"מי יודע עלינו? נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי"

בעקבות מכתב מרגש שנמצא בארכיון חיים חפר יצאנו למסע בלשי שהוביל עד לכותבת המכתב ולמסר שרצתה להעביר לכולנו: "אל תשכחו אותנו, הנופלים והשבויים של מלחמת העצמאות".

ניצולות שיירת נבי דניאל מופיעות בתמונה: שושנה (שוש) הלבן, חיה (מלי) נאור (איזגברג), נעמי עורב (טולמן). צילום: מוזיאון הפלמ"ח

לכל המשוטטים בארכיון הספרייה הלאומית מזומנת לא פעם תעלומה בלשית עסיסית שעשויה – אם יסכימו לקבל על עצמם את האתגר – לשנות את יומם מן הקצה אל הקצה. אל התעלומה הבלשית שלי הגעתי במהלך חיפוש אקראי בארכיון חיים חפר השמור בספרייה הלאומית. בתיק ארכיוני שזכה לשם הגנרי "תגובות והופעות" נח לו, בין היתר המסמכים, מכתב המתוארך ל-10 בפברואר 2005 – חתום בשם נעמי.

 

 

המכתב ששלחה נעמי לחיים חפר

 

וכך נפתח המכתב המסקרן:

"חיים שלום,

אני כותבת אליך, כי פשוט אני רוצה להתיעץ איתך. אני מקווה שזה לא מאוחר, כל השנים האלה, המון זמן, שמתי לב שבכלל לא מזכירים שהיו שבויים במלחמת השחרור וביניהם – אנשי פלמ"ח."

במכתב מספרת נעמי איך בשיירת נבי דניאל "נתקענו בגוש עציון", וביום בו הכריזו על המדינה "לקחו אותנו לשבי [הירדני] ומאז כאילו נעלמנו מהחיים. דחקו אותנו לפינה, ומשום מה לא יודעים עלינו בכלל." על הכרזת המדינה שמעה נעמי רק בירדן, כשנפגשה עם אנשי העיר העתיקה בירושלים שנפלו אף הם בשבי.

"מי יודע עלינו" שאלה נעמי, "נהרגו מאיתנו בקרבות בגוש ולא מזכירים אותם. ואלה מאיתנו שנשארו בחיים – הלכו לשבי." מחברת המכתב לא ממהרת לסמן אשמים ומבהירה שגם בה דבק רבב: "נכון, גם אני אשמה. לא טרחתי ולא עשיתי מאומה כדי להנציח או לפחות להזכיר את המחלקה שלנו בגוש."

המכתב מסתיים בהצהרה שקשה להישאר אליה שווה נפש:

"כמו כולנו, גם אני בסוף דרכי. אין לי מרץ ויוזמה לעשות משהו (…)

אני רוצה שיידעו עלינו, שפלמחניקים נהרגו בקרבות בגוש. אינני יודעת למה זה כל כך חשוב לי (…)

מה אתה יכול להגיד לי? לייעץ לי?

תודה לך, נעמי"

 

גוש עציון במצור. לוחמות מתאמנות (עין צורים, שנת 1948). התמונה לקוחה מתוך התערוכה "גוש עציון במצור" של פרויקט רא"י

 

 

גלו עוד על מלחמת העצמאות: הסיפורים, התמונות, עיתוני התקופה ועוד

 

אם ברצוני להתיר את סבך התעלומה, הבנתי שאני מוכרח להתחיל בפרימת קצה החוט היחיד שברשותי. רשימת הפרטים העולים מן המכתב העמידה בפניי תמונה מעורפלת, אך כזו שבתקווה אוכל להאירה עם מעט כיתות רגליים דיגיטלי.

הקלדת צמד המילים 'נעמי + פלמ"ח' בגוגל הניבה ארבע תוצאות באתר 'מרכז מידע פלמ"ח': ארבע נעמי שונות ששירתו בפלמ"ח בתקופה המדוברת. מבין ארבעת השמות נדמה ששמה של אחת התאים למרבית הפרטים: נעמי (טולמן) עורב שירתה בפלמ"ח משנת 1945 ועד שחרורה בשנת 1949. השנים מתאימות, אולם מה שמשך את עיני יותר מכל היה אחד התפקידים שמילאה בעודה בשירות – ליווי שיירות. ניסיון להמשיך ולפרום את החוט הזה הניב תוצאה שהיא לא פחות ממדהימה.

 

דף הלוחם של נעמי (טולמן) עורב באתר 'מרכז מידע פלמ"ח'

 

ראיונות בהארץ, ידיעות אחרונות, אתר וואלה, סרטון או שניים ביוטיוב וכתבה בערוץ 10: נדמה שנעמי עורב – אם היא אכן אותה נעמי – מצאה בשנים האחרונות את המרץ והיוזמה שחיפשה כדי "לעשות משהו". לאחרונה אף השתתפה בהפגנה באתר מורשת הפלמ"ח. דרך מכריה הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלה.

 

"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר"

כבר מהמשפטים הראשונים שהחלפנו בטלפון ידעתי שצפויה לי שיחה מרתקת. "שלומי? אני לא חולה", ענתה בהומור במענה לשאלה שלי. "אני יודעת שזה משהו שאנשים שואלים, אבל זה תמיד הצחיק אותי."  כשסיפרתי לה על המכתב השמור בספרייה, וגם הקראתי לה חלקים ממנו, זיהתה את עצמה בתור כותבת המכתב ("אני וחיים התכתבנו ודיברנו המון, בעיקר בטלפון"). את המכתב המדובר לא זכרה.

"איך מצאת את המכתב?" הסתקרנה נעמי לגלות. לאחר שסיפרתי לה, הסכימה לשתף אותי בחוויה הקשה שעברה. את שיירת נבי דניאל היא פספסה בעקבות מסיבת פורים סוערת בירושלים שגרמה לה לישון עד מאוחר, אך אל גוש עציון הנצור הגיעה ימים ספורים לאחר מכן. היא נפלה בשבי הירדני ביום נפילת הגוש כולו. תחילה נלקחו היא וחבריה אל חברון ואל שכם, ומשם אל ירדן. חודש ימים העבירה בשבי, עד שהשתחררה יחד עם השבויות האחרות – הגברים נותרו בירדן עוד שמונה חודשים עד שחרורם.

 

לפני הנפילה בשבי: נעמי עורב (משמאל) יחד עם חברותיה בגוש עציון חיה (מלי) נאור (איזנברג) ושושנה (שוש) הלבן. צילום: מוזיאון הפלמ"ח

 

"כשחזרנו מהשבי, התביישתי לספר. זה היה נורא", חזרה נעמי על נקודה זו מספר פעמים במהלך שיחתנו. שנים רבות לאחר המלחמה, בכל עת שנשאלה על חוויותיה במלחמת העצמאות, נמנעה מלספר שהייתה שבויה. את הסיבה לכך היא תולה ברוח התקופה: "גדלנו על ססמאות כמו "טוב למות בעד ארצנו" ו"שנית מצדה לא תיפול", היום אני חושבת על הדברים האלה בצורה שונה לחלוטין. למה למות? עדיף לחיות בשביל הארץ."

 

שבויות מכפר עציון משוחררות, יוני 1948. לחצו תמונות נוספות מהשחרור מאוסף הצלמניה

 

בחלוף השנים הרגישה נעמי שהיא יכולה לדבר על מה שעברה בפתיחות הולכת וגוברת. השינוי הגדול אירע עם חזרת שבויי מלחמת יום הכיפורים, שכמו אימצו את שבויי מלחמת העצמאות המבוגרים מהם במספר עשורים וסייעו להם בהשגת הכרה מהמדינה. "החבר'ה של יום הכיפורים, הם טיפלו בנו. מדינת ישראל לא הכירה בנו. שכחו אותנו. השבויים שחזרו סייעו לנו מאוד."

היום היא כבר יכולה לדבר על המלחמה בפתיחות, והיא מנצלת את הקשב שנוצר בציבור הישראלי כדי לחזור ולספר על החברות והחברים שלחמו לצידה – השבויים והנופלים של מלחמת העצמאות. לקראת סוף שיחתנו סיפרה נעמי שבשנים האחרונות "אני כבר לא מסתתרת מהחוויות הקשות שעברתי."

כולי תקווה שבסיפור סיפורה סייעה הספרייה הלאומית ולו במעט למטרה שלשמה ממשיכה נעמי עורב לתת מעצמה גם בגילה המופלג. ובנימה אישית יותר, אני שמח על כך שזכיתי לשוחח עם אישה אמיצה ויוצאת דופן.

 

מלחמת העצמאות: ספרים, מפות, תמונות, שירים ועוד

כתבות נוספות:

מיהו הילד הרך מ"מה אברך" שנפל במלחמה?

מעשה בתמונה אחת: משה וייצמן, הצלם שנפל במלחמת השחרור

נותנים פנים לנופלים: חידת חייו של מנחם באומגרטן ז"ל

"הייתה מלחמה ונפצעתי" – יורם קניוק כותב להוריו ב-1948

האם שנשארה להגן על גוש עציון

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

"הולך אדם… ולא תשיב אותו", אבל הסיפורים והמזכרות מהחיים היקרים שהיו לו, יישמרו לעולמי עד

דני פלד ז"ל מחזיק את בנו רן

"זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב…"

"החיטה צומחת שוב",  דורית צמרת חברת קיבוץ בית השיטה נפרדת מחבריה בשיר.

 

מלחמת יום כיפור גבתה מקיבוץ בית השיטה מחיר נורא: כמעט בכל יום הגיעה ידיעה על בן הקיבוץ שנפל במלחמה או נעדר בקרב. רק בסוף המלחמה נודע המחיר המלא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. מעט על האנשים החד-פעמיים שהיו, אנחנו יודעים מהסיפורים ומהתמונות בספרי הזיכרון שנכתבו לזכרם וששמורים בספרייה.

אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה, צ"ופָּה עלה בתור ילד באנייה וכשבגר עבד בתור ימאי, משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים, יחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה ולפני המלחמה לקח שנה חופש ועבד בסיני, יוחי אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח, אבל אהב לא פחות את העבודה עם הילדים ואת העבודה בפלחה, גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ וחלם לטוס, לדני היה ראש מלא דמיון והוא עסק בהוראה והמציא פטנטים, יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את "ראיתי עיר עוטפת אור", אלי הצטרף לקיבוץ בתור נער, היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם ותמך במשפחתו, למיכה היו ידי זהב והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב-מים ואוגר, נמרוד היה איש חם וחזק, יזם שנסע הרבה לחו"ל מטעם הקיבוץ.

 

להאיר את המתים באותיות של אור

ספרים, חוברות וקבצי זכרון הם עדות בעלת ערך רב לחייהם הקצרים של צעירים מוכשרים, יצירתיים, חרוצים וסקרנים. צעירים בעלי תחומי עניין מגוונים ונטיות לב שונות. אחדים מהם כתבו שירים, אחרים צילמו, כמה מהם חיברו מכתבים ארוכים וגלויי לב לאהובות, לחלקם כבר היו ילדים משלהם שקיוו לגדל כשיחזרו מהמלחמה. היה להם חלק חשוב בחיי משפחתם וחבריהם, בחיי הסביבה שממנה נקרעו, וספרי הזכרון באים לספר על החלק הזה, כך שלא ילך עם הנופלים לאבדון.

 

 אלון אילת ז"ל עם אחותו מיכל

 

בתור קוראים ובתור כותבים של ספרי זיכרון, אנו לוקחים חלק קטן בתיקון עולם, כי הרי מוטל על החיים לזכור ולהזכיר את המתים, וגם להאיר את העולם באור שהיו שהשאירו ושהיו ממשיכים ומאירים איתו אילו יכולים היו להמשיך במסע חייהם.

  

דני פלד ז"ל
דני פלד כותב לאשתו חנה בתקופת מלחמת ההתשה. בתמונה, מחזיק דני את בנו רן

 

אסון בית השיטה

זה היה נורא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. זה היה מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב.

בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות ולא ישבו שבעה. עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו. למחרת היום, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.

החיים היו חייבים להימשך, למרות הכאב הגדול על מותם של הבנים: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ"ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג.

 

שלומית ומשה שחורי ז"ל. שנה לאחר מותו של משה, נהרגה שלומית בתאונת דרכים

 

הבנים שלא חזרו

לא הייתה כמעט משפחה בבית השיטה שלא הייתה קשורה לנפגעים, והחיים בקיבוץ מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה. "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד "החיטה צומחת שוב", מספרת דורית צמרת בת הקיבוץ, שכתבה את השיר שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור.

 

לחצו להגדלה

 

רק תשעה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, הובאו לקבורה בקיבוץ בית השיטה 9 מבין 11 חללי הקיבוץ אשר נפלו במלחמה.

כאב שאין לו מרפא

נפילת 11 הבנים הותירה צלקת כואבת במיוחד אצל בני המשפחות, החברים וחברי קיבוץ בית השיטה.

הזמן רק מעמיק ומרחיב את הצלקת; חלוף השנים אינו מעמעם או מעלים את הזיכרון, הכאב והאבל. המלחמה גם שינתה את מסלול החיים של אלה שנותרו: ילדים שהתייתמו גדלו בצל המוות וההתמודדות עם האובדן, נשים שבני זוגן נפלו ניסו להקים חיים חדשים, אך לא תמיד הצליחו להשתקם, ההורים ששכלו את ילדיהם, חיים עם הצער כל חייהם. על האבל נוסף גם החשש מן השכחה. החשש של ההורים ששכלו את ילדיהם שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו. על כן רבים רואים חשיבות בביטוי כלשהו, שינציח את הנופלים. מיד לאחר המלחמה, בקיבוץ בית השיטה, נעשו מאמצים להנציח את סיפורם של הבנים, בחוברות אשר יצאו לאור לזכרם.

החוברות מלאות במכתבים שכתבו הבנים למשפחות ולחברות, בסיפורים ורשימות שכתבו בימי בית הספר ואחרי כן, ובתצלומים שלהם. לכל אלה נוספו קטעי זיכרונות על הבנים, שכתבו בני המשפחות והחברים שהכירו אותם, זיכרונות שמאירים צדדים באופיים ובדרך חייהם. הם מספרים על המהות של חייהם, וגם על התקווה שהשאירו.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.

כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב,

וְשֶׁבַע חָיִיתִי,

בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.

בְּכָחֹל, בְּיָרֹק,

וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה.

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע

וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ

אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים,

אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.

עַכְשָׁו

אֲנִי

אֵינִי זוֹכֵר.


6.2.72 יוסף שריג

שירו הנבואי של יוסף שריג ז"ל שהופיע בקובץ שיריו עשרים שירים שיצא שנה אחרי מותו

 

קטע שכתב התלמיד שיהיה ללוחם גרשון דוד ז"ל

 

מלאכת איסוף ושימור הזיכרון

כיוון שספרי זיכרון שייכים לסוג היצירות האישיות שברוב המקרים יוצאות בהוצאה משפחתית, קשה מאוד להגיע אליהם. אנו בספרייה הלאומית שואפים לאסוף ולשמר כל אחד ואחד מהספרים הללו.

אנו עושים זאת לא רק מתוקף החוק שמחייב אותנו לדאוג לכך שכל פרסום הרואה אור בארץ יגיע אלינו, אלא בעיקר מפני שאנו מאמינים בחשיבותו של חומר זה. ספרים וחוברות אלה מהווים תמונה של היחיד כמו גם תמונה של דור.

בשביל לאסוף את ספרי הזיכרון הללו, אנו זקוקים לעזרתכם. אם יש לכם מידע על ספרי זיכרון שאינם מופיעים באוסף הספרייה נודה לכם אם תסייעו לנו ותיידעו אותנו, ואולי אפילו תשלחו לנו, חוברות ספרים או ספרים דגיטליים שהוצאתם בעצמכם או שנמצאים בידיכם, כדי שנוכל לשמור אותן ואת זיכרון הנופלים למען הדורות הבאים. כדי שנוכל להמשיך לספר עליהם.

 

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

"כאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?" - איזה מין אדם היה סופר הילדים והמחנך שהלך אל מותו יחד עם ילדי בית היתומים? דמותו של יאנוש קורצ'אק נחשפת דרך מילותיו.

יאנוש קורצ'אק בחצר בית היתומים. ארכיון בית לוחמי הגטאות

"מתחת לתלבושת אחידה דופקים מאה לבבות שונים וכל אחד מהם – קושי אחר, עבודה אחרת, דאגה וחשש אחרים. מאה ילדים – מאה אנשים, אשר לא "אי פעם", לא "עדיין לא", לא "מחר", אלא כבר… עכשיו.. היום – אנשים הם."
(כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק)

 

ורשה, פולין שבין שתי מלחמות העולם. הרופא, ד"ר הנריק גולדשמיט, עושה דרכו אל בית היתומים היהודי ברחוב קרוכמלנה. כשיעבור בשער, יקבלוהו הילדים באהבה ובצהלות שמחה. גם לזמננו מדובר בבית יתומים בלתי רגיל, ובוודאי ביחס למקום ולתקופה שבהם פעל. בית היתומים הזה מתנהל באמצעות פרלמנט של ילדים ובצדו, בית משפט של ילדים, המאפשר לכל אחד מהילדים לזמן למשפט מי מדיירי הבית שפגע בו או עבר עבירה – אפילו מנהל בית היתומים אינו חסין מהעמדה למשפט. הילדים זוכים לטיפול רפואי צמוד, לתזונה נאותה ובעיקר – זוכים ליחס אוהב, חם ואנושי, תוך שמירה על כבודם ועל זכויותיהם ותוך הבנה בלתי מצויה לרגשותיהם ולנפשם.

 

"אמר לי נער בצאתו את בית היתומים: לולא הבית הזה לא הייתי יודע, כי ישנם בעולם אנשים ישרים, שאינם גונבים, לא הייתי יודע, שאפשר לומר אמת.
לא הייתי יודע, שישנם בעולם חוקים צודקים".
(מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק)

 

ד"ר הנריק גולדשמיט, בעקבותיו נכנסנו אל בית היתומים, הוא לא רק רופא. הוא גם סופר ילדים מצליח, מגיש תכנית רדיו פופולרית, מייסדו ועורכו של עיתון הנכתב כולו על ידי ילדים ובעיקר – איש חינוך חשוב ומוערך. למרות זאת, רבים לא מכירים את שמו. מרבית האנשים – אז והיום – מכירים רק את שם העט שלו: יאנוש קורצ'אק.

 

יאנוש קורצ'אק בקייטנת בית היתומים . צילום : א. י. פוזננסקי, 1930. אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

 

"…הוא (קורצ'אק) רוצה מאד לראות ולהכיר את עין חרוד – אין הוא דורש הרבה: מיטה, שולחן וכיסא. רוצה לעשות הכל בבית התינוקות ואף לשטוף רצפות."
(מכתב של סטפה וילצ'ינסקה, אשר עבדה לצד קורצ'אק בבית היתומים, אל רבקה שמחוני בעין חרוד)

 

1934, קיבוץ עין חרוד. אנשי הקיבוץ מחפשים את האורח החשוב שהגיע אתמול לקיבוצם – מי שספריו והגותו החינוכית הפכו אותו לאישיות מוכרת וחשובה. בסופו של דבר מצאו אותו במטבח, מקלף תפוחי אדמה. הוא המשיך לעזור במטבח גם בהמשך ביקורו, עבד בבית התינוקות וביקר בבית הספר. כמעט מדי ערב נתן הרצאה בנושאי חינוך. למרות אי ידיעת השפה העברית, הצליח ליצור קשר עם הילדים ולהשאיר חותם בל יימחה אצל ההורים והמחנכים שפגשו אותו. בביקורו מילא מחברות שלמות עם "מומנטים" – רשמים ממה שראה ולמד בארץ ישראל, אך מרביתם אבדו. בשנת 1936 יגיע לביקור נוסף.

 

"מאד נחוצים לי כוכביכם וילדיכם"
(מתוך מכתב שכתב מפולין לדוד שמחוני בעין חרוד, 1937)

 

בשנת 1937, בעקבות האנטישמיות הגואה, נאלץ קורצ'אק להיפרד מתכנית הרדיו שלו ומבית היתומים הפולני, אותו ניהל במקביל לזה היהודי. במכתב מאותה שנה כתב: "החלטתי החלטת ניסיון אחרון: לעבור לשנות חיי האחרונות לארץ ישראל, לפי שעה לירושלים; שם – לימוד הלשון העברית, כדי לעבור אחרי שנה לקיבוץ".

ההחלטה לא יצאה אל הפועל. קורצ'אק נשאר בפולין עם ילדי בית היתומים. זרבבל גלעד, אשר ביקר בבית היתומים ב-1938 מספר: "כשנכנסנו אל בין כתלי הבית, קידמה אותנו תרועה בהירה של מצהלות ילדים – התרועה הרגילה עם הופעת הדוקטור האהוב… כשנפרדנו אמר: "סתיו יפה אצלנו השנה, בפולין, סתיו כזה אפילו בארץ ישראל לא תמצא, באמת! אך לו יכולתי להעלות לשם את כל הטפליה הזו שלי – הייתי מאושר!".

לו רק… אבל קורצ'אק נותר בפולין. בשנת 1940 עבר בית היתומים לגטו ורשה. שם, בצל הצפיפות, העוני, הרעב ומחלת הטיפוס שתקפה אותו, נלחם יום יום בכדי להשיג לילדיו מזון ולאפשר להם שגרת חיים סבירה, ככל שאפשרו הנסיבות. הוא הקים בבית היתומים בית ספר והתקיימו בו פעילויות תרבות כמו הצגות וקונצרטים.

 

"הרי לא תעזוב את ילדיך במחלה, באסון, בסכנה.
וכאן מאתיים ילד. איך אפשר להשאירם לבד?"
(יאנוש קורצ'אק, על פי עדותו של איגור נברלי)

 

 

יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים

 

בחמישה באוגוסט 1942, צעד קורצ'אק עם הילדים ועם שאר מחנכי בית היתומים, אל כיכר האומשלאג, אל רכבת המוות לטרבלינקה. יותר מפעם אחת קיבל הצעות להציל את נפשו אך הוא סירב לכולן ("חייב אני לתת כיסוי לכל מה שהטפתי ועשיתי בחיי – נאמנות לילד ולאדם"). הוא צעד כשמאחוריו כמאתיים ילדים מסודרים בשורות, שני ילדים בזרועותיו (או אוחזים בידיו, הדעות חלוקות) וראשו מורם. זיכרונותיהם של מי שצפו במחזה וניצלו, יתארו את תחושת העצב התהומי, הייאוש וחוסר האונים שחשו למראה הילדים ומוריהם ההולכים אל מותם, ולמראה ההולך בראשם – אחד האנשים ההומניים ביותר בתולדות האנושות, אשר נאלץ להעביר את שנות חייו האחרונות – ולסיימם – באחת התקופות הכי פחות הומניות בתולדותיה.

 

עטיפת הספר "המלך מתיא הראשון" מאת יאנוש קורצ’ק. עברית – אורי אורלב. איור: יאז'י סרוקובסק. ירושלים, כתר, 1979

 

"היה יום יפה. השמש זרחה. הכל יצאו לרחוב, לראות את מלכם בפעם האחרונה. לרבים עמדו דמעות בעיניים. אך מתיא לא ראה את דמעותיהם. אלו ראה, היה לו קל יותר לצעוד אל מקום ההוצאה להורג. אלה אשר אהבו את מתיא שתקו, משום שחששו לבטא את אהבתם והערצתם בנוכחות האויב. חוץ מזה מה יכלו לקרוא? הם היו רגילים לצעוק: "יחי המלך!" אבל מה היה עליהם לקרוא עכשיו, כשהמלך הלך לקראת מותו?"
(המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק)

 

הציטוטים מתוך הספרים: איש יהודי מפולין / יצחק פרליס | קורצ'אק זכרונות והגיגים / שמעון זקס, יהודה כהנא | כתבים פדגוגיים / יאנוש קורצ'אק | מן הגיטו / יאנוש קורצ'אק | כיצד לאהוב ילדים / יאנוש קורצ'אק | המלך מתיא הראשון / יאנוש קורצ'אק

מתוך צער ומתוך געגוע – כתב יד של ההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב

במכון גנזים שמורים אלפי כתבי יד, מסמכים ומכתבים של סופרים יהודיים שנספו בשואה. ביניהם, כתבי יד של מחבר "דברי ימי עם עולם", הסופר וההיסטוריון היהודי שמעון דובנוב, שנרצח בשואה.

רישום של דיוקן שמעון דובנוב צייר: קולם ביאלא

אחת המטרות שלשמן הוקם ארכיון גנזים ב-1951 הייתה כינוסם והצלתם של כתבי יד ומכתבים של סופרים יהודיים שנספו בשואה ושל סופרים יהודיים שגלו ושכתביהם נפוצו בארצות רבות. בין הסופרים שנספו בשואה וכתביהם הובאו ונשמרו ב"גנזים" נמצאים דוד פוגל, הלל צייטלין ושמעון דובנוב.

כדי לשוב ולהעלות את זכרם של סופרים ושל מיליוני היהודים שנספו בשואה, ואת זכרה של התרבות המפוארת ששגשגה באירופה – תרבות המיוצגת באלפי כתבי יד, מסמכים ומכתבים המופקדים ב"גנזים" – אנו מביאים עמודים מתוך כתב יד של הסופר וההיסטוריון, מגדולי ההיסטוריונים היהודיים ("דברי ימי עם עולם") שמעון דובנוב (1941-1860).

 

שמעון דובנוב

 

עם כיבוש ריגה על ידי הגרמנים נכלא דובנוב יחד עם שאר יהודי העיר בגטו ריגה. ב-8 בדצמבר 1941 הובל עם אלפי יהודים לגיא-ההריגה שֶבֹ-רוּמבּוּלי הסמוכה לריגה. הוא צוּוַה לעלות למכונית, שהובילה את הזקנים והנכים. מחמת מחלתו לא היה מסוגל לעלות למכונית. שוטר לטבי ירה בו והרגו במקום.

לפניכם שני דפים מתוך מאמר שכתב, כשבע שנים לפני הרצחו – דף ראשון ואחרון. ושווה עד מאוד לקרוא את הסיפא: "כל מבקש אמונה עומד במדרגת מאמין, עד כמה שהוא מאמין באפשרות השגת האמת. ואפילו מי שהתייאש מתקווה זו מתוך צער עמוק ומתוך געגועים לפתרון חידת העולם – יוכל להצטרף אל מנין הצדיקים שבדור".

 

כתב היד של שמעון דובנוב – הפתיחה למאמר "פילוסופיה בכתבי הקודש"

 

שמעון דובנוב. עמוד אחרון – יאמרו נא ה"איובים" שבכל הזמנים והארצות

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

לקרוא ספרות אחרת: ספרות הומניסטית על השואה לצעירים ולמבוגרים

 

חפשו בארכיון "גנזים" ובארכיונים נוספים באתר רשת ארכיוני ישראל