משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מבט נדיר אל העיתונים שהוציאו יושבי מחנה הריכוז לאחר שחרורם.

חלוצים מברגן-בלזן עולים לארץ ישראל. תמונה מתוך האלבום, חורבן ותקומה: ברגן-בלזן 1965-1945

מחנה ברגן-בלזן הוקם בגרמניה בשנות ה-30 במטרה לשכן את הפועלים שעבדו על בניית המחנה הצבאי הקרוב ליד הכפר בלזן. בתחילת מלחמת העולם השנייה הגיעו לשם שבויי מלחמה פולנים, צרפתים, הולנדים ובלגים וב-1941 אלפיי שבויי מלחמה רוסיים. משרד החוץ הגרמני העלה דרישה לאסוף יהודים בעלי אזרחות כפולה או אזרחות של מדינות ניטרליות במטרה להחליף אותם באזרחים גרמנים ששהו ואחר כך נשבו בארצות בעלות הברית, דוגמת הגרמנים של קהילות הטמפלרים בארץ ישראל. ב-1943 הורה מפקד הס"ס היינריך הימלר לשמור את "יהודי החליפין" (Austauschjuden) הללו במחנה בגרמניה ולא בפולין. מחנה ברגן בלזן נבחר לשמש מחנה ריכוז ליהודים אלו. במקרים מעטים אכן ניצלו חייהם של יהודים בעלי אזרחות זרה שנשלחו מברגן בלזן אל ארץ מוצאם. מרבית היהודים במחנה לא היו כה ברי מזל.

תוך זמן לא רב נשלחו למחנה יהודים נוספים שלא ענו לקריטריונים שנקבעו. באביב 1944 הגיעו משלוחים של יהודים חולים ממחנות אחרים. הטיפול הירוד שסופק להם העלה את אחוזי התמותה במחנה. בהמשך הגיעו משלוחים ממחנות אחרים שהיו קרובים מדי לחזית המזרחית, ביניהם גם אלו ששרדו את מצעדי המוות. הנהלת המחנה לא יכלה להשתלט על כמות כה גדולה של שבויים ומחנה ברגן בלזן הפך במהרה למקום מוכה רעב, טיפוס, דיזנטריה, סבל ומוות.

ב-15 באפריל הגיעו ראשוני כוחות הצבא הבריטי למקום, שחררו את המחנה ואסרו את מנהליה הנאצים.

הבריטים הזדעזעו ממה שראו עיניהם. אחד הקצינים הראשונים שהגיע היה קצין הרפואה הראשי של הארמיה ה-2, גלין היוס. הוא מתאר צפיפות נוראית בצריפים בהם החיים והמתים שכבו זה ליד זה. במחנה התגלו מעל ל-40,000 אסירים, כאשר 28,000 מהם נזקקו לטיפול רפואי מידי, בין האסירים החיים מצאו הבריטים בנוסף גם 10,000 גופות. אלפי גופות נוספות נמצאו עמוסות בקברים המוניים בשולי המחנה שעדיין לא כוסו.

 

ניצולות המחנה יושבות בצפיפות מזעזעת. תמונה מתוך האלבום, חורבן ותקומה: ברגן-בלזן 1965-1945

 

הצבא הבריטי, הצלב האדום ולאחר מכן גם ארגוני הסיוע היהודיים כמו ה-Joint , ה-Jewish Relief Unit, הסוכנות היהודית וארגונים אחרים שלחו מזון, ביגוד, תרופות ונציגים מטעמם. זה לא תמיד עזר לאסירים מוכי הרעב והמחלות. בשבועות לאחר השחרור, מתו עוד 15,000 בני אדם. אך הרצון לחיות גבר על הכל. התמונות בספרי ההיסטוריה מתחלפות להן במהירות מפתיעה. בעמודים הראשונים, תמונות זוועה של ערימות הגופות ושל שלדי אדם הממתינים בייאוש ליומם האחרון. בעמודים הבאים תמונות קבוצתיות של פרצופים בריאים מחייכים ושל ילדים לבושים היטב משחקים בכדור.

תוך זמן קצר השורדים התחילו לבנות את חייהם מחדש. שלושה ימים לאחר השחרור בתאריך ה' באייר, התאריך בו יכריז דוד בן-גוריון שלוש שנים מאוחר יותר על הקמת המדינה, כבר הוקם ועד יהודי במחנה. יושב ראש הוועד עד לסגירה הסופית של המחנה היה יוסף רוזנזפט.

ב-21 במאי, לאחר שכל האסירים הועברו לבסיס הצבאי הקרוב, הבריטים שרפו את המחנה במטרה לחסל את מחלת הטיפוס המשתוללת באזור. עם הזמן הוקמו במיקום בו עמד מחנה הריכוז שורה של אנדרטאות ומצבות לזכר ההרוגים הרבים.

 

המונים צופים בלהבות אש ותמרות עשן בסביבות המחנה לאחר כניסת הכוחות הבריטים

 

החיים היהודיים התפתחו במהירות במחנה ברגן בלזן המחודש וכבר בחודש יוני 1945 נערכה בה החתונה הראשונה של ניצולים. הדור החדש של בני הניצולים נולד במחנה, ביניהם שלמה גולדברג, מי שלימים יקדיש קרוב ל-50 שנות עבודה בספרייה הלאומית בירושלים.

תוך זמן קצר הוקמו במחנה בית ספר תיכון ויסודי, תאטרון יידיש, בית חולים, קבוצות ספורט והחלה פעילות פוליטית ציונית. רבים באו לבקר את העקורים ולסייע בכל הניתן. כפי שהיה לפני המלחמה הניצולים הצטרפו לארגונים הציוניים השונים והתקיימה פעילות ציונית ענפה במקום.

במחנה יצאו לאור פרסומים רבים בעיקר ביידיש. בחוברת ביבליוגרפיה שעותקים ממנה נמצאים בספרייה, ניתן לראות תמונות של 58 כתבי עת, ספרים אוספי שירים ועוד, שהודפסו בברגן בלזן.

 

החוברת הביבליוגרפית שיצאה במחנה

 

כתב העת הקבוע הראשון של יהודי שארית הפליטה יצא לאור ב-12 ביולי 1945 בעיירה צלה הסמוכה לברגן בלזן באזור הבריטי. הגיליון השני כבר יצא בברגן בלזן עצמה. שמו של כתב העת היה "אונדזער שטימע" ("הקול שלנו" בעברית).

בגיליון הראשון, שנפתח בתפילת יזכור, כתב דוד רוזנטל מדוע החליטו לפרסם כתב עת זה. רוזנטל הסביר: "תישמע נא המילה היהודית בארצו של אויב הדמים שלנו". עוד הוסיף כי מטרת העיתון הוא "לשקף את חיינו היום יומיים וליצור מגע עם אחינו במחנות האחרים." עיקר תפקידו של העיתון היה במישור החינוכי, חינוך הנוער וחינוך לצביון ציוני ולאומי. העיתון זעק את סבלה של הניצולים במחנה ורעם על סגירת שערי ארץ ישראל על ידי הבריטים. הופיעו בו מאמרים על תולדות עם ישראל, מועדי ישראל, ציונות והתיישבות והוא פרסם מידע על הנעשה במחנה, חדשות מארץ ישראל, סקירות על משפטי הנאצים ועוד.

מכיוון שלא הייתה מכונת כתיבה עם אותיות עבריות, ארבעת הגיליונות הראשונים נכתבו בכתב יד ושוכפלו. גיליון מס' 5 כבר הודפס במכונת כתיבה. המערכת קיבלה מכונה אחת מחיילי הבריגדה היהודית שהגיעו לגרמניה מאיטליה ומכונה נוספת מחייל יהודי מקנדה. לקראת גיליון מס' 12 כבר הצליחו חברי המערכת להשיג מכונת דפוס מקצועית יותר.

ה"אונדזער שטימע" היה דו-שבועון אך לא יצא תמיד באופן מסודר. במשך השנתיים בו התקיים, יצאו לאור 24 גליונות. הגיליון האחרון יצא ב-30 באוקטובר 1947. שלושת העורכים – רפאל אולבסקי, פאול טרפמן ודוד רוזנטל, השתייכו למפלגות ציוניות שונות, דבר שסייע לניטרליות ולגישה אל-מפלגתית של העיתון.

 

חברת מערכת "אונדזער שטימע". משמאל: דוד רוזנטל, פאול טרפמן ורפאל אולבסקי. תמונה מתוך "הדמעה", ספרו של רפאל אולבסקי

 

עיתון ה"וואכנבלאט" (עיתון שבועי בעברית) התחיל להופיע בברגן בלזן ב-5 בדצמבר 1947, שבוע לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית. כותרת המאמר הראשי בגיליון הראשון הייתה "הסוף לחוסר בית, הסוף לנדודינו, האו"ם נחוש לייסד מדינה יהודית בארץ ישראל". כמו קודמו, יצא גם עיתון זה מטעם הוועד המרכזי ליהודים המשוחררים באזור הבריטי בברגן בלזן. חברי המערכת היו אותם חברים ששימשו במערכת עיתון "אונדזער שטימע" ועם הזמן, כשעזבו העורכים את גרמניה, הוחלפו בעורכים אחרים.

לאחר כחודשיים הפך העיתון לדו-שבועון, ומאוחר יותר המשיך לצאת לאור בצורה ספורדית. הוא דמה בפורמט שלו לעיתון לכל דבר. העיתון הקפיד לספק חדשות לקוראיו אך בדומה לעיתון "אונדזער שטימע" הכיל לא מעט כתבות על חיי המחנה, ידיעות מהעולם היהודי, מדורי חיפוש קרובים, ספורט ותרבות. ה"וואכנבלאט" נאבק על זכויות היהודים, הזהיר מפני אנטישמיות בגרמניה, והודיע על משוחררי ברגן בלזן שנפלו במערכה בארץ ישראל. העיתון קרא ליהודים לעזוב את גרמניה, דבר שניתן היה לעשות ביתר קלות עם הקמת מדינת ישראל.

ביום שישי ה-14 במאי 1948 התפרסמה ידיעה גדולה בעיתון בכותרת "ערב מדינה יהודית". למרות שהיו ציפיות, לא הייתה לעורכים דרך לדעת שבהמשך היום, בארץ ישראל, יכריז בן גוריון על הקמת המדינה. מידע חשוב זה הגיע במשך הלילה דרך ידיעות ברדיו.

 

"ערב מדינה יהודית".  גיליון מס' 19 מתאריך ה-14 במאי 1948

 

למחרת בבוקר התעוררו יושבי המחנה לשירה אדירה וקריאות שמחה על לידתה של מדינת ישראל. היהודים רקדו ברחובות ובבתי הכנסת נאמרו תפילות מיוחדות. ביום ראשון הפיצו בני הנוער במחנה כרוז הקורא לכל התושבים לחגוג את הקמת המדינה ולהשתתף בעצרת חגיגית שתתקיים בהמשך היום. בעצרת הודיע יו"ר הועד המרכזי יוסף רוזנזפט על מגויסים מהמחנה שעתידים בקרוב להגיע לשרת בארץ. קבוצת המגויסים עלתה לבמה והתקבלה במחיאות כפיים. בעצרת דיברו גם נציגי ועד המרכזי נוספים והיא ננעלה בשירת התקווה.

הגיליון הבא של ה "וואכנבלאט" שיצא שבוע לאחר מכן כבר הודיע בכותרתו: "עצמאות יהודית –מציאות".

 

"עצמאות יהודית – מציאות". גיליון מס' 19 מתאריך ה-21 במאי 1948

 

בגיליון 79 כותב יוסף רוזנזפט, כי מחנה ברגן בלזן נמצא בשלבי סגירה וכי היהודים האחרונים במחנה עוברים למחנה יוור. במחנה יוור יצא גיליון ה-80 והאחרון של ה"וואכנבלאט" ב-18 באוגוסט 1950 והכיל ידיעה על סיום פעילותה של הסוכנות היהודית בגרמניה. מחנה יוור נסגרה שנה לאחר מכן.

בספטמבר 2010 הוציא לאור ארגון שארית הפליטה של ברגן-בלזן בישראל את הידיעון "הקול שלנו – אונדזער שטימע". הפעם לא הודפס העיתון במחנה העקורים ברגן בלזן בשפה היידיש, אלא בתל אביב החופשית בשפה העברית.

 

"הקול שלנו", ידיעון שהוציא ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל

 

כתבות, מסמכים וספרים על השואה

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

את מאגר העיתונות היהודית ההיסטורית המקוון שלנו אתם כבר מכירים?

עיתונות יהודית היסטורית

 

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

במאי 1943 נספה החייל הארצישראלי מנחם באומגרטן כאשר מפציצים גרמניים תקפו את האניה הבריטית "ארינפורה". מסמכים שנמצאו בספרייה מספרים קצת על הצעיר היהודי שנספה בים.

מנחם באומגרטן ז"ל והאניה הבריטית "ארינפורה"

בחודש מאי 1943 נספה החייל הארצישראלי מנחם באומגרטן כאשר מפציצים גרמניים תקפו את האניה הבריטית "ארינפורה", יחד עם  138  מחבריו.

כמעט ולא היו ידועים פרטים כלשהם על סיפורו וזהותו של מנחם. לאחר חקירה מדוקדקת בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי נחשפו פרטים ומסמכים שנותנים לפחות חלק מהתמונה על הצעיר היהודי שנספה בים בדרכו להילחם בגרמנים.

 

מנחם באומגרטן וחבריו לפלוגת ההובלה העברית 462. מתוך הספר "פלוגה עברית להובלה במלחמת העולם השנייה". תל-אביב, 1994

 

1 במאי 1943. שיירת אניות בריטית שעשתה את דרכה מאלכסנדריה למלטה מזוהה ומותקפת על ידי 12 מפציצים גרמניים. את מירב האש חוטפת האניה "ארינפורה" ובה יותר מאלף חיילים ואנשי צוות. 664 חיילים נספים, ובהם גם 139 חיילים ארצישראליים.

 

הידיעה שפורסמה בעיתון "המשקיף" על הנעדרים שנספו בים (שמו של מנחם באומגרטן מסומן בצהוב). הקליקו לידיעה המלאה באתר העיתונות ההיסטורית

 

אחד מההרוגים הוא מנחם (לאופולד) באומגרטן. המידע עליו היה כמעט אפסי, למעט שמו, קצת מפעילותו, ושנת הולדתו, כמעט ולא ידוע עליו דבר.

 

סיפור חייו של באומגרטן באתר יזכור

 

ארגון המתנדבים "לתת פנים לנופלים", מנסה להשיג מידע נוסף נוסף על באומגרטן ופונה גם לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בספרייה הלאומית. אנשי הארכיון עושים חיפוש מדוקדק באלפי תיקים אישיים של בקשות להגר מווינה שריכזה הקהילה היהודית בשנים 1940-1938.

 

אנדרטת האניה ארינפורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. צילום: ד"ר אבישי טייכר

 

מאמצי החיפוש נשאו פרי, ומתגלה התיק של באומגרטן בארכיון הקהילה היהודית בווינה. שורת המסמכים חושפת פרטים חדשים שמספקים מידע על אותו חייל צעיר שלא היה ידוע עד כה. בין  היתר מתגלה תאריך הלידה, מקום הלידה, קצת על הרקע שלו ופרטים על בני משפחתו. מסמכים נוספים שנמצאים בארכיון הציוני השלימו פרטים נוספים כמו תאריך עלייתו לארץ (16.8.1939). כרטיס עליית הנוער שלו שנמצא גם כן, תיעד את שליחתו של מנחם להכשרה בקיבוץ תל-יוסף, ואת עזיבתו את הקיבוץ ב-8.6.1941 כדי להתגייס. גם ארכיון יד-ושם מספק פרטים נוספים ומשלים עוד יותר את התמונה.

 

מקצת המסמכים שנחשפו בארכיון וינה

 

שאלון ההגירה הזה חושף בפנינו בין היתר את תאריך הולדתו המדוייק – 3.12.1923

 

בשאלון הזה נחשפים קרובי משפחתו של מנחם – ובהם אמו אירמה, אחיו יוסף ואחותו אדית'

 

 

תרגום המסמך:

לסיום הטיפול !
ליאופולד באומגרטן , יהודי. על פי אמונתו , לחלוטין ללא אמצעים, פנה ללשכת העזרה הסוציאלית באיזור מגוריו , אביו נפטר.
המבקש נוסע עם עלית הנוער לפלשתינה ב- 15.8.1939.
לקראת נסיעתו אין באפשרותו לממן את הוצאות נסיעתו ולכן הוא מפנה את ההוצאות שבחוזה (ההגירה – ירר) ל- המשרד לפלשתינה, (RM 166.35 + £ 1.14 ).
(RM-מטבע גרמני , £ – שטרלינג, ירר)
המבקש מופנה לסיום הטיפול.
25.7.1939

 

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

רָעַד קוֹלֵךְ: שירה מולחנת

"ושום מפל אדיר לא יוכל לי". דניאל רביצקי מבצעת את 'ושום סלע' מאת תרצה אתר. לחן: אפרת בן-צור

צלם: דוד אולמר - ארכיוני סופרים, מרכז קיפ לחקר הספרות העברית, אוניברסיטת תל אביב

*
ושום סלע לא יזיז אותי מפה
ושום ענק נורא לא יוכל לי
אני רוצה רק פה
אני רוצה רק פה
ושום טייפון לא יעזור
ושום סופה
לא קר לי

לא קר לי
ואני רוצה רק פה
להיות עד סוף ימי
מול אדן וחלון
אני רוצה רק פה
כל כך נעים לי פה
שכבר ממש אפשר
להשתגע או לישון

או לישון

ושום סלע לא יזיז אותי על כן
ושום מפל אדיר לא יוכל לי
אני נמצאת רק פה
אני נמצאת רק פה
ושום סופות ורעשים לא יעזרו
פה קל לי

פה קל לי
ואני רוצה רק פה
להיות עד סוף חיי
מול קיר, ספה, ארון
אני רוצה רק פה
כל כך נעים לי פה
שכבר ממש אפשר
להשתגע או לישון

או לישון

 

תוכן עניינים

     
     
     
     

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 1

הַמּוּסָךְ: גיליון מס' 2 – מיוחד ליום השואה

 

"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

בעקבות מכתב מרגש שנמצא בארכיון חיים חפר יצאנו למסע בלשי שהוביל עד לכותבת המכתב ולמסר שרצתה להעביר לכולנו: "אל תשכחו אותנו, הנופלים והשבויים של מלחמת העצמאות".

ניצולות שיירת נבי דניאל מופיעות בתמונה: שושנה (שוש) הלבן, חיה (מלי) נאור (איזגברג), נעמי עורב (טולמן). צילום: מוזיאון הפלמ"ח

לכל המשוטטים בארכיון הספרייה הלאומית מזומנת לא פעם תעלומה בלשית עסיסית שעשויה – אם יסכימו לקבל על עצמם את האתגר – לשנות את יומם מן הקצה אל הקצה. אל התעלומה הבלשית שלי הגעתי במהלך חיפוש אקראי בארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית. בתיק ארכיוני שזכה לשם הגנרי "תגובות והופעות" נח לו, בין היתר המסמכים, מכתב המתוארך ל-10 בפברואר 2005 – חתום בשם נעמי.

 

 

המכתב ששלחה נעמי לחיים חפר

 

וכך נפתח המכתב המסקרן:

"חיים שלום,

אני כותבת אליך, כי פשוט אני רוצה להתיעץ איתך. אני מקווה שזה לא מאוחר, כל השנים האלה, המון זמן, שמתי לב שבכלל לא מזכירים שהיו שבויים במלחמת השחרור וביניהם – אנשי פלמ"ח."

במכתב מספרת נעמי איך בשיירת נבי דניאל "נתקענו בגוש עציון", וביום בו הכריזו על המדינה "לקחו אותנו לשבי [הירדני] ומאז כאילו נעלמנו מהחיים. דחקו אותנו לפינה, ומשום מה לא יודעים עלינו בכלל." על הכרזת המדינה שמעה נעמי רק בירדן, כשנפגשה עם אנשי העיר העתיקה בירושלים שנפלו אף הם בשבי.

"מי יודע עלינו" שאלה נעמי, "נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי." מחברת המכתב לא ממהרת לסמן אשמים ומבהירה שגם בה דבק רבב: "נכון, גם אני אשמה. לא טרחתי ולא עשיתי מאומה כדי להנציח או לפחות להזכיר את המחלקה שלנו בגוש."

המכתב מסתיים בהצהרה שקשה להישאר אליה שווה נפש:

"כמו כולנו, גם אני בסוף דרכי. אין לי מרץ ויוזמה לעשות משהו (…)

אני רוצה שיידעו עלינו, שפלמחניקים נהרגו בקרבות בגוש. אינני יודעת למה זה כל כך חשוב לי (…)

מה אתה יכול להגיד לי? לייעץ לי?

תודה לך, נעמי"

 

גוש עציון במצור. לוחמות מתאמנות (עין צורים, שנת 1948). התמונה לקוחה מתוך התערוכה "גוש עציון במצור" של פרויקט רא"י

 

 

גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד

 

אם ברצוני להתיר את סבך התעלומה, הבנתי שאני מוכרח להתחיל בפרימת קצה החוט היחיד שברשותי. רשימת הפרטים העולים מן המכתב העמידה בפניי תמונה מעורפלת, אך כזו שבתקווה אוכל להאירה עם מעט כיתות רגליים דיגיטלי.

הקלדת צמד המילים 'נעמי + פלמ"ח' בגוגל הניבה ארבע תוצאות באתר 'מרכז מידע פלמ"ח': ארבע נעמי שונות ששירתו בפלמ"ח בתקופה המדוברת. מבין ארבעת השמות נדמה ששמה של אחת התאים למרבית הפרטים: נעמי (טולמן) עורב שירתה בפלמ"ח משנת 1945 ועד שחרורה בשנת 1949. השנים מתאימות, אולם מה שמשך את עיני יותר מכל היה אחד התפקידים שמילאה בעודה בשירות – ליווי שיירות. ניסיון להמשיך ולפרום את החוט הזה הניב תוצאה שהיא לא פחות ממדהימה.

 

דף הלוחם של נעמי (טולמן) עורב באתר 'מרכז מידע פלמ"ח'

 

ראיונות בהארץ, ידיעות אחרונות, אתר וואלה, סרטון או שניים ביוטיוב וכתבה בערוץ 10: נדמה שנעמי עורב – אם היא אכן אותה נעמי – מצאה בשנים האחרונות את המרץ והיוזמה שחיפשה כדי "לעשות משהו". לאחרונה אף השתתפה בהפגנה באתר מורשת הפלמ"ח. דרך מכריה הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלה.

 

"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר"

כבר מהמשפטים הראשונים שהחלפנו בטלפון ידעתי שצפויה לי שיחה מרתקת. "שלומי? אני לא חולה", ענתה בהומור במענה לשאלה שלי. "אני יודעת שזה משהו שאנשים שואלים, אבל זה תמיד הצחיק אותי."  כשסיפרתי לה על המכתב השמור בספרייה, וגם הקראתי לה חלקים ממנו, זיהתה את עצמה בתור כותבת המכתב ("אני וחיים התכתבנו ודיברנו המון, בעיקר בטלפון"). את המכתב המדובר לא זכרה.

"איך מצאת את המכתב?" הסתקרנה נעמי לגלות. לאחר שסיפרתי לה, הסכימה לשתף אותי בחוויה הקשה שעברה. את שיירת נבי דניאל היא פספסה בעקבות מסיבת פורים סוערת בירושלים שגרמה לה לישון עד מאוחר, אך אל גוש עציון הנצור הגיעה ימים ספורים לאחר מכן. היא נפלה בשבי הירדני ביום נפילת הגוש כולו. תחילה נלקחו היא וחבריה אל חברון ואל שכם, ומשם אל ירדן. חודש ימים העבירה בשבי, עד שהשתחררה יחד עם השבויות האחרות – הגברים נותרו בירדן עוד שמונה חודשים עד שחרורם.

 

לפני הנפילה בשבי: נעמי עורב (משמאל) יחד עם חברותיה בגוש עציון חיה (מלי) נאור (איזנברג) ושושנה (שוש) הלבן. צילום: מוזיאון הפלמ"ח

 

"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר. זה היה נורא", חזרה נעמי על נקודה זו מספר פעמים במהלך שיחתנו. שנים רבות לאחר המלחמה, בכל עת שנשאלה על חוויותיה במלחמת העצמאות, נמנעה מלספר שהייתה שבויה. את הסיבה לכך היא תולה ברוח התקופה: "גדלנו על ססמאות כמו "טוב למות בעד ארצנו" ו"שנית מצדה לא תיפול", היום אני חושבת על הדברים האלה בצורה שונה לחלוטין. למה למות? עדיף לחיות בשביל הארץ."

 

שבויות מכפר עציון משוחררות, יוני 1948. לחצו תמונות נוספות מהשחרור מאוסף הצלמניה

 

בחלוף השנים הרגישה נעמי שהיא יכולה לדבר על מה שעברה בפתיחות הולכת וגוברת. השינוי הגדול אירע עם חזרת שבויי מלחמת יום הכיפורים, שכמו אימצו את שבויי מלחמת העצמאות המבוגרים מהם במספר עשורים וסייעו להם בהשגת הכרה מהמדינה. "החבר'ה של יום הכיפורים, הם טיפלו בנו. מדינת ישראל לא הכירה בנו. שכחו אותנו. השבויים שחזרו סייעו לנו מאוד."

היום היא כבר יכולה לדבר על המלחמה בפתיחות, והיא מנצלת את הקשב שנוצר בציבור הישראלי כדי לחזור ולספר על החברות והחברים שלחמו לצידה – השבויים והנופלים של מלחמת העצמאות. לקראת סוף שיחתנו סיפרה נעמי שבשנים האחרונות "אני כבר לא מסתתרת מהחוויות הקשות שעברתי."

כולי תקווה שבסיפור סיפורה סייעה הספרייה הלאומית ולו במעט למטרה שלשמה ממשיכה נעמי עורב לתת מעצמה גם בגילה המופלג. ובנימה אישית יותר, אני שמח על כך שזכיתי לשוחח עם אישה אמיצה ויוצאת דופן.

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה