"הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר" על לאה גולדברג הציירת שלא הכרתם
"יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה דְבָרִים יָפִים:
פְּרָחִים וְחַיוֹת, אֲנָשִׁים וְנוֹפִים.
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַים פְּקוּחוֹת
רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְבָרִים נִפְלָאִים
לְפָחוֹת!"
באמצע שנות החמישים לחייה, המילים לא היו עוד החוף הבטוח של המשוררת והסופרת לאה גולדברג. אולי בגלל ביקורת שספגה על שירתה ואולי בגלל סיבות אחרות, המילים כבר לא הספיקו לה כדי לבטא את שירת חייה והיא פנתה לציור.
אני כותבת "פנתה", אבל בעצם הייתי צריכה לכתוב "חזרה". לאה גולדברג הייתה משוררת-ציירת לאורך כל חייה או אם תרצו, אמנית דו-תחומית. היא גילתה נטייה לציור בילדותה ובנעוריה, ואפילו למדה ציור וביקשה ללמוד באקדמיה לציור.
ברשימה ביומן הנעורים שלה היא כותבת: "לצייר אני אוהבת מאוד, על זה אני כבר כתבתי קודם לכן. בפנטסיה שלי אני לפעמים מתארת את עצמי גם ציירת. אבל די עם כל הפנטסיות, נעבור אל הריאליות."
חייה התגלגלו כך שאחרי פרסום שירה הראשון למבוגרים וכיוון שכבר התפרנסה מהוראה ומספרות, בחרה בספרות ולא בציור בתור מקצוע. ועדיין, היא לא פסקה לצייר ובתקופות מסוימות היה לה הציור לכלי הביטוי המרכזי.
מרבית הקוראים שורות אלה מכירים היטב את "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" של גולדברג (על פי מהרשק), אך לא כולם יודעים שאלו איורים מעשה ידיה של גולדברג. לכבוד הגרסה השלישית של היצירה שיצאה לאור בשנת 1968, הרחיבה גולדברג את היצירה ואף איירה אותה. אני מעזה לנחש שאלה הם איוריה המוכרים ביותר.
בתקופות שונות בחייה לאה גולדברג לא רק איירה אלא גם ציירה ללא הרף ובטכניקות שונות: רישומים, ציורים, אקוורלים וקולאז'ים.
בקטלוג התערוכה "איך מציירים שיר?" (הספרייה הלאומית, 2016) כתב אוצר התערוכה ד"ר גיל וייסבלאי: "לאה גולדברג העידה על עצמה כי הציור והכתיבה, שניהם נובעים מאותו 'מעיין חבוי ונסתר' אך יחד עם זאת, לא היה לדעתה מכנה משותף בין הציור לשירה. 'אלה שני דברים שונים בתכלית', אמרה עם פתיחת תערוכת ציוריה הראשונה ב-1966, 'אמנם שניהם פורצים באופן ספונטני לגמרי, אך אמצעי הביטוי השונים, רחוקים זה מזה.'"
הנה כמה מיצירותיה שאפשר לראות בהן שערים לחלקים שונים בתודעתה:
בספרו "האור בשולי הענן" (הקיבוץ המאוחד, פועלים, 2011) מביא החוקר גדעון טיקוצקי ציטוט של גולדברג מתוך ראיון שבו היא מתייחסת לנושא: "הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. להפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר שבו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדויק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה."
.
29.7.1966 רומא
"שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים."
(יומני לאה גולדברג)
הציירת והפסלת תמרה ריקמן, חברתה של לאה גולדברג ומי שגם לימדה אותה רישום מספרת בסרט בסדרת "העברים" –"לאה גולדברג בחמישה בתים": "לאה גולדברג ביקשה שאתן לה שיעורי רישום, עניין של הדגשות ופרספקטיבה וצבע, אחר כך היא עשתה קולאז'ים מאוד מוזרים ומאוד מעניינים."
באביב של שנת 1969 מתגלה אצל לאה גולדברג סרטן השד. באותו קיץ היא עוברת ניתוח וטיפולים, משוכנעת שהבריאה היא נוסעת לחופשה בשוויץ אך היא חשה שם ברע וחוזרת לארץ. הבדיקות מגלות שגופה מלא גרורות. היא מתאשפזת לעוד סדרת טיפולים.
"עכשיו אינני יכולה לצייר כלל כי הישיבה גורמת לי לכאבים קשים ועלי תמיד לחפש מצב של שכיבה שאינו מכאיב לי."
ריקמן ממשיכה לספר: "בתקופה האחרונה לחייה היא שכבה על מיטה בחדר והיא רשמה על הקיר מראש המיטה עד הירכתיים של המיטה, רישום שהלך וצמח ונהיה יותר ויותר ארוך עד שהוא הגיע לקצה של החדר. ובכל פעם הייתה מטלפנת אלי ואומרת 'תמי בואי, אני רוצה להראות לך את הקטע הנוסף שציירתי'. זה היה רישום זה לא היה ציור. זה היה רישום בעפרון והיא המשיכה אותו והמשיכה אותו. זה היה רישום מיוחד במינו של כל מיני חלומות."
בשנת חייה האחרונה (1969) הוצגו שתי תערוכות יחיד מיצירותיה: האחת בבית האמנים בירושלים והאחרת בגלריה בכפר מנחם שבשפלה. אחרי מותה הוצגו עוד תערוכות אחדות מיצירותיה הפלסטיות. באוסף לאה גולדברג בספרייה שמורים עשרות ציורים של לאה גולדברג. בעיזבונה של גולדברג שמורים אלפי ציורים, רישומים וקולאז'ים שיצרה במהלך חייה.
"הַצַּיָּר יוֹשֵׁב בַּבַּיִת
בִּרְחוֹב הָעֵץ הֶעָקֹם
וּמִן הַחַלּוֹן שֶׁבַּבַּית
הוּא רוֹאֶה אֶת חַן הָמָּקוֹם,
וְכָל שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה
מֵעַתָּה חַי וְקַיָּם,
כָּל דְּמוּת שֶׁיֶּשְּנָהּ אוֹ אֵינֶנָּה
בַּתְּמוּנָה הִיא יֶשְׁנָה עַד עוֹלם."
לקריאה נוספת:
"האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011
"יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005
לקבוצה שלנו גיבורות כבר הצטרפתן?
למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר
על "הַמְפֻזָּר", ועל לאה שלא הכרתם
"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"
"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"
תגובות על כתבה זו