ספרי התלמוד, בדומה לבעליהם ולומדיהם היהודים, ידעו גם הם ימים קשים. גם הם הועלו לא פעם על המוקד ונשרפו בכיכר העיר כמו בפאריס ב-1240 ורומא ב-1553.

להתקפות הפיזיות על התלמוד, קדמו על פי רוב התקפות הנוגעות לתוכן היצירה. שונאי ישראל השכילו להבין שניתן לנצל את הספרים עצמם בכדי לפגוע ביהודים.

הנושא עלה בדרך כלל בוויכוחים שבין נוצרים ליהודים כמו בפאריס, ברצלונה וטורטוסה בהם האשימו הנוצרים או מומרים יהודים את התלמוד בתוכן אנטי-נוצרי.אנשי כנסיה רבים ניסו את מזלם בעיון בתלמוד ואף למדו לשם כך עברית וארמית. מתוך "ידיעת" הדברים, קל היה להם לטעון כנגד דברי התלמוד גם אם לא תמיד פירשו אותו נכונה. אחד הראשונים שהכיר וערך רישום של מאמרי התלמוד היה נזיר דומיניקני ספרדי בשם ריימונדוס מרטיני‏ (1220–1285). הוא חיבר שתי יצירות אנטי יהודיים.  אחת מהן נקרא "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים" (Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos) ובה מבקש מרטיני להוכיח את שקריותה של הדת היהודית, לשם כך מוקדש חלקו הארי של ספר זה לציטוטים מתוך דברי חז"ל. מרטיני טוען שמקורות היהדות דווקא מוכיחים את אמיתות הנצרות, ושהתוספות והפרשנות הרבנית מעוותת את האמת.

Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos, Leipzig 1687

יצירות אנטי-תלמודיות רבות עלו על הכתב, ועם המצאת הדפוס זכו דברי שטנה אלו לקהל קוראים רחב יותר. בדרך כלל היה מדובר בסילוף וזיוף של המקורות. גם כשסופקו ציטוטים מדויקים, לעתים קרובות הוצאו אלו מחוץ להקשרים המקורי, או שתורגמו בצורה חלקית, תורגמו באופן שגוי, או שקיבלו התייחסות ופרשנות מודרנית למרות היותם כתבים עתיקים.

מרטין לותר ידע לנצל היטב את המצאת הדפוס במטרה לקדם את רעיונות הרפורמה שלו. בערוב ימיו הדפיס מייסד הנצרות הפרוטסטנטית מסה הנקראת "על היהודים ושקריהם". במסה זו תקף לותר את התלמוד ותיאר את היצירה כמלאה "עבודת אלילים, שקרים, קללות וכפירה". יש הרואים בכתביו של לותר את הבסיס לאנטישמיות הגרמנית.

לותר לא היה הגרמני הראשון שהוציא בדפוס כתבים נגד התלמוד. הכומר הקתולי פטר שוורץ פרסם ב-1475 את הספר "כוכב המשיח". שם בין היתר הוא כותב: "הספר הארור – התלמוד, אשר הנסיכים הנוצריים אינם צריכים עוד לסבלו אלא לשרפו בכח". מעניין שדווקא בספר אנטישמי זה הודפסו האותיות העבריות הראשונות על אדמת גרמניה.

גרמני נוסף, יוהאן כריסטוף וגנזייל   (1633-1705). למרות שהיה מקורב למספר יהודים ואף למד עברית, כתב נגד היהודים והתייחס גם לתלמוד. את דעותיו פרסם בספרו Tela ignea Satanae. בין היתר תרגם גם את מסכת סוטה מהתלמוד הבבלי לשפה הלטינית. צילומים של כתבי יד יהודיים  שהיו ברשותו של וגנזייל, שמתוכם למד להכיר את "יריביו", נמצאים בספרייה הלאומית.

גדול תוקפי התלמוד בגרמניה ובכלל היה יוהאן אנדריאס אייזנמנגר שנולד בגרמניה ב-1654 . הוא התחנך באנגליה והולנד שם למד עברית ושפות שמיות אחרות.

בשנת 1700 פרסם אייזנמנגר בפרנקפורט את יצירתו הגדולה, Entdecktes Judenthum – "היהדות החשופה". ביצירה זו תקף את הדת היהודית, וטעןכי הספרות היהודית כמו התלמוד והמדרשים מפיצים דברי הבל בענייני אמונה באלוקים, מגדפים את הנצרות ואת ישו ונותנים היתר ליהודים להתנהג עם הנוצרים באופן פוגע ומזלזל.

יצירה זאת הודפסה בשני כרכים עבים וכללה כ-2000 דפים.

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

בספר זה הוא קיבץ ציטוטים מתוך 193 מקורות יהודיים בעברית ארמית ויידיש כמו התלמוד הבבלי, הזוהר,  סידורים, כתבי הרמב"ם והרמב"ן.

אייזנמנגר קרא את המקורות כפי שהם וסירב לפרש אותם בהקשר ההיסטורי בו נכתבו. הוא טען שיהודים מצווים להישבע שבועת שקר, לרצוח ילדים שהמירו את דתם, לנסות תרופות ניסיוניות על נוצרים ולמכור להם בשר מקולקל.

יהודי החצר של הקיסר ליאפולד, הרב שמשון וורטהיימר (שכותב מאמר זה הוא מצאצאיו), פנה לקיסר והצליח לעצור את הפצת הספר. מאוחר יותר הבנקאי והדיפלומט האוסטרי שמואל אופנהיימר שכנע את הקיסר להחרים את כל אלפיים העותקים. לאחר מותו של אייזנמנגר, הדפיסו יורשיו ב-1711 עותקים חדשים של הספר. ב-1740 הספרים המוחרמים שוחררו ממחסני הקיסר, בהם נשמרו תחת מנעול. ועותק אחד נמצא היום באוסף גרשום שלום בספרייה הלאומית.

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

ספרו של אייזנמנגר היה הנסיון הראשון להדפיס ספר "מדעי" המצטט את המקורות היהודיים עצמם התוקפים לכאורה את הנצרות והחברה הנוצרית. אחריו באו ספרים נוספים שהודפסו במדינות שונות.

אך התקיימו גם דרכים אחרות ל"הוכיח" את אמיתות הבשורה הנוצרית: באנגליה הדפיס מיסיונר בשם אלכסנדר מק'קול גיליון שבועי במשך שנת 1836 בשם The Old Paths, לימים קובצו הגליונות לספר שאחר כך גם תורגם לעברית והודפס תחת השם נתיבות עולם, על ידי יהודי שהתנצר. כמיסיונר המנסה לקרב את היהודים לנצרות, לא תקף מקקול את הספרות היהודית אלא השתדל לכתוב בצורה נעימה יותר ולהוכיח את אמיתות הנצרות. בספר ציטוטים מתוך התנ"ך, תלמוד, רמב"ם, ארבעה טורים והשולחן ערוך.

The Old Path, London 1837

"נתיבות עולם", לונדון 1851

יצחק דב בר לוינזון מקרמניץ היה מראשוני המשכילים ברוסיה וגליציה ומקורב לצאר ולשלטון הרוסי. ב 1863 כתב את ספרו "זרובבל" כנגד טענותיו של מק'קול. בהערה בתחילת מהדורה מאוחרת של הספר מופיע שלפני מותו, מק'קול חזר בו על דבריו נגד היהדות.

תוקפי התלמוד מתגלים במערומיהם

שתי עלילות דם חשפו את פניהם האמיתיות של המלעיזים הנוצרים: אנטישמים המסלפים את ארון הספרים היהודי כדי להוכיח בכל מחיר את מבוקשם.

ב-1871 פרסם  אוגוסט רולינג, פרופסור ליהדות עתיקה בפראג, את Der Talmud-Jude ובו ציטוטים מסולפים ושקריים מהתלמוד. הספר הוא בעיקרו העתק ועיבוד של אייזנמנגר ויש הטוענים אפילו לגניבה ספרותית. רולינג היה כל כך בטוח בעצמו ובדברים שכתב, שהוא איתגר את יהדות אוסטריה למצוא טעויות או שקרים בספר. הרב יוסף שמואל בלוך הרים את הכפפה והאשים את רולינג בבורות ושקרים. רולינג תבע את בלוך למשפט אבל הסיג את תביעותיו מפחד לחשיפה לא רצויה. רולינג היה עד בעלילת הדם בכפר ההונגרי טיסאסלר ב-1882 בה הוא העיד שעל פי התלמוד היהודים מצווים להשתמש בדם נוצרים.

Talmud-Jude, Leipzig 1891

עוד קורא תלמוד מפורסם, היה האב יוסטינאס פראנאיטיס  (1861-1917) כומר קתולי ופרופסור לשפה העברית בסנט פטרסבורג. ב 1892 הוא כתב בלטינית ספר בשם Christianus in Talmude Iudaeorum שם הביא ציטוטים בעברית וארמית מול תרגומם בלטינית. את רוב החומר לקח מאייזנמנגר. בתלמוד אכן מופיע לעיתים דברים חריפים כלפי אפיקורסים, כותים, עמי הארץ ועובדי כוכבים. מבחינתו של פראינטיס כל הנ"ל הם שמות נרדפים לנוצרים ועל כך התקפותיו.

בדומה לרולינג, פראנאיטיס נהיה עד מומחה במשפט עלילת דם. הפעם היה זה משפט בייליס בשנת 1912 ברוסיה בו נטען שיהודי בשם מנחם מנדל בייליס רצח ילד נוצרי במטרה להשתמש בדמו לאפיית מצות. במשפט, אמינותו של פראינטיס נפגעה כשהתברר שלא הכיר את שמות מסכתות התלמוד. עובדה זו מפתיעה ביותר, שכן בתחילת ספרו מופיעות שמות המסכתות. הוא גם טען לזיוף מסמכים של האפיפיורים הקוראים נגד עלילות דם. המסמכים הוכחו כאמיתיים – דבר שפגע שוב באמינות העד המומחה.

Christianus in Talmude Iudaeorum, Petropoli 1892

אך אל תטעו, גם לאחר ש"נתפסו" שני המלעיזים המודרניים על התלמוד בקלקלתם, המשיך התלמוד להיות מותקף בידי שונאי ישראל והיחס השלילי אליו (כמו גם אל העם היהודי בכללותו) רק הלך והדרדר. בכתבה הבאה נסקור את יחסם של הנאצים לתלמוד.

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד

שאלת היחס הראוי לספרות היהודית הענפה היא שאלה שהטרידה נוצרים רבים לאורך ימי הביניים והעת החדשה. האם יש לראות בספרות הקודש כולה (ובראשה התלמוד) שורה של טקסטים חתרניים המנציחים את השקרים שעליהם בנויה הדת היהודית, או דווקא – יצירות המוכיחות (מבעד לתלי תילים של סילופים רבניים) את אמתותה הבלתי ניתנת להכחשה של הבשורה הנוצרית? ומה בדבר ההערות השליליות המופנות נגד הנצרות בתלמוד? עם או בלי קשר לאהדה או לשנאה ליהודים עצמם, סיפקו הוגים נוצריים והממסד האפיפיורי תשובות משתנות.

התפתחותה של תעשיית הדפוס באות העברית, אשר פיגרה עשורים ספורים אחרי תעשיית הדפוס הנוצרית, הפכה שאלה סבוכה זו לדוחקת יותר: מאותו הרגע, ניתן היה להפיץ כל טקסט יהודי באלפי עותקים. במשך כמעט שמונים שנה לקיומו של הדפוס העברי ננקטו צעדים לצנזר או לפקח על תעשייה צומחת זו, אך משרת הצנזור המאיימת טרם הופיעה. היה זה רק באמצע המאה השש-עשרה, במסגרת ההתארגנות מחדש של הכנסייה הקתולית כמענה לפרוץ הרפורמציה הפרוטסטנטית, בתהליך ארוך שנים הידוע בתור "הקונטרה רפורמציה", שהממסד הקתולי הפנה סוף סוף את עינו הבוחנת אל הספרות העברית, במטרה לתקן את "עוולות העבר", או שמא – רק למחוק אותן כליל?

הפיקוח הממוסד על הספר העברי התנהל במספר ערוצים במקביל: העלאתם של ספרי קודש על המוקד בשריפות ענק הוא אולי הידוע ביותר, אך היו דרכים אחרות – סנסציוניות פחות. אינדקס מיוחד של ספרים אסורים לפרסום, אליו נוספו או הוסרו מעת לעת יצירות חתרניות, סיפק את הטון הכללי שהכתיב הממסד הקתולי. לצד רשימות ספרים אלו – שמרביתם כלל לא היו יהודים – התפתחה תעשיית צנזורה ענפה. הייתה זו תעשייה בתוך תעשיית הדפוס שדנה באופן פרטני ומדוקדק בתוכן היצירות המותרות לפרסום, ליוותה את הדפסתן, לעתים מחקה או צנזרה קטעים אסורים, ולעתים תבעה הכנסת שינויים בטקסט.

בתקופות בהן נקט הממסד הקתולי בגישה ליברלית יותר ליהודיו ולתרבותם, נפתחו ערוצי הידברות בין נציגי הקהילות היהודיות והאינקוויזיציה האמונה (במרבית העולם הקתולי) על צנזור הספרים. כתב יד איטלקי שנרכש לאחרונה על ידי הספרייה ומתוארך לסוף המאה ה-16-תחילת המאה ה-17 מספק דוגמה לערוץ שכזה.

העמוד הפותח את כתב ההגנה על הספרים היהודיים. לפריט בקטלוג לחצו

מדובר בחיבור הגנה על הספרים היהודיים שצונזרו והוחרמו על ידי צנזורים מטעם האינקוויזיציה באיטליה, שכותרתו "תגובה כללית לחילול הקודש בספרים העבריים". התגובה נחרצת ומפורטת: זו למעשה הפרכה שיטתית ומדוקדקת של מכלול הטענות על ההתקפות הנבזיות נגד הנצרות השזורות, לכאורה, לאורכם ולרוחבם של הספרים העבריים המודפסים בפרארה.

מחבר כתב ההגנה לא ידוע, אך ברור שהוא חובר על ידי נציג של גורמים בקהילה היהודית בפרארה. לאורך כתב היד הזה מפגין המחבר שליטה באיטלקית (השפה בה נכתב מרבית כתב היד) לצד שליטה בעברית – בה סיפק ציטוטים ומבואות מהספרים היהודים עליהם הגן בשוליו השמאליים של הטקסט.

בתחילת כתב היד מסביר המחבר את משמעותן של מילים עבריות שכיחות המתפרשות על ידי צנזורים כחילול הנצרות ומנהגיה. במילה "נוצרים", למשל, מסביר המחבר כי הכוונה הינה לאדום – העם המקראי. במילה "גויים", ממשיך המחבר, הכוונה אינה לעמי הנצרות אלא לעמים הנכריים, עובדי האלילים, שהקיפו את היהודים בארץ ישראל. בהמשך, נועץ המחבר את המסמר האחרון בארון הקבורה שהכין לטיעוני הצנזורים ומסביר שעל היהודים מוטלת חובה הלכתית לדרוש בשלומה של מלכות ובשלום העמים שבקרבם הם יושבים.

האקס ליבריס (החותמת) של הבעלים הקודמים, אריאל טואף

ומה הלאה?

אחרי שהצבנו את כל הפרטים (המעטים) הידועים לנו, נניח בעדינות את הכפפה החדשה-ישנה הזאת על מדף הנדירים שבספרייה. עתה היא מחכה לחוקרת או לחוקר שירימו אותה, יבחנו אותה מול האור ויספקו לנו פרטים מוצקים יותר על כתב היד המסקרן הזה, ועל משולש היחסים הסבוך שהוא חושף – הצנזור, הקהילה היהודית ורשויות האינקוויזיציה.

תפוח אדמה לוהט, כפפה ישנה-חדשה, תבחרו בעצמכם את הדימוי הראוי. כך או כך, נשמח לגלות יותר על כתב היד המרתק הזה

אוצר שלם של כתבי יד דיגיטליים מחכה לכם באתר כתיב

כתבות נוספות:

חלית? נפצעת? עשה לך תפילה

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה

תגלית: הקינה הבלתי ידועה של ר' יהודה הלוי

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות