לכל המשוטטים בארכיון הספרייה הלאומית מזומנת לא פעם תעלומה בלשית עסיסית שעשויה – אם יסכימו לקבל על עצמם את האתגר – לשנות את יומם מן הקצה אל הקצה. אל התעלומה הבלשית שלי הגעתי במהלך חיפוש אקראי בארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית. בתיק ארכיוני שזכה לשם הגנרי "תגובות והופעות" נח לו, בין היתר המסמכים, מכתב המתוארך ל-10 בפברואר 2005 – חתום בשם נעמי.
המכתב ששלחה נעמי לחיים חפר
וכך נפתח המכתב המסקרן:
"חיים שלום,
אני כותבת אליך, כי פשוט אני רוצה להתיעץ איתך. אני מקווה שזה לא מאוחר, כל השנים האלה, המון זמן, שמתי לב שבכלל לא מזכירים שהיו שבויים במלחמת השחרור וביניהם – אנשי פלמ"ח."
במכתב מספרת נעמי איך בשיירת נבי דניאל "נתקענו בגוש עציון", וביום בו הכריזו על המדינה "לקחו אותנו לשבי [הירדני] ומאז כאילו נעלמנו מהחיים. דחקו אותנו לפינה, ומשום מה לא יודעים עלינו בכלל." על הכרזת המדינה שמעה נעמי רק בירדן, כשנפגשה עם אנשי העיר העתיקה בירושלים שנפלו אף הם בשבי.
"מי יודע עלינו" שאלה נעמי, "נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי." מחברת המכתב לא ממהרת לסמן אשמים ומבהירה שגם בה דבק רבב: "נכון, גם אני אשמה. לא טרחתי ולא עשיתי מאומה כדי להנציח או לפחות להזכיר את המחלקה שלנו בגוש."
המכתב מסתיים בהצהרה שקשה להישאר אליה שווה נפש:
"כמו כולנו, גם אני בסוף דרכי. אין לי מרץ ויוזמה לעשות משהו (…)
אני רוצה שיידעו עלינו, שפלמחניקים נהרגו בקרבות בגוש. אינני יודעת למה זה כל כך חשוב לי (…)
מה אתה יכול להגיד לי? לייעץ לי?
תודה לך, נעמי"
גוש עציון במצור. לוחמות מתאמנות (עין צורים, שנת 1948). התמונה לקוחה מתוך התערוכה "גוש עציון במצור" של פרויקט רא"י
גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד
אם ברצוני להתיר את סבך התעלומה, הבנתי שאני מוכרח להתחיל בפרימת קצה החוט היחיד שברשותי. רשימת הפרטים העולים מן המכתב העמידה בפניי תמונה מעורפלת, אך כזו שבתקווה אוכל להאירה עם מעט כיתות רגליים דיגיטלי.
הקלדת צמד המילים 'נעמי + פלמ"ח' בגוגל הניבה ארבע תוצאות באתר 'מרכז מידע פלמ"ח': ארבע נעמי שונות ששירתו בפלמ"ח בתקופה המדוברת. מבין ארבעת השמות נדמה ששמה של אחת התאים למרבית הפרטים: נעמי (טולמן) עורב שירתה בפלמ"ח משנת 1945 ועד שחרורה בשנת 1949. השנים מתאימות, אולם מה שמשך את עיני יותר מכל היה אחד התפקידים שמילאה בעודה בשירות – ליווי שיירות. ניסיון להמשיך ולפרום את החוט הזה הניב תוצאה שהיא לא פחות ממדהימה.
דף הלוחם של נעמי (טולמן) עורב באתר 'מרכז מידע פלמ"ח'
ראיונות בהארץ, ידיעות אחרונות, אתר וואלה, סרטון או שניים ביוטיוב וכתבה בערוץ 10: נדמה שנעמי עורב – אם היא אכן אותה נעמי – מצאה בשנים האחרונות את המרץ והיוזמה שחיפשה כדי "לעשות משהו". לאחרונה אף השתתפה בהפגנה באתר מורשת הפלמ"ח. דרך מכריה הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלה.
"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר"
כבר מהמשפטים הראשונים שהחלפנו בטלפון ידעתי שצפויה לי שיחה מרתקת. "שלומי? אני לא חולה", ענתה בהומור במענה לשאלה שלי. "אני יודעת שזה משהו שאנשים שואלים, אבל זה תמיד הצחיק אותי." כשסיפרתי לה על המכתב השמור בספרייה, וגם הקראתי לה חלקים ממנו, זיהתה את עצמה בתור כותבת המכתב ("אני וחיים התכתבנו ודיברנו המון, בעיקר בטלפון"). את המכתב המדובר לא זכרה.
"איך מצאת את המכתב?" הסתקרנה נעמי לגלות. לאחר שסיפרתי לה, הסכימה לשתף אותי בחוויה הקשה שעברה. את שיירת נבי דניאל היא פספסה בעקבות מסיבת פורים סוערת בירושלים שגרמה לה לישון עד מאוחר, אך אל גוש עציון הנצור הגיעה ימים ספורים לאחר מכן. היא נפלה בשבי הירדני ביום נפילת הגוש כולו. תחילה נלקחו היא וחבריה אל חברון ואל שכם, ומשם אל ירדן. חודש ימים העבירה בשבי, עד שהשתחררה יחד עם השבויות האחרות – הגברים נותרו בירדן עוד שמונה חודשים עד שחרורם.
לפני הנפילה בשבי: נעמי עורב (משמאל) יחד עם חברותיה בגוש עציון חיה (מלי) נאור (איזנברג) ושושנה (שוש) הלבן. צילום: מוזיאון הפלמ"ח
"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר. זה היה נורא", חזרה נעמי על נקודה זו מספר פעמים במהלך שיחתנו. שנים רבות לאחר המלחמה, בכל עת שנשאלה על חוויותיה במלחמת העצמאות, נמנעה מלספר שהייתה שבויה. את הסיבה לכך היא תולה ברוח התקופה: "גדלנו על ססמאות כמו "טוב למות בעד ארצנו" ו"שנית מצדה לא תיפול", היום אני חושבת על הדברים האלה בצורה שונה לחלוטין. למה למות? עדיף לחיות בשביל הארץ."
שבויות מכפר עציון משוחררות, יוני 1948. לחצו תמונות נוספות מהשחרור מאוסף הצלמניה
בחלוף השנים הרגישה נעמי שהיא יכולה לדבר על מה שעברה בפתיחות הולכת וגוברת. השינוי הגדול אירע עם חזרת שבויי מלחמת יום הכיפורים, שכמו אימצו את שבויי מלחמת העצמאות המבוגרים מהם במספר עשורים וסייעו להם בהשגת הכרה מהמדינה. "החבר'ה של יום הכיפורים, הם טיפלו בנו. מדינת ישראל לא הכירה בנו. שכחו אותנו. השבויים שחזרו סייעו לנו מאוד."
היום היא כבר יכולה לדבר על המלחמה בפתיחות, והיא מנצלת את הקשב שנוצר בציבור הישראלי כדי לחזור ולספר על החברות והחברים שלחמו לצידה – השבויים והנופלים של מלחמת העצמאות. לקראת סוף שיחתנו סיפרה נעמי שבשנים האחרונות "אני כבר לא מסתתרת מהחוויות הקשות שעברתי."
כולי תקווה שבסיפור סיפורה סייעה הספרייה הלאומית ולו במעט למטרה שלשמה ממשיכה נעמי עורב לתת מעצמה גם בגילה המופלג. ובנימה אישית יותר, אני שמח על כך שזכיתי לשוחח עם אישה אמיצה ויוצאת דופן.
מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד
כתבות נוספות:
מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?
מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור
נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל