את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון

לוי שניאורסון, חבר ניל"י, חיבר שירי אהבה לשרה אהרנסון אך ליבה היה שייך לאחר

"את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך; את תהיי השירה היותר נהדרה ששרו אותה פעם אחת בעולם, ששרו אותה בהדרת קדש וצחות, בנקיות הנפש"

 

כשלא תרו בעיניים מצומצמות את הים החשוך בחיפוש אחר סימן חיים מספינת המודיעין הבריטית, אפשר שהיו אותן העיניים נפגשות לשנייה, ואולי אפילו שתיים, פעם בכל עשר או עשרים דקות של שיטוט מאומץ. התרחשות ספונטנית וקצובה זאת הספיקה ללוי שניאורסון, ליובא בפי שותפתו, שרה, כדי להתאהב עמוקות.

למענה הוא התחיל בכתיבת פנקס חדש, מחברת-כיס שאותה מילא בשירי אהבה, בהרהורי אהבה, בשם האהובה (שרה), במבט שבעיניה, וכל זאת מבלי לשכוח את גוון עורה, חיתוך דיבורה, גזרת גופה, או תכונותיה הרבות והמשתנות.

 

"קראתי שרה". הפנקס של לוי (ליובא) שניאורסון שמור עם ארכיונו האישי בספרייה הלאומית

 

אם ידעה על כך משהו, ספק אם הפריע לה הדבר. היא, שרה, הייתה עסוקה יותר בניסיונות יצירת הקשר של אחיה, ד"ר אהרון אהרונסון. זמן להתאהבויות לא היה לה. את הקלפים על השולחן צריך לשים, בחוץ משתוללת מלחמה אדירה, מלחמת עולם, ובלי הבריטים עלול היישוב העברי להיעקר בכוח, והפעם מי יודע לכמה מאות ואלפי שנים.

וחוץ מזה, יש לה כבר אהוב, במקרה גם החבר הכי טוב של ליובא ההוזה לצידה, אבשלום שמו, אותו אבשלום ששכנע את ליובא להצטרף למרד החשאי בעות'מאנים, אותו אבשלום שהיה הראשון ליצור קשר עם הבריטים, שלהם, אחרי ומעל הכל, מחכים עתה ליובא ושרה כמעט מדי לילה ביחד, בחוף שליד התחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית.

 

אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון
אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון

 

אבל ליובא כותב. גם לפני ששמע על מותו של אבשלום פיינברג, החבר הכי טוב שלו, האהוב של שרה, וגם אחרי ששמע, חודשים אחרי שאירע, הוא ממשיך לכתוב. משנודע לו על המוות הנורא מפיו של אהרון אהרונסון, להט הכתיבה לשרה (ולא רק הוא) מתגבר. זה לא בלתי שגרתי אצלו  לכתוב הוא כותב תמיד, על הכל, מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא ממלא מחברת אחר מחברת בשורות צפופות מהרהורים פילוסופיים, עמוסות בתיעוד מפורט של חיי המחתרת, בכל שיחה שאי פעם קיים עם כל אדם שהוא, וגם בשירה שנופלת מהשירה שכתבו המשוררים שהוא מצהיר שקרא בכמה וכמה מחברות ופנקסים.

 

"את תכללי בתוכך את כל היופי שיש בך". מתוך מחברת שירי האהבה

 

שרה וליובא לא יעבירו את כל המלחמה בעתלית. הם יצאו לגיחה משותפת וקצרה לקהיר. שם יתוודה ליובא על רגשותיו לשרה, שם תדחה אותו בתואנה שברא אותה מחדש בדמיונו כדמות מיתולוגית שאין לה כל קשר עם דמותה האמיתית. גם זאת תיעד בפנקס האהבה שלו, אהבה שהתגלתה עתה באופן סופי ומוחלט כנכזבת.

 

"כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי". מתוך מחברת שירי האהבה

 

דרכי השניים ייפרדו לזמן מה לאחר מכן. ליובא יחזור לעתלית רק לגיחות קצרות, בעיקר בתפקידו כקצין מודיעין על ספינת הריגול הבריטית מנגם (Managem). על סיפונה ימציא ליובא את השם ניל"י, שבו תיוודע החבורה לימים. הוא יפגוש בחורות עבריות אחרות במסעותיו, וגם עליהן יכתוב בפנקס. אבל לפחות עד תום המלחמה יהיה ליבו שמור לשרה, שחזרה עתה לעתלית, לפקח על פעילות הריגול מהארץ.

 

שרה אהרונסון ולוי שניאורסון בקהיר

מרגע זה ועד גילויה של רשת הריגול בספטמבר 1917 בעקבות לכידתו ועינויו של אחד מחבריה, נעמן בלקינד, שימש ליובא הקצין המקשר בין החברים בעתלית ובין הבריטים. את מרבית שירותו העביר על הספינה, או בבסיסים שונים במצרים – מפענח ומתרגם את הדיווחים שסיפקו החברים בעתלית. גם לאחר לכידת בלקינד סירבו היושבים בעתלית להימלט בספינת המודיעין. תחילה האמינו כי יצליחו לשחרר את השבוי. בנוסף, חששו שעזיבתם תמיט אסון על היישוב העברי.

בתחילת אוקטובר 1917, כיתר הצבא העות'מאני את זיכרון יעקב ועצר רבים מאנשי ניל"י. גם שרה אהרנסון הייתה בין העצורים. היא עונתה קשות וירתה בעצמה. שלושה ימים היא גססה עד שנפחה את נשמתה. גם על המוות הזה ישמע ליובא חודשים לאחר שאירע, גם עליו לא יתגבר עד מותו שלו, בשנת 1975, בגבולות המדינה העברית שסייע להקים.

"יש עולם גדול בתוך נפשך, יש יופי כזה, יש שכלול שאין את יודעת בעצמך – אנוכי אבוא ואגלה לך את זה. כבר גיליתיך, כבר יצרתיך, את סמל האמונה שלי, את האלילה של בית-המקדש שלי"

כתבות נוספות

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

"הלב נקרע לקרעים": שרה אהרנסון מבשרת על מות אבשלום

"אלף נשיקות לך, אהובתי" – מכתב האהבה המרגש של אבשלום פיינברג

 




גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

"ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים... ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?"

לוּ נִמְצָא בָּעוֹלָם אוֹת הוֹקָרָה וְכָבוֹד,
זֵר אֱמוּנִים, אַהֲבָה,
אַחַת, רַק אַחַת הָרְאוּיָה לוֹ:
רַק אִמְּכֶם הַטּוֹבָה!
רַחַשׁ-תּוֹדה בְּלִבְּכֶם נָא יִשְׁכֹּן,
וּתְפִלָּה בְּפִיכֶם תִּתְנַגֵּן,
שִׁמְעוּ-נָא הַיָּפָה בְּמִלּוֹת הָעוֹלָם:
אֵם!

(חנה סנש, "אמא", 1933)

 

 

כשעלתה חנה סנש ארצה בשנת 1939, הקפידה לכתוב לפחות שני מכתבים בשבוע, רובם לאמה. מכתביה, כמו גם אחדים משיריה, מספרים על הקשר הקרוב והמיוחד עם האם.

כאשר הגיעה האם קטרינה סנש לארץ ישראל לאחר מות בתה, היא הביאה עמה את המכתבים והיומנים של חנה. כמה מהפריטים היקרים ללבה מסרה לספרייה הלאומית.

קטרינה סנש נפטרה ב-1992 בגיל 96. כל חייה ביקשה למלא את צוואתה של חנה, ולספר עליה.

 

קטרינה, חנה וגיורא סנש

 

לכבוד קטרינה סנש, נהלל, 28 בפברואר 1940

אמי היקרה,

עד שמכתבי יגיע לשם יהיה כמעט פורים. לגיורקה אני שולחת סימנייה קטנה. גם אותך הייתי רוצה לשמח לרגל פורים, הייתי רוצה להכין לך משהו, לשלוח לך משהו. משהו שיהיה אות לכך שאין אנחנו רחוקות אחת מהשנייה.

מרחק. היום כבר אי אפשר להשתמש במילים הישנות. עם הזמנים החדשים גם הן זכו למשמעות חדשה. היום, כשעולמות מפרידים בינינו, כשאהבתם האין סופית של אנשים מופרדת בגשרים פרושים על אוקיאנוסים, יש להיזהר ממילים כמו "מרחק". ייתכן שהמרחק בקילומטרים עצום, והגבולות שבדרך מהווים מכשולים שלא ניתן לעבור. אך אם אני מסתכלת במראה ורואה את שערי הפרוע – הרי אני ממש חשה עלי את מבטך החודר. כשאני עורכת היכרות עם מישהו חדש אני שוברת את ראשי: מה אמא'לה הייתה אומרת. מה אמא הייתה אומרת כשאני עושה איזה מעשה טוב, אני יודעת שאת היית מאשרת, ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים. אני מרגישה כמה שהחוט הזה שבינינו, החוט הבלתי נראה, החזק והגמיש, החוט אכן מקשר בינינו. ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?

מה אשלח לך לפורים? רק את השורות האלה. וגם בקשה לוהטת מהשמיים שיגיעו במהרה הזמנים שבהם לא נזדקק עוד למילים, למכתבים, כי אז יהיה ברור מאליו ואך טבעי ששלושתנו קרובים, קרובים זה לזה.

באהבה אין סופית נשיקות
אני

נ.ב.
היום החבר'ה של אילונקה באו לבקר אותי. נחמד מצידם? לא, סיפרתי להם שקראתי לך, שהזמנתי אותך לבקר. הם הסכימו איתי. עד כמה שאדם המביע דעה מבחוץ מסוגל לשפוט. על עצמי אספר רק את העיקר, הכול בסדר.

בינתיים הגיעו שני מכתבים ממך. מה-15 שבו את כותבת על סופת השלג. אלינו לא הגיע דבר מהקור ההוא אבל לך אמאל'ה, אני מתארת לי איזו שמחה גדולה הייתה. דרך המכתב הקודם שהגיע, אני רואה עד כמה המחשבות שלנו נפגשות למרות המרחק.

תרגמה מהונגרית ענת גרשון (אגי גלר)

 

המכתב של חנה סנש לאמה, מתנת קטרינה סנש אם המחברת, שמור באוסף אברהם שבדרון, בספרייה הלאומית

*

14.12.1940

אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.

מה אכתוב?  – יש כל-כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל-כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה.  לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות.  ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…

 

חנה סנש ואחיה גיורא, צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

 

יוֹם וְיוֹמַיִם, שָׁבוּעַ, שְׁבוּעַיִם,
שָׁנָה וְשָׁנִים – לְחַכּוֹת.
לְמִכְתָּב, לְשׁוּרָה, לְאוֹת.

בְּלֵילוֹת לְאֵין-סוֹף
לֶאֱגֹר, לֶאֱסֹף
תְּמוּנוֹת-בַּלָּהוֹת.

לְהַסְתִּיר בְּיַמִּים
אֲיֻמִּים שֶׁל דָּמִים
דִּמְעָה. –

מַה נּוּכַל לְהָשִׁיב?

רַק מַבָּט, רַק הַנִּיב:
אִמָּא!

("לאמהות בגולה", 18.5.1942, שדות ים)

 

חנה סנש ואמה קטרינה
חנה סנש ואמה קטרינה. צילום: העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה

 

*

8.1.1943, קיסריה

היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.

אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכול – גוף ונפש יחד – או כלום.

*

לכבוד קטרינה סנש, בארי, איטליה, 13 במרס 1944

אמי היקרה,

בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי.

מיליון חיבוקים,

אני

 

חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים
חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים. צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

*

כאשר כתבה חנה סנש את הפתק הזה, היא כבר ידעה שהוא לא יגיע לאמה בחייה.

דקות ספורות לפני שהוצאה להורג כתבה סנש מכתב פרידה קצר לאמה קטרינה. את הפתק הזה מצאה אמה בכיס בגדה של בתה רק אחרי מותה:

לכבוד קטרינה סנש, בודפשט, 7 בנובמבר 1944

אמי היקרה והאהובה,
אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך:
מיליוני תודות.
סלחי לי אם אפשר.
את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים.
באהבה אין קץ,
בתך

*

 

שני המכתבים האחרונים מתוך "את לבדך תביני" מכתבי חנה סנש, הקיבוץ המאוחד 2014

השירים מתוך "חנה סנש: ללא שפה", הקיבוץ המאוחד תשל"ח

הציטוטים מהיומן מתוך "פרקי יומן, חנה סנש", הקיבוץ המאוחד, 1994.

 

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

גבורתה של גיזי פליישמן

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

ספר הילדים שכתבה רחל המשוררת על ערש דווי

רחל המשוררת הייתה חשוכת ילדים, אך כתבה להם ספר שירים שנשכח, התגלה מחדש - ואז נשכח שוב

רחל עם אחייניתה שרה

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – זֶה שִֹירֵךְ
כֹּה צָלוּל וָרָךְ.

"טְרִי – לִי… טְרִי – לִי" – גַּם אֲנִי 
אֲזַמֵּר אִתָּךְ.

טְרִי – לִי… טְרִי – לִי!

(השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ", שירי ילדים, החרוזים: רחל)

 

רחל בלובשטיין

 

ראובן גולדברג, יבואן צעצועים, ייבא מגרמניה אוסף איורי חיות צבעוניים של צייר הנופים וילהלם שכט (1940-1872). הוא מסר את הציורים המודפסים לכורך, שיכרוך אותם לספרון ילדים. אבל משהו היה חסר: מילים. רואה החשבון שלו, שמעון סבוראי, המליץ לו לפנות אל אישה שידע שכותבת שירים.

השנה הייתה 1930. האישה שהתה בדירתה בתל אביב. בודדה, חולה בשחפת וימיה כלים. רק מבקרים מעטים הגיעו אליה לדירה, וכשבאו היא ישבה או שכבה במרחק מהם, לבל ידבקו במחלתה. באחד הימים, כשהיא במיטתה, התדפקו על דלתה גולדברג וסבוראי, שסיפרו לה מה מבוקשם – שירי ילדים על חיות. היא הופתעה. שירי ילדים אף פעם לא כתבה קודם, וגם לא התכוונה לכתוב, אבל כסף הייתה צריכה וגם עניין למלא בו את ימיה, והיא הסכימה לנסות.

על 14 השירים קיבלה את השכר ששילמו לה ב"דבר" – עשרים גרוש לכל שורת שיר. כך נולד הקובץ הראשון של שירי ילדים עבריים שנכתב בידי משוררת – המשוררת רחל בלובשטיין.

רחל, שלמדה את העברית שלה מילדי הגן, לא התכוונה כלל לכתוב ספר שירים לילדים, אבל המצוקה החומרית והנפשית שהייתה נתונה בה, וההזדמנות שהגיעה בזכות גולדברג, הביאו אותה לכתוב בימיי חולייה את הספר הזה. היא ישבה בבית וחלמה על החוץ, כמהה לילדים שידעה שלא יהיו לה, ומילאה את הדף בחרוזים היפים והמלבבים האלה. פחות משנה אחרי שכתבה אותם, מתה ממחלתה.

 

 

גולדברג כרך 500 עותקים בלבד של הספרון "בבית ובחוץ", והוא נמכר בתור חוברת בחנויות כלי כתיבה וצעצועים. גולדברג לא היה בטוח שהספר יעניין את הקהל, אולם המהדורה הראשונה נחטפה, וכמוה עוד כמה מהדורות ספורות שהוציא. אף שקיימות עדויות הגורסות כי רחל לא הייתה מרוצה לגמרי מהטקסטים ולא ראתה בספר יצירה מקורית משמעותית שלה, היא ביקשה מגולדברג עותקים וחילקה אותם לחברים, לעיתים בליווי הקדשה.

 

ההקדשה לרחלה סבוראי, בת דודתה של רינה שץ מעין חרוד. רינה שץ גדלה על הספר ואהבה אותו ודאגה כעבור שנים להביא אותו שוב לדפוס

 

שמה של רחל אומנם הופיע בספר, אך לא שם המו"ל ובית הדפוס – לימים הסביר גולדברג שלא ראה בו ספר של ממש אלא "צעצוע חינוכי" – והשירים הילדיים לא הזכירו את סגנון הכתיבה של המשוררת.

 

"תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

בשנות השבעים הגיע עותק של הספר למירה מאיר מספרית הפועלים, שהופתעה לגלותו וביקשה מאוריאל אופק לברר על אודותיו. אופק חיטט, חפר, קרא וחזר עם תשובה שלילית – רחל מעולם לא כתבה ספר שירי ילדים. אולם כשראה את ההקדשה בכתב ידה המוכר וחתימתה הבין שגילה אוצר גנוז.

נוסח מוקדם לשיר החתלתולים, מופיע בטיוטות של רחל לספר

 

מתוך הספר המקורי של "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

שיר הכבשים, מתוך "בבית ובחוץ שירי ילדים"

 

לאחר חקירה ממושכת, פנייה לנשיא זלמן שז"ר שהיה ידיד ואהוב של רחל והכיר היטב את יצירתה, ואיתור המו"ל גולדברג שהתגורר בשכנות לאופק, הצליח אופק לחבר את כל הקצוות ולגלות את סיפורו של הספר. בשנת 1974 יצא לאור הספר מחדש, הפעם כספר של ממש, עם איורים חדשים של שמואל כץ (מפני שהעותק היחיד שהיה להוצאה, העותק של רינה שץ, היה פגום ואי אפשר היה להעתיק את הציורים מתוכו). "ספר זה יהיה בצאתו ללא ספק, בבחינת סנסציה קטנה, גילוי של הפתעה לכל חובבי השירה העברית, ושירת רחל בפרט", כתב אופק באחרית הדבר של המהדורה המחודשת. "תארו לעצמכם: קובץ של שירי רחל לילדים, ואנחנו לא ידענו!"

 

כריכת הספר "בבית ובחוץ שירי ילדים", ספרית פועלים, 1974

 

כאן המקום לספר שאף אני לא ידעתי הרבה שנים על קובץ שירי רחל לילדים. לא גדלתי על הספר ולא שמעתי על אודותיו עד שקראתי עליו בספרו של איתמר לוי "מיומנו של מאתר ספרים" (חנות הספרים של איתמר, 2000). אחרי זה הזמנתי את הספר וקראתי את אחרית הדבר המקיפה והמרגשת שכתב אוריאל אופק ובה סיפר את הסיפור מאחורי "בבית ובחוץ". גם פרופסור יעל דר כתבה על הספר (ב"עוד סיפור אחד ודי, מדריך מפה לספרי ילדים", מפה, 2002) ובהארץ, ב-2011. בחיפוש בעיתונות יהודית היסטורית, מצאתי בעיתוני 1974 כתבות על "בבית ובחוץ" מאת שולמית לפיד ומאת שלמה שבא. נדהמתי איך אפשר לשכוח ו"לאבד" ספר כזה, של רחל המשוררת, ואז למצוא אותו שוב ואז לאבד אותו מחדש. הדור שלי והדורות שאחרי לא מכירים את "בבית ובחוץ" וגם לא את הסיפור על אודותיו. ב-2001 נדפס הספר שוב בהוצאת "תמוז", לפי צילום של אחד העותקים ששרדו מהמהדורה הראשונה ועם אחרית דבר של מוקי צור, אבל כיום אין למצוא בחנויות עותקים של אף אחת ממהדורות הספר. ומי יודע – אני חושבת ומקווה, אולי אם נזכיר את הספר שוב, הוא יודפס מחדש?

שיר הציפורים, השיר הפותח את הקובץ "בבית ובחוץ שירי ילדים"

המו"ל גולדברג סיפר: "רחל אהבה מאוד את 'בבית ובחוץ'. שוב ושוב ביקשה ממני כי אביא לה עוד כמה ספרים, כדי לחלק אותם בין הילדים שאהבה כל-כך. מילאתי את בקשתה בחפץ-לב, וכשאמרתי לה פעם – 'לו ידעת, רחל, כמה שמחים כל הילדים וההורים לספר הזה, וכמה יפה הוא התקבל על-ידי כולם' – הרגשתי כי המילים הללו מעניקות לה אושר רב".

 

רחל שוכבת בחדרה בתל אביב ב-1929 ולצדה אחייניתה, שרה מילשטיין. צילום: אוסף משפחתי, באדיבות אורי מילשטיין.

 

 

הדמעות של דבורה עומר

"יהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ", "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה", "תתייעצי עם אביך, שידריך אותך" ועוד מילים קשות במכתב הדחייה שקיבלה הסופרת דבורה עומר מהמו"ל הראשון שאליו שלחה את ספרה הראשון "דפי תמר"

כשהייתה דבורה עומר בשנות העשרים לחייה, אז עוד קראו לה דבורה מוסנזון, היא עבדה כמורה צעירה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים, אותו קיבוץ שהיא עצמה הייתה הילדה הראשונה שלו. עבודתה היומיומית בבית הספר הייתה ההשראה לכתיבת סדרת הספרים האהובה "דפי תמר" .

"הכול התחיל במקרה. היייתי מורה בקיבוץ, כי אספת חברים החליטה על כך. הייתה לי כיתה נהדרת, כיתה ו'. באתי לבית הספר יחפה, במכנסים קצרים ותלמידי קראו לי דבורה'לה. כיוון שאני אוהבת לכתוב, ביקשתי מהם לכתוב חיבור על החופש הגדול. הם כתבו בסגנון טלגרפי: קמתי בבוקר, אכלתי, שחיתי.

סיפרתי להם שמצאתי יומן של נערה אלמונית בשם תמר וקראתי להם פרק מיומנה, כדוגמה לכתיבה טובה יותר. הם נהנו וביקשו ממני לקרוא פרקים נוספים. מאז, מדי יום שישי כתבתי ואחר כך קראתי להם פרק אחד. כך נולד הרעיון של 'דפי תמר'."

(דבורה עומר בראיון לעשי בילסקי, "את")

היומן של תמר היה מבוסס על יומנה של הילדה דבורה מוסנזון בכיתה ו'. השם תמר הוא שם שדבורה המציאה לעצמה בתור ילדה כי לא אהבה את שמה (היא נקראה דבורה על שם סבתה שנפטרה בזמן ייבוש הביצות בגיל 28).

הילדה דבורה עומר, ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית

בעידודם של התלמידים ושל אביה, הסופר והעורך משה מוסנזון, העזה דבורה לשלוח את ביכורי פרי עטה לעיתון "דבר לילדים", שם הם התפרסמו תחת השם "דפי תמר".

מדור "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ספטמבר 1959 (תשרי תש"ך)

אוריאל אופק שהיה אז סגן העורך של "דבר לילדים" הוא שקיבל את דפי היומן מעומר והפך אותם למדור ואחרי כן הציע לעומר להפוך את המדור לספר ולהגישו להוצאה לאור.

עומר שלחה את כתב היד להוצאת מ. ניומן וציפתה לטוב. אחרי המתנה ארוכה היא קיבלה לבסוף את המכתב הבא:

 

 

19.8.58

לכבוד

מרת דבורה מוסנזון, ברכת שלום. 

גמרתי לקרוא את ספרך. בראשית דברי ברצוני לציין, שיש כמה רשימות נאות, אבל, זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד, מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. 

ועכשיו אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת ואגיד לך, שיהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ. דרך כלל, קשה לכתוב בצורת יומן ושיעניין קהל רב. ועליך להודות, שאם אני ניגש להוציא את הספר, עלי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים, אם יהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, "אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה, אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט…" כלומר קליאנטית אחת פחות.

 

חוץ מהערותיו על "ניתוח פלאסטי להקובץ" ועל "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" הוסיף המו"ל ניומן שורה של הערות על קטעים מתוך הספר וביקורת על כך ש"יש רושם שזה נכתב מהראש ולא מתוך מגע ממשי". את מכתבו בחר לסיים במילים פוצעות אלה:

בקצרה, תתייעצי עם אביך, שידריך אותך כיצד להכין את הניתוח ואחרי כך, ברצון אעיין מחדש בספרך.

תשובת המו"ל הבוטה גרמה לעומר להחליט להשמיד את כתב היד ולהפסיק לכתוב. לעד.

דמעותיה של דבורה נשרו על המכתב והותירו כתם שניכר גם כיום. לכן מכונה המכתב, השמור בארכיון דבורה עומר שבספרייה הלאומית, "מכתב הדמעה".

 

"מכתב הדמעה", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאת המכתב

 

למרות מפח הנפש הקשיבה עומר למילות העידוד של בן זוגה שמואל: "שמואל אישי, האופטימי תמיד טען כי זו דעה אחת והציע שאפנה להוצאה אחרת. שמעתי בקולו".

המו"ל הבא שאליו פנתה כדי להוציא את "דפי תמר" היה יהודה אורלינסקי. הוא קרא להוצאה לאור שלו "עמיחי" על שם בנו שנפל במלחמת השחרור. לעומר יש סיפור מיוחד על ערב צאת "דפי תמר" לאור:

"ליד בית 'דבר' מצאתי את הוצאת עמיחי. הלכתי אל בעל ההוצאה, ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר, שאינו יודע אם אני כישרון גדול, אבל יש בי משהו. מאחר שהפסדתי את האוטובוס האחרון לקיבוץ משמר-השרון, שם עבדתי כמורה, הוא הציע לי טרמפ. האיש לקח אותי לחוף הים, נסע עם המכונית קרוב למים והודיע לי שזהו רגע חגיגי מאוד, כי לא כל יום זוכה בחורה צעירה להוציא ספר."

(מתוך ראיון של דבורה עומר למגאזין גלובס, אפריל 1994)

"דפי תמר" מאת דבורה מוסנזון-עומר. הוצאת "עמיחי", 1959

 

ארבעת ספרי "דפי תמר" ראו אור בין השנים 1962-1959 ונעשו כולם לרבי-מכר, והשאר היסטוריה או כמו שדבורה עומר עצמה סיכמה זאת: "הסדרה 'דפי תמר' ממשיכה לראות אור זה עשרות שנים. הוצאת הספרים שדאגה פן תפסיד את ההשקעה בספרי כבר מזמן איננה. ואני המשכתי לכתוב."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000)

את מכתב הדחייה מהמו"ל הראשון תלתה עומר על הקיר בחדר העבודה שלה, לצד בשורת הפרס הספרותי הראשון שלה, פרס יציב שהוענק לה בשנת 1959 על "דפי תמר" ב"דבר לילדים":

"שופטי הפרס ע"ש יציב ז"ל החליטו פה אחד להעניק את הפרס לדבורה מוסינזון חברת הקבוץ מעוז, על הסידרה של 'דפי תמר', בשל ערכם החינוכי וצורתם הנאה והמעוררת מחשבה מעמיקה ואהבה לעם ולאדם בלב הקורא הצעיר. 'דפי תמר' אינם ספרות במובנה הצרוף, ואין הם מתימרים להיות ספרות כזאת. זהו יומנה של ילדה בת 11-10, בעלת לב נבון, והוא משקף הלך מחשבותיה, הרהוריה וחלומותיה. היומן זורה אור על המאורעות הקטנים, האפורים לכאורה, אשר הם המעצבים בסופו של דבר את אופייו של אדם, תוך בנייה יומיומית, לבנה אחר לבנה… בכך חשיבותה של היצירה הזו. כי הקורא ב'דפי תמר' לומד לחשוב ולהחשיב את הקרוב, לומד לראות את הסובב אותו, להקדיש לו תשומת לב ולהבינו."

(מתוך נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים")

 

נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאה

עד כמה שנראה הדבר מוזר, בחלוף השנים "מכתב הדמעה" נעשה עבור עומר מקור לעידוד ולנחמה.

עומר מספרת:

"ברגעי ייאוש וחוסר ביטחון הפוקדים אותי לפעמים, נהגתי להביט אל הקיר עליו מוסגר ונתלה אותו מכתב והזכרתי לעצמי שלהתייאש תמיד יש זמן, ומוטב קודם לנסות להתמודד.

הדף ההוא עם כתם הדמעה שהזלתי עליו דהה במשך השנים. אני מקווה שהוא יעודד גם כותבים אחרים מתוסכלים לפעמים – יעודד אותם להמשיך למרות תגובה בוטה של מו"ל, התעלמות או ביקורת לא מחמיאה. אני מאמינה שיש עוד כמוני, שבשבילם לכתוב זה כמעט כמו לנשום."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000).

 

לעוד סיפורים מאחורי הסיפורים והשירים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"