"זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב…"
"החיטה צומחת שוב", דורית צמרת חברת קיבוץ בית השיטה נפרדת מחבריה בשיר.
מלחמת יום כיפור גבתה מקיבוץ בית השיטה מחיר נורא: כמעט בכל יום הגיעה ידיעה על בן הקיבוץ שנפל במלחמה או נעדר בקרב. רק בסוף המלחמה נודע המחיר המלא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. מעט על האנשים החד-פעמיים שהיו, אנחנו יודעים מהסיפורים ומהתמונות בספרי הזיכרון שנכתבו לזכרם וששמורים בספרייה.
אלון שכנע את הוריו לאמץ בתור בן את חברו לכיתה, צ"ופָּה עלה בתור ילד באנייה וכשבגר עבד בתור ימאי, משה אהב את הטבע וכתב מאות מכתבים, יחיאל נולד שלושה שבועות לפני הקמת המדינה ולפני המלחמה לקח שנה חופש ועבד בסיני, יוחי אהב לכתוב ולהעמיק במדעי הרוח, אבל אהב לא פחות את העבודה עם הילדים ואת העבודה בפלחה, גרשון עבד בפרדס, הקים את הדיסקוטק של הקיבוץ וחלם לטוס, לדני היה ראש מלא דמיון והוא עסק בהוראה והמציא פטנטים, יוסף היה מוזיקאי ומשורר וכתב את "ראיתי עיר עוטפת אור", אלי הצטרף לקיבוץ בתור נער, היה עליז ועדין נפש, אהב לשיר בקול רם ותמך במשפחתו, למיכה היו ידי זהב והוא גידל בילדותו תוכי, כלב, נחש קטן, צב-מים ואוגר, נמרוד היה איש חם וחזק, יזם שנסע הרבה לחו"ל מטעם הקיבוץ.
להאיר את המתים באותיות של אור
ספרים, חוברות וקבצי זכרון הם עדות בעלת ערך רב לחייהם הקצרים של צעירים מוכשרים, יצירתיים, חרוצים וסקרנים. צעירים בעלי תחומי עניין מגוונים ונטיות לב שונות. אחדים מהם כתבו שירים, אחרים צילמו, כמה מהם חיברו מכתבים ארוכים וגלויי לב לאהובות, לחלקם כבר היו ילדים משלהם שקיוו לגדל כשיחזרו מהמלחמה. היה להם חלק חשוב בחיי משפחתם וחבריהם, בחיי הסביבה שממנה נקרעו, וספרי הזכרון באים לספר על החלק הזה, כך שלא ילך עם הנופלים לאבדון.
אלון אילת ז"ל עם אחותו מיכל
בתור קוראים ובתור כותבים של ספרי זיכרון, אנו לוקחים חלק קטן בתיקון עולם, כי הרי מוטל על החיים לזכור ולהזכיר את המתים, וגם להאיר את העולם באור שהיו שהשאירו ושהיו ממשיכים ומאירים איתו אילו יכולים היו להמשיך במסע חייהם.
דני פלד ז"ל
דני פלד כותב לאשתו חנה בתקופת מלחמת ההתשה. בתמונה, מחזיק דני את בנו רן
אסון בית השיטה
זה היה נורא: 11 חברי קיבוץ נפלו ב-19 ימי לחימה. זה היה מספר החללים הגבוה ביותר בישראל באופן יחסי לאוכלוסיית היישוב.
בתקופת המלחמה לא נערכו לוויות ולא ישבו שבעה. עם קבלת ההודעה הרשמית על מותו בקרב של אחד מהחיילים, התכנסו המשפחה, השכנים והחברים הקרובים. השאר היו עסוקים בעבודה, שכן היה צריך למלא את מקומם החסר של עשרות הבחורים שגויסו. למחרת היום, המשיכו כולם בסדר היום הרגיל וההורים השכולים חזרו לעבודה.
החיים היו חייבים להימשך, למרות הכאב הגדול על מותם של הבנים: אלון אילת, מיכה גולדמן, יוחי גלעד, גרשון דוד, דני פלד, אלי רחמים, יחיאל שונרי, משה שחורי, בנימין שצ"ופקביץ, נמרוד שרון ויוסף שריג.
שלומית ומשה שחורי ז"ל. שנה לאחר מותו של משה, נהרגה שלומית בתאונת דרכים
הבנים שלא חזרו
לא הייתה כמעט משפחה בבית השיטה שלא הייתה קשורה לנפגעים, והחיים בקיבוץ מעולם לא חזרו להיות כפי שהיו לפני המלחמה. "למרות העצב הנורא, בכל זאת זרעו את השדות, ובכל זאת הגשם ירד, ובאביב היו פרחים כל כך צבעוניים, והחיטה הייתה כל כך גבוהה, ואנחנו לא יכולנו להבין איך הכול פורח ומאיר אחרי אסון כזה. מהמקום הזה נולד "החיטה צומחת שוב", מספרת דורית צמרת בת הקיבוץ, שכתבה את השיר שמסמל יותר מכל את מלחמת יום כיפור.
לחצו להגדלה
רק תשעה חודשים לאחר סיום מלחמת יום הכיפורים, הובאו לקבורה בקיבוץ בית השיטה 9 מבין 11 חללי הקיבוץ אשר נפלו במלחמה.
כאב שאין לו מרפא
נפילת 11 הבנים הותירה צלקת כואבת במיוחד אצל בני המשפחות, החברים וחברי קיבוץ בית השיטה.
הזמן רק מעמיק ומרחיב את הצלקת; חלוף השנים אינו מעמעם או מעלים את הזיכרון, הכאב והאבל. המלחמה גם שינתה את מסלול החיים של אלה שנותרו: ילדים שהתייתמו גדלו בצל המוות וההתמודדות עם האובדן, נשים שבני זוגן נפלו ניסו להקים חיים חדשים, אך לא תמיד הצליחו להשתקם, ההורים ששכלו את ילדיהם, חיים עם הצער כל חייהם. על האבל נוסף גם החשש מן השכחה. החשש של ההורים ששכלו את ילדיהם שלא יזכרו אותם לאחר שהם עצמם כבר לא יחיו. על כן רבים רואים חשיבות בביטוי כלשהו, שינציח את הנופלים. מיד לאחר המלחמה, בקיבוץ בית השיטה, נעשו מאמצים להנציח את סיפורם של הבנים, בחוברות אשר יצאו לאור לזכרם.
החוברות מלאות במכתבים שכתבו הבנים למשפחות ולחברות, בסיפורים ורשימות שכתבו בימי בית הספר ואחרי כן, ובתצלומים שלהם. לכל אלה נוספו קטעי זיכרונות על הבנים, שכתבו בני המשפחות והחברים שהכירו אותם, זיכרונות שמאירים צדדים באופיים ובדרך חייהם. הם מספרים על המהות של חייהם, וגם על התקווה שהשאירו.
מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.
כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב,
וְשֶׁבַע חָיִיתִי,
בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.
בְּכָחֹל, בְּיָרֹק,
וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה.
מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע
וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ
אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים,
אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.
עַכְשָׁו
אֲנִי
אֵינִי זוֹכֵר.
6.2.72 יוסף שריג
שירו הנבואי של יוסף שריג ז"ל שהופיע בקובץ שיריו עשרים שירים שיצא שנה אחרי מותו
קטע שכתב התלמיד שיהיה ללוחם גרשון דוד ז"ל
מלאכת איסוף ושימור הזיכרון
כיוון שספרי זיכרון שייכים לסוג היצירות האישיות שברוב המקרים יוצאות בהוצאה משפחתית, קשה מאוד להגיע אליהם. אנו בספרייה הלאומית שואפים לאסוף ולשמר כל אחד ואחד מהספרים הללו.
אנו עושים זאת לא רק מתוקף החוק שמחייב אותנו לדאוג לכך שכל פרסום הרואה אור בארץ יגיע אלינו, אלא בעיקר מפני שאנו מאמינים בחשיבותו של חומר זה. ספרים וחוברות אלה מהווים תמונה של היחיד כמו גם תמונה של דור.
בשביל לאסוף את ספרי הזיכרון הללו, אנו זקוקים לעזרתכם. אם יש לכם מידע על ספרי זיכרון שאינם מופיעים באוסף הספרייה נודה לכם אם תסייעו לנו ותיידעו אותנו, ואולי אפילו תשלחו לנו, חוברות ספרים או ספרים דגיטליים שהוצאתם בעצמכם או שנמצאים בידיכם, כדי שנוכל לשמור אותן ואת זיכרון הנופלים למען הדורות הבאים. כדי שנוכל להמשיך לספר עליהם.
