהודית תורגמו מספרות צרפת, ולא מזו האנגלית. שפה יהודית נוספת שנהגה לתרגם מצרפתית, ושגם בה אנו מוצאים תרגום (שני תרגומים למעשה) של רובינזון קרוזו, היא שפת מגורשי ספרד.

התרגום האחרון ללשונות היהודים שבו נעסוק הוא התרגום לשפה המוכרת לנו כיום כשפת הלדינו. שני תרגומים של רובינזון קרוזו ללדינו נוצרו בסוף המאה התשע-עשרה. התרגום הראשון נוצר בשנת 1881 וראה אור בסלוניקי. התרגום הופיע כחלק השלישי והאחרון של ספר בשם 'ברכה המשולשת'. ב-1900 הודפס שוב. שם העורך של הגרסה השנייה הוא אלייז'ה לוי. התרגום הזה מסתיים בשנתו השנייה של רובינזון קרוזו באי הבודד.

"איל אסולאדו אין לה איזלה" (בעברית: הבודד באי), התרגום הראשון ללדינו מאת אלייז'ה לוי, שנת 1881

בשנת 1897 ראה אור התרגום השני של רובינזון קרוזו ללדינו בירושלים. שם המתרגם הוא בן ציון טרגן. טרגן היה מורה לעברית והדבר ניכר בתרגומו, המושפע מהתחביר העברי. מעת לעת נבחין במילה טורקית המתגנב לתרגומו, המתפרש על פני 150 עמודים. התרגום הזה כבר מכיל את מרבית עלילת הרומן המקורי.

בפתיחת התרגום של טרגן ללדינו, שהצלחנו לתרגמה בתרגום חופשי לעברית בעזרתה של אילאיל באום, פונה רובינזון קרוזו ישירות אל הקוראים בניסיון לפתותם להמשיך ולקרוא:

"רבים מכם, קוראי היקרים, לבטח שמעתם את שמי, ורבים מכם זכיתם לראות כיצד אני נראה במלבושי עור של גדי, ולצידי עבדי הנאמן, הכלב שלי, החתול שלי, התוכי שלי, ולבטח תשאבו עונג מלשמוע את סיפורי, וכעת אני כאן לפניכם כדי לספר לכם את סיפורי, וכולי תקווה שתלמדו ממנו דברים רבים וטובים".

אפשר שפתיחה זו, הסוטה מהדרך שבה נפתח הרומן המקורי ומהדרך שבה נפתח העיבוד של קאמפה, היא עיבוד מקורי של המתרגם. התרגום נסגר בשלושה טקסטים חינוכיים בענייני מוסר, האחרון שבהם מופנה לנערות צעירות.

התרגום השני ללדינו: "לה אירמוזה איסטורייה די רובינזון או לה מיזירייה". זו מהדורה מאוחרת משנת 1924 שראתה אור בקונסטנטינופול (קונסטאטינופלה). תירגם: בן ציון טרגן

גם עבור הערבית-היהודית וגם עבור הלדינו זכורה המחצית הראשונה של המאה העשרים כתור הזהב של הספרות הפופולרית למבוגרים ולנוער, והתרגומים של רובינזון קרוזו הם רק דוגמה אחת לכך. תור הזהב שהתחיל בשנים הראשונות של המאה יסתיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לשואה נודעה השפעה הרסנית על תרבויות היידיש והלדינו. כאשר הושמדו כמעט לחלוטין הקהילות היהודיות של סאלוניקי ומרכזי לדינו אחרים באזור הבלקן, נספו רוב דוברי הלדינו בעולם. זהו במידה רבה גם דינה של היידיש. בעקבות גלי העלייה שלאחר קום המדינה, סביר להניח שגם הערבית-יהודית מדוברת כיום בפחות ופחות בתים. לא בטוח שנראה תרגומים חדשים של היצירה לשלוש השפות הנאבקות להשתקע ולבנות מחסה בטוח על חופי המאה העשרים ואחת. בארץ סביר, ודי בטוח, שהיצירה האנגלית תמשיך להיתרגם ולהתעדכן כל עוד מתעדכנת שפת המקום, העברית. לשפת המקומיים הנוספת כאן, הערבית, תורגם הרומן כבר בשנת 1835 בידי מתרגם אנונימי באירופה. ומה על השפה השנייה המדוברת ביותר בעולם היהודי כיום? אותה נמצא באמריקה, ושם יכולים הקוראים פשוט לפגוש את Robinson ו-Friday במקור.

 

תודה לאיריס אידלסון-שיין, אנאבל אספרנסה, אילאיל באום, מרטה קטרצק, תמיר קרקסון, דוד גדג', יעל ברוך, עידן פרץ ואופק קהילה על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

 

מקורות

נחמה ברוך, שפה שנקרעה משנתה שבתנ"ך: תמורות בלשון העברית הכתובה (1980-1880) כפי שהן משתקפות בתרגומים של ספרי ילדים ונוער, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, 2010

יוסף וצביה טובי, הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה (1950-1850), הוצאת אורות יהדות המגרב, תש"ס

מיכל שרף, דניאל חג'אג' וחיבורו על תולדות הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה, פעמים 30, עמ' 59-41

Garrett, Leah. “The Jewish Robinson Crusoe.” Comparative Literature 54 ,no. 3 (2002).

Idelson-Shein, Iris. Difference of a Different Kind: Jewish Constructions of Race during the Long Eighteenth Century (Philadelphia, 2014), 151-178

Shavit, Zohar. "Literary Interference between German and Jewish-Hebrew Children's Literature during the Enlightenment: The Case of Campe," Poetics Today (Children's Literature) 13, no. 1 (1992).

Wolpe, Rebecca.  "Judaizing Robinson Crusoe: Maskilic Translations of Robinson Crusoe," Jewish Culture and History (2012)

 Alpert, Michael. "The Ladino Novel", European Judaism 43, no. 2 (2010)

Backscheider, R. Paula.  Daniel Defoe: His Life, Johns Hopkins University Press, 1989

כתבות נוספות

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

כך יצאה לאוויר העולם המקראה הראשונה בעברית: "אבטליון"

איזה ספר תקנו לילדכם היהודי ב-1790?

1

במשך מאות שנים למדו יהודי אירופה בשיטות חינוך מסורתיות במסגרת קהילותיהם המקומיות. המוסד החינוכי הראשון שהכירו הילדים היה "החדר", או תלמוד התורה, שאליו נכנסו כבר בגיל 3. את הלימודים בחדר ניהל "המלמד" בשיטות מסורתיות שהתפתחו בחלוף השנים, ורובן התבססו על שינון פרקי מקרא ותפילה. לעיתים שולבו גם נושאי חול, אך במידה פחותה.

בסוף המאה ה-18 פרץ ויכוח קשה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. רעיונות עידן הנאורות ממערב אירופה של תחילת המאה חלחלו לעולם היהודי, ויותר ויותר יהודים, בעיקר מגרמניה, קראו לזנוח את החינוך היהודי המסורתי ולשלב עוד ועוד תכנים מחוכמת המערב. מקצת המשכילים היהודים תקפו גם את שיטות הלימוד היהודיות שנתפסו פרימיטיביות ודכאניות, וקראו לרפורמה פדגוגית בחינוך היהודי כולו. בעקבות זאת, הוקמו בגרמניה ובאוסטריה "חדרים מתוקנים", ובהם עודכנו שיטות וחומרי הלימוד, ואף החלו ללמוד בגרמנית – שפת המקום.

אחד מהמשכילים שיצאו בחריפות רבה נגד החינוך היהודי המסורתי היה אהרון וולפסון-האלה. הוא נולד באמצע המאה ה-18 לאב רופא, מקצוע נדיר ליהודי באותם הימים. משפחתו הייתה אחת ממשפחות המשכילים הראשונות בגרמניה, ואביו העריץ את משה מנדלסון, מאבותיה המפורסמים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית.

בראשיתם של בתי הספר היהודיים המתוקנים היתה שפת הלימוד גרמנית, וגם ספרי הלימוד נכתבו בשפה זו. אך המשכילים שאפו שתלמידיהם יידעו גם עברית, ולמטרה זו הוציא וולפסון לאור כבר בשנת 1790 (!) את מה שנחשבת למקראה העברית הראשונה, שנקראה בשם המוזר "אבטליון" (תוכלו לקרוא את כולה כאן). מהי מקראה? במילה זו נשתמש לתיאור ספרים שאיגדו טקסטים שונים למטרות לימוד. המקראות הראשונות, כמו זו המדוברת כאן, כללו סיפורים מהתנ"ך, משלים, פתגמים וסיפורי מוסר. מדוע נבחר השם המיוחד? אבטליון היה אחד מחכמי תקופת בית שני, ומשמעות שמו (שמקורו בארמית) היא על פי הפרשנות המקובלת "אב-קטנים". אכן שם הולם לספר לימוד לילדים רכים.1

1
קטעים מתוך טור שכתב אהרן וולפסון ובו הודיע על ספרו החדש, ואף פירט את המניעים לכתיבתו. מתוך "המאסף", כתב העת של תנועת ההשכלה, 15 בספטמבר 1789

בטור שפרסם וולפסון בכתב העת של תנועת ההשכלה, "המאסף", סיפר על תוכניתו לכתוב את הספר, ופירט את הסיבות שהניעו אותו לכתבו: "מאז אשר נתן ה' אלוהים בליבי להורות נערי וילידי ישראל, וללמדם ספר ולשון עברי, שמתי עיני ולבי כל הימים על דבר חינוך הילדים בעניין הלימוד… כי ראיתי כי לא טוב הדבר אשר המה עושים בחינוך ילדיהם בלימוד". וולפסון כתב כיצד "מיום אשר יכול הילד לבטא בשפתיים תיבות ומילות הסידור", הוא מוכנס לחדר "ללמוד אצל המורה תורת משה איש האלוהים מראשיתה ועד תכליתה". וולפסון מדגיש כי התורה היא ספר שדורש לימוד של שנים ארוכות כדי לרדת לפשרו: "ואם כן אפוא אמרו נא איך יכול הילד אשר לא ידע מימיו מילה אחת בלשון עברי הזאת, איך יכול הילד הזה ללמוד מיד ספר הקודש הזה?". לאחר מכן הסביר וולפסון אילו חלקים יכלול הספר, הבטיח שיודפס על נייר יפה מאוד ובמחיר הוגן, והתחייב: "לבי נכון ובטוח אם יתחילו המלמדים ללמוד עם ילידיהם בספר הזה כשנה אחת, כי אז יצליחו במאוד ללמדם אחר זה ספר תורת משה בלי עמל ויגיעה".

מה כללה המקראה הזו? וולפסון, כמרבית המשכילים הראשונים, לא שלל לימודי מקרא – ואף להפך, אולם סבור היה שיש ללמדם בשיטות מודרניות יותר. הוא סבר שאין טעם ללמד את סיפורי התנ"ך ככתבם וכלשונם משום שלימוד כזה יעייף את הן המורים הן את התלמידים. לכן, חלק גדול מהמקראה מורכב מסיפורי תנ"ך נבחרים המעובדים לעברית פשוטה – מתקופת האבות ועד משפט שלמה. וולפסון פתח בסיפור הבריאה, אבל אפילו בחר להשמיט את הפסוק המפורסם "בראשית ברא ה' את השמים והארץ".

1

 

חלקים אחרים במקראה כוללים ידע בסיסי בעברית, כדוגמת שמות החיות וקולותיהן, שמות החודשים העבריים, שמות רוחות השמיים ומידע בסיסי בעברית על הטבע.

1

לאחר מכן מופיעים מעין דרשות מוסר לנערים הצעירים, כדוגמת "כבד את אביך ואת אמך" (ומובן שגם את המורה ש"מלמד אותך דרכי חוכמה ותבונה"). גם משלים מפורסמים מחיבוריו של איזופוס מופיעים בקובץ, ובהם מוסרי השכל מודגשים.

1

1

 

וולפסון ידע ששפת אימם של רוב התלמידים שאליהם יועד הספר הייתה גרמנית או יידיש, ובסוף המקראה הוסיף מילון שפירש מילים רבות שהופיעו בקובץ. כל הסיפורים כולם מעובדים בשפה מקראית שאותה העדיף וולפסון, והכניס מעט מילים בלבד מהתלמוד. בתחתית העמודים הוסיף את צורת היחיד של מילים המופיעות בטקסט ברבים, להקלת הלימוד על הקוראים.

1

 

למקראות העבריות הראשונות נודעה חשיבות נוספת בסיפור תחייתה של העברית בהיותה לשון מדוברת. ספרי הלימוד הראשונים האלו היו לפעמים חומר הקריאה העברי היחיד הזמין לילדים היהודים באירופה. כך, טען חוקר הספרות אוריאל אופק, במקראות הראשוניות הללו טמונים שורשיה של ספרות הילדים העברית.

אינו מבין אף מילה ממה שכתב

גרשם שלום והראי"ה קוק: מעשה בהערת שוליים

כידוע, אהב פרופ' גרשם שלום לרשום הערות בספריו שבספרייתו. בדרך כלל מדובר בהערות מחקריות כגון הפניות, מקבילות ומידע ביבליוגרפי. אבל לפעמים בחר שלום לכתוב דווקא סיפורים מוזרים ואנקדוטות הקשורות לספר.

היחס של שלום לרב קוק

כשעלה שלום מברלין לירושלים בשנת תרפ"ג (1923) הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק כבר היה לרב הראשי האשכנזי בארץ ישראל המנדטורית. שלום העריץ את הרב קוק וראה בו אחד המיסטיקנים הגדולים והאחרונים. הוא מזכיר את הרב קוק כמה וכמה פעמים בכתביו, אולי יותר מכל מקובל או "מיסטיקן" יהודי אחר מהמאה ה-20. מעניינת העובדה ששלום משווה בינו לבין עוד מיסטיקן מודרני שגם הרשים אותו, רבי אהרון ראטה ("ר' אהרל"ה), המייסד של חסידות "שומרי אמונים".

וכך כתב שלום בספרו הגדול זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית*: "הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ארץ ישראל, שנפטר ב-1935 והיה דמות מופלאה של מיסטיקון יהודי". ושם בהערה  הוסיף שלום: "יצירתו הגדולה של הרב קוק, אורת הקודש… מהווה תיאולוגיה מיסטית אמיתית של היהדות, שמצטיינת במקוריותה ובעושרה הרעיוני. זוהי הדוגמה האחרונה שידועה לי של מחשבה קבלית יוצרת".

כמה שנים לאחר מכן כתב שלום במאמרו המסתורין היהודי והקבלה*:

"..הרב קוק המנוח, רבה הראשי של ארץ-ישראל, שבאישיותו המקורית נתקפלו שוב בדורנו אורות הקודש של המסתורין היהודי".

ואחרי כשני עשורים במאמר הרהורים על אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו*:

"…הרב קוק, שאני רואה בו דוגמה ומופת למיסטיקאי יהודי גדול, כפי שתופעה זו באה לביטויה ב… הספר 'אורות הקודש', זהו ספר… תערובת מופלאה של מחשבה, שיש עמה הגיון פנימי ושל הרהורים… השתפכות-הלב… זעזוע מיסטי עמוק"… הקורא ספרו של הרב קוק 'אורות הקודש' מבין מיד שאין זה מקובל; זהו אדם גדול, שתירגם נסיונו הדתי… ללשון בני אדם".

לא אכנס כאן לניסיון לפענח את ההבחנה של שלום בין "מיסטיקאי" לבין "מקובל". אני רק אעיר שעל פניו הכוונה היא להבחנה בין כתיבה קבלית תיאורטית ("תיאוסופיה") לבין כתיבה בסגנון אישי-חוויתי יותר. עוד ראוי לציין ששלום התרשם גם מהיחס המקורי של הראי"ה ל"חילונים" ולחילוניות ודן שבו במאמרו "הרהורים".

 

שני האישים נפגשים

מסתבר שגם הרב קוק ידע להעריך את הידע הרחב של החוקר הצעיר. מספר הרב שמואל הכהן וינגרטן, לימים ראש המועצה הדתית בירושלים*: "יום אחד פנה אלי פרופ' גרשם שלום בבקשה שאסדר לו פגישה עם הרב [קוק] זצ"ל. באתי עם פרופ' שלום אל הרב ושניהם דיברו שעה ארוכה בענייני קבלה. בסיומה של הפגישה, לאחר שפרופ' שלום פנה ללכת, קרא לי הרב ואמר 'האיש הזה בקי גדול בפתחי חוכמת הקבלה'". הרב וינגרטן עלה ארצה ב-1929 והרב קוק נפטר ב-1935, לכן הפגישה בין הרב קוק לבין שלום התקיימה כששלום היה בשנות ה-30 לחייו.

 

אני שומע הרצאה של שלום

בחודש פברואר 1980 זכיתי לנכוח בהרצאה מרתקת של שלום ב"בית מאיר" בירושלים. את ההרצאה ניתן לשמוע כאן*. בחלק הראשון של ההקלטה, מהדקה ה-15 בערך, דיבר שלום רבות על הקשר בינו לבין הרב קוק וציין ש"הכיר את הרב קוק", וגם בינו לבין תלמידו הגדול של הרב קוק, הרב דוד כהן ("הרב הנזיר"). שלום טען שעל אף כל הערכתו הגדולה לראי"ה, הוא לא יכול לראות את עצמו תלמידו. הוא ציין במיוחד שלדעתו הרב ראה בציונות "תנועה משיחית", משא"כ שלום עצמו. אחר כך אמר שלום משפט שתפס אותי לשנים רבות. בדקה ה-26 הזכיר שלום את  הספר הקבלי על האותיות העבריות "ראש מילין", שחיבר הרב קוק כששימש רב בלונדון ב-1917. שלום הודה שלא כמו הספרים האחרים מאת הרב קוק, את הספר הזה הוא לא הצליח להבין. ואז הוא הוסיף, בשם "מגידי אמת" (והדגיש שוב שמדובר ב"מגידי אמת") שהרב בעצמו אמר פעם, שאע"פ שהבין את הספר כשחיבר אותו, הוא כבר אינו מבין את מה שכתוב בו! כפי שכבר הזכרתי, שנים רבות הסתובבתי עם התעלומה הזאת; מה זה אומר שפעם הבין וכבר אינו מבין? האם באמת התכוון לכך או שיש כאן רמז למשהו אחר? ומי הם "מגידי האמת" שסיפרו על כך לשלום?

 

פתרון חלקי לתעלומה

עשרות שנים אחר כך זכיתי להתחיל את עבודתי באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית. ראיתי ששלום אסף את כל ספרי הרב קוק ואת ספרי תלמידיו. הוא סידר אותם ליד המקובלים הספרדים של ירושלים מאותה התקופה. כמעט כולם עומדים על מדף פתוח, אבל את ראש מילין מצאתי נעול עם שאר הספרים הנדירים (אכן כל העותקים במהדורה הראשונה נחשבים ספרים נדירים).

מה שמיוחד בעותק הפרטי של שלום הוא מה ששלום רשם בכתב ידו בעמוד מול דף השער. אבל לפני שנגלה את הכתוב שם, עלינו להזכיר עוד דמות מפתח בסיפור שלנו.

הרב פרופ' שאול ליברמן ידוע כגדול חוקרי התלמוד והספרות הרבנית במאה ה-20. על החברות רבת השנים בינו לבין שלום ניתן לקרוא במאמרו של עמיתי מאוסף שלום יובל דה-מלאך, קוסמות מילין, שפרסמנו לא מזמן. על מערכת היחסים המיוחדת והחברותא בין הרב קוק לרב ליברמן כבר נכתב הרבה ואין צורך לחזור על הדברים כאן.

 

אינו מבין אף מילה ממה שכתב

וכך כתב שלום בעותק ראש מילין שלו:

"על ספר זה אמר המחבר אל ידידי שאול ליברמן, זמן מועט לפני מותו [של הרב קוק], כאשר נתן לו טופס במתנה, כי עתה אינו מבין אף מילה ממה שכתב בו, אף על פי שידע כוונת הדברים כאשר כתב אותם. כך שמעתי מפיו [של הרב ליברמן] בתשכ"ו [1966]".

מתברר שבביטוי "מגידי אמת" ששלום ציטט בהרצאתו ב-1980, התכוון שלום לדברים ששמע מפי הרבי שאול ליברמן ב-1966. בזה הצלחנו לפענח חלק מהתעלומה. אבל פרשתנו עדיין עטופה מעט מסתורין: האם הרב קוק באמת לא הבין את מה שכתב 18 שנים לפני מותו? ואם לא, מה הייתה הכוונה האמיתית של דבריו אל חברו הצעיר רבי שאול? האם בשלב המסירה מהרב ליברמן לפרופ' שלום משהו לא הובן נכון? והאם באמת לא הבין שלום כלל את ספר ראש מילין, או שמא גם כאן כוונה נסתרת? הרי באותו משפט שלום מצהיר שאת שאר ספרי הרב קוק הוא כן מבין. מעניין לציין שבהרצאתו, כמה דקות לפני כן, אמר שלום שהוא אינו מצליח להבין מה הייתה כוונת הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אע"פ שכשהם היו סטודנטים ביחד בשוויץ בזמן מלחמת העולם הראשונה, הרב הצעיר כתב כעשרה דפים על קבלה בגרמנית, ושלום כן הבין אותם. האם כל הדברים האלה הם כפשוטם, או שמא יש כאן דברים בגו?

 

 

 

אחרית דבר

עברה שנה וערב אחד קיבלתי הודעה מחבר ותיק שקרא מאמר זה וסיפר שיש לו הפתעה עבורי. הלא לפי מה ששלום רשם בעותק "ראש מילין" שלו כנ"ל;

אמר המחבר אל ידידי שאול ליברמן, זמן מועט לפני מותו [של הרב קוק], כאשר נתן לו טופס במתנה, כי עתה אינו מבין אף מילה ממה שכתב בו…

 

האמירה המסתורית של הרב קוק לגר"ש ליברמן נאמרה סמוך לפטירתו של הרב קוק ובזמן שהרב קוק העניק טופס של "ראש מילין" לרבי שאול. הטופס המקורי הזה נמצא בידי חברי, עם הקדשה מהראי"ה לגר"ש!

 

ב"ה

מתנת אהבת אמת לבחיר לבבי,

הגר"ש ליברמן שליט"א

אברהם יצחק הק' [הקטן]

פורים דפרוזים [יד' אדר, ולא ב"שושן פורים" של ירושלים] תרצ"ה

 

מכאן אנו למדים כמה דברים. קודם כל, על הערצתו של הרב קוק הקשיש לחברותא הצעיר שלו, הרב ליברמן. הרב קוק מכנה אותו "בחיר לבבי הגאון". שנית, שהרב קוק העניק לרב ליברמן את הספר בסך-הכל כחמישה חודשים לפני מותו, כמו שציין שלום. ודבר אחרון, שמועד הענקת הספר היה ביום פורים (אבל לכאורה ביום יד' אדר, ולא למחרת בפורים בירושלים)! חברי, המחזיק בספר, הציע פירוש לדברי הרב קוק ש"אינו מבין אף מילה ממה שכתב" כסוג של אמירה "פורימית" שאסור לנו להבין באופן מילולי. אינני יודע אם זה נכון, אבל נזכרתי בסיפור אחר על השניים שגם ההוא התרחש בחג פורים, ושאולי מחזק השערה זו. הסיפור מובא בספר "ליקוטי הראי"ה: פרקי חיים ואסופת אמרים של מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל", לרב משה צבי נריה (כבר הרואה תש"ן), בעמ' ב460, בשם הרב ליברמן:

"באמצע סעודת פורים, בשעה שהרב ישב בראש-השולחן, ומסביב תלמידי חכמים ובני-ישיבה, הופעתי בשעה הקבועה עם חיוך שובבני ובפי טענה: אמנם פורים היום, אבל כאמור, אסור לבטל את ה'תמיד' [הכוונה לחברותא היומית שהם קיימו בספר "הטור" לרבי יעקב בן אשר]. לרב היה מאד לא-נוח כלפי הסובבים אותו, אולם הוא נאלץ 'להכנע'…התחלנו ללמוד עד שעברה רבע שעה… הרב נתן לי אחר כך מתנה, את ספרו 'ריש-מילין', עם הקדשה יפה. אמרתי להרב: הלא אינני מבין כאן שום דבר. השיב לי הרב: 'היום גם אני אינני מבין, אבל כשכתבתי את הדברים, אז הבינותי הכל'".

לפי תיאור זה חייבים לקבוע שהרב קוק רשם את ההקדשה יום לפני שהעביר את הספר לרב ליברמן. הרב נריה כותב בהערה שהרב קוק אמר זאת כדי להביך את הרב ליברמן, שעל אף גדולתו ב"נגלה" של תורה, "היה רחוק מאד מענייני חכמת הנסתר". הוא אינו מוכן לקבל את האפשרות שהראי"ה באמת לא הבין מה שכתב כעשרים שנה לפני כן בהיותו בלונדון. אמנם על פי סגנון הסיפור של הגר"ש ליברמן מסתבר שאולי הרב קוק אכן אמר את הדברים כבדיחה "פורימית". ואם כן השאלה האמתית היא איך ולמה סיפר הרב ליברמן את סיפור זה לשלום. מה שאפשר להגיד הוא ששלום הבין את זה באופן מילולי, אבל שוב, אולי היו דברים בגו…

 

 

* תל אביב 2016, עמ' 36, הערה מס' 20. מקור האנגלי 1941

* מקור 1944, מתוך דברים בגו כרך א תל אביב 1976 עמ' 261

* מקור 1964, מתוך דברים בגו כרך א עמ' 76, תל אביב 1976

* תודה לד"ר תמר זיגמן ממח' המוזיקה בספרייה הלאומית

* פירורים משולחנם של גדולי ישראל, ירושלים תשס"ד עמ' 60

החוקר המסתורי של קסמי המוזיקה

רוברט לכמן – בין אורינטליזם למזרח

روبرت لخمان، القدس، 1936

רוברט לכמן עם מזכירתו (ירושלים, 1936 לערך)

מצבת האבן של קבר מספר 15, שורה 3, תת חלקה ח' בחלקת קהילת ירושלים בהר הזיתים, מוזנחת ושחוקה. פגעי מזג האוויר נתנו בה את אותותיהם ונראה שאיש לא ביקר בה שנים רבות. על המצבה שלוש מילים בלבד: "ד"ר רוברט לכמן". ברישומי החברא-קדישא מופיע שם הנפטר כ"רוברט לכמן", תאריך לידה: לא ידוע; שמות ההורים: לא ידוע; תאריך פטירה: כ' באייר תרצ"ט, 9.5.1939.

מי הוא ד"ר רוברט לכמן שהלך לעולמו בשנת תרצ"ט, 1939?

רוברט לכמן נולד בברלין בשנת 1892. הוא הבן השני מבין שלושה בנים שנולדו לאביו, ד"ר ג'ורג' לכמן, יהודי משכיל שלימד בגימנסיה ההומניסטית בברלין, ולאימו ג'ני הנדלר-לכמן, שנולדה וגדלה בלונדון וסיימה בהצלחה את Queen's College בלונדון.

לכמן למד כינור ושפות באוניברסיטה של ברלין. בעת מלחמת העולם הראשונה הוא שימש מתורגמן לשבויי מלחמה מצפון אפריקה ומהודו ב-Wunsdorf, ושם הכיר לראשונה מוזיקה ערבית ומוזיקה חוץ אירופית אחרת אשר עניינה אותו. לאחר סיום לימודי המאסטר שלו במוזיקולוגיה, הוא החליט לחקור את המוזיקה של טוניסיה וכך נעשה אחד החלוצים בחקר המוזיקה הערבית והמוזיקה של המזרח.

 

רוברט לכמן עם מזכירתו (ירושלים, 1936 לערך)

 

לכמן היה ממייסדי תחום המחקר של המוזיקולוגיה ההשוואתית שהתפתחה לימים בארצות הברית, וקיבלה את השם 'אתנומוזיקולוגיה', אך גם שם זה לא מבטא לחלוטין את גבולות התחום ואת החומרים הנחקרים בו. ואכן, בתחילת הדרך של חקר המוזיקה באופן השוואתי, מחקר שהתחיל בגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה ובתקופת רפובליקת וימאר, עמדה המוזיקה החוץ-אירופית. הרעיון היה לחפש את המשותף לכל המוזיקות של העולם על ידי מציאת המשותף מחד, והשונה, השורשי והעתיק מאידך. מחקר כזה אפשר היה לעשות טוב יותר כאשר ניתן היה להקליט ולהשמיע מוזיקה מתוך הקלטות, ולבודד ולנתח אלמנטים מתוך שפות המוזיקה השונות. לכמן וחבריו היו כמובן ערים גם להקשרים החברתיים, הפסיכולוגיים והמאגיים של המוזיקה.

לכמן, כאמור, נולד בברלין וחי בה עד 1935. את עבודת הדוקטור שלו סיים ב-1922. הוא פרסם מאמרים על המוזיקה של היידן ושוברט. אולם, הספר המשמעותי ביותר שפרסם בהיותו מוזיקולוג השוואתי היה MUSIK DES ORIENTS [המוזיקה של האורינט], ומאמר מורחב על מוזיקה חוץ אירופית, "NON EUROPEAN CIVILIZATIONS" שפרסם בשנת 1929. באותה שנה החליט לכמן לעזוב את הקהילה היהודית ולכתוב את זיכרונותיו על שירותו הצבאי בתור מתורגמן במחנה האסירים של שבויי מלחמת העולם הראשונה, והם שמורים כיום בארכיון הצליל בברלין.

עם עליית הנאצים לשלטון, ולמרות היותו יהודי משכיל שלא הכיר את התרבות היהודית לעומקה, הוא פוטר ממשרתו כמנהל הספרייה בברלין בשנת 1933 ונשאר ללא פרנסה. האפשרויות שעמדו לפניו היו להגר לארצות הברית, כפי שעשו רבים מהמוזיקולוגים, או לפלשתינה. הוא בחר בפלשתינה – לא מטעמים ציוניים או רגש יהודי – אלא דווקא בשל היותו חוקר של המוזיקה של המזרח, שראה אפשרויות רבות להמשיך את מחקריו בארץ ישראל פלשתינה על מגוון התרבויות שחיו בה בכפיפה אחת, בעיקר בירושלים, קרבתה למצרים, ולארצות ערביות אחרות.

החוקרת רות כ"ץ, אשר חקרה את חייו ופועלו של רוברט לכמן, טוענת שלכמן היה נטול שורשים (UPROOTED) שהאמין רק במחקר, ועל כן בחר בירושלים.

גלויה אל רוברט לכמן. על גבי הגלויה תיקון של כתובת המען ל"בית תורג'מן"

 

לכמן ארז את ספרייתו וארכיונו במשך כשלוש שנים בהכנות לעלייתו לארץ. גם לאחר עלייתו נסע כמה פעמים לברלין, והעתיק את ההקלטות על גבי גלילי שעווה לגלילי שעווה, וכן העתיק את הקלטותיו של אברהם צבי אידלסון שהעתקים מהם הגיעו לברלין מוינה.

 

גלילי שעווה לצד המכשיר שמקליט ומנגן אותם – הפונוגרף של אדיסון בארכיון הצליל של הספרייה הלאומית

 

אולם, בהקלטות שהשאיר אחריו, אלו שהקליט בירושלים על גבי תקליטי פח, הכוללים בעקר מוזיקה מזרחית, נתגלה שיר אחד שלכמן בעצמו שר ושורק, שיר ילדים גרמני:

 

„Vöglein im hohen Baum“ (הציפור בראש העץ)

Vöglein im hohen Baum
Klein ist´s, ihr seht es kaum
tausend zugleich
Wenn ihr vorüber geht
wenn ihr die Farben seht
freuet ihr euch

 

לקריאת הטקסט המלא בגרמנית לחצו כאן

 

הקלטה מס' 1 – Vöglein im hohen Baum

 

לפני עלייתו ארצה ולפני עליית הנאצים לשלטון בשנת 1932, לכמן ייצג את המחקר על המוזיקה הערבית בכנס העולמי למוזיקה ערבית שהתקיים בקהיר. הוא פגש שם מוזיקאים יהודים רבים, בהם המוזיקאי והמלחין עזרא אהרון, אשר ייצג את המוזיקה הערבית מטעם מלך עיראק. עזרא אהרון עלה לפסלטינה ב-1934 ונעשה אחד מנושאי מחקרו הראשיים של רוברט לכמן, ולדמות מרכזית בחיי המוזיקה המזרחית בירושלים ובארץ. עזרא אהרון פתח את שידורי רדיו פלשתינה ב-1936 בנגינה בעוד, הקים את התזמורת למוזיקה ערבית והלחין שירים ויצירות. עזרא אהרון, בדומה ללכמן, לא חשב שעלייתו לארץ ישראל לא תאפשר לו לחזור שוב לעירק – אולם המאורעות באותם ימים שינו את פני ההיסטוריה עד היום.

לכמן יצר קשר עם נציגי האוניברסיטה העברית וביקש להקים מרכז מחקר למוזיקה אוריינטלית-מזרחית. הוא נענה על ידי נשיא האוניברסיטה ד"ר רבי יהודה מאגנס, אשר הזמין אותו ב-1935 להקים את הארכיון למוזיקה מזרחית. הכוונה הייתה לארכיון צליל, שיעסוק בהקלטות וניתוח הקלטות, ויהיה בו אולפן וציוד הקלטה וטכנאי קול. וכך היה. לכמן התכונן לעלייתו כשנה, והגיע לארץ עם סרטיפיקט מהממשל הבריטי בשנת 1936. עם עלייתו הביא העתקים של הקלטות שערך בטוניס שנמצאו בארכיון הצליל בברלין. ההעתקים היו של הקלטותיו הנדירות של אברהם צבי אידלסון, "אבי חקר המוזיקה היהודית", ששהה בירושלים בשנים 1921-1907, וכן העתקים של הקלטות אחרות שערך, ותקליטים של מוזיקה אורינטלית – הן מהמזרח הקרוב והן מהמזרח הרחוק שרכש בעבור הארכיון. נוסף על כך הוא השיג מימון להביא טכנאי קול שיסיע בידו ויעבוד לצידו, ושמו היה וולטר שור.

 

רוברט לכמן מקליט

 

עבודתו של לכמן ארכה כשלוש שנים. האוניברסיטה התקשתה לעכל את אישיותו, מחקריו ומטרותיו. התקציב שהוקצב לו חודש מדי שנה בשנה, אולם בתום שנת 1938 נאמר לו שהתקציב לא יחודש.

האוניברסיטה העברית שנוסדה ב-1925 לא הבינה את חשיבות עבודתו ועיסוקו של לכמן, ולמרות שבהגיעו ארצה החל לעסוק גם במוזיקה יהודית, הנהלת האוניברסיטה לא ראתה מקום להמשך פעילותו באותן שנים.

לכמן הקליט בארץ כ-800 הקלטות של מוזיקה מזרחית על תקליטי פח. נושאי ההקלטה כפי שהוא מתאר ברשימותיו: מוזיקה שומרונית – 233 תקליטים; מוזיקה יהודית: כורדים – 12 תקליטים, תימנים – 75 תקליטים, מערביים – 51 תקליטים, קהילות אחרות – 25 תקליטים, מוזיקה עכשווית (פופולרית) – 34 תקליטים, מוזיקה ערבית, בדואים – 23 תקליטים, כפריים – 119 תקליטים, מוזיקה דתית – 39 תקליטים, נשים וילדים – 9 תקליטים, מוזיקה מזרחית עירונית – 92 תקליטים, נוצרים – 42 תקליטים, צוענים – 6 תקליטים, אחרים – 9 תקליטים, סך הכל : 769 תקליטים.

 

תקליטי הפח שהקליט רוברט לכמן

 

הקלטה מס' 2 – השיר "יפה נוף" בביצוע עזרא אהרון (קול ועוד)

 

הקלטה מס' 3 – קטע נגינה בעוד

 

בשנים 1936 ו-1937 לכמן הוזמן להגיש סדרת הרצאות לרדיו. ההרצאות היו באנגלית, ואת ההדגמות המוזיקליות לקח מתקליטי הפח שהקליט, וכך חשב להפיץ את תורתו ואת המוזיקה המזרחית, וכן להשיג מימון נוסף לעבודתו.

 

הקלטה מס' 4 – לכמן בסיום הסדרה מדבר על מצוקותיו

 

כל ההקלטות של לכמן נשמרו שנים רבות בידי תלמידתו ד"ר אסתר גרזון קיוי. היא המשיכה את עבודתו ושמרה על אוסף המוזיקה המזרחית, עד הקמתו של ארכיון הצליל הלאומי בידי פרופ' ישראל אדלר כחלק מהספרייה הלאומית בשנת 1965. גם לאחר הקמת ארכיון הצליל הלאומי, סירבה גרזון קיוי להעביר את החומר של לכמן. בשנות 1980 העבירה אסתר גרזון קיוי את ההקלטות של לכמן וכן את ההקלטות שלה לארכיון הצליל. הארכיון הכולל את כתביו, רשימותיו ומכתביו של לכמן נמצא במחלקת המוזיקה ונגיש לציבור החוקרים והמבקרים (MUS26).

ניתן לומר שרוברט לכמן הוא המייסד הרוחני של ארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית. דורות רבים של אתנומוזיקולוגים בארץ המשיכו את דרכו ובעיקר את תחום המוזיקה שעסק בו – מוזיקה מזרחית.

לכמן למד עברית והתעניין במסורת הביצוע של המוזיקה היהודית – טעמי המקרא, פיוטים, ושירת נשים,  והתעניין במיוחד בשירת השומרונים שנשמעה מאגית וקדומה.

באוסף כתבי היד שלו אנו מוצאים כתב יד בעברית מנוקדת שבה הוא כתב לעצמו הרצאות על יסודות המוזיקה היהודית, שאותן – יש להניח – הוא הקריא, אבל מעולם לא הקליט את עצמו בעברית.

וכך הוא כותב ב'הרצאה מס 1: יסודות המוזיקה היהודית קריאת התנ"ך א' (Mus 26 C 19).

 

כתב היד של לכמן של הרצאותיו בעברית מנוקדות עם הערות בגרמנית

 

הרצאותיי תתעסקנה במוזיקת יהודי מזרח. אמנם אין בכוונתי לשעמם את קהל שומעי בכל פרטי מסורותיהן של העדות השונות. לפי דעתי יותר מועיל יהיה לטפל ביסודותיה העיקריים של מוזיקה זו. אולי יחכו שומעי נושא זה לתשובה קצרה ומוחלטת על השאלה האהובה מהי מוזיקה יהודית. אדרבא אחת ממטרות הרצאותיי היא לנסות להוכיח להם שאי אפשר לתת על שאלה זו תשובה קצרה ומוחלטת.

לא אענה להם תשובה מוחלטת כי הנושא עדיין לא נחקר מכל צדדיו. המוזיקה היהודית מורכבת חלקים שעדין לא בוארו, כגון קריאת היהודים הקורדיים ושיריהם ואולי מעניינת ביותר, קריאת הקראים ועוד. לפני העשות חקירה זו אי אפשר להחליט החלטה סופית. ישנם בוודאי אנשים שמספיק להם בעניין זה להיסמך על אמונתם ועל רגשותיהם ולא על עובדות למען בוא לידי מסקנות. אמנם עלינו להאמין יותר בעובדות מאשר באמונות וברגשות כחוקי החלטתנו.

ושנית תשובתי על שאלת מהותה של המוזיקה היהודית לא תוכל להיות קצרה. המוזיקה היהודית עברו עליה שינויים והשפעות רבים. מלבד זה לכל מין ומין שלה ישנם תנאים סוציאליים ועיקרים מוזיקליים מיוחדים ויהיה צורך לטפל בכולם.

אם ברצוננו לדבר על המוזיקה היהודית נחשוב ראשית-כל על קריאת התנ"ך. באמת קריאת התנ"ך היא מיוחדת במינה וישנן ספקות חשובים אם אפשר לכנותה בשם מוזיקה בכלל… הייתה מגמה וישנה גם כעת אצל האומות המזרחיות לחשוב את המוזיקה לכוח המשפיע על רוח האדם לרעה…

 

לכמן ממשיך ומדבר דווקא על המוזיקה השומרונית, שכן הוא רואה בא עתיקה ובעלת כוח מאגי שלא מצא כנראה במוזיקה היהודית. הוא ממשיך ומספר כך:

 

לפי התפיסה הקסמית [קיסמית מהמילה קסם] האדם יכול להשפיע על הרוחות הטבעיים על ידי פעולות מיוחדות. בין פעולות אלו העיקרית היא לבטא אמרי קסמים. אמרים אלה מבוטאים מפי מכשפים-רופאים שאחראים הם בעד בריאות החברה והצלחתה בציד ובכל המקרים החברתיים החשובים בכלל. אבל לפי דעתם אין הוא הוא העצם שפועל בכל אלה. הוא רק הכלי שבו משתמשות הרוחות כדי להשיג את הקסם הדרוש. מזה מובן הוא שהמכשף אינו יכול לבטא את האמרים הקסמיים בקולו הטבעי.

התחפשות הקול זו נמצאת גם אצל השומרונים והרושם הנפלא שמקבלים השומעים מסגנונם מוסב על יד הקול המתחפש. זאת אומרת ישנם בקריאה השומרונית שרידי התפיסה הקסמית. ויתר לזאת הקריאה השומרונית היא היחידה שבקריאות הכניסיות במזרח הקרוב ששומרת על שרידים בולטים אלו.

השיעורים הבאים יוחדו לנושאים הבאים: יסודות המוזיקה היהודית 2 – [ קריאת התנ"ך]; יסודות המוזיקה היהודית 3 – [מוזיקה חילונית מסורתית של יהודי מזרח]; יסודות המוזיקה היהודית 4 – [המוזיקה היהודית בהווה, הגדרת המוזיקה היהודית]. ממאמר בעיתון ניתן ללמוד שלכמן הרצה על מוזיקה מזרחית גם בחוגים שונים, אשר אף הם התקשו להבין את ההקשרים הרחבים שבין המוזיקה היפנית, הסינית, הערבית והיהודית המזרחית.

 

רשימה מאת נחום יבוסי על אודות הרצאותיו של לכמן

 

לכמן נפטר ממחלה ב-9 במאי 1939. מברק נשלח לאחיו בלונדון מנשיא האוניברסיטה ד"ר רבי יהודה מאגנס. וולטר שור – נעלם ואין יודע לאן. תיאוריות הקונספירציה ומעשיו בארץ עדיין זכורים לאנשים שהכירו אותו, ויש האומרים שהואשם בריגול. לכמן היה בן 46 במותו. מחקריו והקלטותיו מספרים את סיפורה של ירושלים וקולותיה. הקמת הארכיון למוזיקה מזרחית הקדימה את זמנה, אבל הותירה את אותותיה עד היום והשפיעה על שאלות המחקר והאיסוף של המוזיקה היהודית והישראלית בארץ ישראל ובמדינת ישראל עד היום. רוברט לכמן, היהודי המשכיל, מושרש בתרבות הגרמנית, אוהב את התרבות המזרחית, מאמין במדע, נפטר ערירי ונקבר בהר הזיתים בירושלים. משם הוא צופה ומאזין לקולות הישנים-חדשים של המזרח ושל ארכיון הצליל בספרייה הלאומית.

 

לקריאה נוספת:
Ruth Katz, "The Lachmann Problem": An Unsung Chapter in Comparative Musicology, Magnes Press, Jerusalem, 2003.
Robert Lachmann, The "Oriental Music" Broadcasts 1936-1937: A Musical Ethnography of Mandatory Palestine Edited by Ruth Davis, A-R Editions, Inc. Middleton, Wisconsin, 2013.

להאזנה נוספת:

רות כ"ץ

The oriental music broadcasts

להקלטות של לכמן ששוחזרו מתקליטי המתכת לחצו כאן


 

לקראת הקרנת הסרט "עיראקנרול" במסגרת פסטיבל דוקו.טקסט, יתקיים ביום חמישי (22.8) בשעה 18:45 סיור שיוקדש למוזיקה ערבית-יהודית באוסף המוזיקה בספרייה הלאומית:
סיפורו של המוזיקולוג רוברט לכמן ותרומתו לחקר המוזיקה הערבית בארץ-ישראל, מסמכים מקוריים מתוך ארכיונו של המלחין ונגן העוד עזרא אהרון, ממייסדי תזמורת קול ישראל בערבית והקלטות של מוזיקה ערבית־יהודית השמורות בארכיון הצליל הלאומי