עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הצצה אל ספרי השנאה: המלומדים הנוצרים שעיוותו את התלמוד כדי להוכיח את דעותיהם האנטישמיות

ויכוח תיאולוגי בין יהודים לנוצרים, שנת 1483. אמן לא ידוע

ספרי התלמוד, בדומה לבעליהם ולומדיהם היהודים, ידעו גם הם ימים קשים. גם הם הועלו לא פעם על המוקד ונשרפו בכיכר העיר כמו בפאריס ב-1240 ורומא ב-1553.

להתקפות הפיזיות על התלמוד, קדמו על פי רוב התקפות הנוגעות לתוכן היצירה. שונאי ישראל השכילו להבין שניתן לנצל את הספרים עצמם בכדי לפגוע ביהודים.

הנושא עלה בדרך כלל בוויכוחים שבין נוצרים ליהודים כמו בפאריס, ברצלונה וטורטוסה בהם האשימו הנוצרים או מומרים יהודים את התלמוד בתוכן אנטי-נוצרי.אנשי כנסיה רבים ניסו את מזלם בעיון בתלמוד ואף למדו לשם כך עברית וארמית. מתוך "ידיעת" הדברים, קל היה להם לטעון כנגד דברי התלמוד גם אם לא תמיד פירשו אותו נכונה. אחד הראשונים שהכיר וערך רישום של מאמרי התלמוד היה נזיר דומיניקני ספרדי בשם ריימונדוס מרטיני‏ (1220–1285). הוא חיבר שתי יצירות אנטי יהודיים.  אחת מהן נקרא "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים" (Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos) ובה מבקש מרטיני להוכיח את שקריותה של הדת היהודית, לשם כך מוקדש חלקו הארי של ספר זה לציטוטים מתוך דברי חז"ל. מרטיני טוען שמקורות היהדות דווקא מוכיחים את אמיתות הנצרות, ושהתוספות והפרשנות הרבנית מעוותת את האמת.

 

Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos, Leipzig 1687

 

יצירות אנטי-תלמודיות רבות עלו על הכתב, ועם המצאת הדפוס זכו דברי שטנה אלו לקהל קוראים רחב יותר. בדרך כלל היה מדובר בסילוף וזיוף של המקורות. גם כשסופקו ציטוטים מדויקים, לעתים קרובות הוצאו אלו מחוץ להקשרים המקורי, או שתורגמו בצורה חלקית, תורגמו באופן שגוי, או שקיבלו התייחסות ופרשנות מודרנית למרות היותם כתבים עתיקים.

מרטין לותר ידע לנצל היטב את המצאת הדפוס במטרה לקדם את רעיונות הרפורמה שלו. בערוב ימיו הדפיס מייסד הנצרות הפרוטסטנטית מסה הנקראת "על היהודים ושקריהם". במסה זו תקף לותר את התלמוד ותיאר את היצירה כמלאה "עבודת אלילים, שקרים, קללות וכפירה". יש הרואים בכתביו של לותר את הבסיס לאנטישמיות הגרמנית.

לותר לא היה הגרמני הראשון שהוציא בדפוס כתבים נגד התלמוד. הכומר הקתולי פטר שוורץ פרסם ב-1475 את הספר "כוכב המשיח". שם בין היתר הוא כותב: "הספר הארור – התלמוד, אשר הנסיכים הנוצריים אינם צריכים עוד לסבלו אלא לשרפו בכח". מעניין שדווקא בספר אנטישמי זה הודפסו האותיות העבריות הראשונות על אדמת גרמניה.

גרמני נוסף, יוהאן כריסטוף וגנזייל   (1633-1705). למרות שהיה מקורב למספר יהודים ואף למד עברית, כתב נגד היהודים והתייחס גם לתלמוד. את דעותיו פרסם בספרו Tela ignea Satanae. בין היתר תרגם גם את מסכת סוטה מהתלמוד הבבלי לשפה הלטינית. צילומים של כתבי יד יהודיים  שהיו ברשותו של וגנזייל, שמתוכם למד להכיר את "יריביו", נמצאים בספרייה הלאומית.

גדול תוקפי התלמוד בגרמניה ובכלל היה יוהאן אנדריאס אייזנמנגר שנולד בגרמניה ב-1654 . הוא התחנך באנגליה והולנד שם למד עברית ושפות שמיות אחרות.

בשנת 1700 פרסם אייזנמנגר בפרנקפורט את יצירתו הגדולה, Entdecktes Judenthum – "היהדות החשופה". ביצירה זו תקף את הדת היהודית, וטעןכי הספרות היהודית כמו התלמוד והמדרשים מפיצים דברי הבל בענייני אמונה באלוקים, מגדפים את הנצרות ואת ישו ונותנים היתר ליהודים להתנהג עם הנוצרים באופן פוגע ומזלזל.

יצירה זאת הודפסה בשני כרכים עבים וכללה כ-2000 דפים.

 

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

 

בספר זה הוא קיבץ ציטוטים מתוך 193 מקורות יהודיים בעברית ארמית ויידיש כמו התלמוד הבבלי, הזוהר,  סידורים, כתבי הרמב"ם והרמב"ן.

אייזנמנגר קרא את המקורות כפי שהם וסירב לפרש אותם בהקשר ההיסטורי בו נכתבו. הוא טען שיהודים מצווים להישבע שבועת שקר, לרצוח ילדים שהמירו את דתם, לנסות תרופות ניסיוניות על נוצרים ולמכור להם בשר מקולקל.

יהודי החצר של הקיסר ליאפולד, הרב שמשון וורטהיימר (שכותב מאמר זה הוא מצאצאיו), פנה לקיסר והצליח לעצור את הפצת הספר. מאוחר יותר הבנקאי והדיפלומט האוסטרי שמואל אופנהיימר שכנע את הקיסר להחרים את כל אלפיים העותקים. לאחר מותו של אייזנמנגר, הדפיסו יורשיו ב-1711 עותקים חדשים של הספר. ב-1740 הספרים המוחרמים שוחררו ממחסני הקיסר, בהם נשמרו תחת מנעול. ועותק אחד נמצא היום באוסף גרשום שלום בספרייה הלאומית.

 

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

 

ספרו של אייזנמנגר היה הנסיון הראשון להדפיס ספר "מדעי" המצטט את המקורות היהודיים עצמם התוקפים לכאורה את הנצרות והחברה הנוצרית. אחריו באו ספרים נוספים שהודפסו במדינות שונות.

אך התקיימו גם דרכים אחרות ל"הוכיח" את אמיתות הבשורה הנוצרית: באנגליה הדפיס מיסיונר בשם אלכסנדר מק'קול גיליון שבועי במשך שנת 1836 בשם The Old Paths, לימים קובצו הגליונות לספר שאחר כך גם תורגם לעברית והודפס תחת השם נתיבות עולם, על ידי יהודי שהתנצר. כמיסיונר המנסה לקרב את היהודים לנצרות, לא תקף מקקול את הספרות היהודית אלא השתדל לכתוב בצורה נעימה יותר ולהוכיח את אמיתות הנצרות. בספר ציטוטים מתוך התנ"ך, תלמוד, רמב"ם, ארבעה טורים והשולחן ערוך.

 

The Old Path, London 1837

"נתיבות עולם", לונדון 1851

יצחק דב בר לוינזון מקרמניץ היה מראשוני המשכילים ברוסיה וגליציה ומקורב לצאר ולשלטון הרוסי. ב 1863 כתב את ספרו "זרובבל" כנגד טענותיו של מק'קול. בהערה בתחילת מהדורה מאוחרת של הספר מופיע שלפני מותו, מק'קול חזר בו על דבריו נגד היהדות.

 

תוקפי התלמוד מתגלים במערומיהם

שתי עלילות דם חשפו את פניהם האמיתיות של המלעיזים הנוצרים: אנטישמים המסלפים את ארון הספרים היהודי כדי להוכיח בכל מחיר את מבוקשם.

ב-1871 פרסם  אוגוסט רולינג, פרופסור ליהדות עתיקה בפראג, את Der Talmud-Jude ובו ציטוטים מסולפים ושקריים מהתלמוד. הספר הוא בעיקרו העתק ועיבוד של אייזנמנגר ויש הטוענים אפילו לגניבה ספרותית. רולינג היה כל כך בטוח בעצמו ובדברים שכתב, שהוא איתגר את יהדות אוסטריה למצוא טעויות או שקרים בספר. הרב יוסף שמואל בלוך הרים את הכפפה והאשים את רולינג בבורות ושקרים. רולינג תבע את בלוך למשפט אבל הסיג את תביעותיו מפחד לחשיפה לא רצויה. רולינג היה עד בעלילת הדם בכפר ההונגרי טיסאסלר ב-1882 בה הוא העיד שעל פי התלמוד היהודים מצווים להשתמש בדם נוצרים.

 

Talmud-Jude, Leipzig 1891

עוד קורא תלמוד מפורסם, היה האב יוסטינאס פראנאיטיס  (1861-1917) כומר קתולי ופרופסור לשפה העברית בסנט פטרסבורג. ב 1892 הוא כתב בלטינית ספר בשם Christianus in Talmude Iudaeorum שם הביא ציטוטים בעברית וארמית מול תרגומם בלטינית. את רוב החומר לקח מאייזנמנגר. בתלמוד אכן מופיע לעיתים דברים חריפים כלפי אפיקורסים, כותים, עמי הארץ ועובדי כוכבים. מבחינתו של פראינטיס כל הנ"ל הם שמות נרדפים לנוצרים ועל כך התקפותיו.

בדומה לרולינג, פראנאיטיס נהיה עד מומחה במשפט עלילת דם. הפעם היה זה משפט בייליס בשנת 1912 ברוסיה בו נטען שיהודי בשם מנחם מנדל בייליס רצח ילד נוצרי במטרה להשתמש בדמו לאפיית מצות. במשפט, אמינותו של פראינטיס נפגעה כשהתברר שלא הכיר את שמות מסכתות התלמוד. עובדה זו מפתיעה ביותר, שכן בתחילת ספרו מופיעות שמות המסכתות. הוא גם טען לזיוף מסמכים של האפיפיורים הקוראים נגד עלילות דם. המסמכים הוכחו כאמיתיים – דבר שפגע שוב באמינות העד המומחה.

 

 

Christianus in Talmude Iudaeorum, Petropoli 1892

אך אל תטעו, גם לאחר ש"נתפסו" שני המלעיזים המודרניים על התלמוד בקלקלתם, המשיך התלמוד להיות מותקף בידי שונאי ישראל והיחס השלילי אליו (כמו גם אל העם היהודי בכללותו) רק הלך והדרדר. בכתבה הבאה נסקור את יחסם של הנאצים לתלמוד.

 

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

דיואן אַלְחַמְדִּי: כתב יד עתיק ובו גדולי משוררי יהדות תימן

חדש בספרייה: אוסף שירים נדיר מתימן של סוף המאה ה-16 ובו 200 שירים בשלוש שפות.

"עלמה גברת עלמות עפרה במדבר קדימות", עמ' 124 בדיואן אלחמדי

שירת תימן מעולם לא קפאה על שמריה. כתב יד יוצא דופן שנתרם לאחרונה לספרייה הלאומית, ונושא את השם 'דיואן אַלְחַמְדִּי', מספק עדות מרתקת לכך.

 

להתיר את המותר?

 

במה מתייחד דיואן אלחמדי? ראשית, בשפה שהפיוטים השונים נכתבו בה. או, ליתר דיוק, בשפות. חוקרי התקופה חלוקים ביניהם לגבי המועד המדויק, אך במפנה המאות ה-16 וה-17 הותרה השפה הערבית לשימוש לצרכי קדושה בידי הקהילה היהודית בתימן. עד אז הייתה הערבית שפה מותרת לדיבור ולכתיבה בלבד. יהודים תקשרו בה עם הרוב המוסלמי, ולא פעם גם בינם לבינם, אך עד אז נאסר השימוש בערבית בתור שפת פיוט ושירה. התרת השימוש בערבית בסוגה זו העשירה עמוקות את השירה היהודית-התימנית: שירים רבים החלו להיכתב תוך שתובלו בערבית-יהודית; חציים נכתבו בערבית וחציים בעברית או נכתבו באופן בלעדי בערבית. דיואן אלחמדי היה אחד מכתבי היד הראשונים שחידוש זה בא לידי ביטוי בהם.

עובדה נוספת המייחדת כתב יד זה היא עצם הגדרתו כ'דיואן'. בשירה המוסלמית 'דיואן' הנו שם כולל לאסופת יצירות מאת משורר יחיד. יהודי תימן לקחו הגדרה זו והרחיבו אותה; הדיואן התימני-יהודי המקובל הכיל יצירות של משוררים שונים וחולק (עם הזמן) לסוגות שונות. עיקר ההפרדה הייתה בין שירי קודש המותרים בבית הכנסת, ובין שירי חול – מהם שירי תענוגות ואהבה – המושרים בעיקר בשמחות שאינן נחגגות בבית הכנסת. גם בנוגע לחלוקה זו ראוי לדייק: שירי החול היו על פי רוב שירים היכולים להתפרש, ואכן התפרשו, כשירים אלגוריים. כך לדוגמה, שירי אהבה לאישה התפרשו כאהבה לתורה, לשכינה או לבת ציון היא כנסת ישראל.

 

הללו בורא הנשייה, עמ' 84 בדיואן אלחמדי

 

כאמור, הדיואן שלפנינו מתוארך לאותה תקופת מעבר סוערת, שבה הותר השימוש בערבית כשפת שירה. זאת ועוד, המכירים את הדיואן "הקלאסי" יופתעו גם מצורתו הוויזואלית של דיואן אלחמדי: הדיואן מוכר לרוב כאסופת שירים המאוגדת במעין פנקס צר וארוך. צורה זו אפשרה לשאת אותו ב'קַַמִִיץ' [חלוק הגברים] המסורתי – חולצת שמלה ארוכה בעלת כיס פנימי שבו טמנו בני הקהילה את הדיואן בהליכתם אל בית השמחה (חתונה, ברית מילה) או לכל מקום אחר של התוועדות לשירה. לעומת זאת, צורתו של דיואן אלחמדי היא כשל פנקס מרובע, קטן ושמנמן, אשר לא ייכנס בקלות לכיס. זוהי עדות נוספת להיותו של דיואן אלחמדי תוצר של תקופת המעבר בשירת תימן, בטרם התקבעה צורתו המוכרת של הדיואן.

 

דוגמה ללבוש התימני המסורתי, שנת 1903. צילום: הרמן בורקהרט

 

בתמונה זו תוכלו להתרשם מצורתו של פנקס אלחמדי – מרובע, קטן ושמנמן

 

מה בדיואן אלחמדי?

 

האסופה מכילה 134 דפים, בהם בין 180 ל-200 יחידות של שירים בשלוש השפות השמיות: עברית, ערבית וארמית. מדובר בכתב יד שככל הנראה נעתק בצנעא, בירת תימן.

מובן שלא נוכל לרדת לעומקה של היצירה כולה, אך בין השירים המוכרים בדיואן, אותרו 20 שירים שאין להם כל מקבילה בדיואנים אחרים. על כן, בין היתר, עולה חשיבותו של הדיואן המיוחד הזה למחקר תרבות תימן ולשירת בניה.

 

"קומה הלוך חתן אלי אשתך ואחוז לכוס קדוש בתוך ידך", עמ' 122 בדיואן אלחמדי

 

מרתק לגלות גם את מה שנעדר מכתב היד: בכל מאות עמודיו לא אותר שיר אחד של ר' שלום אלשבזי – גדול משוררי תימן של המאה ה-17 ואילך. עובדה זו מסייעת בתיארוך כתב היד לסוף המאה ה-16, תחילת המאה ה-17.

כתב היד טרם נחקר במלואו, אך כבר עכשיו ניתן לספק שני גילויים מעניינים מתוכו. הראשון הוא שיר מענה ['גַּוַאבּ'] שחיבר משורר אלמוני לשירו הנודע של הרמב"ם. שירו של הרמב"ם נפתח במילים: "בִּשְׂדֵה תְבוּנוֹת קָצְרוּ הַקּוֹצְרִים / חָכְמָה אֲשֶׁר אֶל כָּל נְדִיב עָרָבָה". ולכך עונה המשורר התימני: "בִּשְׂדֵה זְרָעִים זָרְעוּ הַזּוֹרְעִים / וַיִּפְּלוּ מַיִם עֲלֵי זַרְעֵיהֶם". שיר המענה חלש ברמתו הפואטית, והסברה היא שהוא אולי פרי עטו של משורר מתחיל שהתנסה בכתיבה.

הגילוי השני הוא של שיר לא מוכר, המשתייך לסוגת 'הללות לתלמידים'. הסוגה כולה הינה טיפוס מיוחד במינו של מיני 'הללות'. 'הללות לתלמידים' הושרו במסיבת הסיום של תלמידים, אשר השלימו את חוק לימודי השחיטה שלהם, כגון עופות, בהמה דקה או בהמה גסה, וקיבלו את ההיתר לשחיטה ממוריהם ומבוחניהם. היו גם שהוסמכו לרבנות, ומעתה יכלו לקדש ולגרש, לייבם ולחלוץ ועוד ועוד.

ב'הלל' שהתגלה נכתב:

וְהַלְלוּיָהּ,

תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם

בְּאַשְׁמוּרָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁלִישִׁית עִבְדוּ בּוֹרַאֲכֶם

וְעִבְדוּ אֶת יְיֹיָ תָּמִיד כָּל לֵילְכֶם וְיוֹמְכֶם;

יִתְקַיֵּם עֲלֵיכֶם מִקְרָא שֶׁכָּתוּב:

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייֹיָ אֱלֹהֵיכֶם" (דברים ד,ד)

וְהַלְלוּיָהּ:

 

"תַּלְמִידִים הָאֵלּוּ, דִּרְשׁוּ בַתּוֹרָה כְּפִי כֹּחֲכֶם", עמ' 139 בדיואן אלחמדי

 

כתב יד זה נתרם על ידי מר עזריאל חמדי, בנם של הרב אהרן בן יהודה חמדי לוי ז"ל ורעייתו נעמה חמדי ז"ל. הוא חלק מעיזבון אביו של מר עזריאל חמדי, לזיכרון עולמים של אביו ואמו.

כתבה זו מתבססת על הרצאתו של ד"ר אורי מלמד במסגרת סדרת ההרצאות "חוקר בצהריים" בספרייה הלאומית. אני מודה לד"ר מלמד על עזרתו הרבה בעיבוד ההרצאה לפורמט זה.

 

רכוש אהרן חמדי ז"ל

לכתב היד המלא

עולם שלם של כתבי יד מחכה לכם באתר "כתיב"

 

 

 

כתבות נוספות:

מגע ראשון עם יהודי צנעא: התמונות הראשונות של יהודי תימן

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

הקרב על העוגב בבית הכנסת

מעבר ליראת השמים ולמסירות הנפש של חברי הקהילה הנפרדת במגנצא, משקף ספר הזכרת הנשמות של הקהילה את הווי המלחמה ברפורמה.

בניית בית הכנסת החדש במיינץ, 1912. תמונה לקוחה מתוך הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

כתבה: הדסה אסולין, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי.

 

ספר הזכרת הנשמות של הקהילה הנפרדת במגנצא מטעים אותנו טעמה של מסירות דתית. הדף המצולם כאן הוא מתוך ה'ממורבוך' – פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית ('רעליגיאנס געזעללשאפט') בעיר מיינץ (מגנצא) שעל נהר הריין בגרמניה.

 

"הוא היה אחד מן האנשים אשר עומדים בפרץ בעד אמונתנו הקדושה … היה מונע את רגליו מלילך אפילו פעם אחד לבית תפילת החדשים", מתוך פנקס הזכרת הנשמות של הקהילה האורתודוקסית בעיר מיינץ (מגנצא)

 

הקהילה היהודית במיינץ, מן העתיקות בקהילות גרמניה, קיימת לפחות מסוף המאה העשירית לספירה, עת לימד בה רבנו גרשום מאור הגולה. היא המ"ם (מגנצא) בראשי התיבות של קהילות שו"ם (לצד שפיירא – שפייר, וורמייזא – וורמס), מהקהילות החשובות באשכנז בימי הביניים שעברה תהפוכות רבות במשך הדורות. ב-1853 חל פילוג בקהילה בעקבות הכנסת עוגב לבית הכנסת ועריכת שינויים בנוסח התפילה על ידי הרב. היהודים השמרנים הקימו מניין משלהם והזמינו ב-1854 את הרב מרקוס (מאיר) להמן, עורך העיתון Der Israelit ומי שלימים התפרסם בעולם הדתי כמחברם של רומנים היסטוריים 'כשרים' רבים, לכהן כרבם. הקהילה האורתודוקסית חנכה את בית הכנסת שלה ב-1856, ושנה לאחר מכן זכתה להכרה של הרשויות כאגודה אוטונומית. ב-1859 הקים הרב להמן בית ספר שבו למדו ילדי הקהילה לימודים כלליים ולימודי יהדות ברוח האורתודוקסיה.

 

מהדורת ה-21 באפריל של העיתון 'Der Israelit', הכתבה הראשונה עוסקת ביהדות ומוזיקה ביצירתו של ריכרד וגנר

 

הפנקס שלפנינו מכיל שמות של עשרות קהילות יהודיות במרכז אירופה ובמערבה שבהן מסרו יהודים את נפשם על קידוש השם. הפנקס מציין בפתיחה, כמקובל, את שמותיהם של גדולי הרבנים: רבנו גרשום מאור הגולה, רש"י, רבנו שמעון הגדול, רבנו יעקב תם, רבנו פרץ, רבנו שמואל בר מאיר ועוד. בהמשך מופיעים שמותיהם של רבנים שכיהנו במיינץ ונשותיהם, החל ברבנית בילה אשת הרב דוד טעבעלה שייער וכלה ברב אהרן ברוך בן הרב הערץ שייער, שנפטר בתרי"א (1851). רשימת הנפטרים מתחילה בשנת תר"ט (1849) ומסתיימת בשנת תרח"ץ (1938), בציון "האשה החשובה והיקרה מרת געלה הנקראת יאהאננא בת גדליה אשת ר' נפתלי יוסף עהרמאן ז"ל", שדקדקה במצוות כל חייה ועלתה בסוף ימיה לירושלים, שם נפטרה ונקברה בהר הזיתים.

הדפים המופיעים כאן מנציחים שלושה מחברי הקהילה ומשבחים את הקפדתם במצוות ובמעשים טובים. העמוד השמאלי משקף לא רק את יראת השמים של הנפטר אלא גם את ההווי הדתי והחברתי של היהדות האורתודוקסית במאה ה-19 ואת מלחמתה ברפורמים. לנפטר היה שם גרמני בנוסף לשמו היהודי, אך הוא היה מבוני בית הכנסת החדש, החזיק לומדי תורה ואף למד כל יום מתוך ספר 'מנורת המאור':

אברהם המכונה פעליקס טעבלעע בן כמר יעקב טעבלעע שהלך כל ימיו באמת ובתמים והיה ירא ה' מאוד … הוא היה אחד מן האנשים אשר עומדים בפרץ בעד אמונתנו הקדושה והיה אחד מן העומדים בראש להתעורר לבנות הבית הכנסת בית תפילת ישראל … והיה מתחזק עצמו לעשות כל מה שאפשר לחיזוק עדתנו עדת ישורון הנקרא רעליגיאנס געזעללשאפט … ואף שהיה קשה עליו הדרך מחמת חוליו, אבל היה מונע את רגליו מלילך אפילו פעם אחד לבית תפילת החדשים אשר בתוכו ארגעל [עוגב] ומעזים לשנות סדר התפילה אשר בידינו.

 

"יזכור אלוהים את נשמת האיש הצדיק הישר החשוב"

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 5 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה". 

היהודי שנלחם בצנזור האינקוויזיציה

כתב יד יהודי-איטלקי נדיר: פנייה זועמת של יהודי פרארה לרשויות האינקוויזיציה בבקשה להפסיק ולצנזר את ספריהם המודפסים.

St. Dominic and the Albigenses, Pedro Berruguete

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

שאלת היחס הראוי לספרות היהודית הענפה היא שאלה שהטרידה נוצרים רבים לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האם יש לראות בספרות הקודש כולה (ובראשה התלמוד) שורה של טקסטים חתרניים המנציחים את השקרים שעליהם בנויה הדת היהודית, או דווקא – יצירות המוכיחות (מבעד לתלי תילים של סילופים רבניים) את אמתותה הבלתי ניתנת להכחשה של הבשורה הנוצרית? ומה בדבר ההערות השליליות המופנות נגד הנצרות בתלמוד? עם או בלי קשר לאהדה או לשנאה ליהודים עצמם, סיפקו הוגים נוצריים והממסד האפיפיורי תשובות משתנות.

התפתחותה של תעשיית הדפוס באות העברית, אשר פיגרה עשורים ספורים אחרי תעשיית הדפוס הנוצרית, הפכה שאלה סבוכה זו לדוחקת יותר: מאותו הרגע, ניתן היה להפיץ כל טקסט יהודי באלפי עותקים. במשך כמעט שמונים שנה לקיומו של הדפוס העברי ננקטו צעדים לצנזר או לפקח על תעשייה צומחת זו, אך משרת הצנזור המאיימת טרם הופיעה. היה זה רק באמצע המאה השש-עשרה, במסגרת ההתארגנות מחדש של הכנסייה הקתולית כמענה לפרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, בתהליך ארוך שנים הידוע בתור "הקונטרה רפורמציה", שהממסד הקתולי הפנה סוף סוף את עינו הבוחנת אל הספרות העברית, במטרה לתקן את "עוולות העבר", או שמא – רק למחוק אותן כליל?

הפיקוח הממוסד על הספר העברי התנהל במספר ערוצים במקביל: העלאתם של ספרי קודש על המוקד בשריפות ענק הוא אולי הידוע ביותר, אך היו דרכים אחרות – סנסציוניות פחות. אינדקס מיוחד של ספרים אסורים לפרסום, אליו נוספו או הוסרו מעת לעת יצירות חתרניות, סיפק את הטון הכללי שהכתיב הממסד הקתולי. לצד רשימות ספרים אלו – שמרביתם כלל לא היו יהודים – התפתחה תעשיית צנזורה ענפה. הייתה זו תעשייה בתוך תעשיית הדפוס שדנה באופן פרטני ומדוקדק בתוכן היצירות המותרות לפרסום, ליוותה את הדפסתן, לעתים מחקה או צנזרה קטעים אסורים, ולעתים תבעה הכנסת שינויים בטקסט.

בתקופות בהן נקט הממסד הקתולי בגישה ליברלית יותר ליהודיו ולתרבותם, נפתחו ערוצי הידברות בין נציגי הקהילות היהודיות והאינקוויזיציה האמונה (במרבית העולם הקתולי) על צנזור הספרים. כתב יד איטלקי שנרכש לאחרונה על ידי הספרייה ומתוארך לסוף המאה ה-16-תחילת המאה ה-17 מספק דוגמה לערוץ שכזה.

 

העמוד הפותח את כתב ההגנה על הספרים היהודיים. לפריט בקטלוג לחצו

 

מדובר בחיבור הגנה על הספרים היהודיים שצונזרו והוחרמו על ידי צנזורים מטעם האינקוויזיציה באיטליה, שכותרתו "תגובה כללית לחילול הקודש בספרים העבריים". התגובה נחרצת ומפורטת: זו למעשה הפרכה שיטתית ומדוקדקת של מכלול הטענות על ההתקפות הנבזיות נגד הנצרות השזורות, לכאורה, לאורכם ולרוחבם של הספרים העבריים המודפסים בפרארה.

מחבר כתב ההגנה לא ידוע, אך ברור שהוא חובר על ידי נציג של גורמים בקהילה היהודית בפרארה. לאורך כתב היד הזה מפגין המחבר שליטה באיטלקית (השפה בה נכתב מרבית כתב היד) לצד שליטה בעברית – בה סיפק ציטוטים ומבואות מהספרים היהודים עליהם הגן בשוליו השמאליים של הטקסט.

בתחילת כתב היד מסביר המחבר את משמעותן של מילים עבריות שכיחות המתפרשות על ידי צנזורים כחילול הנצרות ומנהגיה. במילה "נוצרים", למשל, מסביר המחבר כי הכוונה הינה לאדום – העם המקראי. במילה "גויים", ממשיך המחבר, הכוונה אינה לעמי הנצרות אלא לעמים הנכריים, עובדי האלילים, שהקיפו את היהודים בארץ ישראל. בהמשך, נועץ המחבר את המסמר האחרון בארון הקבורה שהכין לטיעוני הצנזורים ומסביר שעל היהודים מוטלת חובה הלכתית לדרוש בשלומה של מלכות ובשלום העמים שבקרבם הם יושבים.

 

האקס ליבריס (החותמת) של הבעלים הקודמים, אריאל טואף

 

ומה הלאה?

 

אחרי שהצבנו את כל הפרטים (המעטים) הידועים לנו, נניח בעדינות את הכפפה החדשה-ישנה הזאת על מדף הנדירים שבספרייה. עתה היא מחכה לחוקרת או לחוקר שירימו אותה, יבחנו אותה מול האור ויספקו לנו פרטים מוצקים יותר על כתב היד המסקרן הזה, ועל משולש היחסים הסבוך שהוא חושף – הצנזור, הקהילה היהודית ורשויות האינקוויזיציה.

 

תפוח אדמה לוהט, כפפה ישנה-חדשה, תבחרו בעצמכם את הדימוי הראוי. כך או כך, נשמח לגלות יותר על כתב היד המרתק הזה

 

אוצר שלם של כתבי יד דיגיטליים מחכה לכם באתר כתיב

 

כתבות נוספות:

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות