במשך מאות שנים למדו יהודי אירופה בשיטות חינוך מסורתיות במסגרת קהילותיהם המקומיות. המוסד החינוכי הראשון שהכירו הילדים היה "החדר", או תלמוד התורה, שאליו נכנסו כבר בגיל 3. את הלימודים בחדר ניהל "המלמד" בשיטות מסורתיות שהתפתחו בחלוף השנים, ורובן התבססו על שינון פרקי מקרא ותפילה. לעיתים שולבו גם נושאי חול, אך במידה פחותה.
בסוף המאה ה-18 פרץ ויכוח קשה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. רעיונות עידן הנאורות ממערב אירופה של תחילת המאה חלחלו לעולם היהודי, ויותר ויותר יהודים, בעיקר מגרמניה, קראו לזנוח את החינוך היהודי המסורתי ולשלב עוד ועוד תכנים מחוכמת המערב. מקצת המשכילים היהודים תקפו גם את שיטות הלימוד היהודיות שנתפסו פרימיטיביות ודכאניות, וקראו לרפורמה פדגוגית בחינוך היהודי כולו. בעקבות זאת, הוקמו בגרמניה ובאוסטריה "חדרים מתוקנים", ובהם עודכנו שיטות וחומרי הלימוד, ואף החלו ללמוד בגרמנית – שפת המקום.
אחד מהמשכילים שיצאו בחריפות רבה נגד החינוך היהודי המסורתי היה אהרון וולפסון-האלה. הוא נולד באמצע המאה ה-18 לאב רופא, מקצוע נדיר ליהודי באותם הימים. משפחתו הייתה אחת ממשפחות המשכילים הראשונות בגרמניה, ואביו העריץ את משה מנדלסון, מאבותיה המפורסמים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית.
בראשיתם של בתי הספר היהודיים המתוקנים היתה שפת הלימוד גרמנית, וגם ספרי הלימוד נכתבו בשפה זו. אך המשכילים שאפו שתלמידיהם יידעו גם עברית, ולמטרה זו הוציא וולפסון לאור כבר בשנת 1790 (!) את מה שנחשבת למקראה העברית הראשונה, שנקראה בשם המוזר "אבטליון" (תוכלו לקרוא את כולה כאן). מהי מקראה? במילה זו נשתמש לתיאור ספרים שאיגדו טקסטים שונים למטרות לימוד. המקראות הראשונות, כמו זו המדוברת כאן, כללו סיפורים מהתנ"ך, משלים, פתגמים וסיפורי מוסר. מדוע נבחר השם המיוחד? אבטליון היה אחד מחכמי תקופת בית שני, ומשמעות שמו (שמקורו בארמית) היא על פי הפרשנות המקובלת "אב-קטנים". אכן שם הולם לספר לימוד לילדים רכים.
בטור שפרסם וולפסון בכתב העת של תנועת ההשכלה, "המאסף", סיפר על תוכניתו לכתוב את הספר, ופירט את הסיבות שהניעו אותו לכתבו: "מאז אשר נתן ה' אלוהים בליבי להורות נערי וילידי ישראל, וללמדם ספר ולשון עברי, שמתי עיני ולבי כל הימים על דבר חינוך הילדים בעניין הלימוד… כי ראיתי כי לא טוב הדבר אשר המה עושים בחינוך ילדיהם בלימוד". וולפסון כתב כיצד "מיום אשר יכול הילד לבטא בשפתיים תיבות ומילות הסידור", הוא מוכנס לחדר "ללמוד אצל המורה תורת משה איש האלוהים מראשיתה ועד תכליתה". וולפסון מדגיש כי התורה היא ספר שדורש לימוד של שנים ארוכות כדי לרדת לפשרו: "ואם כן אפוא אמרו נא איך יכול הילד אשר לא ידע מימיו מילה אחת בלשון עברי הזאת, איך יכול הילד הזה ללמוד מיד ספר הקודש הזה?". לאחר מכן הסביר וולפסון אילו חלקים יכלול הספר, הבטיח שיודפס על נייר יפה מאוד ובמחיר הוגן, והתחייב: "לבי נכון ובטוח אם יתחילו המלמדים ללמוד עם ילידיהם בספר הזה כשנה אחת, כי אז יצליחו במאוד ללמדם אחר זה ספר תורת משה בלי עמל ויגיעה".
מה כללה המקראה הזו? וולפסון, כמרבית המשכילים הראשונים, לא שלל לימודי מקרא – ואף להפך, אולם סבור היה שיש ללמדם בשיטות מודרניות יותר. הוא סבר שאין טעם ללמד את סיפורי התנ"ך ככתבם וכלשונם משום שלימוד כזה יעייף את הן המורים הן את התלמידים. לכן, חלק גדול מהמקראה מורכב מסיפורי תנ"ך נבחרים המעובדים לעברית פשוטה – מתקופת האבות ועד משפט שלמה. וולפסון פתח בסיפור הבריאה, אבל אפילו בחר להשמיט את הפסוק המפורסם "בראשית ברא ה' את השמים והארץ".
חלקים אחרים במקראה כוללים ידע בסיסי בעברית, כדוגמת שמות החיות וקולותיהן, שמות החודשים העבריים, שמות רוחות השמיים ומידע בסיסי בעברית על הטבע.
לאחר מכן מופיעים מעין דרשות מוסר לנערים הצעירים, כדוגמת "כבד את אביך ואת אמך" (ומובן שגם את המורה ש"מלמד אותך דרכי חוכמה ותבונה"). גם משלים מפורסמים מחיבוריו של איזופוס מופיעים בקובץ, ובהם מוסרי השכל מודגשים.
וולפסון ידע ששפת אימם של רוב התלמידים שאליהם יועד הספר הייתה גרמנית או יידיש, ובסוף המקראה הוסיף מילון שפירש מילים רבות שהופיעו בקובץ. כל הסיפורים כולם מעובדים בשפה מקראית שאותה העדיף וולפסון, והכניס מעט מילים בלבד מהתלמוד. בתחתית העמודים הוסיף את צורת היחיד של מילים המופיעות בטקסט ברבים, להקלת הלימוד על הקוראים.
למקראות העבריות הראשונות נודעה חשיבות נוספת בסיפור תחייתה של העברית בהיותה לשון מדוברת. ספרי הלימוד הראשונים האלו היו לפעמים חומר הקריאה העברי היחיד הזמין לילדים היהודים באירופה. כך, טען חוקר הספרות אוריאל אופק, במקראות הראשוניות הללו טמונים שורשיה של ספרות הילדים העברית.
