"את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך; את תהיי השירה היותר נהדרה ששרו אותה פעם אחת בעולם, ששרו אותה בהדרת קדש וצחות, בנקיות הנפש"
כשלא תרו בעיניים מצומצמות את הים החשוך בחיפוש אחר סימן חיים מספינת המודיעין הבריטית, אפשר שהיו אותן העיניים נפגשות לשנייה, ואולי אפילו שתיים, פעם בכל עשר או עשרים דקות של שיטוט מאומץ. התרחשות ספונטנית וקצובה זאת הספיקה ללוי שניאורסון, ליובא בפי שותפתו, שרה, כדי להתאהב עמוקות.
למענה הוא התחיל בכתיבת פנקס חדש, מחברת-כיס שאותה מילא בשירי אהבה, בהרהורי אהבה, בשם האהובה (שרה), במבט שבעיניה, וכל זאת מבלי לשכוח את גוון עורה, חיתוך דיבורה, גזרת גופה, או תכונותיה הרבות והמשתנות.
אם ידעה על כך משהו, ספק אם הפריע לה הדבר. היא, שרה, הייתה עסוקה יותר בניסיונות יצירת הקשר של אחיה, ד"ר אהרון אהרונסון. זמן להתאהבויות לא היה לה. את הקלפים על השולחן צריך לשים, בחוץ משתוללת מלחמה אדירה, מלחמת עולם, ובלי הבריטים עלול היישוב העברי להיעקר בכוח, והפעם מי יודע לכמה מאות ואלפי שנים.
וחוץ מזה, יש לה כבר אהוב, במקרה גם החבר הכי טוב של ליובא ההוזה לצידה, אבשלום שמו, אותו אבשלום ששכנע את ליובא להצטרף למרד החשאי בעות'מאנים, אותו אבשלום שהיה הראשון ליצור קשר עם הבריטים, שלהם, אחרי ומעל הכל, מחכים עתה ליובא ושרה כמעט מדי לילה ביחד, בחוף שליד התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית.
אבל ליובא כותב. גם לפני ששמע על מותו של אבשלום פיינברג, החבר הכי טוב שלו, האהוב של שרה, וגם אחרי ששמע, חודשים אחרי שאירע, הוא ממשיך לכתוב. משנודע לו על המוות הנורא מפיו של אהרון אהרונסון, להט הכתיבה לשרה (ולא רק הוא) מתגבר. זה לא בלתי שגרתי אצלו – לכתוב הוא כותב תמיד, על הכל, מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא ממלא מחברת אחר מחברת בשורות צפופות מהרהורים פילוסופיים, עמוסות בתיעוד מפורט של חיי המחתרת, בכל שיחה שאי פעם קיים עם כל אדם שהוא, וגם בשירה שנופלת מהשירה שכתבו המשוררים שהוא מצהיר שקרא בכמה וכמה מחברות ופנקסים.
שרה וליובא לא יעבירו את כל המלחמה בעתלית. הם יצאו לגיחה משותפת וקצרה לקהיר. שם יתוודה ליובא על רגשותיו לשרה, שם תדחה אותו בתואנה שברא אותה מחדש בדמיונו כדמות מיתולוגית שאין לה כל קשר עם דמותה האמיתית. גם זאת תיעד בפנקס האהבה שלו, אהבה שהתגלתה עתה באופן סופי ומוחלט כנכזבת.
דרכי השניים ייפרדו לזמן מה לאחר מכן. ליובא יחזור לעתלית רק לגיחות קצרות, בעיקר בתפקידו כקצין מודיעין על ספינת הריגול הבריטית מנגם (Managem). על סיפונה ימציא ליובא את השם ניל"י, שבו תיוודע החבורה לימים. הוא יפגוש בחורות עבריות אחרות במסעותיו, וגם עליהן יכתוב בפנקס. אבל לפחות עד תום המלחמה יהיה ליבו שמור לשרה, שחזרה עתה לעתלית, לפקח על פעילות הריגול מהארץ.
מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש ליובא הקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי. בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.
בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות וירתה בעצמה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. גם על המוות הזה ישמע ליובא חודשים לאחר שאירע, גם עליו לא יתגבר עד מותו שלו, בשנת 1975, בגבולות המדינה העברית שסייע להקים.
"יש עולם גדול בתוך נפשך, יש יופי כזה, יש שכלול שאין את יודעת בעצמך – אנוכי אבוא ואגלה לך את זה. כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי"
כתבות נוספות
סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה
כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה
"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום
"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג
