בשנת 1944 התגייס הנער יוסף שניידר לשירות הצבא האדום. בתור יליד ריגה, וכמי שנמלט מהכיבוש הנאצי בלטביה עם אמו ובני משפחה נוספים שלוש שנים קודם לכן, סופח החייל הצעיר אל דיוויזית לטביה עד לפירוקה. הוא ביקש לשרת בלטביה, בקרבת אמו שחזרה אל ביתה עם התקדמות הצבא האדום, אך בקשתו נדחתה.
חוויות המלחמה וגילוי ממדי השואה לאחריה שכנעו אותו להקדיש את חייו לנושא ההגנה היהודית, והוא גייס את יכולותיו לשם מטרה זו. בתום שירותו הצבאי, בשנת 1951, התמחה ברובה צלפים וסיים את בית הספר הגבוה למאמני קליעה כעבור מספר שנים. חזרה בעיר מולדתו ריגה, אירגן שניידר קבוצה שמנתה כ-70 איש למועדון ירי. מועדון הירי היה למעשה כיסוי, ובמסווה של אימון בקליעה ספורטיבית, אימן שניידר את החברים היהודים במועדון להגנה עצמית. חברי הקבוצה, שלה הוענק השם "נקמה", עמלו להגן על מבני הקהילה היהודית בחגים ובמועדים שונים, ובכל עת שיעלה הצורך.
רעיון ההגנה היהודית והרצון של שניידר וחבריו לטפח את התרבות היהודית הנרדפת, הובילו אותם לזרועות הציונות. התמיכה הנלהבת במדינת ישראל סימנה את שניידר ואת חבריו בעיניי המשטר הסובייטי כגורמים חתרניים העוינים את ברית המועצות, שהשתלטה סופית על המדינות הבלטיות (וביניהן לטביה) בתום מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1955 פנה שניידר לאנשי השגרירות הישראלית בריגה וקיבל מהם חומרי הסברה, בהם ספרי לימוד עברית, תנ"ך ועיתונים ישראליים דוגמת 'במחנה'. שניידר החזיק סטודיו לצילום במרכז ריגה. סטודיו זה שימש מקור פרנסה, אך גם מקום מפגש לפעילות מחתרתית. אנשי קשר ופעילים ציוניים מרחבי ברית המועצות היו מגיעים אל הסטודיו במסווה של לקוחות, מקבלים משניידר חומר תעמולה ויוצאים להפיץ אותו בקהילותיהם. שנתיים לאחר מכן, כשידפקו על דלתו סוכני ק.ג.ב ויערכו חיפוש בביתו – ישתמשו בחומרים אלה כהוכחה להיותו של שניידר פעיל מחתרת אנטי-סובייטית.
יממה לפני מעצרו ב-23 באפריל 1957, קיבל שניידר בדואר חבילה מקרוב משפחתו, מנצח תזמורת משטרת ישראל הפקד נפתלי גריבוב. בתוך החבילה ארז גריבוב מדים של משטרת ישראל וכשפרצו סוכני הק.ג.ב לביתו, הם מצאו אותו לבוש במדים אלה.
בתום כארבעה חודשי מעצר וחקירה, נשפט שניידר לארבע שנות מאסר עם עבודות פרך במורדוביה. ההאשמות שהועלו במשפט כללו תעמולה ציונית, קשר עם השגרירות הישראלית, השמצת ברית המועצות, ניסיון לחטוף אנייה סובייטית כדי להימלט למדינת ישראל, החזקת נשק ללא רישיון והכנות לרציחתו של נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר. בבית הכלא הכיר שניידר פעילים ציונים רבים, פעילים שלאחר שחרורם ישמרו על קשר ויסייעו בהקמת תאים ציוניים ברחבי ברית המועצות.
השמועה על יכולות הצילום של שניידר נפוצה במחנה העבודה. אחד הסוהרים, שקיבל משימה לתעד את המחנה לצרכים פנימיים, כרת עם שניידר עסקה בחשאי: שניידר ילמד את הסוהר לצלם ובתמורה יזכה להשתמש בשני פריימים של כל סרט צילום. בזכות עסקה זו הצליח שניידר לתעד את האסירים הפוליטיים היהודיים ואת החיים במחנה העבודה הסובייטי. את התמונות החביא ככל הנראה בתחתית כפולה של מראה.
בשנת 1969, לאחר שאושרה לבסוף עלייתו ארצה, העביר שניידר את התמונות מהמחנה לגורם ציוני לא ידוע – ייתכן שעובד השגרירות הישראלית בריגה או עובד מוסד. בווינה קיבל את התמונות בחזרה, והעלה אותן יחד עם בני משפחתו ארצה.
ארכיונו האישי של יוסף שניידר נתרם לאחרונה בידי בנו, אורי שניידר, לארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי. אהבתו הגדולה של שניידר לצילום העשירה את ארכיון זה רבות, ובעזרת אלבומי התמונות שבארכיון נוכל לשחזר חלק מהפעילות המחתרת-ציונית שהתקיימה בלטביה בפרט, וברחבי ברית המועצות בכלל, לאחר מלחמת העולם השנייה.
הארכיון מלמד שגם לאחר מאסרו המשיך שניידר בפעילות ציונית קדחתנית. אחרי שהשתחרר בשנת 1961, ועל אף היותו אסיר פוליטי לשעבר, הסתכן שניידר ועזב את ריגה לתקופות ממושכות. הוא נסע ברחבי ברית המועצות ותיעד בין השאר קברים יהודים שחוללו בלטביה, קישינב, אודסה, מוסקבה ומינסק לפני ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים – גם את התשלילים האלה הצליח להבריח לישראל.
כתבות נוספות
ספר התהילים שהציל את נתן שרנסקי בכלא הסובייטי
הסיפור שלא סופר: גבורתן של הנשים בעלילת דמשק
מכתבים אישיים: כך לחמה לוסי דרייפוס למען בעלה
