כשהייתה דבורה עומר בשנות העשרים לחייה, אז עוד קראו לה דבורה מוסנזון, היא עבדה כמורה צעירה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים, אותו קיבוץ שהיא עצמה הייתה הילדה הראשונה שלו. עבודתה היומיומית בבית הספר הייתה ההשראה לכתיבת סדרת הספרים האהובה "דפי תמר" .

"הכול התחיל במקרה. היייתי מורה בקיבוץ, כי אספת חברים החליטה על כך. הייתה לי כיתה נהדרת, כיתה ו'. באתי לבית הספר יחפה, במכנסים קצרים ותלמידי קראו לי דבורה'לה. כיוון שאני אוהבת לכתוב, ביקשתי מהם לכתוב חיבור על החופש הגדול. הם כתבו בסגנון טלגרפי: קמתי בבוקר, אכלתי, שחיתי.

סיפרתי להם שמצאתי יומן של נערה אלמונית בשם תמר וקראתי להם פרק מיומנה, כדוגמה לכתיבה טובה יותר. הם נהנו וביקשו ממני לקרוא פרקים נוספים. מאז, מדי יום שישי כתבתי ואחר כך קראתי להם פרק אחד. כך נולד הרעיון של 'דפי תמר'."

(דבורה עומר בראיון לעשי בילסקי, "את")

היומן של תמר היה מבוסס על יומנה של הילדה דבורה מוסנזון בכיתה ו'. השם תמר הוא שם שדבורה המציאה לעצמה בתור ילדה כי לא אהבה את שמה (היא נקראה דבורה על שם סבתה שנפטרה בזמן ייבוש הביצות בגיל 28).

בעידודם של התלמידים ושל אביה, הסופר והעורך משה מוסנזון, העזה דבורה לשלוח את ביכורי פרי עטה לעיתון "דבר לילדים", שם הם התפרסמו תחת השם "דפי תמר".

אוריאל אופק שהיה אז סגן העורך של "דבר לילדים" הוא שקיבל את דפי היומן מעומר והפך אותם למדור ואחרי כן הציע לעומר להפוך את המדור לספר ולהגישו להוצאה לאור.

עומר שלחה את כתב היד להוצאת מ. ניומן וציפתה לטוב. אחרי המתנה ארוכה היא קיבלה לבסוף את המכתב הבא:

 

 

19.8.58

לכבוד

מרת דבורה מוסנזון, ברכת שלום. 

גמרתי לקרוא את ספרך. בראשית דברי ברצוני לציין, שיש כמה רשימות נאות, אבל, זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד, מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. 

ועכשיו אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת ואגיד לך, שיהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ. דרך כלל, קשה לכתוב בצורת יומן ושיעניין קהל רב. ועליך להודות, שאם אני ניגש להוציא את הספר, עלי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים, אם יהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, "אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה, אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט…" כלומר קליאנטית אחת פחות.

 

חוץ מהערותיו על "ניתוח פלאסטי להקובץ" ועל "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" הוסיף המו"ל ניומן שורה של הערות על קטעים מתוך הספר וביקורת על כך ש"יש רושם שזה נכתב מהראש ולא מתוך מגע ממשי". את מכתבו בחר לסיים במילים פוצעות אלה:

בקצרה, תתייעצי עם אביך, שידריך אותך כיצד להכין את הניתוח ואחרי כך, ברצון אעיין מחדש בספרך.

תשובת המו"ל הבוטה גרמה לעומר להחליט להשמיד את כתב היד ולהפסיק לכתוב. לעד.

דמעותיה של דבורה נשרו על המכתב והותירו כתם שניכר גם כיום. לכן מכונה המכתב, השמור בארכיון דבורה עומר שבספרייה הלאומית, "מכתב הדמעה".

 

 

למרות מפח הנפש הקשיבה עומר למילות העידוד של בן זוגה שמואל: "שמואל אישי, האופטימי תמיד טען כי זו דעה אחת והציע שאפנה להוצאה אחרת. שמעתי בקולו".

המו"ל הבא שאליו פנתה כדי להוציא את "דפי תמר" היה יהודה אורלינסקי. הוא קרא להוצאה לאור שלו "עמיחי" על שם בנו שנפל במלחמת השחרור. לעומר יש סיפור מיוחד על ערב צאת "דפי תמר" לאור:

"ליד בית 'דבר' מצאתי את הוצאת עמיחי. הלכתי אל בעל ההוצאה, ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר, שאינו יודע אם אני כישרון גדול, אבל יש בי משהו. מאחר שהפסדתי את האוטובוס האחרון לקיבוץ משמר-השרון, שם עבדתי כמורה, הוא הציע לי טרמפ. האיש לקח אותי לחוף הים, נסע עם המכונית קרוב למים והודיע לי שזהו רגע חגיגי מאוד, כי לא כל יום זוכה בחורה צעירה להוציא ספר."

(מתוך ראיון של דבורה עומר למגאזין גלובס, אפריל 1994)

 

ארבעת ספרי "דפי תמר" ראו אור בין השנים 1962-1959 ונעשו כולם לרבי-מכר, והשאר היסטוריה או כמו שדבורה עומר עצמה סיכמה זאת: "הסדרה 'דפי תמר' ממשיכה לראות אור זה עשרות שנים. הוצאת הספרים שדאגה פן תפסיד את ההשקעה בספרי כבר מזמן איננה. ואני המשכתי לכתוב."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000)

את מכתב הדחייה מהמו"ל הראשון תלתה עומר על הקיר בחדר העבודה שלה, לצד בשורת הפרס הספרותי הראשון שלה, פרס יציב שהוענק לה בשנת 1959 על "דפי תמר" ב"דבר לילדים":

"שופטי הפרס ע"ש יציב ז"ל החליטו פה אחד להעניק את הפרס לדבורה מוסינזון חברת הקבוץ מעוז, על הסידרה של 'דפי תמר', בשל ערכם החינוכי וצורתם הנאה והמעוררת מחשבה מעמיקה ואהבה לעם ולאדם בלב הקורא הצעיר. 'דפי תמר' אינם ספרות במובנה הצרוף, ואין הם מתימרים להיות ספרות כזאת. זהו יומנה של ילדה בת 11-10, בעלת לב נבון, והוא משקף הלך מחשבותיה, הרהוריה וחלומותיה. היומן זורה אור על המאורעות הקטנים, האפורים לכאורה, אשר הם המעצבים בסופו של דבר את אופייו של אדם, תוך בנייה יומיומית, לבנה אחר לבנה… בכך חשיבותה של היצירה הזו. כי הקורא ב'דפי תמר' לומד לחשוב ולהחשיב את הקרוב, לומד לראות את הסובב אותו, להקדיש לו תשומת לב ולהבינו."

(מתוך נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים")

 

עד כמה שנראה הדבר מוזר, בחלוף השנים "מכתב הדמעה" נעשה עבור עומר מקור לעידוד ולנחמה.

עומר מספרת:

"ברגעי ייאוש וחוסר ביטחון הפוקדים אותי לפעמים, נהגתי להביט אל הקיר עליו מוסגר ונתלה אותו מכתב והזכרתי לעצמי שלהתייאש תמיד יש זמן, ומוטב קודם לנסות להתמודד.

הדף ההוא עם כתם הדמעה שהזלתי עליו דהה במשך השנים. אני מקווה שהוא יעודד גם כותבים אחרים מתוסכלים לפעמים – יעודד אותם להמשיך למרות תגובה בוטה של מו"ל, התעלמות או ביקורת לא מחמיאה. אני מאמינה שיש עוד כמוני, שבשבילם לכתוב זה כמעט כמו לנשום."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000).

 

לעוד סיפורים מאחורי הסיפורים והשירים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

 

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

 

לפנינו שיר שנכתב בשנת תרפ"ח (1927/8), ראה אור שנה לאחר מכן בכתב העת "התקופה" כרך כ"ה, וזכה עד היום ליותר מ-15 לחנים שונים. כיאה לסגנון הכתיבה של האישה שחיברה אותו, מסרו נהיר ומילותיו ברורות.

כמעט את כל מילות השיר יבין הטף, שממנו סיפרה המשוררת כי למדה את העברית שלה. למרות זאת אין מדובר בשיר ילדותי או שיר שנכתב לילדים. היַלדוּת היחידה שנמצאת בו היא גם שזו שנעדרת ממנו, בהיותה מדומיינת, כמיהה ולא ממשות, "בֵּן לוּ הָיָה לִי!"

אלה מאתנו שמכירים את זהות המחברת אוחזים כבר בידינו חלק – ואולי את כל – פתרון התעלומה. לאלה מאתנו שלא, פגישה עם מילות השיר במנותק מהכותרת ומזהות המחברת מעלה מיד את השאלה: מדוע תחכה המשוררת ממורמרת "כְּרָחֵל הָאֵם" ל"יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"?

בשיר הזה, כמו בשירים אחרים של רחל בלובשטיין, המוכרת לנו יותר כרחל המשוררת, סיפקה לה דמותה הטראגית של רחל אמנו מודל השראה וחיקוי.

בשיר אחר שלה, שיר בשם "רָחֵל", מספרת המשוררת על רחל בת לבן הארמי שהתגלגלה בה:

 

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

 

בשיר "זמר נוגה" מחכה רחל לאהובה הרחוק, "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ":

 

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

בשיר "עֲקָרָה" שלפנינו הרשתה לעצמה רחל המודרנית לסטות במעט מחכות/מחקות רחל התנ"כית. במקור קראה לשיר בשם "אִמָּהִי", אך כשפורסם לראשונה בדפוס שינתה המשוררת את שמו. שמו הסופי של השיר מרמז על המרחק שבין רחל לרחל.

רחל התנ"כית מתה במהלך לידת בנה השני בנימין. מותה הלא צפוי תפס את אשהּ יעקב בהפתעה כה גמורה, עד כי נאלץ לקבור אותה בדרך אפרתה, ולא במערת המכפלה. רחל המשוררת, לעומת זאת, הגוססת ממחלת השחפת במה שנדמה למכריה ולה כייסורים נצחיים, לא יכלה להביא בן לעולם כתוצאה מעקרותה.

גם שמו של הבן מרמז על המרחק בין האם הנצחית לבין מי שראתה את עצמה ראויה לתפקיד האם. לבנה המדומיין לא קראה יוסף ולא בנימין. במקום זאת העניקה לו שם בעל צלצול עברי-חלוצי. היא קראה לו אוּרִי, הנזכר בתנ"ך בתור אבי בצלאל בונה המשכן, שם נחשב לנדיר עד העת החדשה. בזכות השיר "עקרה" הפך השם אורי לאחד השמות המזוהים ביותר עם ההתיישבות החלוצית, ולאחד מהשמות הפופולריים במדינה בשנות החמישים והשישים.

בניגוד לרחל ולחנה שפקד אותן האל ואפשר להן ללדת בתום מרמור ותפילה, רחל המשוררת הלכה לעולמה בשנת 1931 והיא חשוכת ילדים. בן לא היה לה. אך האם תהיה זו טעות לקבוע שגם בהיעדרו הצליחה למצוא אותו, ושאולי, רק אולי, ואפילו "לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם" – אוּרִי שלה חי כאפשרות בתוך שיר?

 

עוד על השיר "עקרה":

הביצוע המוכר ביותר של "עקרה" הוא הביצוע של אחינועם ניני, שגם הלחינה את השיר:

 

השם אורי, בהשראת השיר, הפך לאחד מהשמות הפופולריים ביותר במדינה בשנות החמישים והשישים. הוא זכה להכרה נוספת כשם כל-ישראלי בספרה של אסתר שטרייט-וורצל, הנושא את אותו השם.

 

 

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הווידוי של אלכסנדר פן