לוּ נִמְצָא בָּעוֹלָם אוֹת הוֹקָרָה וְכָבוֹד,
זֵר אֱמוּנִים, אַהֲבָה,
אַחַת, רַק אַחַת הָרְאוּיָה לוֹ:
רַק אִמְּכֶם הַטּוֹבָה!
רַחַשׁ-תּוֹדה בְּלִבְּכֶם נָא יִשְׁכֹּן,
וּתְפִלָּה בְּפִיכֶם תִּתְנַגֵּן,
שִׁמְעוּ-נָא הַיָּפָה בְּמִלּוֹת הָעוֹלָם:
אֵם!
(חנה סנש, "אמא", 1933)
כשעלתה חנה סנש ארצה בשנת 1939, הקפידה לכתוב לפחות שני מכתבים בשבוע, רובם לאמה. מכתביה, כמו גם אחדים משיריה, מספרים על הקשר הקרוב והמיוחד עם האם.
כאשר הגיעה האם קטרינה סנש לארץ ישראל לאחר מות בתה, היא הביאה עמה את המכתבים והיומנים של חנה. כמה מהפריטים היקרים ללבה מסרה לספרייה הלאומית.
קטרינה סנש נפטרה ב-1992 בגיל 96. כל חייה ביקשה למלא את צוואתה של חנה, ולספר עליה.
לכבוד קטרינה סנש, נהלל, 28 בפברואר 1940
אמי היקרה,
עד שמכתבי יגיע לשם יהיה כמעט פורים. לגיורקה אני שולחת סימנייה קטנה. גם אותך הייתי רוצה לשמח לרגל פורים, הייתי רוצה להכין לך משהו, לשלוח לך משהו. משהו שיהיה אות לכך שאין אנחנו רחוקות אחת מהשנייה.
מרחק. היום כבר אי אפשר להשתמש במילים הישנות. עם הזמנים החדשים גם הן זכו למשמעות חדשה. היום, כשעולמות מפרידים בינינו, כשאהבתם האין סופית של אנשים מופרדת בגשרים פרושים על אוקיאנוסים, יש להיזהר ממילים כמו "מרחק". ייתכן שהמרחק בקילומטרים עצום, והגבולות שבדרך מהווים מכשולים שלא ניתן לעבור. אך אם אני מסתכלת במראה ורואה את שערי הפרוע – הרי אני ממש חשה עלי את מבטך החודר. כשאני עורכת היכרות עם מישהו חדש אני שוברת את ראשי: מה אמא'לה הייתה אומרת. מה אמא הייתה אומרת כשאני עושה איזה מעשה טוב, אני יודעת שאת היית מאשרת, ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים. אני מרגישה כמה שהחוט הזה שבינינו, החוט הבלתי נראה, החזק והגמיש, החוט אכן מקשר בינינו. ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?
מה אשלח לך לפורים? רק את השורות האלה. וגם בקשה לוהטת מהשמיים שיגיעו במהרה הזמנים שבהם לא נזדקק עוד למילים, למכתבים, כי אז יהיה ברור מאליו ואך טבעי ששלושתנו קרובים, קרובים זה לזה.
באהבה אין סופית נשיקות
אני
נ.ב.
היום החבר'ה של אילונקה באו לבקר אותי. נחמד מצידם? לא, סיפרתי להם שקראתי לך, שהזמנתי אותך לבקר. הם הסכימו איתי. עד כמה שאדם המביע דעה מבחוץ מסוגל לשפוט. על עצמי אספר רק את העיקר, הכול בסדר.
בינתיים הגיעו שני מכתבים ממך. מה-15 שבו את כותבת על סופת השלג. אלינו לא הגיע דבר מהקור ההוא אבל לך אמאל'ה, אני מתארת לי איזו שמחה גדולה הייתה. דרך המכתב הקודם שהגיע, אני רואה עד כמה המחשבות שלנו נפגשות למרות המרחק.
תרגמה מהונגרית ענת גרשון (אגי גלר)
*
14.12.1940
אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.
מה אכתוב? – יש כל-כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל-כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה. לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות. ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…
יוֹם וְיוֹמַיִם, שָׁבוּעַ, שְׁבוּעַיִם,
שָׁנָה וְשָׁנִים – לְחַכּוֹת.
לְמִכְתָּב, לְשׁוּרָה, לְאוֹת.
בְּלֵילוֹת לְאֵין-סוֹף
לֶאֱגֹר, לֶאֱסֹף
תְּמוּנוֹת-בַּלָּהוֹת.
לְהַסְתִּיר בְּיַמִּים
אֲיֻמִּים שֶׁל דָּמִים
דִּמְעָה. –
מַה נּוּכַל לְהָשִׁיב?
רַק מַבָּט, רַק הַנִּיב:
אִמָּא!
("לאמהות בגולה", 18.5.1942, שדות ים)
*
8.1.1943, קיסריה
היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.
אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכול – גוף ונפש יחד – או כלום.
*
לכבוד קטרינה סנש, בארי, איטליה, 13 במרס 1944
אמי היקרה,
בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי.
מיליון חיבוקים,
אני
*
כאשר כתבה חנה סנש את הפתק הזה, היא כבר ידעה שהוא לא יגיע לאמה בחייה.
דקות ספורות לפני שהוצאה להורג כתבה סנש מכתב פרידה קצר לאמה קטרינה. את הפתק הזה מצאה אמה בכיס בגדה של בתה רק אחרי מותה:
לכבוד קטרינה סנש, בודפשט, 7 בנובמבר 1944
אמי היקרה והאהובה,
אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך:
מיליוני תודות.
סלחי לי אם אפשר.
את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים.
באהבה אין קץ,
בתך
*
שני המכתבים האחרונים מתוך "את לבדך תביני" מכתבי חנה סנש, הקיבוץ המאוחד 2014
השירים מתוך "חנה סנש: ללא שפה", הקיבוץ המאוחד תשל"ח
הציטוטים מהיומן מתוך "פרקי יומן, חנה סנש", הקיבוץ המאוחד, 1994.