במשך מאות שנים למדו יהודי אירופה בשיטות חינוך מסורתיות במסגרת קהילותיהם המקומיות. המוסד החינוכי הראשון שהכירו הילדים היה "החדר", או תלמוד התורה, שאליו נכנסו כבר בגיל 3. את הלימודים בחדר ניהל "המלמד" בשיטות מסורתיות שהתפתחו בחלוף השנים, ורובן התבססו על שינון פרקי מקרא ותפילה. לעיתים שולבו גם נושאי חול, אך במידה פחותה.
בסוף המאה ה-18 פרץ ויכוח קשה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. רעיונות עידן הנאורות ממערב אירופה של תחילת המאה חלחלו לעולם היהודי, ויותר ויותר יהודים, בעיקר מגרמניה, קראו לזנוח את החינוך היהודי המסורתי ולשלב עוד ועוד תכנים מחוכמת המערב. מקצת המשכילים היהודים תקפו גם את שיטות הלימוד היהודיות שנתפסו פרימיטיביות ודכאניות, וקראו לרפורמה פדגוגית בחינוך היהודי כולו. בעקבות זאת, הוקמו בגרמניה ובאוסטריה "חדרים מתוקנים", ובהם עודכנו שיטות וחומרי הלימוד, ואף החלו ללמוד בגרמנית – שפת המקום.
אחד מהמשכילים שיצאו בחריפות רבה נגד החינוך היהודי המסורתי היה אהרון וולפסון-האלה. הוא נולד באמצע המאה ה-18 לאב רופא, מקצוע נדיר ליהודי באותם הימים. משפחתו הייתה אחת ממשפחות המשכילים הראשונות בגרמניה, ואביו העריץ את משה מנדלסון, מאבותיה המפורסמים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית.
בראשיתם של בתי הספר היהודיים המתוקנים היתה שפת הלימוד גרמנית, וגם ספרי הלימוד נכתבו בשפה זו. אך המשכילים שאפו שתלמידיהם יידעו גם עברית, ולמטרה זו הוציא וולפסון לאור כבר בשנת 1790 (!) את מה שנחשבת למקראה העברית הראשונה, שנקראה בשם המוזר "אבטליון" (תוכלו לקרוא את כולה כאן). מהי מקראה? במילה זו נשתמש לתיאור ספרים שאיגדו טקסטים שונים למטרות לימוד. המקראות הראשונות, כמו זו המדוברת כאן, כללו סיפורים מהתנ"ך, משלים, פתגמים וסיפורי מוסר. מדוע נבחר השם המיוחד? אבטליון היה אחד מחכמי תקופת בית שני, ומשמעות שמו (שמקורו בארמית) היא על פי הפרשנות המקובלת "אב-קטנים". אכן שם הולם לספר לימוד לילדים רכים.
קטעים מתוך טור שכתב אהרן וולפסון ובו הודיע על ספרו החדש, ואף פירט את המניעים לכתיבתו. מתוך "המאסף", כתב העת של תנועת ההשכלה, 15 בספטמבר 1789
בטור שפרסם וולפסון בכתב העת של תנועת ההשכלה, "המאסף", סיפר על תוכניתו לכתוב את הספר, ופירט את הסיבות שהניעו אותו לכתבו: "מאז אשר נתן ה' אלוהים בליבי להורות נערי וילידי ישראל, וללמדם ספר ולשון עברי, שמתי עיני ולבי כל הימים על דבר חינוך הילדים בעניין הלימוד… כי ראיתי כי לא טוב הדבר אשר המה עושים בחינוך ילדיהם בלימוד". וולפסון כתב כיצד "מיום אשר יכול הילד לבטא בשפתיים תיבות ומילות הסידור", הוא מוכנס לחדר "ללמוד אצל המורה תורת משה איש האלוהים מראשיתה ועד תכליתה". וולפסון מדגיש כי התורה היא ספר שדורש לימוד של שנים ארוכות כדי לרדת לפשרו: "ואם כן אפוא אמרו נא איך יכול הילד אשר לא ידע מימיו מילה אחת בלשון עברי הזאת, איך יכול הילד הזה ללמוד מיד ספר הקודש הזה?". לאחר מכן הסביר וולפסון אילו חלקים יכלול הספר, הבטיח שיודפס על נייר יפה מאוד ובמחיר הוגן, והתחייב: "לבי נכון ובטוח אם יתחילו המלמדים ללמוד עם ילידיהם בספר הזה כשנה אחת, כי אז יצליחו במאוד ללמדם אחר זה ספר תורת משה בלי עמל ויגיעה".
מה כללה המקראה הזו? וולפסון, כמרבית המשכילים הראשונים, לא שלל לימודי מקרא – ואף להפך, אולם סבור היה שיש ללמדם בשיטות מודרניות יותר. הוא סבר שאין טעם ללמד את סיפורי התנ"ך ככתבם וכלשונם משום שלימוד כזה יעייף את הן המורים הן את התלמידים. לכן, חלק גדול מהמקראה מורכב מסיפורי תנ"ך נבחרים המעובדים לעברית פשוטה – מתקופת האבות ועד משפט שלמה. וולפסון פתח בסיפור הבריאה, אבל אפילו בחר להשמיט את הפסוק המפורסם "בראשית ברא ה' את השמים והארץ".
חלקים אחרים במקראה כוללים ידע בסיסי בעברית, כדוגמת שמות החיות וקולותיהן, שמות החודשים העבריים, שמות רוחות השמיים ומידע בסיסי בעברית על הטבע.
לאחר מכן מופיעים מעין דרשות מוסר לנערים הצעירים, כדוגמת "כבד את אביך ואת אמך" (ומובן שגם את המורה ש"מלמד אותך דרכי חוכמה ותבונה"). גם משלים מפורסמים מחיבוריו של איזופוס מופיעים בקובץ, ובהם מוסרי השכל מודגשים.
וולפסון ידע ששפת אימם של רוב התלמידים שאליהם יועד הספר הייתה גרמנית או יידיש, ובסוף המקראה הוסיף מילון שפירש מילים רבות שהופיעו בקובץ. כל הסיפורים כולם מעובדים בשפה מקראית שאותה העדיף וולפסון, והכניס מעט מילים בלבד מהתלמוד. בתחתית העמודים הוסיף את צורת היחיד של מילים המופיעות בטקסט ברבים, להקלת הלימוד על הקוראים.
למקראות העבריות הראשונות נודעה חשיבות נוספת בסיפור תחייתה של העברית בהיותה לשון מדוברת. ספרי הלימוד הראשונים האלו היו לפעמים חומר הקריאה העברי היחיד הזמין לילדים היהודים באירופה. כך, טען חוקר הספרות אוריאל אופק, במקראות הראשוניות הללו טמונים שורשיה של ספרות הילדים העברית.
לפני עלייתו ארצה ולפני עליית הנאצים לשלטון בשנת 1932, לכמן ייצג את המחקר על המוזיקה הערבית בכנס העולמי למוזיקה ערבית שהתקיים בקהיר. הוא פגש שם מוזיקאים יהודים רבים, בהם המוזיקאי והמלחין עזרא אהרון, אשר ייצג את המוזיקה הערבית מטעם מלך עיראק. עזרא אהרון עלה לפסלטינה ב-1934 ונעשה אחד מנושאי מחקרו הראשיים של רוברט לכמן, ולדמות מרכזית בחיי המוזיקה המזרחית בירושלים ובארץ. עזרא אהרון פתח את שידורי רדיו פלשתינה ב-1936 בנגינה בעוד, הקים את התזמורת למוזיקה ערבית והלחין שירים ויצירות. עזרא אהרון, בדומה ללכמן, לא חשב שעלייתו לארץ ישראל לא תאפשר לו לחזור שוב לעירק – אולם המאורעות באותם ימים שינו את פני ההיסטוריה עד היום.
לכמן יצר קשר עם נציגי האוניברסיטה העברית וביקש להקים מרכז מחקר למוזיקה אוריינטלית-מזרחית. הוא נענה על ידי נשיא האוניברסיטה ד"ר רבי יהודה מאגנס, אשר הזמין אותו ב-1935 להקים את הארכיון למוזיקה מזרחית. הכוונה הייתה לארכיון צליל, שיעסוק בהקלטות וניתוח הקלטות, ויהיה בו אולפן וציוד הקלטה וטכנאי קול. וכך היה. לכמן התכונן לעלייתו כשנה, והגיע לארץ עם סרטיפיקט מהממשל הבריטי בשנת 1936. עם עלייתו הביא העתקים של הקלטות שערך בטוניס שנמצאו בארכיון הצליל בברלין. ההעתקים היו של הקלטותיו הנדירות של אברהם צבי אידלסון, "אבי חקר המוזיקה היהודית", ששהה בירושלים בשנים 1921-1907, וכן העתקים של הקלטות אחרות שערך, ותקליטים של מוזיקה אורינטלית – הן מהמזרח הקרוב והן מהמזרח הרחוק שרכש בעבור הארכיון. נוסף על כך הוא השיג מימון להביא טכנאי קול שיסיע בידו ויעבוד לצידו, ושמו היה וולטר שור.
רוברט לכמן מקליט
עבודתו של לכמן ארכה כשלוש שנים. האוניברסיטה התקשתה לעכל את אישיותו, מחקריו ומטרותיו. התקציב שהוקצב לו חודש מדי שנה בשנה, אולם בתום שנת 1938 נאמר לו שהתקציב לא יחודש.
האוניברסיטה העברית שנוסדה ב-1925 לא הבינה את חשיבות עבודתו ועיסוקו של לכמן, ולמרות שבהגיעו ארצה החל לעסוק גם במוזיקה יהודית, הנהלת האוניברסיטה לא ראתה מקום להמשך פעילותו באותן שנים.
לכמן הקליט בארץ כ-800 הקלטות של מוזיקה מזרחית על תקליטי פח. נושאי ההקלטה כפי שהוא מתאר ברשימותיו: מוזיקה שומרונית – 233 תקליטים; מוזיקה יהודית: כורדים – 12 תקליטים, תימנים – 75 תקליטים, מערביים – 51 תקליטים, קהילות אחרות – 25 תקליטים, מוזיקה עכשווית (פופולרית) – 34 תקליטים, מוזיקה ערבית, בדואים – 23 תקליטים, כפריים – 119 תקליטים, מוזיקה דתית – 39 תקליטים, נשים וילדים – 9 תקליטים, מוזיקה מזרחית עירונית – 92 תקליטים, נוצרים – 42 תקליטים, צוענים – 6 תקליטים, אחרים – 9 תקליטים, סך הכל : 769 תקליטים.
תקליטי הפח שהקליט רוברט לכמן
הקלטה מס' 2 – השיר "יפה נוף" בביצוע עזרא אהרון (קול ועוד)
הקלטה מס' 3 – קטע נגינה בעוד
בשנים 1936 ו-1937 לכמן הוזמן להגיש סדרת הרצאות לרדיו. ההרצאות היו באנגלית, ואת ההדגמות המוזיקליות לקח מתקליטי הפח שהקליט, וכך חשב להפיץ את תורתו ואת המוזיקה המזרחית, וכן להשיג מימון נוסף לעבודתו.
הקלטה מס' 4 – לכמן בסיום הסדרה מדבר על מצוקותיו
כל ההקלטות של לכמן נשמרו שנים רבות בידי תלמידתו ד"ר אסתר גרזון קיוי. היא המשיכה את עבודתו ושמרה על אוסף המוזיקה המזרחית, עד הקמתו של ארכיון הצליל הלאומי בידי פרופ' ישראל אדלר כחלק מהספרייה הלאומית בשנת 1965. גם לאחר הקמת ארכיון הצליל הלאומי, סירבה גרזון קיוי להעביר את החומר של לכמן. בשנות 1980 העבירה אסתר גרזון קיוי את ההקלטות של לכמן וכן את ההקלטות שלה לארכיון הצליל. הארכיון הכולל את כתביו, רשימותיו ומכתביו של לכמן נמצא במחלקת המוזיקה ונגיש לציבור החוקרים והמבקרים (MUS26).
ניתן לומר שרוברט לכמן הוא המייסד הרוחני של ארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית. דורות רבים של אתנומוזיקולוגים בארץ המשיכו את דרכו ובעיקר את תחום המוזיקה שעסק בו – מוזיקה מזרחית.
לכמן למד עברית והתעניין במסורת הביצוע של המוזיקה היהודית – טעמי המקרא, פיוטים, ושירת נשים, והתעניין במיוחד בשירת השומרונים שנשמעה מאגית וקדומה.
באוסף כתבי היד שלו אנו מוצאים כתב יד בעברית מנוקדת שבה הוא כתב לעצמו הרצאות על יסודות המוזיקה היהודית, שאותן – יש להניח – הוא הקריא, אבל מעולם לא הקליט את עצמו בעברית.
וכך הוא כותב ב'הרצאה מס 1: יסודות המוזיקה היהודית קריאת התנ"ך א' (Mus 26 C 19).
כתב היד של לכמן של הרצאותיו בעברית מנוקדות עם הערות בגרמנית
הרצאותיי תתעסקנה במוזיקת יהודי מזרח. אמנם אין בכוונתי לשעמם את קהל שומעי בכל פרטי מסורותיהן של העדות השונות. לפי דעתי יותר מועיל יהיה לטפל ביסודותיה העיקריים של מוזיקה זו. אולי יחכו שומעי נושא זה לתשובה קצרה ומוחלטת על השאלה האהובה מהי מוזיקה יהודית. אדרבא אחת ממטרות הרצאותיי היא לנסות להוכיח להם שאי אפשר לתת על שאלה זו תשובה קצרה ומוחלטת.
לא אענה להם תשובה מוחלטת כי הנושא עדיין לא נחקר מכל צדדיו. המוזיקה היהודית מורכבת חלקים שעדין לא בוארו, כגון קריאת היהודים הקורדיים ושיריהם ואולי מעניינת ביותר, קריאת הקראים ועוד. לפני העשות חקירה זו אי אפשר להחליט החלטה סופית. ישנם בוודאי אנשים שמספיק להם בעניין זה להיסמך על אמונתם ועל רגשותיהם ולא על עובדות למען בוא לידי מסקנות. אמנם עלינו להאמין יותר בעובדות מאשר באמונות וברגשות כחוקי החלטתנו.
ושנית תשובתי על שאלת מהותה של המוזיקה היהודית לא תוכל להיות קצרה. המוזיקה היהודית עברו עליה שינויים והשפעות רבים. מלבד זה לכל מין ומין שלה ישנם תנאים סוציאליים ועיקרים מוזיקליים מיוחדים ויהיה צורך לטפל בכולם.
אם ברצוננו לדבר על המוזיקה היהודית נחשוב ראשית-כל על קריאת התנ"ך. באמת קריאת התנ"ך היא מיוחדת במינה וישנן ספקות חשובים אם אפשר לכנותה בשם מוזיקה בכלל… הייתה מגמה וישנה גם כעת אצל האומות המזרחיות לחשוב את המוזיקה לכוח המשפיע על רוח האדם לרעה…
לכמן ממשיך ומדבר דווקא על המוזיקה השומרונית, שכן הוא רואה בא עתיקה ובעלת כוח מאגי שלא מצא כנראה במוזיקה היהודית. הוא ממשיך ומספר כך:
לפי התפיסה הקסמית [קיסמית מהמילה קסם] האדם יכול להשפיע על הרוחות הטבעיים על ידי פעולות מיוחדות. בין פעולות אלו העיקרית היא לבטא אמרי קסמים. אמרים אלה מבוטאים מפי מכשפים-רופאים שאחראים הם בעד בריאות החברה והצלחתה בציד ובכל המקרים החברתיים החשובים בכלל. אבל לפי דעתם אין הוא הוא העצם שפועל בכל אלה. הוא רק הכלי שבו משתמשות הרוחות כדי להשיג את הקסם הדרוש. מזה מובן הוא שהמכשף אינו יכול לבטא את האמרים הקסמיים בקולו הטבעי.
התחפשות הקול זו נמצאת גם אצל השומרונים והרושם הנפלא שמקבלים השומעים מסגנונם מוסב על יד הקול המתחפש. זאת אומרת ישנם בקריאה השומרונית שרידי התפיסה הקסמית. ויתר לזאת הקריאה השומרונית היא היחידה שבקריאות הכניסיות במזרח הקרוב ששומרת על שרידים בולטים אלו.
השיעורים הבאים יוחדו לנושאים הבאים: יסודות המוזיקה היהודית 2 – [ קריאת התנ"ך]; יסודות המוזיקה היהודית 3 – [מוזיקה חילונית מסורתית של יהודי מזרח]; יסודות המוזיקה היהודית 4 – [המוזיקה היהודית בהווה, הגדרת המוזיקה היהודית]. ממאמר בעיתון ניתן ללמוד שלכמן הרצה על מוזיקה מזרחית גם בחוגים שונים, אשר אף הם התקשו להבין את ההקשרים הרחבים שבין המוזיקה היפנית, הסינית, הערבית והיהודית המזרחית.
רשימה מאת נחום יבוסי על אודות הרצאותיו של לכמן
לכמן נפטר ממחלה ב-9 במאי 1939. מברק נשלח לאחיו בלונדון מנשיא האוניברסיטה ד"ר רבי יהודה מאגנס. וולטר שור – נעלם ואין יודע לאן. תיאוריות הקונספירציה ומעשיו בארץ עדיין זכורים לאנשים שהכירו אותו, ויש האומרים שהואשם בריגול. לכמן היה בן 46 במותו. מחקריו והקלטותיו מספרים את סיפורה של ירושלים וקולותיה. הקמת הארכיון למוזיקה מזרחית הקדימה את זמנה, אבל הותירה את אותותיה עד היום והשפיעה על שאלות המחקר והאיסוף של המוזיקה היהודית והישראלית בארץ ישראל ובמדינת ישראל עד היום. רוברט לכמן, היהודי המשכיל, מושרש בתרבות הגרמנית, אוהב את התרבות המזרחית, מאמין במדע, נפטר ערירי ונקבר בהר הזיתים בירושלים. משם הוא צופה ומאזין לקולות הישנים-חדשים של המזרח ושל ארכיון הצליל בספרייה הלאומית.
לקריאה נוספת:
Ruth Katz, "The Lachmann Problem": An Unsung Chapter in Comparative Musicology, Magnes Press, Jerusalem, 2003.
Robert Lachmann, The "Oriental Music" Broadcasts 1936-1937: A Musical Ethnography of Mandatory Palestine Edited by Ruth Davis, A-R Editions, Inc. Middleton, Wisconsin, 2013.
לקראת הקרנת הסרט "עיראקנרול" במסגרת פסטיבל דוקו.טקסט, יתקיים ביום חמישי (22.8) בשעה 18:45 סיור שיוקדש למוזיקה ערבית-יהודית באוסף המוזיקה בספרייה הלאומית: סיפורו של המוזיקולוג רוברט לכמן ותרומתו לחקר המוזיקה הערבית בארץ-ישראל, מסמכים מקוריים מתוך ארכיונו של המלחין ונגן העוד עזרא אהרון, ממייסדי תזמורת קול ישראל בערבית והקלטות של מוזיקה ערבית־יהודית השמורות בארכיון הצליל הלאומי
ארבע כתובות וחתונה
אוקי, שתי חתונות. וזה עדיין הסיפור המוזר ביותר שפגשתם לאחרונה
כתובות הן לא דבר רומנטי במיוחד, ולא (רק) מהסיבה שאתם חושבים עליה. קחו לדוגמה את ארבע הכתובות שמצאו לאחרונה אנשי מחלקת כתבי היד בסליל מיקרופילם. משהו משונה התרחש, אך אנחנו הנסמכים רק על הכתוב בארבע הכתובות לא יכולים לרדת לחוקרו.
הכתובה הראשונה מטריאסטה
זה מתחיל באיטליה. השנה היא 1842 ובעיר הנמל טריאסטה, המשמשת אזור סחר חופשי של האימפריה האוסטרו-הונגרית, נישאים החתן הבחור היקר יהויקים בן שמעון שולהאף, לגברת בתולתא הכבודה לאה בת יעקב גבריאל. חתימת החתן ושני העדים בתחתית הכתובה מעניקים לה תוקף משפטי, אך כפי הנראה – הבטחת החתן לפרנס ולדאוג לכלתו הטרייה לא החזיקה מעמד ימים רבים, והיא נישאה לאחר.
שנה וחצי לאחר החתונה המפוארה ב"טריאסטי מתא דיבתא על כיף ימא" (השוכנת על חוף הים), וכתובה שנייה נכתבת, אך לא נחתמת, בעיר נמל אחרת באיטליה, באנקונה. בחמישי בשבת [= יום חמישי] שלשה עשר יום חודש אייר שנת חמשת אלפים וארבע, היא שנת 1844, והגברת המוכרת לנו – אותה לאה בת יעקב גבריאל נישאת לאחר. הפעם שם החתן הוא הבחור יוסף בן יהודה שווארצנבערג.
הכתובה השנייה מאנקונה
חתימת החתן ושני העדים לא הופיעו בכתובה השנייה, מה שהקל על כלתנו הנודעת להינשא, הפעם לאחי החתן הקודם – גרשון בן יהודה שווארצנבערג. (אנו מנחשים שזה אחיו כיוון שהם חולקים את אותו שם אב). האם הבריחה החתונה הלא שגרתית את בני הזוג מאיטליה? האם השיגו מחיר נוח יותר לקייטרינג? תהיה התשובה אשר תהיה – האירוע, כך מעידה הכתובה, התקיים בשש עשרה לחודש אייר שנת חמשת אלפים וארבע – עדיין שנת 1844 ועדיין בחודש אייר – הפעם באי היווני קורפו. משמע, שלושה ימים מתאריך הכתובה השנייה. גם בכתובה זו, השלישית במספר, לא מופיעה חתימת העדים או החתן – מה שהופך גם את כתובה זו ללא כשרה.
הכתובה השלישית מקורפו
מה ששוב, איפשר את קיומה של הכתובה הבאה, הרביעית! הפעם הרחק הרחק מאיטליה, על חופי אותו הים אך ביבשת אחרת, באפריקה, וספציפית בעיר אלקארה הסמוכה לפוסטט, כיום חלק מקהיר בירת מצרים.
בכ"ח באייר תר"ד, אותו חודש ואותה שנה שבה נכתבו שתי הכתובות הקודמות, נכתבה ונחתמה כתובה זו. בני הזוג הטריים הם אותו בני זוג מהכתובה השלישית מקורפו. הבחור גרשון בן יהודה שווארצנבערג והכלה לאה בת יעקב גבריאלי. הפעם נחתמה הכתובה. אגב, בכתובה שלפנינו נכתב שם המשפחה של החתן בתעתיק שגוי המלמד על ההיכרות המעטה של מחבר הכתובה עם שמות משפחה אשכנזיים: שוורסינבילגי.
הכתובה הרביעית מאלקארה
מחלקת כתבי היד בספרייה הלאומית אובדי עצות. אפילו על ציטוט מלווה לכתבה הזאת לא רצו להתחייב. שיהיה במזל!
חלומם של ההורים נכזב. פרנץ החולמני כבר לא יקבל על עצמו את ניהול חנות הסדקית של אביו. אחרי מעט חושבים מצאו בני הזוג את הפתרון המתבקש: יתרצה הצעיר ויילך ללמוד מקצוע באוניברסיטה.
ההורים רצו מקצוע מכובד ומכניס לבנם. הוא דיבר על ייעוד בתחום שפתוחה בו האפשרות לחדש, ובכך להטביע חותם. הרמן, אב משפחת קפקא ובעיני בנו גם הרודן הבלתי מעורער שלה, יכול היה בקלות להכתיב לבנו מסלול לימודים. אחרי הכול, הסטודנט בן ה-18 היה תלוי כלכלית בקצבה שסיפק האב. רק הרגישות למקובל ולנהוג בחברה הפראגאית מנעו מהתערבות זאת.
קפקא. דיוקן עצמי
שלושה שבועות הספיקו לצעיר כדי להחליט שלא בלימודי הכימיה יימצא את מבוקשו. הוא נרשם ללימוד משפטים באוניברסיטת פראג – תחום שסלד ממנו תחילה, אך כזה שהבטיח אפשרויות תעסוקה רבות שקרצו לצעיר – מעל הכול, כי הבטיחו לו אפשרות לדחות את ההחלטה על עתידו המקצועי בכמה שנים.
כצפוי, סירב קפקא הסטודנט להקדיש את כולו ללימודי החוק הרומי (כך נהג לכנות את לימודיו), ונרשם לקורסים בתחומי האומנות, הארכיטקטורה והפסיכולוגיה. בשלב מוקדם זה של לימודיו טרם זיהה את עצמו ככותב. מבין שתי אהבותיו הגדולות – האומנות החזותית והספרות – נדמה היה שאהבתו הראשונה תגבר. הוא גילה, להפתעתו, כישרון לא מבוטל ברישום, והחל למלא את שולי מחברותיו בשרבוטים.
ריינר שטאך, בעל הביוגרפיה המונומנטלית בת שלושת הכרכים על חייו של קפקא, העריך שרישומיו הראשונים של הסטודנט הם צעד ראשוני ומהותי דווקא בגיבוש היצירה הספרותית העתידית שלו. בשנותיו הראשונות באוניברסיטה, פרנץ חובב האומנות הוקסם במיוחד מהיצירות "היפניות" של אמיל אורליק – צייר ממוצא יהודי-אוסטרי שלמד את אומנותו ביפן.
אמיל אורליק, נערה יפנית תחת עץ ערבה, 1901
תנועת המכחול היחידה שבאמצעותה תפס אורליק נופים ואנשים כאחד, וה"שטחיות" של אותם ציורים מינימליסטים שבו את ליבו של הצעיר, שגילה מאחורי חזותם הפשוטה, כביכול – עומק רב. הבחירה בצורות אסתטיות פשוטות, אפשר שאמר לעצמו הסופר לעתיד, יכולה לשאת בתוכה עוצמה יצירתית אדירה.
בתיקי העיזבון של פרנץ קפקא נמצאה מחברת שחורה שאותה מילא בציורים. בסוף המחברת מופיע פרגמנט ספרותי בכותרת "הנסיעה – אינני יודע". הפרגמנט מתחיל במילים "כך היא ישנה, אני לא מעיר אותה". חברו מקס ברוד ציין בדף נפרד שצורף למחברת, שהפרגמנט נוצר ככל הנראה בשנות העשרים של המאה הקודמת (קפקא נפטר ב-1924) כיוון שמופיעה בפרגמנט המילה העברית "סנאית" – וידוע שקפקא החל את לימודי העברית שלו בשנת 1917.
"הנסיעה – אינני יודע", הסנאית של קפקא
מדוע זנח קפקא את הציור והעדיף על פניו את המדיום הספרותי? אפשר שהתשובה נרמזת במשפט שאמר לחברו גוסטב יאנוך, המצוטט בספר שיחות עם קפקא (ספרית פועלים, 1987): "מאוד הייתי רוצה לדעת לצייר. למעשה, אני חוזר שוב ושוב ומנסה, אך אין תוצאות. זהו כתב תמונות אישי לחלוטין. כעבור זמן מסוים, אני עצמי איני יכול לגלות את פירושו".
הציורים של קפקא:
לקריאה נוספת:
Reiner Stach, Kafka: The Early Years (translated: Shelly Frisch), Princeton University Press, 2017
גוסטב יאנוך, שיחות עם קפקא (תירגם: שלמה טנאי), ספרית הפועלים, 1951