שאלות שונות ומשונות מגיעות אלינו לשירות היעוץ וההדרכה בספרייה הלאומית. חלק גדול מהשאלות נוגע לספרים. האם יש לנו את הספר הזה או הזה? אילו מהדורות נמצאות? האם קיים תרגום? איך מזמינים ספרים לעיון? ועוד ועוד.

לפני כמה שבועות קיבלתי בקשה מפתיעה במיוחד: "מה משקלו ומידותיו של 'ספר מצוות גדול', דפוס ונציה, שנת ש"ז. אמנם גובה הספר בדרך כלל מופיע בקטלוג, אבל מאין אדע את משקלו? השאלה כמובן היתה מלווה בהסבר.

אוסף ספרים גדול ומיוחד הייה לה למשפחת שור-פרנקל, בספרייתם נאספו ספרים נדירים ועתיקים במשך הדורות. עד מלחמת העולם השנייה היה האוסף בבעלות מאיר ומילה שור מקראקוב. בתור נתינים טורקיים, הם נהנו מהגנה מפני רדיפת הנאצים, וניצלו את מעמדם כדי לסייע ליהודים בהעברת סכומי כסף לגטאות, באספקת מזון ותרופות, בהשגת מסמכים מזויפים ובהברחת יהודים מעבר לגבולות.

כשפג תוקפם של דרכוניהם ומשלא היייתה דרך לחדשם, נאלצו לרדת למחתרת. מאיר שור הפקיד את הספרייה המשפחתית בידיו של חבר באוניברסיטה היאגלונית בקרקוב. מאיר ומילה הסתתרו במשך שבעה חודשים, אך לבסוף נתפסו. הם נרצחו במחנה הריכוז פלאשוב ביולי 1943.

לאחר המלחמה הועבר אוסף הספרים מהאוניברסיטה בקראקוב לברל שור, בנם של מאיר ומילה, בישראל. למרות שבזמן השואה מרבית האוסף נשמר ללא פגע, חלק מהספרים וכתבי היד נעלמו.

יום אחד, נתקל עו"ד דוד שור ממודיעין, בנו של ברל שור, ב-Looted Cultural Assets. האתר הוא יוזמה של מספר ספריות גדולות בגרמניה ומטרתו לאתר בין אוספי הספריות ספרים שהיו שייכים ליהודים ונגנבו בזמן השואה בידי מוסדות נאצים.
על נושא זה כתבנו כאן.

אותם מוסדות לא היו זקוקים לכל הספרים שגנבו, כך שחלק מהספרים הגיעו לאוניברסיטאות ולספריות שונות ברחבי גרמניה, ונמצאים בין מדפי הספרים שלהם עד היום. ספרים נוספים התגלו בבתיהם הנטושים של היהודים, הועברו או נמכרו לעיריות המקומיות ומשם לספריות. במקרים אחרים הגיעו ספרים לסוחרי עתיקות שמהם נרכשו לאחר המלחמה. קשה לדעת אם ספר יהודי הנמצא במוסד גרמני אכן נגנב בשואה, או שנרכש או נתרם שנים רבות לפני כן, והספריות הגרמניות הציבו לעצמן מטרה – לאתר את הרגוש הגנוב ולהחזיר אותו לבעליו המקוריים או ליורשיהם.

במסגרת המיזם מתבצע מחקר מוצאות לגבי ספרים "פוטנציאליים" הנמצאים ברשות האוניברסיטאות. חותמות ושמות המופיעים בתוך הספרים הללו, נסרקים ומועלים לאתר. אפשר לחפש אותם לפי סוג ומוצא הפריט, או לפי שם משפחה שמופיע בספר. כך הגיע דוד שור לספר מיוחד במינו.

בספר שמצא באתר, הופיעו חותמת וחתימתו של ברל שור, ממייסדי משפחת שור-פרנקל שמונה דורות לפני כן.

את הספר "ספר מצוות גדול", כתב הרב משה בן יעקב מקוצי, בן המאה ה-13. הספר מונה את תרי"ג מצוות התורה ומבאר אותן לפי חלוקה של מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

הסמ"ג, כפי שכונה הספר, הודפס לראשונה בשנות ה-70 של המאה ה-15, מה שעושה אותו לאחד הספרים היהודיים הראשונים שהודפסו אי פעם. הספר הנדון של משפחת שור הודפס בהוצאה מאוחרת יותר בבית הדפוס של דניאל בומברג בונציה בשנת 1546.

שור פנה לאוניברסיטת פוטסדאם בברלין, שם נמצא הספר, ולאחר התכתבות ודיונים הוכרה בעלות המשפחה על ספר נדיר זה.

דוד ואביו ברל תכננו את נסיעתם לגרמניה כדי לקבל בחזרה את ספרם. ימים ספורים לפני היציאה הבינו שבעצם אינם יודעים כיצד נראה הספר ומה גודלו, דבר שכדאי לקחת בחשבון כשצריך לזהות פריט או לארוז מזוודה שיהיה בה מקום לספר. לכן החליטו לפנות לספרייה הלאומית ולברר מה מידות הספר.

לספרייה הלאומית שישה עותקים של אותו ספר של סמ"ג מ-1546, באחד מהם אפשר אפילו לראות את חותמת הצנזורה ומילים "בעייתיות" שנמחקו בדיו שחור אי-אז במאה ה-16.

בספרים הנדירים שבספרייה אפשר לעיין (לאחר הזמנה מראש) ב"אולם קריאה כתבי יד וארכיונים", בחדר מאוקלם ומאובטח. באולם נמצאים גם מאזניים, המשמשים לשקילת תיקי הארכיון לפני ואחרי שהם מועברים לחוקרים.

מדדתי את גובהו, את רוחבו ואת עוביו של הספר והשתמשתי במאזניים כדי לשקול אותו – משקלו היה 1.9 ק"ג. את המידע הזה שלחתי לדוד שור.

דוד וברל נסעו לברלין, קיבלו את הספר המיוחד בחזרה והביאו אותו איתם ארצה, 75 שנה לאחר שבעלי הספר מאיר ומילה שור נרצחו בשואה.

הספר של סבא

הסיפור לא הסתיים כאן. בעקבות המקרה ובמסגרת עיסוקי בתחום הספרים הגנובים מזמן השואה, בדקתי שוב את אתר Looted Cultural Assets. קראתי קצת על הפרויקט ונכנסתי למאגר המידע.

אתם בוודאי מתארים לעצמכם כיצד הרגשתי כאשר מצאתי את שמו של סבא רבא שלי, ד"ר קארל אליאס, בין הרשימות. זו הייתה הפתעה מוחלטת.

לחצתי על שמו ועברתי לעמוד שכלל מעט פרטים ביבליוגרפיים וסריקה של חתימתו שבתוך הספר. את החתימה זיהיתי מספרים אחרים שברשותי.

לו היה זה ספר עתיק מ-1546, יכול להיות שגם אני הייתי מתחיל לתכנן נסיעה משפחתית לאירופה. לצערי היה מדובר בספר חדש יחסית משנת 1933. הספר בן 200 העמודים מתאר את מסדר "בני ברית" ויצא לאור לרגל ציון 50 שנה לארגון. בספר תיאור תולדות המסדר, פעילויותיו במקומות שונים ורשימות של הלשכות השונות.

אני לא יודע אם סבא רבא היה חבר במסדר, או קיבל או קנה את הספר. הוא עלה לארץ ב-1937. ייתכן שנאלץ להשאיר את הספר בגרמניה או אולי כלל לא רצה אותו. בינתיים אחכה לראות אם יתגלה פריט משפחתי נדיר יותר בפרויקט החשוב של הספריות הגרמניות.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

כשחיפשתי חומר תיעודי על משפחתי במחלקת הארכיונים שבספרייה הלאומית בירושלים, העלה החיפוש כותר בשם "מכתב של וולפגנג שטייניץ אל הפילוסוף פרופ' מרטין בובר". וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, היה אנתרופולוג, בלשן וקומוניסט נודע בגרמניה. שיערתי שייתכן מאוד שהתכתב עם בובר. הסתקרנתי לדעת מה המשותף לבלשן ולפילוסוף הציוני, וביקשתי מהארכיונאי לראות את המכתב. כעבור כשעה, הגיע אלי התיק מארכיון מרטין בובר ובו המכתב.

פתחתי את מעטפת הדואר, שנעדרה ממנה כתובת השולח, ומתוכה שלפתי מכתב הכתוב ללא כל ספק בכתב יד של ילד, ללא תאריך, ושוב, ללא מען. אל המכתב צורפו שלושה דפים מצוירים.

הנה המכתב בתרגומי:

אדון פרופסור בובר הנכבד מאוד!

כשקיבלתי באביב, שנה שעברה, כפרס את ספרך "סיפורים של מלאכים, רוחות ושדים" (Erzählungen von Engeln, Geistern und Dämonen), ניסיתי לאייר את התוכן.
את הציורים המצורפים אני רוצה לשלוח לך בצירוף ברכות ליום הולדתך ה-60. כדי שתוכל להעריך אותם ברצוני לציין שאהיה בר מצווה בשבת "משפטים".

ברכות לבביות,

וולפגנג שטייניץ

תוכן המכתב לא התיישב עם וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, שהיה צעיר מבובר ב-27 שנים, וביום הולדתו ה-60 של בובר, ב-8.2.1938, כבר לא היה נער. מה גם שבהכירנו את ההיסטוריה המשפחתית, לא סביר היה שחגגו לוולפגנג ממשפחתנו בר מצווה. ובכל זאת קיוויתי שאולי עליתי על תעלומה עלומה במשפחתנו. שיגרתי צילום של מכתב הילד לבִתו של וולפגנג שלנו בברלין, עמה אני בקשר, ושאלתיה האם אביה צייר בילדותו והאם הוא חגג בר מצווה. על שתי השאלות נעניתי בשלילה.

במקביל למחקר המשפחתי, חיפשתי ומצאתי באינטרנט את ספרו של בובר שאותו ציין הילד במכתבו. הספר כולו סיפורי חסידים צדיקים והווי עיירות וחצרות רבנים, בשפה ארכאית ולא קלה לקריאה.

בעודי תרה אחר כיווני חקירה שונים, שאלה אותי בתי: "וביד ושם חיפשת?".

מחשבותי אפילו לא הובילו אותי לשם… מיד כתבתי ליד ושם, והתשובה המצמררת לא איחרה לבוא:

כשצירפתי את המידע שהגיע מיד ושם, מפרשת בר המצווה ומיום ההולדת ה-60 של בובר, הגעתי למסקנה שכותב המכתב הוא ילד מהעיר גרה (Gera) שליד לייפציג, ששלח לבובר את הציורים כשהיה בן 13 ונרצח באושוויץ והוא בן 19 שנים בלבד.

כתבתי על ממצאי התחקיר שלי למוזיאון לאמנות של יד ושם ושאלתי אם יש להם עניין בציורים, כמו כן שאלתי האם יש באוספיהם ציורים נוספים של הנער הזה. לא נעניתי. נותרתי עם הסיפור שאותו אני חושפת כאן לראשונה.

לתחושתי, ראוי שהציורים השמורים בארכיון כ-80 שנה, יראו אור בדרך כלשהי, הן בשל כשרון הציור המשתקף מהם והן בשל האפשרות שחשיפה זו תוביל אולי אל יצירות נוספות של נער מחונן זה, ששנות חייו היו כה מעטות.

תודה לעזבון מרטין בובר על הרשות לפרסם את הדברים.
תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

כתבות נוספות:

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים