גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה: חנה סנש כותבת לאמא

"ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים... ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?"

לוּ נִמְצָא בָּעוֹלָם אוֹת הוֹקָרָה וְכָבוֹד,
זֵר אֱמוּנִים, אַהֲבָה,
אַחַת, רַק אַחַת הָרְאוּיָה לוֹ:
רַק אִמְּכֶם הַטּוֹבָה!
רַחַשׁ-תּוֹדה בְּלִבְּכֶם נָא יִשְׁכֹּן,
וּתְפִלָּה בְּפִיכֶם תִּתְנַגֵּן,
שִׁמְעוּ-נָא הַיָּפָה בְּמִלּוֹת הָעוֹלָם:
אֵם!

(חנה סנש, "אמא", 1933)

 

 

כשעלתה חנה סנש ארצה בשנת 1939, הקפידה לכתוב לפחות שני מכתבים בשבוע, רובם לאמה. מכתביה, כמו גם אחדים משיריה, מספרים על הקשר הקרוב והמיוחד עם האם.

כאשר הגיעה האם קטרינה סנש לארץ ישראל לאחר מות בתה, היא הביאה עמה את המכתבים והיומנים של חנה. כמה מהפריטים היקרים ללבה מסרה לספרייה הלאומית.

קטרינה סנש נפטרה ב-1992 בגיל 96. כל חייה ביקשה למלא את צוואתה של חנה, ולספר עליה.

 

קטרינה, חנה וגיורא סנש

 

לכבוד קטרינה סנש, נהלל, 28 בפברואר 1940

אמי היקרה,

עד שמכתבי יגיע לשם יהיה כמעט פורים. לגיורקה אני שולחת סימנייה קטנה. גם אותך הייתי רוצה לשמח לרגל פורים, הייתי רוצה להכין לך משהו, לשלוח לך משהו. משהו שיהיה אות לכך שאין אנחנו רחוקות אחת מהשנייה.

מרחק. היום כבר אי אפשר להשתמש במילים הישנות. עם הזמנים החדשים גם הן זכו למשמעות חדשה. היום, כשעולמות מפרידים בינינו, כשאהבתם האין סופית של אנשים מופרדת בגשרים פרושים על אוקיאנוסים, יש להיזהר ממילים כמו "מרחק". ייתכן שהמרחק בקילומטרים עצום, והגבולות שבדרך מהווים מכשולים שלא ניתן לעבור. אך אם אני מסתכלת במראה ורואה את שערי הפרוע – הרי אני ממש חשה עלי את מבטך החודר. כשאני עורכת היכרות עם מישהו חדש אני שוברת את ראשי: מה אמא'לה הייתה אומרת. מה אמא הייתה אומרת כשאני עושה איזה מעשה טוב, אני יודעת שאת היית מאשרת, ואני מרגישה שהמחשבות שלנו נפגשות אי שם באמצע הדרך. אולי מעל הים. אני מרגישה כמה שהחוט הזה שבינינו, החוט הבלתי נראה, החזק והגמיש, החוט אכן מקשר בינינו. ואני מרגישה כמה מיותר לכתוב לך על הכול, הרי את כל אלה את יודעת ממילא. האם אפשר לומר שאנחנו רחוקות?

מה אשלח לך לפורים? רק את השורות האלה. וגם בקשה לוהטת מהשמיים שיגיעו במהרה הזמנים שבהם לא נזדקק עוד למילים, למכתבים, כי אז יהיה ברור מאליו ואך טבעי ששלושתנו קרובים, קרובים זה לזה.

באהבה אין סופית נשיקות
אני

נ.ב.
היום החבר'ה של אילונקה באו לבקר אותי. נחמד מצידם? לא, סיפרתי להם שקראתי לך, שהזמנתי אותך לבקר. הם הסכימו איתי. עד כמה שאדם המביע דעה מבחוץ מסוגל לשפוט. על עצמי אספר רק את העיקר, הכול בסדר.

בינתיים הגיעו שני מכתבים ממך. מה-15 שבו את כותבת על סופת השלג. אלינו לא הגיע דבר מהקור ההוא אבל לך אמאל'ה, אני מתארת לי איזו שמחה גדולה הייתה. דרך המכתב הקודם שהגיע, אני רואה עד כמה המחשבות שלנו נפגשות למרות המרחק.

תרגמה מהונגרית ענת גרשון (אגי גלר)

 

המכתב של חנה סנש לאמה, מתנת קטרינה סנש אם המחברת, שמור באוסף אברהם שבדרון, בספרייה הלאומית

*

14.12.1940

אני מרגישה שלא אוכל לחיות ללא כתיבה. ולו רק לעצמי, ליומן. ואולי יותר מזה. מחשבה שאינה מתגבשת על הנייר, כאילו לא נוצרה. רק ברגע שביטאתיה בכתב, אני תופסת אותה במלואה.

מה אכתוב?  – יש כל-כך הרבה. הייתי רוצה להציב פסל לאמא, אמא שמילדותי עד היום, אמא שהניחה לשנינו, לי ולאחי, להפליג לעולם, לחפש את דרכינו שלנו וּויתרה על זכותה לעכב אותנו בצעדינו. אין זאת דמותה של אמא שלי בלבד. כל האמהות היהודיות בדורנו, או רבות מהן, שותפות לגורל זה, אבל נדמה לי, שאין רבות שגבורתן כל-כך עמוקה, ענווה, שקטה, ולכן גדולה.  לו הייתי באמת בעלת כישרון גדול, הייתי אולי מבטאת את כל זה בשיר של ארבע שורות.  ואם לא, אז גם אלף דפים לא יספיקו לתת את דמותה…

 

חנה סנש ואחיה גיורא, צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

 

יוֹם וְיוֹמַיִם, שָׁבוּעַ, שְׁבוּעַיִם,
שָׁנָה וְשָׁנִים – לְחַכּוֹת.
לְמִכְתָּב, לְשׁוּרָה, לְאוֹת.

בְּלֵילוֹת לְאֵין-סוֹף
לֶאֱגֹר, לֶאֱסֹף
תְּמוּנוֹת-בַּלָּהוֹת.

לְהַסְתִּיר בְּיַמִּים
אֲיֻמִּים שֶׁל דָּמִים
דִּמְעָה. –

מַה נּוּכַל לְהָשִׁיב?

רַק מַבָּט, רַק הַנִּיב:
אִמָּא!

("לאמהות בגולה", 18.5.1942, שדות ים)

 

חנה סנש ואמה קטרינה
חנה סנש ואמה קטרינה. צילום: העמותה להנצחת חנה סנש ומורשתה

 

*

8.1.1943, קיסריה

היה זה שבוע שזיעזע אותי. קם בי איזה רעיון פתאומי שאני צריכה לנסוע להונגריה, להיות שם בימים האלה, לתת יד לאירגון עליית נוער ולהביא גם את אמא, ובמידה שידעתי את האבסורד שברעיון זה, הנה הוא נראה לי בכל-זאת לאפשרי והכרחי וחשבתי לקום ולעשות. ובסיכום, יצא דבר אחר. התעוררות להעלאת אמא ומאמץ לשם זה. שלושה ימים הייתי בתל-אביב ובירושלים לשם סידור העניין. הסיכויים חלשים כרגע, אבל מי יודע? – ביקרתי את מרים לפני כמה ימים. כל-כך שמחנו להיפגש. היא באמת החברה שלי. יש לה חבר. היה לי מוזר לשמוע ממנה. הבחור הראשון אצלה. יש לי רושם שהיא הכריחה את עצמה מכל מיני שיקולים מוצדקים. כששאלתי אותה, ענתה בפשטות גמורה: "כן, אבל כמובן אין זה מחייב לא אותו ולא אותי." אני מבינה ומצדיקה אותה – אבל לא מסוגלת לזה.

אינני יכולה לתת את עצמי בחלקים. או את הכול – גוף ונפש יחד – או כלום.

*

לכבוד קטרינה סנש, בארי, איטליה, 13 במרס 1944

אמי היקרה,

בעוד כמה ימים אהיה כה קרובה אלייך – וכה רחוקה. סלחי לי, נסי להבין אותי.

מיליון חיבוקים,

אני

 

חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים
חנה סנש משקיפה על הים בקיבוצה, שדות ים. צילום: בית חנה סנש – מרכז ההנצחה בקיבוץ שדות ים

*

כאשר כתבה חנה סנש את הפתק הזה, היא כבר ידעה שהוא לא יגיע לאמה בחייה.

דקות ספורות לפני שהוצאה להורג כתבה סנש מכתב פרידה קצר לאמה קטרינה. את הפתק הזה מצאה אמה בכיס בגדה של בתה רק אחרי מותה:

לכבוד קטרינה סנש, בודפשט, 7 בנובמבר 1944

אמי היקרה והאהובה,
אין לי מילים, רק זאת אוכל להגיד לך:
מיליוני תודות.
סלחי לי אם אפשר.
את לבדך תביני מדוע אין צורך במילים.
באהבה אין קץ,
בתך

*

 

שני המכתבים האחרונים מתוך "את לבדך תביני" מכתבי חנה סנש, הקיבוץ המאוחד 2014

השירים מתוך "חנה סנש: ללא שפה", הקיבוץ המאוחד תשל"ח

הציטוטים מהיומן מתוך "פרקי יומן, חנה סנש", הקיבוץ המאוחד, 1994.

 

 

כתבות נוספות

המכתב האחרון של חנה סנש

גבורתה של גיזי פליישמן

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

האמן היהודי שחזה בציוריו את זוועות הנאצים

הדמעות של דבורה עומר

"יהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ", "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה", "תתייעצי עם אביך, שידריך אותך" ועוד מילים קשות במכתב הדחייה שקיבלה הסופרת דבורה עומר מהמו"ל הראשון שאליו שלחה את ספרה הראשון "דפי תמר"

כשהייתה דבורה עומר בשנות העשרים לחייה, אז עוד קראו לה דבורה מוסנזון, היא עבדה כמורה צעירה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים, אותו קיבוץ שהיא עצמה הייתה הילדה הראשונה שלו. עבודתה היומיומית בבית הספר הייתה ההשראה לכתיבת סדרת הספרים האהובה "דפי תמר" .

"הכול התחיל במקרה. היייתי מורה בקיבוץ, כי אספת חברים החליטה על כך. הייתה לי כיתה נהדרת, כיתה ו'. באתי לבית הספר יחפה, במכנסים קצרים ותלמידי קראו לי דבורה'לה. כיוון שאני אוהבת לכתוב, ביקשתי מהם לכתוב חיבור על החופש הגדול. הם כתבו בסגנון טלגרפי: קמתי בבוקר, אכלתי, שחיתי.

סיפרתי להם שמצאתי יומן של נערה אלמונית בשם תמר וקראתי להם פרק מיומנה, כדוגמה לכתיבה טובה יותר. הם נהנו וביקשו ממני לקרוא פרקים נוספים. מאז, מדי יום שישי כתבתי ואחר כך קראתי להם פרק אחד. כך נולד הרעיון של 'דפי תמר'."

(דבורה עומר בראיון לעשי בילסקי, "את")

היומן של תמר היה מבוסס על יומנה של הילדה דבורה מוסנזון בכיתה ו'. השם תמר הוא שם שדבורה המציאה לעצמה בתור ילדה כי לא אהבה את שמה (היא נקראה דבורה על שם סבתה שנפטרה בזמן ייבוש הביצות בגיל 28).

הילדה דבורה עומר, ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית

בעידודם של התלמידים ושל אביה, הסופר והעורך משה מוסנזון, העזה דבורה לשלוח את ביכורי פרי עטה לעיתון "דבר לילדים", שם הם התפרסמו תחת השם "דפי תמר".

מדור "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ספטמבר 1959 (תשרי תש"ך)

אוריאל אופק שהיה אז סגן העורך של "דבר לילדים" הוא שקיבל את דפי היומן מעומר והפך אותם למדור ואחרי כן הציע לעומר להפוך את המדור לספר ולהגישו להוצאה לאור.

עומר שלחה את כתב היד להוצאת מ. ניומן וציפתה לטוב. אחרי המתנה ארוכה היא קיבלה לבסוף את המכתב הבא:

 

 

19.8.58

לכבוד

מרת דבורה מוסנזון, ברכת שלום. 

גמרתי לקרוא את ספרך. בראשית דברי ברצוני לציין, שיש כמה רשימות נאות, אבל, זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד, מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. 

ועכשיו אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת ואגיד לך, שיהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ. דרך כלל, קשה לכתוב בצורת יומן ושיעניין קהל רב. ועליך להודות, שאם אני ניגש להוציא את הספר, עלי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים, אם יהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, "אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה, אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט…" כלומר קליאנטית אחת פחות.

 

חוץ מהערותיו על "ניתוח פלאסטי להקובץ" ועל "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" הוסיף המו"ל ניומן שורה של הערות על קטעים מתוך הספר וביקורת על כך ש"יש רושם שזה נכתב מהראש ולא מתוך מגע ממשי". את מכתבו בחר לסיים במילים פוצעות אלה:

בקצרה, תתייעצי עם אביך, שידריך אותך כיצד להכין את הניתוח ואחרי כך, ברצון אעיין מחדש בספרך.

תשובת המו"ל הבוטה גרמה לעומר להחליט להשמיד את כתב היד ולהפסיק לכתוב. לעד.

דמעותיה של דבורה נשרו על המכתב והותירו כתם שניכר גם כיום. לכן מכונה המכתב, השמור בארכיון דבורה עומר שבספרייה הלאומית, "מכתב הדמעה".

 

"מכתב הדמעה", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאת המכתב

 

למרות מפח הנפש הקשיבה עומר למילות העידוד של בן זוגה שמואל: "שמואל אישי, האופטימי תמיד טען כי זו דעה אחת והציע שאפנה להוצאה אחרת. שמעתי בקולו".

המו"ל הבא שאליו פנתה כדי להוציא את "דפי תמר" היה יהודה אורלינסקי. הוא קרא להוצאה לאור שלו "עמיחי" על שם בנו שנפל במלחמת השחרור. לעומר יש סיפור מיוחד על ערב צאת "דפי תמר" לאור:

"ליד בית 'דבר' מצאתי את הוצאת עמיחי. הלכתי אל בעל ההוצאה, ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר, שאינו יודע אם אני כישרון גדול, אבל יש בי משהו. מאחר שהפסדתי את האוטובוס האחרון לקיבוץ משמר-השרון, שם עבדתי כמורה, הוא הציע לי טרמפ. האיש לקח אותי לחוף הים, נסע עם המכונית קרוב למים והודיע לי שזהו רגע חגיגי מאוד, כי לא כל יום זוכה בחורה צעירה להוציא ספר."

(מתוך ראיון של דבורה עומר למגאזין גלובס, אפריל 1994)

"דפי תמר" מאת דבורה מוסנזון-עומר. הוצאת "עמיחי", 1959

 

ארבעת ספרי "דפי תמר" ראו אור בין השנים 1962-1959 ונעשו כולם לרבי-מכר, והשאר היסטוריה או כמו שדבורה עומר עצמה סיכמה זאת: "הסדרה 'דפי תמר' ממשיכה לראות אור זה עשרות שנים. הוצאת הספרים שדאגה פן תפסיד את ההשקעה בספרי כבר מזמן איננה. ואני המשכתי לכתוב."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000)

את מכתב הדחייה מהמו"ל הראשון תלתה עומר על הקיר בחדר העבודה שלה, לצד בשורת הפרס הספרותי הראשון שלה, פרס יציב שהוענק לה בשנת 1959 על "דפי תמר" ב"דבר לילדים":

"שופטי הפרס ע"ש יציב ז"ל החליטו פה אחד להעניק את הפרס לדבורה מוסינזון חברת הקבוץ מעוז, על הסידרה של 'דפי תמר', בשל ערכם החינוכי וצורתם הנאה והמעוררת מחשבה מעמיקה ואהבה לעם ולאדם בלב הקורא הצעיר. 'דפי תמר' אינם ספרות במובנה הצרוף, ואין הם מתימרים להיות ספרות כזאת. זהו יומנה של ילדה בת 11-10, בעלת לב נבון, והוא משקף הלך מחשבותיה, הרהוריה וחלומותיה. היומן זורה אור על המאורעות הקטנים, האפורים לכאורה, אשר הם המעצבים בסופו של דבר את אופייו של אדם, תוך בנייה יומיומית, לבנה אחר לבנה… בכך חשיבותה של היצירה הזו. כי הקורא ב'דפי תמר' לומד לחשוב ולהחשיב את הקרוב, לומד לראות את הסובב אותו, להקדיש לו תשומת לב ולהבינו."

(מתוך נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים")

 

נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאה

עד כמה שנראה הדבר מוזר, בחלוף השנים "מכתב הדמעה" נעשה עבור עומר מקור לעידוד ולנחמה.

עומר מספרת:

"ברגעי ייאוש וחוסר ביטחון הפוקדים אותי לפעמים, נהגתי להביט אל הקיר עליו מוסגר ונתלה אותו מכתב והזכרתי לעצמי שלהתייאש תמיד יש זמן, ומוטב קודם לנסות להתמודד.

הדף ההוא עם כתם הדמעה שהזלתי עליו דהה במשך השנים. אני מקווה שהוא יעודד גם כותבים אחרים מתוסכלים לפעמים – יעודד אותם להמשיך למרות תגובה בוטה של מו"ל, התעלמות או ביקורת לא מחמיאה. אני מאמינה שיש עוד כמוני, שבשבילם לכתוב זה כמעט כמו לנשום."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000).

 

לעוד סיפורים מאחורי הסיפורים והשירים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

 

עצוב למות באמצע התמוז: נעמי שמר מנבאת את מותה

מה עושים כאשר שמחת יום ההולדת מתערבבת עם יום אבל? ולמה עצוב כל כך למות באמצע התמוז? הסיפור מאחורי הקינה הנבואית של נעמי שמר

נעמי שמר. צילום: גל יחיעם, אוסף דן הדני, 1987

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דִּגְלֵי הַקַּיִץ נִשָּׂאִים אֶל עַל,
עַל רֹאשׁ הַתֹּרֶן תּוֹר הוֹמֶה וְלֹא יֶחְדַּל.
כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז
דַּוְקָא כְּשֶׁהָאֲפַרְסְקִים בְּשֶׁפַע,
וְכָל הַפְּרִי דַּוְקָא צוֹחֵק בַּסַּל.
וְעַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל.

עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז,
עַכְשָׁו בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז נָמוּת
אֶל בֻּסְתְּנֵי הַפְּרִי שֶׁהִתְיַתְּמוּ.
הֵידָד אַחַר הֵידָד, נָפֹל יִפֹּל
ועַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ, וְעַל הַכֹּל…


עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז

(נעמי שמר, "אמצע התמוז")

 

נעמי שמר נולדה בי"ז בתמוז תר"ץ (13 ביולי 1930) ונפטרה בז' בתמוז תשע"ד (26 ביוני 2004). נעמי שמר, כשאר בני דורה, חיה לפי לוח השנה העברי וחגגה ימי הולדת לפי הלוח העברי גם כן. הלוח העברי היה חשוב ומשמעותי לנעמי ובני דורה, ועל כן דאגה להנציח אותו ולהנכיח אותו בחיינו בשיר הילדים "שנים עשר ירחים" ("בתשרי נתן הדקל…") שבזכותו מכירים רוב ילדי ישראל את שמות החודשים העבריים והסדר שלהם.

חברתה של נעמי שמר, זאבה (אחימאיר) זבידוב, מספרת שנעמי תמיד הוטרדה מהעובדה שהיא נולדה בי"ז בתמוז – יום האבל על הבקעת חומת ירושלים בימי המצור הרומאי – וביקשה להבין את פשר הניגודים שהצטרפו יחד ביום אחד: שמחתה האישית ואבל לאומי.

"במאמציה האינטואיטיביים והאינטלקטואליים לפתור את חידת צירופם של הניגודים המקוטבים הללו", סיפרה זאבה, "מצאה נעמי שמר את סימני הדרך לשירת חייה: הניגודים המשולבים זה בזה ורודפים זה אחר זה היו לגילוי ולכיסוי בלשון שירתה ולחניה".

זאבה מוסיפה כי כאשר ביקשה שמר להבין את פשר הולדתה בחודש התמוז, התוודעה לשירו של טשרניחובסקי "מות התמוז" והוקסמה מיופיו. היא הזדהתה עם קריאת המשורר לבנות ציון לבכות את מות התמוז, וכן הזדהתה עם קריאת התגר בשירו של טשרניחובסקי על נבואת יחזקאל, ששלל את קינת הנשים על מות התמוז.

 

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, לַתַּמּוּז,
לַתַּמּוּז הַבָּהִיר, לַתַּמּוּז כִּי מֵת!

צְאֶינָה וּבְכֶינָה,
בְּנוֹת צִיּוֹן, וּרְאִיתֶן
אֶת צַעַר הָעוֹלָם הַשָּׁרוּי בְּלֹא נֵס,
אֶת צַעַר הָעוֹלָם, לִקּוּיֵי נִשְׁמָתוֹ:
הַתַּמּוּז הַבָּהִיר, הַתַּמּוּז הֵן מֵת." 

("מות התמוז" כל שירי טשרניחובסקי 1937, עמר רמד)

 

שמר התוודעה גם לשיר ההלל לתמוז שתרגם טשרניחובסקי "הלל לתמוז הקם לתחייה". התמוז היה אל הנעורים יפה התואר, אל השמש והפריחה, בעלה הצעיר של עשתורת, היורד בכל שנה לשאול בעונת הקיץ ועימו מתה כל התולדה בחרבוני הקיץ. התמוז חוזר ושב לתחייה עם פריחת האביב.

 

כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל

בשיר "אמצע התמוז" שכתבה נעמי שמר בשנת 1979 עומד העצב של המוות אל מול הצחוק של הפרי והמית הדגלים בראש התורן.

את השיר "אמצע התמוז" כתבה נעמי שמר בעבור נורית גלרון. בשיר ניבאה שמר את מותה שלה כמעט "באמצע התמוז" בז' בתמוז תשס"ד, 26.6.2004. בראיון רדיו משנת 1991 מתארת שמר כיצד נולד השיר:

"…הייתי צריכה לעבור איזה ניתוח, וניתוחים היו לי הרבה בחיים כל מיני, ותמיד אני חושבת שאני אמות בניתוח ואני לא אקום מהנרקוזה כי אני פחדנית, את יודעת… הניתוח היה באמצע התמוז שהוא כמו שאמרנו לפני כמה שעות גם יום הולדתי. אז כתבתי, זה היה אז בשביל נורית גלרון, היא בקשה אותי שיר, וכתבתי בשבילה "עצוב למות באמצע התמוז" והשענתי את זה על פסוק מקסים מירמיהו, פסוק מאוד תמוה, מאוד לא מובן 'כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל'. יש על זה המון פירושים אבל גם בלי פירושים הוא עושה את העבודה".

הפסוק שמתארת שמר לא מופיע בספר ירמיהו, אלא דווקא בישעיהו פרק ט"ז, פסוק ט':

"עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל."

שמר שילבה את הפסוק עם האפוס על תמוז, הדהוד קינתה של המשוררת רחל בשירה "חג" שהיה חרות בלבה והושר בילדותה במנגינתו של יהודה שרת, הטבע והמוזיקה.

נִיבִים דּוֹבְרִים אֵלַי:
זִרְעִינוּ בְּמַעֲנִית לֵבָב;
וְיוֹם יַגִּיעַ וְהָיִינוּ
לְשִׁבֳּלֵי זָהָב.

וְיֶלֶד רַךְ יָבוֹא אֵלַיִךְ
פִּרְחֵי דָגָן לָבֹר,
וְהֵלֶךְ דַּל בִּמְלִילוֹתַיִךְ
רַעֲבוֹנוֹ יִשְׁבֹּר.

חֲרֹשׁ, חוֹרֵש, וּזְרַע, זוֹרֵעַ,
בְּמַעֲנִית הַלֵּב,
וּבוֹאוּ, בּוֹאוּ, זָר וָרֵעַ,
לְחַג קָצִיר קָרֵב.

(רחל בלובשטיין, "חג")

 

רחל מדמה את מותה לחג הקציר: יום מותה יהיה ליום החג של אוהבי שיריה, אשר יקבלו את "שיבולי הזהב" ו"פרחי הדגן" של חגא-חגם."

נעמי שמר נולדה בכנרת בשנת מותה של רחל המשוררת ונאספה אל אבותיה – אל הוריה רבקה ומאיר ספיר, חברי קבוצת כנרת, ונקברה למרגלות החוף הנושק לכנרת.

 

קברה של נעמי שמר לצד הוריה בבית הקברות של כנרת

 

בקינה "אמצע התמוז" שכתבה לעצמה המבוססת על ניגודים בין עצב ושמחה הן במלות השיר הן במנגינה – העצב על מותה הקרב מלווה בחגיגת שמחה של הטבע שאיננה חדלה. המנגינה בנויה מחלק אחד (ללא פזמון) והחזרה על השורה הראשונה בכל בית יוצרת מעין פזמון "עָצוּב לָמוּת בְּאֶמְצַע הַתַּמּוּז".

אולם בטיוטה של השיר, תחילה חשבה לפתוח כל בית במלה אחרת:

הבית הראשון נפתח במשפט "קשה למות באמצע התמוז", הבית השני נפתח במשפט "עצוב למות באמצע התמוז" והבית השלישי נפתח ב"עכשיו מוטב למות או דוקא עכשיו כדאי למות". בסופו של דבר, לדעתי הכריעה המנגינה את הצורך בחזרה על אותו המשפט כדי ליצור מעין פזמון חוזר שבעצם לא קיים.

 

טיוטת השיר בכתב ידה של נעמי שמר. לחצו על התמונה לגודל מלא

 

בשיר קיים גם ציור צלילי – מוטיבים מוסיקליים שמתארים את הטקסט – המלה "מוות" היא במנגינה יורדת בעוד במלים "נישאים אל על" המנגינה עולה. ואז המנגינה יורדת שוב כאשר שמר מצטטת את הפסוק "ועל קיצך ועל קצירך". ושוב עולה ב"הידד" ושוב יורדת ב"נפל". וכך גם בבתים הבאים.

 

 

הפסוק מישעיהו ("עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל") מדבר על הכאב של השיבולים הנקצרות באלימות חרמשם של הקוצרים המעורב בתרועות השמחה, בשירת ההידד שלהם. או כמו שמפרש זאת אברהם זיגמן בספרו "מדרש נעמי" (הכולל 108 שירים של נעמי שמר שבהם אזכורים מהמקורות):

הקיץ הוא עונת קטיף התאנים ועונת הקציר בהן מרבים לשמוע קריאות הידד בשדות. הפסוק בישעיהו מתאר את חורבנה של מואב. במואב החרבה לא ישמעו קריאות הידד בקיץ ובקציר. באמצעות הפסוק אותו היא מצטטת פעמיים ובפעם השלישית משנה אותו ואומרת: "הידד אחר הידד נפול יפול ועל קיצך ועל קצירך ועל הכל" ומעצימה את תחושת המוות של אמצע התמוז.

בשיר מופיעים כל מקורות השראתה של נעמי שמר: הטבע של ארץ ישראל, עבודת השדה, התנ"ך, השירה העברית, הניחוחות, והצלילים של מקום הולדתה על שפת הכנרת, והמוזיקה האוניברסלית הקלאסית – הבחירה בסולם סי מינור – הסולם העצוב.

נעמי שמר והמשוררים בני דורה מאמינים שחייהם יימשכו ביצירתם ובאהבתם את הארץ, את פרחיה ואת נופיה. הם בטוחים בשירתם שתמשיך לחיות את חייהם עם חיי הטבע האהובים בארץ ישראל. ואכן השיר נכנס לקנון הישראלי.

 

לקריאה נוספת:

זאבה זבידוב, "לשיר זה כמו להיות", מתוך מגזין "האומה" גיליון 204

אברהם זיגמן, "מדרש נעמי", יד בן צבי, ירושלים 2009

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ

רחל המשוררת מתפללת ומחכה ל"יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

 

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

 

לפנינו שיר שנכתב בשנת תרפ"ח (1927/8), ראה אור שנה לאחר מכן בכתב העת "התקופה" כרך כ"ה, וזכה עד היום ליותר מ-15 לחנים שונים. כיאה לסגנון הכתיבה של האישה שחיברה אותו, מסרו נהיר ומילותיו ברורות.

כמעט את כל מילות השיר יבין הטף, שממנו סיפרה המשוררת כי למדה את העברית שלה. למרות זאת אין מדובר בשיר ילדותי או שיר שנכתב לילדים. היַלדוּת היחידה שנמצאת בו היא גם שזו שנעדרת ממנו, בהיותה מדומיינת, כמיהה ולא ממשות, "בֵּן לוּ הָיָה לִי!"

אלה מאתנו שמכירים את זהות המחברת אוחזים כבר בידינו חלק – ואולי את כל – פתרון התעלומה. לאלה מאתנו שלא, פגישה עם מילות השיר במנותק מהכותרת ומזהות המחברת מעלה מיד את השאלה: מדוע תחכה המשוררת ממורמרת "כְּרָחֵל הָאֵם" ל"יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"?

גרסה של השיר בכתב ידה של המשוררת (מתוך אוסף שירי רחל בארכיון מפלגת העבודה). כותרת השיר: אִמָּהִי. שימו לב לשינויי הנוסח, וביניהם – "טבוּל אוֹרָה" במקום "רְסִיס נְהָרָה"

בשיר הזה, כמו בשירים אחרים של רחל בלובשטיין, המוכרת לנו יותר כרחל המשוררת, סיפקה לה דמותה הטראגית של רחל אמנו מודל השראה וחיקוי.

בשיר אחר שלה, שיר בשם "רָחֵל", מספרת המשוררת על רחל בת לבן הארמי שהתגלגלה בה:

 

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

 

בשיר "זמר נוגה" מחכה רחל לאהובה הרחוק, "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ":

 

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

בשיר "עֲקָרָה" שלפנינו הרשתה לעצמה רחל המודרנית לסטות במעט מחכות/מחקות רחל התנ"כית. במקור קראה לשיר בשם "אִמָּהִי", אך כשפורסם לראשונה בדפוס שינתה המשוררת את שמו. שמו הסופי של השיר מרמז על המרחק שבין רחל לרחל.

רחל התנ"כית מתה במהלך לידת בנה השני בנימין. מותה הלא צפוי תפס את אשהּ יעקב בהפתעה כה גמורה, עד כי נאלץ לקבור אותה בדרך אפרתה, ולא במערת המכפלה. רחל המשוררת, לעומת זאת, הגוססת ממחלת השחפת במה שנדמה למכריה ולה כייסורים נצחיים, לא יכלה להביא בן לעולם כתוצאה מעקרותה.

רחל בשנת חייה האחרונה. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

גם שמו של הבן מרמז על המרחק בין האם הנצחית לבין מי שראתה את עצמה ראויה לתפקיד האם. לבנה המדומיין לא קראה יוסף ולא בנימין. במקום זאת העניקה לו שם בעל צלצול עברי-חלוצי. היא קראה לו אוּרִי, הנזכר בתנ"ך בתור אבי בצלאל בונה המשכן, שם נחשב לנדיר עד העת החדשה. בזכות השיר "עקרה" הפך השם אורי לאחד השמות המזוהים ביותר עם ההתיישבות החלוצית, ולאחד מהשמות הפופולריים במדינה בשנות החמישים והשישים.

בניגוד לרחל ולחנה שפקד אותן האל ואפשר להן ללדת בתום מרמור ותפילה, רחל המשוררת הלכה לעולמה בשנת 1931 והיא חשוכת ילדים. בן לא היה לה. אך האם תהיה זו טעות לקבוע שגם בהיעדרו הצליחה למצוא אותו, ושאולי, רק אולי, ואפילו "לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם" – אוּרִי שלה חי כאפשרות בתוך שיר?

השיר "עקרה" כפי שהתפרסם לראשונה, בכרך ה-25 של "התקופה", תרפ"ט 1929. השיר התפרסם בהבדלים קלים בפיסוק ובכתיב מהנוסח שהתקבל בהמשך

 

עוד על השיר "עקרה":

הביצוע המוכר ביותר של "עקרה" הוא הביצוע של אחינועם ניני, שגם הלחינה את השיר:

 

השם אורי, בהשראת השיר, הפך לאחד מהשמות הפופולריים ביותר במדינה בשנות החמישים והשישים. הוא זכה להכרה נוספת כשם כל-ישראלי בספרה של אסתר שטרייט-וורצל, הנושא את אותו השם.

עטיפת הספר "אוּרי" 1976, אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי. איור העטיפה: אריה מוסקוביץ

 

 

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הווידוי של אלכסנדר פן