הספר של נרצחי השואה חוזר הביתה

יום אחד קיבלתי בקשה מפתיעה במיוחד: מה משקלו ומידותיו של ספר עתיק מהמאה ה-16? מאחורי הבקשה התגלה סיפור מרגש במיוחד

מאיר ומילה שור ז"ל (יד ושם)

שאלות שונות ומשונות מגיעות אלינו לשירות היעוץ וההדרכה בספרייה הלאומית. חלק גדול מהשאלות נוגע לספרים. האם יש לנו את הספר הזה או הזה? אילו מהדורות נמצאות? האם קיים תרגום? איך מזמינים ספרים לעיון? ועוד ועוד.

לפני כמה שבועות קיבלתי בקשה מפתיעה במיוחד: "מה משקלו ומידותיו של 'ספר מצוות גדול', דפוס ונציה, שנת ש"ז. אמנם גובה הספר בדרך כלל מופיע בקטלוג, אבל מאין אדע את משקלו? השאלה כמובן היתה מלווה בהסבר.

הספר האבוד (מתוך האתר: http://lootedculturalassets.de)

אוסף ספרים גדול ומיוחד הייה לה למשפחת שור-פרנקל, בספרייתם נאספו ספרים נדירים ועתיקים במשך הדורות. עד מלחמת העולם השנייה היה האוסף בבעלות מאיר ומילה שור מקראקוב. בתור נתינים טורקיים, הם נהנו מהגנה מפני רדיפת הנאצים, וניצלו את מעמדם כדי לסייע ליהודים בהעברת סכומי כסף לגטאות, באספקת מזון ותרופות, בהשגת מסמכים מזויפים ובהברחת יהודים מעבר לגבולות.

כשפג תוקפם של דרכוניהם ומשלא היייתה דרך לחדשם, נאלצו לרדת למחתרת. מאיר שור הפקיד את הספרייה המשפחתית בידיו של חבר באוניברסיטה היאגלונית בקרקוב. מאיר ומילה הסתתרו במשך שבעה חודשים, אך לבסוף נתפסו. הם נרצחו במחנה הריכוז פלאשוב ביולי 1943.

לאחר המלחמה הועבר אוסף הספרים מהאוניברסיטה בקראקוב לברל שור, בנם של מאיר ומילה, בישראל. למרות שבזמן השואה מרבית האוסף נשמר ללא פגע, חלק מהספרים וכתבי היד נעלמו.

יום אחד, נתקל עו"ד דוד שור ממודיעין, בנו של ברל שור, ב-Looted Cultural Assets. האתר הוא יוזמה של מספר ספריות גדולות בגרמניה ומטרתו לאתר בין אוספי הספריות ספרים שהיו שייכים ליהודים ונגנבו בזמן השואה בידי מוסדות נאצים.
על נושא זה כתבנו כאן.

אותם מוסדות לא היו זקוקים לכל הספרים שגנבו, כך שחלק מהספרים הגיעו לאוניברסיטאות ולספריות שונות ברחבי גרמניה, ונמצאים בין מדפי הספרים שלהם עד היום. ספרים נוספים התגלו בבתיהם הנטושים של היהודים, הועברו או נמכרו לעיריות המקומיות ומשם לספריות. במקרים אחרים הגיעו ספרים לסוחרי עתיקות שמהם נרכשו לאחר המלחמה. קשה לדעת אם ספר יהודי הנמצא במוסד גרמני אכן נגנב בשואה, או שנרכש או נתרם שנים רבות לפני כן, והספריות הגרמניות הציבו לעצמן מטרה – לאתר את הרגוש הגנוב ולהחזיר אותו לבעליו המקוריים או ליורשיהם.

במסגרת המיזם מתבצע מחקר מוצאות לגבי ספרים "פוטנציאליים" הנמצאים ברשות האוניברסיטאות. חותמות ושמות המופיעים בתוך הספרים הללו, נסרקים ומועלים לאתר. אפשר לחפש אותם לפי סוג ומוצא הפריט, או לפי שם משפחה שמופיע בספר. כך הגיע דוד שור לספר מיוחד במינו.

בספר שמצא באתר, הופיעו חותמת וחתימתו של ברל שור, ממייסדי משפחת שור-פרנקל שמונה דורות לפני כן.

ניתן לראות את החותמות עם הכיתוב "ברל פרנקל"

את הספר "ספר מצוות גדול", כתב הרב משה בן יעקב מקוצי, בן המאה ה-13. הספר מונה את תרי"ג מצוות התורה ומבאר אותן לפי חלוקה של מצוות עשה ומצוות לא תעשה.

הסמ"ג, כפי שכונה הספר, הודפס לראשונה בשנות ה-70 של המאה ה-15, מה שעושה אותו לאחד הספרים היהודיים הראשונים שהודפסו אי פעם. הספר הנדון של משפחת שור הודפס בהוצאה מאוחרת יותר בבית הדפוס של דניאל בומברג בונציה בשנת 1546.

שור פנה לאוניברסיטת פוטסדאם בברלין, שם נמצא הספר, ולאחר התכתבות ודיונים הוכרה בעלות המשפחה על ספר נדיר זה.

בצילום (משמאל לימין): מר ברל שור, גב' אנקה גייסלר-גרינברג, עו"ד דוד שור. צילום: בסטיאן וויסמאן, אוניברסיטת פוטסדאם, ברלין

דוד ואביו ברל תכננו את נסיעתם לגרמניה כדי לקבל בחזרה את ספרם. ימים ספורים לפני היציאה הבינו שבעצם אינם יודעים כיצד נראה הספר ומה גודלו, דבר שכדאי לקחת בחשבון כשצריך לזהות פריט או לארוז מזוודה שיהיה בה מקום לספר. לכן החליטו לפנות לספרייה הלאומית ולברר מה מידות הספר.

לספרייה הלאומית שישה עותקים של אותו ספר של סמ"ג מ-1546, באחד מהם אפשר אפילו לראות את חותמת הצנזורה ומילים "בעייתיות" שנמחקו בדיו שחור אי-אז במאה ה-16.

בספרים הנדירים שבספרייה אפשר לעיין (לאחר הזמנה מראש) ב"אולם קריאה כתבי יד וארכיונים", בחדר מאוקלם ומאובטח. באולם נמצאים גם מאזניים, המשמשים לשקילת תיקי הארכיון לפני ואחרי שהם מועברים לחוקרים.

מדדתי את גובהו, את רוחבו ואת עוביו של הספר והשתמשתי במאזניים כדי לשקול אותו – משקלו היה 1.9 ק"ג. את המידע הזה שלחתי לדוד שור.

דוד וברל נסעו לברלין, קיבלו את הספר המיוחד בחזרה והביאו אותו איתם ארצה, 75 שנה לאחר שבעלי הספר מאיר ומילה שור נרצחו בשואה.

הספר חוזר לבעליו. צילום: בסטיאן וויסמאן, אוניברסיטת פוטסדאם, ברלין

 

הספר של סבא

הסיפור לא הסתיים כאן. בעקבות המקרה ובמסגרת עיסוקי בתחום הספרים הגנובים מזמן השואה, בדקתי שוב את אתר Looted Cultural Assets. קראתי קצת על הפרויקט ונכנסתי למאגר המידע.

אתם בוודאי מתארים לעצמכם כיצד הרגשתי כאשר מצאתי את שמו של סבא רבא שלי, ד"ר קארל אליאס, בין הרשימות. זו הייתה הפתעה מוחלטת.

לחצתי על שמו ועברתי לעמוד שכלל מעט פרטים ביבליוגרפיים וסריקה של חתימתו שבתוך הספר. את החתימה זיהיתי מספרים אחרים שברשותי.

לו היה זה ספר עתיק מ-1546, יכול להיות שגם אני הייתי מתחיל לתכנן נסיעה משפחתית לאירופה. לצערי היה מדובר בספר חדש יחסית משנת 1933. הספר בן 200 העמודים מתאר את מסדר "בני ברית" ויצא לאור לרגל ציון 50 שנה לארגון. בספר תיאור תולדות המסדר, פעילויותיו במקומות שונים ורשימות של הלשכות השונות.

אני לא יודע אם סבא רבא היה חבר במסדר, או קיבל או קנה את הספר. הוא עלה לארץ ב-1937. ייתכן שנאלץ להשאיר את הספר בגרמניה או אולי כלל לא רצה אותו. בינתיים אחכה לראות אם יתגלה פריט משפחתי נדיר יותר בפרויקט החשוב של הספריות הגרמניות.

 

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

 

 




סיפור על רומן ודעת: תמורות איסלאמיות בעבר קלאסי

פריטים מיוחדים ונדירים מאוסף האיסלאם של הספרייה הלאומית של ישראל יוצגו בתערוכה במכון לחקר העולם הקדום בניו יורק

מנהל הספרייה: "בקיום תערוכה מיוחדת זו בטבורה של ניו יורק, מחזקת הספרייה הלאומית של ישראל את מעמדה הבינלאומי בפרט ואת עושרה התרבותי של ישראל בכלל".

"סיפור על רומן ודעת: תמורות איסלאמיות בעבר קלאסי" ("Romance and Reason: Islamic Transformations of the Classical Past") הוא שמה של תערוכה חדשה שתפתח השבוע (יום רביעי, 14/2) בניו יורק במכון לחקר העולם הקדום של אוניברסיטת ניו יורק. התערוכה תציג בפעם הראשונה פריטים נדירים מאוסף האסלאם הגדול והעשיר של הספרייה הלאומית בישראל. מדובר ב 24 כתבי יד נדירים ויפים במיוחד בני מאות שנים.

 

ניקומאכוס, אביו של אריסטו, מלמד את אכסנדר בזמן שאריסטו צופה מהצד, "חאמסה", חכים ג'מאל א-דין נזאמי (1209-1141), הודו, המאה-17. מאוספי הספרייה הלאומי. צילום: ארדון בר-חמה

 

התערוכה מתמקדת בשני נושאים: הנושא הראשון הוא גלגולה והתפתחותה של דמותו הנערצת של אלכסנדר הגדול (מלך מוקדון ומגדולי המצביאים של העת העתיקה) בספרות האסלאמית של ימי הביניים כפי שבאה לידי ביטוי בדמיונם של המשוררים המוסלמים פרדוסי (1020-940), ניזאמי (1209-1141) ומשוררים אחרים. אלכסנדר הגדול היה לא רק מדינאי וכובש, אלה גם פילוסוף ונביא וכתבי יד אלו מעוטרים באיורים מרהיבים המתארים את מעשיו של מי שמזוהה עם תחילת התקופה ההלניסטית.

הנושא השני בתערוכה מוקדש לרפואה, לפילוסופיה ולתחומי המדעים המדויקים שאומצו ע"י הוגים ואנשי רוח בעולם המוסלמי אחרי הכיבוש המוסלמי של המזרח התיכון במאה השביעית לספירה. מפעל תרגום מיוחד, שנוסד בימי ובתמיכת שלטון הח'ליפים העבאסים במאה השמינית, הצליח להעביר לשפה הערבית את מרבית הספרות היוונית הקלאסית ואותם פילוסופים ומדענים מוסלמיים לא רק תרגמו את הטקסטים היוונים, כי אם גם הרחיבו ופיתחו את הממצאים שהגיעו אליהם. בתערוכה יוצגו, בין השאר, כתבי יד ערבים מאוירים של תרגומים ומחקרים מקוריים מתחומי הרפואה, מתמטיקה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה, פילוסופיה ותחומים אחרים.

יצויין כי אוסף האיסלאם בספרייה הלאומית מקיף אלפי פריטים, חלקם בני למעלה מאלף שנים, והוא נחשב לאחד האוספים החשובים בעולם המתעדים את התפתחות הזרמים השונים באיסלאם באמצעות כתבי יד מתרבויות ומדינות רבות.

 

אכסנדר ופמלייתו במפגש עם נזיר מתבודד שפותח את שערי מבצר דרבנד עם תפילתו, "חאמסה", חכים ג'מאל א-דין נזאמי (1209-1141), הודו, המאה-17. מאוספי הספרייה הלאומי. צילום: ארדון בר-חמה

 

המכון לחקר העולם הקדום (INSTITUTE FOR THE STUDY OF THE ANCIENT WORLD) נכלל בין המוסדות התרבותיים המובילים בניו יורק והוא נמצא בסמוך למוזיאון המטרופוליטן והמוזיאון לאומנות מודרנית (MOMA). המכון הוא מוסד מחקר של אוניברסיטת ניו יורק והוא מהווה גם במה לתערוכות שונות ומוצלחות שמתמקדות בתרבויות העולם הקדום.

הפריטים שנבחרו לתערוכה ולקטלוג שילווה אותה נבחרו בקפידה כך שיוכלו להעביר בצורה בהירה ויפה את העולם התרבותי והרוחני שמאפיין את ההיסטוריה האומנותית של האסלאם, החל מראשיתו ועד לעת החדשה.

מנהל הספרייה הלאומית, אורן וינברג אומר כי העבודה המשותפת של הספרייה עם המכון לחקר העולם הקדום של אוניברסיטת ניו יורק, פותחת בפני הספרייה הלאומית הזדמנויות לשיתופי פעולה וחשיפת אוצרות הספרייה לקהלים חדשים בארץ ובעולם. "הספרייה הלאומית פועלת בשנים האחרונות להנגיש את אוספיה ואוצרותיה הן בדרכים דיגיטאליות והן בניראות פיזית באמצעות אירועים ותערוכות. בעצם קיום תערוכה מיוחדת זו בטבורה של ניו יורק, הספרייה הלאומית של ישראל מחזקת את מעמדה הבינלאומי וחשיבותה של הספרייה בפרט ומעמדה התרבותי של ישראל בכלל. אנחנו מקווים שהחיבור למוסד יוקרתי זה יביא בעתיד לעוד שיתופי פעולה נרחבים ומשמעותיים", אומר מנהל הספרייה הלאומית.

 

דיאגרמה של עין, "עדכון ספר האופטיקה למען בעלי התבוננות ובוננות מאת אבן אל-היית'ם", כמאל א-דין א-פריסי (1320-1260), תורכיה העות'מנית, 1511. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

התערוכה תפתח ביום רביעי, 14 בפברואר, והיא תימשך עד ה – 13 במאי 2018. פרטים נוספים על התערוכה באתר המכון לחקר העולם הקדום.

ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי

סיפורו של ספר התהילים הקטנטן שייצג עבור אסיר הציון את הקשר עם אשתו אביטל ואת הקשר עם ארץ ישראל והפיח בו אור גדול בימים של אפילה

ספר התהילים של נתן שרנסקי

"ב-20 בינואר 1980, יום הולדתי חיכיתי בקוצר רוח למברק ברכה מהבית… ביום הבא זכיתי להפתעה לא צפויה – מתנת יום הולדת של ממש! – כאשר אחד מפקידי הכלא המופקד על המחסן שבו אוחסנו חפצי האסירים הביא לי ספר קטן עם כריכה שחורה, ספר התהילים שלי!"

(מתוך: לא אירא רע מאת נתן שרנסקי. הוצאת עידנים/ ידיעות אחרונות, 1988. תרגום: אביעזר גולן)

כך מתאר נתן שרנסקי את אותו הרגע ב-21 בינואר 1980, שבו החזירו לו מנהלי הכלא הסובייטי את ספר התהילים שלו. הספר הזה, כך מספר שרנסקי, היה אחד הדברים שהחזיקו אותו באותן השנים הקשות כאסיר ציון. מהספר הזה, הוא כבר לא ייפרד לעולם.

נתן שרנסקי וספר התהילים בספרייה

 

ספר התהילים הקטן והשחור ליווה את שרנסקי בשנים הקשות ביותר שלו בכלא. בספרו האוטוביוגרפי לא אירא רע מספר שרנסקי כי הספר, אותו העניקה לו אשתו אביטל ערב מעצרו, הוחרם ממנו כיוון שהיה ספר דתי שנדפס מחוץ לברית המועצות. כשהספר היה בחזקתו בעת מעבר מכלא לכלא, הוא תלש את העמוד בו היה כתוב שהודפס בישראל, ותיאר אותו כספר "עממי". רק בעקבות זה, הסכימו לבסוף שלטונות הכלא להחזיר אותו אליו.

"ספר התהילים היה ההוכחה החומרית היחידה לקשר המיסטי שלי עם אביטל. מה גרם לה לשלוח אותו אלי ערב מעצרי? וכיצד אירע שקיבלתיו דווקא ביום פטירת אבי? קריאת המזמורים לא רק חיזקה את הקשר בינינו, אלא אף הוציאה את מחברם ממסתוריותו. המלך דוד נגלה עתה לפני לא כגיבור אגדי או יצור על מיסטי, כי אם כנפש חיה, בלתי נכנעת – רדופת ספקות, מתקוממת על הרשע וסובלת בזוכרה את חטאיה."

בשנת 2014, ביקר נתן שרנסקי בספרייה הלאומית. בין היתר הוא פגש את מנהלת מחלקת השימור והשיקום תימנה אלפר.

"התרגשתי מאוד לראות את שרנסקי", מספרת אלפר, "אמרתי לו כמה נגע ללבי סיפורו של ספר התהילים הקטן שמוזכר בספרו האוטוביוגרפי שלו". שרנסקי בתגובה שלף את התהילים מכיסו. חברי הנהלת הספרייה שהתלוו לביקור, הציעו לו שהספרייה תנסה לשקם את הספר, שכמובן לא היה במצב מזהיר.

 

כריכת הספר לפני ואחרי השיקום

 

ספר התהילים עבר טיפול יסודי בספרייה. הכריכה שנפגעה מאוד שוקמה, קרעים בדפים אוחו בחומרים מחזקים, פינות הדפים שנשחקו במרוץ השנים עברו טיפול מיוחד, וב-8 במאי 2014, קיבל שרנסקי בהתרגשות את הספר המתוקן.

 

שרנסקי מקבל את ספר התהילים לאחר שיקומו

 

לקראת סוף ספרו האוטוביוגרפי, מספר שרנסקי כי ממש רגעים לפני שעלה על המטוס שהוציא אותו מברית המועצות לחופשי, לא התכוונו השלטונות הסובייטיים לתת לו את הספר:

'היכן ספר התהילים שלי?'

'קיבלת את כל מה שאתה זכאי לקבל', ענה האינטלקטואל בטון שהפתיע בגסותו. הוא סימן לעוקבים לקחת אותי משם.

מיד נשכבתי על השלג. 'לא אזוז עד שתחזירו לי את ספר התהילים שלי!' משלא התרחש דבר, התחלתי לצעוק: 'החזירו לי את ספר התהילים שלי!'

הצלמים נראו כנדהמים וכיוונו את מצלמותיהם אל השמים.

לאחר התייעצות קצרה, נתן לי הממונה את ספר התהילים. מיד קמתי ועליתי בכבש המדרגות."

"מעריב" מדווח על נחיתתו של אסיר ציון נתן שרנסקי בישראל. לחצו על התמונה לעיתון המלא

בתוך עולם אפל של תופת ואי צדק, הצליח ספר תהילים שחור וקטנטן לתת אור בחייו של שרנסקי. להזכיר לו את משפחתו, להזכיר לו את מורשתו היהודית ואת ארץ ישראל. ספר תהילים זה, ימשיך ללוות את שרנסקי עוד שנים רבות.

הנער ששלח מתנת יום הולדת לפילוסוף מרטין בובר, ונרצח באושוויץ

מכתב וציורים ששלח הנער וולפגנג שטייניץ למרטין בובר, לכבוד יום הולדתו ה-60, חושפים כישרון ורגישות נדירים של היוצר שיכול היה להיות

מרטין בובר בחנות הספרים "העתיד" בירושלים, 1946

כשחיפשתי חומר תיעודי על משפחתי במחלקת הארכיונים שבספרייה הלאומית בירושלים, העלה החיפוש כותר בשם "מכתב של וולפגנג שטייניץ אל הפילוסוף פרופ' מרטין בובר". וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, היה אנתרופולוג, בלשן וקומוניסט נודע בגרמניה. שיערתי שייתכן מאוד שהתכתב עם בובר. הסתקרנתי לדעת מה המשותף לבלשן ולפילוסוף הציוני, וביקשתי מהארכיונאי לראות את המכתב. כעבור כשעה, הגיע אלי התיק מארכיון מרטין בובר ובו המכתב.

פתחתי את מעטפת הדואר, שנעדרה ממנה כתובת השולח, ומתוכה שלפתי מכתב הכתוב ללא כל ספק בכתב יד של ילד, ללא תאריך, ושוב, ללא מען. אל המכתב צורפו שלושה דפים מצוירים.

 

 

הנה המכתב בתרגומי:

אדון פרופסור בובר הנכבד מאוד!

כשקיבלתי באביב, שנה שעברה, כפרס את ספרך "סיפורים של מלאכים, רוחות ושדים" (Erzählungen von Engeln, Geistern und Dämonen), ניסיתי לאייר את התוכן.
את הציורים המצורפים אני רוצה לשלוח לך בצירוף ברכות ליום הולדתך ה-60. כדי שתוכל להעריך אותם ברצוני לציין שאהיה בר מצווה בשבת "משפטים".

ברכות לבביות,

וולפגנג שטייניץ

 

 

תוכן המכתב לא התיישב עם וולפגנג שטייניץ ממשפחתנו, שהיה צעיר מבובר ב-27 שנים, וביום הולדתו ה-60 של בובר, ב-8.2.1938, כבר לא היה נער. מה גם שבהכירנו את ההיסטוריה המשפחתית, לא סביר היה שחגגו לוולפגנג ממשפחתנו בר מצווה. ובכל זאת קיוויתי שאולי עליתי על תעלומה עלומה במשפחתנו. שיגרתי צילום של מכתב הילד לבִתו של וולפגנג שלנו בברלין, עמה אני בקשר, ושאלתיה האם אביה צייר בילדותו והאם הוא חגג בר מצווה. על שתי השאלות נעניתי בשלילה.

במקביל למחקר המשפחתי, חיפשתי ומצאתי באינטרנט את ספרו של בובר שאותו ציין הילד במכתבו. הספר כולו סיפורי חסידים צדיקים והווי עיירות וחצרות רבנים, בשפה ארכאית ולא קלה לקריאה.

בעודי תרה אחר כיווני חקירה שונים, שאלה אותי בתי: "וביד ושם חיפשת?".

 

 

מחשבותי אפילו לא הובילו אותי לשם… מיד כתבתי ליד ושם, והתשובה המצמררת לא איחרה לבוא:

כשצירפתי את המידע שהגיע מיד ושם, מפרשת בר המצווה ומיום ההולדת ה-60 של בובר, הגעתי למסקנה שכותב המכתב הוא ילד מהעיר גרה (Gera) שליד לייפציג, ששלח לבובר את הציורים כשהיה בן 13 ונרצח באושוויץ והוא בן 19 שנים בלבד.

כתבתי על ממצאי התחקיר שלי למוזיאון לאמנות של יד ושם ושאלתי אם יש להם עניין בציורים, כמו כן שאלתי האם יש באוספיהם ציורים נוספים של הנער הזה. לא נעניתי. נותרתי עם הסיפור שאותו אני חושפת כאן לראשונה.

לתחושתי, ראוי שהציורים השמורים בארכיון כ-80 שנה, יראו אור בדרך כלשהי, הן בשל כשרון הציור המשתקף מהם והן בשל האפשרות שחשיפה זו תוביל אולי אל יצירות נוספות של נער מחונן זה, ששנות חייו היו כה מעטות.

 

תודה לעזבון מרטין בובר על הרשות לפרסם את הדברים.
תודה לד"ר סטפן ליט ממחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"אם היהדות היא טרגדיה, הבה נחיה אותה" – המכתבים של שטפן צווייג נחשפים