השמיים שבתוכי: ספרות הומניסטית על השואה, לצעירים ולמבוגרים

על קולות של אהבת אדם שממשיכים להישמע גם אחרי שקולם של המחברים נדם

"נוף ירח", רישום משנת 1942 שצייר פטר גינז

ספרים על השואה עשויים מסיפורים שכמעט איש לא יכול לדמיין ולכתוב, אבל גם שמי שכתב אותם לא יכול היה לכתוב אותם אחרת. אלו סיפורים בלתי אפשריים על מוות, על חזרה לחיים ועל המקום שבין לבין. אלו רשמי מסע שעוברים דרך האין אונים והכאב והזוועה שבמלחמה, אבל גם דרך אהבה וחסד של בני משפחה, חברים ואפילו זרים גמורים.

בחרתי שישה ספרים, שלושה לצעירים ושלושה המומלצים למבוגרים, העוסקים כולם בשואה – החל מחוויית ההתבגרות בצל המלחמה, דרך המסע הקשה למחנות וכלה ​בחיים שאחרי האסון. אלה סיפורים על גיבורים שמסרבים לשנוא, שמאמינים שהרוע האנושי יכול להתגלות בכל אדם, אבל גם הטוב האנושי.

ספרים לצעירים

​כמעט מיליון וחצי ילדים נספו בשואה, מתוכם כ-1.2 מליון ילדים יהודים. קשה לתאר לצעירים את המציאות הקשה והמפחידה שעמה התמודדו הילדים ובני הנוער בתקופת השואה. הנה שלושה ספרים מיוחדים שמצליחים לספר את האמת הכואבת הזו בעדינות וברגישות. הם מיועדים לקוראים צעירים ולבני נוער, אך ירתקו גם את הקוראים המבוגרים.

 

ואיך קוראים לך עכשיו / תמי שם-טוב

"רופא הכפר מסר ללִינֶקֶה את המכתב הראשון אחרי שלימד אותה להכין סירופּ נגד שיעול. הם עמדו בחדר הפנימי בבית-המרקחת, מול שולחן העבודה הגדול, ולִינֶקֶה לא העלתה בדעתה שבכיס המקטורן השחור של דוקטור קוֹלי מונח מכתב מאבא שלה."

 

 

כך מתחילה ההתכתבות הסודית בין הילדה לינקה לבין אביה, בין מקום מסתור אחד לאחר, בהולנד הכבושה בידי הנאצים. האב – מדען מבריק – ממלא את מכתביו באהבה וצחוק, חיות ופרחים ורמזים לימים אחרים. הוא כורך אותם לספרונים צבעוניים, שהמחתרת ההולנדית מעבירה לילדה. מצורפת להם הוראה ברורה: להשמיד מיד לאחר הקריאה.

ואיך קוראים לך עכשיו הוא סיפורה של ילדה יוצאת דופן, שמוצאת מקלט אצל רופא ואשתו בכפר נידח, ומסתירה את זהותה האמיתית מילדי בית-הספר, מהשכנים, מהאיכרים, מאחרים שמסתתרים, ובעיקר – מהחיילים הגרמנים. בכל אותם ימים היא מחכה למכתבים המצוירים מאביה.

 

 

תרגום המכתב המאויר:

"לינֶקֶה יקרה,
שלחת לנו מכתב נהדר. מאוד שמחנו בו. כמה זמן לא שמענו ממך!

חשבנו שאת עדיין שוכבת עמוק מתחת לשמיכות עם כאב ראש וחום גבוה… אבל את כבר שיחקת עם חברותייך בבית-הספר. טוב לשמוע!
תכתבי לנו שוב במהירות?
תמיד כשמגיע מכתב ממך יש לנו קצת חג."

 

תמי שם-טוב כתבה את הספר על פי סיפורה האמיתי של לינקה, ואף שילבה בו את המכתבים המקוריים.

הוצאת בית לוחמי הגטאות וכנרת זמורה ביתן, 253 עמודים
עורכת הספר: יעל גובר
עיצוב: גילה קפלן
יוזמת הפרויקט: טלי שנר

אמיל וקרל / יעקב גלאטשטיין

"אמיל, למה לקחו את אמא שלי?" שאל פתאום קרל, בשקט-בשקט.
אמיל לא השיב מהר כל-כך. מצא חן בעיני קרל שחברו לא יכול להשיב על השאלה. בדרך כלל יש לאמיל תשובה מוכנה לכל השאלות, אבל עכשיו הוא הציג לו שאלה קשה.
"ולמה הרגו את אבא שלי?" התגרה קרל באמיל שלא הצליח לענות לו.
אבל דווקא השאלה הזו נתנה לאמיל מפתח לתשובה.
"אביך היה סוציאליסט. כולם ידעו את זה טוב מאוד. אבא שלי תמיד סיפר על אבא שלך, שהוא לחם למען פועלים עניים. ואמא שלך הייתה גם כן סוציאליסטית."
"אז גם את אמא שלי הם ישרפו?" שאל קרל.
אמיל לא השיב.
"אמיל, אתה ישן?"
"לא. אני מפחד. זוז קרוב יותר אלי…"

 

 

אמיל וקרל היא נובלה יפהפייה וקורעת לב על החברות בין נער יהודי ונער נוצרי, בוִינה של שנת 1938, ערב מלחמת העולם השנייה. זהו ספר סוחף, מרגש, עצוב ומטריד על החיים תחת משטר דיקטטורי ועל מה שקורה לילדים במלחמה.

הספר ראה אור ביידיש כבר בשנת 1940, והיה אחת העדויות הספרותיות הראשונות למתרחש באירופה הכבושה על ידי השלטון הנאצי. מחברו, יעקב גלאטשטיין, היה סופר ומשורר יידי מפורסם, אשר נולד בפולין ב-1886, ונפטר בניו יורק ב-1971.

הקיבוץ המאוחד, 158 עמודים
תרגם מיידיש: אריה אהרוני
עריכה: נרי אלומה

 

יומנו של פטר גינז, 1942-1941

"בבוקר בבית הספר. בדרך ראיתי שש משאיות תובלה שהעבירו את הציוד מבית הכנסת ברחוב דוּשְׁנִי; בערך עשרים יהודים בבגדי עבודה (ביניהם דוֹד מילוש) סחבו את הרהיטים. היינו צריכים למסור את נעלי הסקי של אווה, לפי הוראה של הגרמנים. אחר הצהריים בבית. בערב אבא היה בכוננות חירום." 12.7.1941

 

 

יומנו של פטר גינז הוא ספר אישי מרגש מאוד, שמתאר את סיפור חייו הקצרים של נער יהודי צ'כי מוכשר ואמיץ. בספר מובאות רשימות ממחברותיו האישיות, סיפורים קצרים שכתב וציורים שאייר.

הסיפור שמאחורי גילוי הספר מרגש אף הוא, ואולי הוא ממש בבחינת סיפור התגלות: בשנת 2003 לקח איתו אילן רמון ז"ל, האסטרונאוט הישראלי הראשון, את הרישום "נוף ירח", שהיה שמור ביד ושם, ושצייר ב-1942 פטר גינז.

אחרי שהתפרסם האיור, תושב פראג זיהה שיש ברשותו מחברות המלאות בכתביו של פטר ובציוריו, אותם מצא בבית ישן שקנה בפרוור של העיר. הוא פנה ליד ושם ודרכם הגיעו החומרים אל חוה פרסבורגר, אחותו של פטר גינז. חוה שלא ידעה על קיומם, פגשה שוב ביצירות של אחיה אחרי למעלה משישים שנה. היא גם למדה דרך המחברות על הקורות את פטר בימי המלחמה, אחרי שדרכיהם נפרדו כבר. היא בחרה מתוך החומרים, תירגמה, ערכה, והוסיפה רשימה על הילד היוצר שפטר היה. בזכות צירוף הנסיבות הקוסמי הזה, קולו הייחודי של פטר גינז מוסיף להישמע.

כנרת, זמורה-ביתן, דביר ויד שם, 175 עמודים
תרגום: יוליה אלעד-שטרנגר וחוה פרסבורגר

 

 

ספרים למבוגרים

שלושת הספרים הבאים לקוראים מבוגרים מציגים סיפורי שואה יוצאי דופן הן מבחינת הסגנון והן מבחינת התוכן. הם מתאפיינים בכתיבה ספרותית עזה ומבריקה, ואכן לאחר השואה חורחה סמפרון וזופיה רומאנוביצ'ובה נעשו לסופרים בעלי שם. אפשר מאוד שגם אתי הילסום הייתה נעשית לסופרת מפורסמת אלמלא נרצחה באושוויץ. הספרים מיוחדים מעוד בחינה והיא שהם לא מתרכזים רק במה שעבר על היהודים בזמן המלחמה – הם מספרים על חברי מחתרות שנאבקו להציל יהודים ועל פעילים פוליטים שנרדפו, נתפסו ונשלחו למחנות בעצמם. הם מספרים על יחידים שאולי יכולים היו לברוח, אבל בחרו לקשור את עצמם לגורל העם היהודי, והאמינו בהכרח להילחם ברוע ולעזור לכל אדם באשר הוא אדם.

 

​המסע הגדול / חורחה סמפרון

"כבר ארבעה ימים ושלושה לילות אנו לחוצים אחד לתוך השני, מרפקו בצלעותי, מרפקי בבטנו. בכדי שהוא יכול לשׂים כראוי שתי כפות-רגליו על ריצפת הקרון, נאלץ אני לעמוד על רגל אחת. בכדי שגם אני אוּכל לעשות כך ולחוש כיצד שרירי-שוקי מתרפים מעט, נעמד גם הוא על רגל אחת. כך מרוויחים כמה סנטימטרים ואנו נחים לנו איש בתורו. 

מסביבינו אפלולית, נשימות כבדות ולחץ פתאומי, מבוהל, כל אימת שמישהו מתמוטט. כאשר מנו אותנו והיינו מאה-ועשרים לפני הקרון, חשתי צמרמורת בגבי, ניסיתי לתאר לעצמי מה יהיה. זה עוד יותר גרוע. 

אני עוצם את העיניים, אני חוזר ופוקח את העיניים. אין זה חלום."

 

 

המסע הגדול הוא מסעם של 120 עצירים הסגורים בקרון בהמות בדרכם אל מחנה בוכנוולד, מסע הנמשך חמישה לילות וארבעה ימים. הזמן בתוך הקרון מתרסק ומתערבב עם מה שהיה ועם מה שמחכה בקץ המסע, השאלה מי ישרוד ומי יעזוב את עולמם של החיים.

המחבר חורחה סמפרון היה גולה בצרפת, הצטרף לשורות המחתרת הצרפתית, נאסר ונשלח למחנה בוכנוולד, שממנו שוחרר רק עם תום המלחמה.

ספרית פועלים, דוכיפת, 237 עמודים
תרגם מצרפתית: רן עדי

 

המעבר בים סוף / זופיה רומאנוביצ'ובה

"זמן קצר לפני בואה של לוּצינה שוב חזר אותו החלום, שלא ידעתי כלל שעדיין אני גוררת אתי, ולא לבדו הופיע, אלא מוקף מראות-בהקיץ עכשוויים, שהיו מקורו והרקע והמבוא שלו. החלום הזה, שחלמתי אותו לפני כמעט חודש, שיחזר בנאמנות מפליאה גם את מה שהיה לפני שנים רבות כל-כך, וגם את מה שחלמתי לילה אחד אז, במחנה – זה משתרבב לתוך זה, מציאות וחלום, והקשר בן שניהם הדוק כל-כך, עד שהתעוררתי בזעקה, כמו אז, והייתי בטוחה שאני מתעוררת לא עכשיו, אלא אז, וחיפשתי את לוּצינה על-ידי, את זרועה החשופה, את גבה המופנה אלי, כי אמנם חלמתי שהיא ישֵנה וגבה אלי, כדרכה תמיד, ורציתי לצעוק כמו אז: לֶשֶׁק ישנו! לֶשֶׁק חי! – הצעקה הזו כבר עמדה על שפתי."

 

 

הרבה שנים חלפו מאז שהשתחררה ממחנה הריכוז. אז עוד הייתה כמעט ילדה, עכשיו היא אישה צעירה, יש לה דירה, עבודה, מאהב – ומעולם לא הייתה בודדה ונואשת כל כך. העתיד הוורוד שחלמה עליו בימי הזוועה במחנה יחד עם חברתה המבוגרת ממנה, שלקחה אותה תחת חסותה, לא התממש אחרי השחרור. אבל היא מסרבת להרפות מן החלום ומן הגיהנום שבו נרקם, ובכל מאודה נאחזת בהם ובאותה ידידה של אז, שבינתיים המשיכה הלאה ודבקה בחיים ובהנאותיהם. במרכזו של המעבר בים סוף, ספר קצר ויפה, עומדת הפגישה המחודשת בין השתיים, פגישה המסתיימת בטרגדיה.

הסופרת, זופיה רומאנוביצ'ובה, נולדה בשנת 1922 בראדום שבפולין, ובעודה נערה הצטרפה לשורות המחתרת הפולנית נגד הנאצים. היא נתפסה והיתה כלואה במחנו ריכוז למעלה מארבע שנים.

עם עובד, 184 עמודים
תרגמה מפולנית: עדה פגיס

 

השמיים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום, 1943-1941

"דבר אחד אני יודעת בוודאות: לעולם לא אצליח להביע במילים כתובות את מה שהחיים אייתו לי באותיות חיות." 

 

 

השמיים שבתוכי הוא סיפורה של אתי הילסום, אישה בת 27 מאמסטרדם, העוסקת בפסיכולוגיה ובספרות ומבקרת בקביעות אצל פסיכולוג. היא כותבת בגילוי לב על תחושותיה בתור אישה ועל אהבותיה ועל רצונה לכתוב, אך אט אט חודרת השואה לכתיבתה. היומן נעשה לתיאור האיסורים על היהודים, הטרנספורטים והשילוח למחנות המוות, וגם לתיאור השנתיים האחרונות של חייה.

מתוך כתיבתה עולה דמות של צעירה מבריקה בעלת תעצומות נפש וגישה דתית-מיסטית, שמוצאת בגורל האיום שמצפה לה את הדרך להאיר את חייהם של אחרים ולעזור להם.

״בסופו של דבר, יש לנו רק חובה מוסרית אחת: לכבוש בתוכנו מישורים של שלום, עוד ועוד שלום, כדי שנוכל להקרין אותו לאחרים. וככל שיהיה יותר שלום בתוכנו, כך יהיה יותר שלום בעולמנו הנסער.״ 29 ספטמבר 1942

כתר, 191 עמודים
מהולנדית: שולמית במברגר

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המכתב האחרון ששלחה חנה סנש נחשף

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

המכתב האחרון של חנה סנש

"אין צורך לכתוב שאני רוצה לראות אותך, לדבר איתך" - כאשר כתבה סנש את המכתב לאחיה, לא ידעה כי זהו המכתב האחרון שתשלח בחייה.


ג'ורג' יקירי!

שוב אני שולחת לך מכתב קצר כדי שתדע שהכול "בסדר" וזה הכול. אני מתארת לעצמי שכל מכריי וקרוביי מרוגזים וכועסים עלי שאני אף פעם לא כותבת. אם תוכל, נסה בבקשה להסביר את המצב ואם לא, בסופו של דבר הם יסלחו לי. אפילו לאמי אינני כותבת כעת, ועלייך לכתוב לה בשמי. לכן אני מרשה לך לזייף אפילו את חתימתי, בתקווה כי לא תעשה בה שימוש "להתחייבויות פיננסיות". אין צורך לכתוב שאני רוצה לראות אותך, לדבר איתך, ולכל הפחות לכתוב לך יותר באריכות. אני מקווה שאתה יודע זאת היטב, את המכתבים שלך אני מקבלת בעיכוב רב, אך במוקדם או במאוחר הם מגיעים אלי, ואני תמיד כה שמחה לשמוע ממך. אלפי נשיקות לך ודרישת שלום חמה לחברים מהבית.

חנה סנש

 

מכתבה של חנה סנש לאחיה. לחצו על התמונות להגדלה

 

קרואטיה, סמוך לגבול ההונגרי. 20 במאי 1944. חנה סנש מתיישבת לכתוב מכתב לאחיה ג'ורג' (גיורא). חודשיים קודם לכן צנחה סנש יחד על אדמת המקום יחד עם חבריה לצבא הבריטי, והיא נמצאת עתה יחד עם קבוצה מקומית של פרטיזנים. כעבור שבועות בודדים יתפסו אותה החיילים ההונגריים. כעבור חצי שנה יוציאו אותה ההונגרים להורג.

את המכתב האחרון ששלחה סנש, היא כתבה באנגלית. היא כתבה אותו באנגלית גם מפני שהייתה חיילת בצבא הבריטי וגם מפני שרצתה לוודא שהצנזור הבריטי שעובר על מכתבי החיילים, יאשר אותו בלי בעיות וישלח אותו לייעדו. זה המכתב האחרון שתספיק לשלוח בחייה.

 

גיל חובב עם שלושה דברים שלא ידעתם על חנה סנש:

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

ממצבות לבריכת שחייה: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

הכדור שנורה במיכאל וייכרט בגטו קראקוב

כשהמחיצה בין "קרבנות השואה" ל"מורדי הגטאות" קרסה

היומן מגטו לודז' שנכתב בשוליו של סידור

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

 

 

סיפורה של קהילה גוועת: יומן מיהדות אמסטרדם של סוף מלחמת העולם השנייה

כותב יהודי אנונימי מתאר את החודשים האחרונים של מלחמת העולם השנייה באמסטרדם. פעם הייתה זו עיר עם מרכז יהודי גדול ותוסס, שהפכה אל מול עיניו לעיר נטושה ובתוכה יהודים ספורים שמנסים בדרך לא דרך לשרוד.

מבין דפי היומן, אנחנו נחשפים למסירות נפש של של הכותב ועמיתיו, שגם בימים הקשים ביותר פעלו להביא את חבריהם המתים לקבורה. איזה כוח ואיזה אומץ מתחבאים בין המילים של אותו כותב לא ידוע שמתפלל רק לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

אך מיהו אותו כותב? מה עלה בגורלו? את זה אנחנו לא יודעים.

ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בהולנד, בכ-140,000 נפש. באמצע שנת 1942 החלו הגירושים ההמונים של היהודים למחנות הריכוז, שהסתיימו רק בסוף 1944. בתקופה קצרה זו, נרצחו יותר ממאה אלף יהודי הולנד.

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

יומן אחד של כותב אנונימי, אותו אנחנו מציגים עתה בפעם הראשונה, מתאר בפירוט וממקור ראשון את החודשים האחרונים של המלחמה, בתקופה שבה רק מתי מעט שרדו את חיסולה של הקהילה היהודית באמסטרדם. באותם עמודי יומן ספורים, אנחנו נחשפים לאומץ ליבם של אלו ששרדו את התופת.

 

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת"

אחד הנושאים שאותו הכותב מפרט, הוא הקושי העצום להביא את המתים למקום קבורה. אלו הם ימים בהם לא ניתן להשיג סוסים או כלי רכב להעברת המתים. אלו הם ימים בהם אפילו עצים להכנת ארונות קבורה קשה מאוד להשיג. ובכל זאת, אותו כותב, יחד עם חבריו הספורים, עשו מאמצים אדירים להתגבר על אותם קשיים.

"דבר לא מנע מאתנו לדאוג לכבוד המת. עשינו כל מה שצריך", כותב הניצול ביומנו. הוא מתאר אפיזודה אחת במהלך החורף הקשה של ינואר 1945, בו השלג היה כל כך גבוה, שלא ניתן היה לפנות את גופות המתים. חודשיים אחר כך מגיע העדכון: הכותב מספר בהתרגשות, כי הוא הצליח לארגן עגלת יד להניח עליה את הגופות ולהביאן למנוחת עולמים בבית הקברות.

 

"אני מקווה שהשלום יגיע במהרה"

אמנם היו אלו חודשיה האחרונים של המלחמה, אך המציאות, כאמור – קשה ביותר. הכותב מתאר במקצת מהאירועים המתרחשים סביבו, בשכונת היהודים שכמעט התרוקנה מיושביה: ביום אחד נופצו חלונות בית היתומים היהודים, וביום אחר תושבים פרצו לבתים הנטושים של היהודים כדי להשתמש ברהיטים לחימום. השלג הכבד מוטט את גג בית הכנסת, ובסוף ינואר התפלל הכותב לדבר אחד: "אני מקווה שהשלום יגיע במהרה על מנת שאוכל לסיים את כתיבת יומן זה ולמסור אותו למזכיר הקהילה. אמן כן יהי רצון".

 

לחצו על התמונה להגדלה

 

ועדיין, בתוך אותה תופת, אנחנו לומדים על קומץ של אנשים שמנסים איכשהו לחיות את חייהם. בקטעי יומן שנכתבו בסוף 1944 מספר הכותב כי הנותרים התכוונו להתכנס בבית הכנסת הגדול ובבית המדרש הסמוך לו אך הדבר נאסר עליהם. וכן הוא מספר איך החליטו היהודים – שלא מנו ביחד יותר ממניין – להתכנס בבית פרטי ולהתפלל יחדיו, ואף מציין את הפסקת הקפה "הנחמדה והנעימה שהמשתתפים נהנו ממנה".

 

אחרית דבר: האם עתה התגלתה זהותו של מחבר היומן?

בנובמבר 2018 קיבלנו פנייה מהקורא יוחאי קופנהגן בשם אמו, חנה קופנהגן בת ה-94. יוחאי כתב לנו את הדברים הבאים:

"ניסינו לעבור על היומן ולפי המעט שהצלחנו לקרוא (והמידע שנמסר בכתבה) יש לאמי תחושה טובה ( אך לא וודאית כמובן) שמדובר במר Salomon Coutinho שהיה אחראי אדמיניסטראטיבי – מין שמש ( אך לא גבאי) בבית הכנסת הפורטוגזי ( ESNOGA ) באמסטרדם, לפני, בזמן ואחרי ואף אחרי המלחמה. הוא נפטר ערירי. אמי זוכרת שבעלה ז"ל ( יעקוב קופנהגן – אבי) שהיה בשנות השישים של המאה הקודמת ספרן בספריית עץ חיים בקהילה. הוא הכיר את סלומון ואת הרקע שלו. עוד סיפר לה יעקוב על כך שמר COUTINHO היה קברן גם בשנות המלחמה וששרד את המלחמה (אף אני פגשתי אותו אחרי המלחמה בילדותי) בזכות אישתו שהצליחה לשכנע את נאצים שהיא אנגליה או לא יהודיה. בזכות תירוץ כזה או אחר יכלו בני הזוג להסתובב באמסטרדם בחופשיות ולא נאלצו להסתתר. (הרי מהיומן מסתבר שהכותב המשיך לעסוק בקבורת מתים עוד בחורף 44' כשמרבית היהודים משם כבר הובלו למחנות ההשמדה. המתים היו כנראה יהודים שנפטרו במקומות המחבוא שלהם. חלק מהשמות של הנפטרים נשמעים לאמי מוכרים גם כן)."

לבקשת יוחאי וחנה, שלחנו אליהם סריקה איכותית של היומן. "אולי", כפי שכתב לנו יוחאי, "נמצא עוד רמזים".

 

היומן המלא:

 

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

 




הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

שירים של ביאליק בעברית קלה, "הילדה והזאב" - גרסה מעובדת של כיפה אדומה, וספר עם אותיות ומספרים שאפשר לתלוש ולהרכיב מהם צירופים - כל אלו ועוד נמצאים בעותקים נדירים של ספרי לימוד לילדים ממחנות העקורים, שהתגלו לאחרונה במכירה פומבית ונרכשו עבור אוסף הספרייה הלאומית.

פליטי שואה שאיבדו תקווה להקים את ביתם מחדש באירופה, מצאו מקלט במחנות עקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה. ילדים שורדי שואה גדלו שם בהמתנה לעלות לארץ, ומורים ופעילים ציוניים מהארץ ומהעולם נסעו לעזור להם ולסייע לשקם אותם. מצוידים בספרי לימוד ובמכונות דפוס חדשניות שסיפק ארגון הג'וינט, הם הדפיסו העתקים מספרים שראו אור לפני המלחמה במרכזים היהודיים בווילנה, בניו יורק, ואפילו בתל אביב.

בין השנים 1947-1946 הגיעו פליטים יהודים ממזרח אירופה ומספר העקורים במחנות גדל מאוד. המחנות קמו בחסות שלטונות הכיבוש של בעלות הברית, על הריסות מחנות ריכוז ומחנות צבאיים גרמניים.
למרבה הזוועה, בתחילה היו המחנות מקום מקלט משותף לפליטים יהודים ניצולי המחנות ולחיילים הנאצים שנעשו פליטים בעצמם אחרי המלחמה. רק מאוחר יותר נבנו מחנות פליטים נפרדים עבור השורדים היהודים, ואלו נקראו "מחנות עקורים" ולפעמים "מחנות נידחים". במחנות האלה גדלו ילדים שורדי שואה, שחיכו לעלות לארץ.​

 

ביאליק ותקומה בעברית קלה

"עדן", פריט נדיר שהגיע לספרייה הלאומית, הוא הראשון בסדרה בת חמישה ספרים ללימוד עברית, ששימשו ילדים ניצולי שואה במחנה העקורים שבגרמניה. יש בו עיבודים בשפה קלה לסיפורים ושירים, וגם איורים ותרגילים. בין השירים שנדפסו עם שינויים מסוימים: "בנות שתיים, בובותיים", לביאליק, גרסה שבה השמות צילי וגילי הוחלפו בשמות תמר ומיכל; עיבוד לכיפה אדומה שנקרא "הילדה והזאב", שבו הילדה הולכת לבקר את "סבה", גרסה מוקדמת למילה "סבתא", שלא קנתה אחיזה בשפה העברית ונכחדה מאז, וגם סיפור על גדי שלבש עור של דוב והגדיים אמרו לו: "העור עור דוב, אבל הקול קול גדי". מוכר לכם? לספר נוסף גם שער מאויר שמתאר את הדרך שעשה העם היהודי – משואה לתקומה.

את הספר חיבר רפאל גוטמן, מורה ומחנך עברי שכתב לא פחות מ-55 ספרים שהתפרסמו בוורשה ונדפסו גם בישראל ובניו יורק בין השנים 1910 ל-1940. הוא "נדפס בשביל ילדי שארית הפליטה הנמצאים במחנות האזור האמריקאי בגרמניה. קסל. 1947" ההדפסות האלה מקסל הן זיכרון נצח לעבודתו של המחנך רפאל גוטמן, שנרצח בגטו ביאליסטוק ב-1943.

 

         

 

ספרון מיוחד נוסף הוא "אלף-בית – דפוס-כתב-מספרים", יש בו אותיות בכתב ובדפוס מנוקדות ולא מנוקדות, וגם מספרים וניקוד בנפרד, שאת כולן אפשר לתלוש ולהרכיב מהן מיני צירופים. בשיטת הלימוד הזו השתמשו לא רק במחנות העקורים אלא גם ביישוב הישן בארץ, והיא גם השיטה שקדמה לבדידים, כאשר אפשר היה לצרף פיסות נייר לתרגילי חשבון פשוטים.

ההוצאה לאור המקורית היתה של בנימין ברלוי מרחוב אלנבי בתל אביב, יצרן של ספרי לימוד וצעצועים, שהצטיין בגרפיקה והכין משחקי קופסה מצליחים.

 

    

 

בסדרת הספרים שלמדו מהם הילדים בגרמניה, נמצא גם מילון אידיש עברי של ישראל יברכיהו (בוגוסלבסקי). יברכיהו יליד ליסיאנקה, קייב, עלה ארצה ב-1924 והוציא את הגרסה הראשונה של המילון כבר ב-1926. הוא היה פעיל מאוד בחיי התרבות בארץ, ועסק במקביל בתרגום ובכתיבה.

המילון של יברכיהו היה המילון הנפוץ לשפת האידיש מ-1926 ועד להוצאת מילון מקיף יותר לאידיש בסוף שנות החמישים. גם למילון ממחנה העקורים יש תוספת ייחודית של שער מאויר והקדשה לילדי שארית הפליטה.

 

   

 

במחנה

מלכתחילה היו המחנות בגדר פתרון זמני והפליטים שחיו בהם רצו לעזוב אותם ואת אדמת אירופה מהר ככל האפשר. רבים מהם ביקשו להגיע לארץ ישראל, אך אנשי המנדט הבריטי ששלטו אז בארץ, סירבו לשנות את מדיניות ההגירה ולהתיר את עלייתם. הם פחדו להיקלע לסכסוך עם הערבים, וזאת למרות שידעו על סבלם הכבד של הפליטים ניצולי השואה ועל התנאים הקשים במחנות העקורים. הפליטים חיו שם בצפיפות איומה וניזונו ממעט מזון שקיבלו מסוכנות הפליטים של האו"ם. פליטים יהודים אחרים ביקשו להתאחד עם שרידי משפחתם שעזבו לפני המלחמה למדינות אחרות.

על רקע זה קמה פעילות פוליטית ציונית אינטנסיבית של פעילים מהארץ, מבריטניה ומארצות הברית. אנשי חינוך באו למחנות לעזור בשיקום ילדי הפליטים. הם הביאו איתם ספרי לימוד ומכונות דפוס חדשניות, והדפיסו במקום העתקים של ספרי לימודים שהיו מוכרים לפני המלחמה. לחלק מהספרים הם צירפו שערים מאוירים מיוחדים.

 

איורים משואה לתקומה

האיור לשער ספר הלימוד "עדן"

 

עם כיוון השעון: הילדים נמלטים מעיירה בוערת, מובלים למחנות ונאבקים להימלט מאימת עכביש נאצי שטווה סביבם רשת של חוטי תיל, ומאימת חיילים נאצים שמכוונים אליהם רובים. הם בורחים מהמחנה ומגיעים למחנה ציגנהיים (בסביבת מחנה קסל שבו הודפסו הספרים) שם הם עובדים באחזקת המחנה, בהמשך הם חוצים את הגבול ומגיעים לאונייה שמפליגה אל ארץ ישראל. בארץ ישראל השמש עולה, דגל מתנוסס על היכל השלום (דימוי מתוך אלטנוילנד של בנימין זאב הרצל של מוסד הומינטרי בינלאומי, מרכז של מפעלי חסד) יש בה עצי דקל, טרקטור ופועלים בשדות החרושים שמקדמים את פניהם בברכה ומנופפים להם לאות שלום.

 

גווילים נשרפים ואותיות פורחות

האיור למילון אידיש-עברי

 

עם כיוון השעון: העם צופה במעמד הר סיני, יהודים לומדים ומתפללים בבית המדרש, הגלות ותפוצת היהודים בעולם, אש וחורבן, מגילה, מנורה וספרי קודש עולים באש, בתי ספר נחרבים ודיוקנו של אדולף היטלר בולט מתוך צלב קרס ומתנשא מעל הלהבות.

אותיות מהספרים שעולים באש כותבות את הפרק הבא בדברי ימי העם – הנפתח ב"שמע ישראל", ממשיך ב"ויהי באחרית הימים" וממשיך להיכתב בספרים. צעירים צועדים אל היכל השלום, אותו דימוי מחזונו של הרצל באלטנוילנד.

 

השיבני ואשובה

הפעילות החינוכית, החברתית והתרבותית המשיכה במחנות העקורים. רבים זכו שם להשכלה בסיסית ולמדו שם לראשונה תנ"ך, חשבון ולקרוא ולכתוב בעברית. קמו גם להקות מוזיקליות ולהקות תיאטרון שהנעימו במעט את חיי הפליטים במקום.

פעילים מתנועת ההגנה בארץ באו להכין את העולים להעפלה, לאמן אותם להשתמש בנשק ולהגן על הארץ בבואם. ספינות מעפילים עשו את דרכן לארץ, חלק מהן הצליחו להגיע בשלום וחלק מהן תפסו הבריטים והנוסעים שעליהן נאלצו לשוב לאירופה.

הבריטים הכריזו על עזיבה ובארץ נעשו ההכנות להקמת המדינה. מדינות המערב הסכימו לקלוט עוד פליטים ועם הקמת המדינה, נפתחו שערי הארץ לעולים. על המחברות לעבודה בתנ"ך לספר שמואל ב' של ילדי מחנות העקורים, משנת 1948, חתומה כבר מחלקת החינוך של כנסת ישראל בארץ ישראל.

עד 1950 נסגרו רוב מחנות העקורים.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

ממצבות לבריכת שחיה נאצית: האלבום שתיעד את חורבן בית העלמין היהודי בסלוניקי

עדות מצולמת נדירה מלפני יותר מ-100 שנה: בית הכנסת מעץ שעלה באש זמן קצר אחרי צילומו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה