פיליפ רות לא היה עושה לרשימה הזו לייק. רציתי לכתוב שהוא היה עשוי לבחור באייקון אדום הפנים והזועם של פייסבוק, אבל גם את זה הוא לא היה עושה בשום אופן. הוא היה מפנה את הגב, מסנן משהו מתחת לשפם ומתחפף.

רות לא אהב לדבר על כתיבה*, עוד פחות אהב לדבר על הרגלי הכתיבה שלו – וממש לא התעניין בהרגלי כתיבה של סופרים אחרים. כששאלו אותו אם הוא חושב שכל הסופרים עובדים קשה כמוהו, הוא פנה לציטוט ישן של ג'ויס קרול אוטס:
"כשכותבים שואלים זה את זה באיזו שעה אתה מתחיל לעבוד ומתי את מסיימת וכמה זמן אורכת הפסקת הצהריים שלכם," אמרה אוטס, "מה שהם בעצם רוצים לדעת זה אם הסופרים האחרים מטורפים כמוהם."
"ואני לא זקוק לתשובה לשאלה הזאת," סיכם רות.

קל להתעלם מרצונותיהם של המתים, ועל כן, בעת שבמקומות אחרים יסכמו בצדק את הקריירה שלו, יספרו על הספרים והחיים, כאן נתמקד בכמה סיפורים על חיי הכתיבה של הסופר שהלך לעולמו.
אם הוא בדרך לגיהינום, הוא כבר ידע מראש מה מצפה לו שם:

The road to hell is paved with works-in-progress

בילדותו, פיליפ רות לא חלם להיות סופר. הוא פשוט אהב לקרוא. הוא הלך לספריה המון, כמעט כל יום, ולקח שישה ספרים בכל פעם – על ספורט, על ים, על הרפתקאות. הוא העיד שמעולם לא חשב על הסופרים ולא ממש תהה על תפקידם. רק כשהחל ללמוד משפטים בקולג' ופקד כמה קורסים בספרות, נכבש לראשונה בקסם וכתב כמה סיפורי קולג'. הם היו ממש גרועים, לעדותו, כמו סיפורי הקולג' של כולם.

אחר כך השלים את לימודיו והתגייס לצבא. הוא היה ג'ובניק, כמובן. במגורים היתה לו מכונת כתיבה, ולראשונה בחייו הוא החל לכתוב ברצינות. הסיפורים האלה היו שווים משהו, סוף סוף. הוא כבר ידע שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא העלה על דעתו שיתפרנס מכתיבה, ולכן עשה את הדבר ההגיוני ביותר והלך ללמד ספרות באוניברסיטה. זו היתה פרנסתו משך שנים רבות, גם אחרי שזכה בפרס הספר הלאומי האמריקאי ובמילגת גוגנהיים והחל להתפרנס (היטב) מכתיבתו.

רות דיבר על תהליכי הכתיבה שלו בהרחבה בעשרות ראיונות, והתמונה העולה מהם מסקרנת ומטרידה.

הוא כתב בכל שעה אפשרית. כל היום. "היכולת שכל כותב זקוק לה היא לשבת בשקט בתוך שעמום עמוק," אמר. אם היה לו חשק פתאומי, הלך לכתוב גם בערב. לפעמים התעורר באמצע הלילה עם רעיון, וכתב אותו על אחת מפתקיות הפוסט-איט הצהובות שנחו בכל מקום בבית. לפעמים פשוט קם והלך לכתוב. "אני כמו רופא," אמר. "ואני מחכה בחדר מיון למקרי חירום. ואני מקרה החירום."

 A life of writing books is a trying adventure in which you cannot find out where you are unless you lose your way

כל אחד משלבי הכתיבה ייסר אותו. הוא שנא את ההתחלות, כי לא ידע מי הדמות ומה הבעיה שלה, שני הפרטים שאיתם התחיל בדרך כלל. וכשידע כבר מה הנושא, לא היה לו מושג איך לטפל בו. הוא כתב פתיחות איומות, "מין פרודיות לא מודעות על הספר הקודם שלי."

כל השלב הראשון היה חיפוש מתמשך אחרי "משהו. משהו שיעבור במרכז הספר. איזה מגנט שימשוך אליו הכל". בדרך כלל כתב מאה עמודים ויותר עד שהגיע לפסקה אחת שהיתה בה פעימה של חיים ממש. כשזיהה אותה, הפסיק לכתוב.

הוא עבר על כל מה שכתב עד אז וסימן קו אדום מתחת לפסקאות בודדות, משפטים שהיה בהם משהו, ואז הדפיס את כולם. בדרך כלל הם לא מילאו יותר מדף אחד. ואז הוא התחיל שוב.

אחרי הפתיחה האיומה הגיעו חודשים ארוכים של משחק חופשי, משוחרר, כתיבה מבולגנת וחסרת שיטה. ואז הגיע המשבר. הרגע שבו פנה נגד היצירה ושנא אותה מכל ליבו. המשבר הזה היה זהה תמיד, בכל ספר מחדש. הוא ידע שמשהו לא עובד, משהו לא טוב, אבל לא היה לו מושג מה הדבר הזה.

אלה לא היו תשובות ולא מהלכי עלילה, הבהיר לא פעם, אלא השאלות. הבעיות. בכל פעם שכתב בשטף, ידע שמשהו לא בסדר, והוא חייב להפסיק. כתיבה טובה היתה מאבק, מצב שבו בין משפט למשפט היה בור אפל של חוסר ודאות. "זה סימן ממש טוב," אמר.

מאה העמודים הראשונים ההם, אגב, נזנחו בלי היסוס. רות אמר שהוא מעדיף לא לראות אותם שוב לעולם.

בניגוד לעצה השגורה, רות לא כתב לקורא מסוים. אם כבר, העדיף לחשוב על קורא שלא סובל אותו. "לפעמים אני חושב – איך הוא ישנא את זה! – וזה בדיוק העידוד שאני זקוק לו כדי להמשיך," אמר. אבל הוא לא נתן לאיש לקרוא את הטקסטים לפני שגמר כתב יד שלם. היתה לו מספיק ביקורת עצמית משלו, והוא לא רצה שום מחמאות לעבודה לא גמורה.

Don't judge it. Just write it. Don't judge it. It's not for you to judge

להבדיל מסופרים רבים, רות קרא כל הזמן, במקביל לכתיבה. שעות היום הוקדשו לעבודה, ובערב קרא ספרים של אחרים. הוא לא הרגיש שהם מחלחלים לכתיבה שלו, ואהב את האופן שבו קריאת הערב מזינה את האובססיה הכללית שלו לתחום ולספרות. "כולם מנסים לשנות, לשכנע, לפתות, לשלוט," כתב. "הקוראים הטובים ביותר פונים לספרות כדי לנוח מכל זה."

ונראה שזה היה העונג היחיד שהיה מוכן להודות בו. "זה באמת תחום נורא," אמר פעם לסופר-מעריץ צעיר. "פשוט עינוי. אתה כותב וכותב, ואתה צריך לזרוק כמעט הכל כי זה פשוט לא טוב."

בראיון אחר, ב-1987, אמר "כתיבה היא לא עבודה קשה. עבודה במכרות היא קשה. כתיבה היא פשוט סיוט… יש איזה חוסר ודאות איום ונורא שהוא חלק אינהרנטי מהמקצוע, ספק תמידי ומתמשך שתומך בתהליך באופן כלשהו.

"רופא טוב לא מצוי במאבק מתמשך עם המקצוע שלו. ברוב המקצועות יש התחלה, אמצע וסוף. בכתיבה, אתה תמיד צריך להתחיל שוב. "

ובכל זאת, משהו כנראה עבד בשביל היהודי המוכשר והרגוז הזה, משהו גדול מספיק כדי לכתוב שלושים ספרים לאורך כשישים שנה. הוא עצמו פיזר השערות רבות לגבי חשיבות הכתיבה בחייו, ביניהן אחת שחזרה שוב ושוב – ההזדמנות שהכתיבה סיפקה לו לשקוע במשהו באופן מוחלט, ללכת לאיבוד עד תום.

וכמובן, כמו סופרים רבים, הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר. רק לכתוב.

I turn sentences around. That’s my life. I write a sentence and then I turn it around. Then I look at it and I turn it around again

לא חייבים לסבול עד כדי כך לכתוב טוב, אגב. יש סופרים שהתהליכים שלהם ידידותיים יותר, ובכל זאת הם כותבים ספרות בעלת ערך. אבל עבור רות, אין טעם לנסות לטייח, הסבל היה מנוע עצום בחיים וגם בחיי הכתיבה. הוא התייסר ונאבק, אבל גם היה שקוע בעבודה והתמסר לה בכל מאודו.

אולי משום שעם כל המררת היהודית המקסימה הזו, הוא אהב את המלאכה. אולי כי האמין שיש במרכזה משהו חשוב וטוב. אפילו בעצם העבודה. "כי כל הרוע האנושי מגיע רק מסיבה אחת," כתב. "והוא חוסר היכולת של בני האדם לשבת בתוך חדר בשקט."

* יחסית למי שלא אוהב לדבר על כתיבה והרגלים, הוא עשה את זה לא מעט. למשל, בספר המרתק הזה על צמיחת רעיונות והתפתחותם, על הכתיבה, ספריו הישנים, חייו כסופר וספרות בכלל:

להתראות, מר רות, ותודה על הספרים.

ברוך דיין האמת.

לבלוג של רוני גלבפיש

כתבות נוספות

קפטן אמריקה – מגן היהודים!

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס