מסביב לעולם בשמונים יום עם אליעזר בן יהודה

כאשר פגש מחייה המד"ב את מחייה השפה העברית, נולד התרגום הראשון אי פעם לשפת הקודש של "מסביב לעולם בשמונים יום" - גרסת מופת עם פתגמים בארמית, סלנג ערבי ואפילו תפילת העמידה

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי הספרים והשירים האהובים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

בשנות ה-70 של המאה ה-19 עוברת על העם הצרפתי תקופה סוערת: צרפת מפסידה במלחמת צרפת-פרוסיה, הדיקטטור שלה, נפוליאון השלישי יוצא לגלות בבריטניה והרפובליקה השלישית מוקמת על רק מהומות ומלחמת אזרחים.

העולם לא שוקט על שמריו וצועד קדימה: בבריטניה ובארצות הברית יש התפתחויות טכנולוגיות מסחררות ואיתן נפתחים קווי תחבורה שמאפשרים לכל אדם להגיע ממקום למקום בביטחון רב יותר ובמהירות רבה בהרבה.

על רקע האירועים וההתפתחויות האלה כותב הסופר ז'ול ורן את "מסביב לעולם בשמונים יום" שיוצא לאור בסופו של דבר כספר בדצמבר 1872. ספר זה ייעשה לקלאסיקה של ממש, ולאחד מהספרים האהובים ביותר שכתב ממציא המדע הבדיוני וחוזה הטכנולוגיה המודרנית.

כעבור 12 שנים, הרחק הרחק בירושלים שתחת השלטון העות'מאני, מקים יהודי בשם אליעזר בן יהודה עיתון חדש בשם "הצבי". בן יהודה מתאר את עיתונו כ"עיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדינות". בזכות אהבתו הגדולה של אליעזר בן יהודה לשפה העברית ולעולם הספרות בכלל, מפרסם העיתון בין עמודיו גם תרגומים לכמה מיצירות המופת של ספרות התקופה.

וכך, בגיליון הראשון של השנה הרביעית של "הצבי" ב-30 בספטמבר 1887 מחליט בן יהודה לפרסם בעיתונו גם את "מסביב לעולם בשמונים יום" כסיפור בהמשכים.

"מוצא שפתנו נשמור, להגדיל את הצבי מעט מעט ולהשתדל לחבר בו הערב והמועיל יחד", כותב בן יהודה ב"דבר העורך" של הגיליון. "מראשית השנה הזאת נגדיל את ההוספה, לאמר כי תהיה מעתה כתובה פנים ואחור. ויבא בה ספור נפלא, להסופר המפורסם הצרפתי שול ורן".

 

עמודו הראשון של "הצבי", 30.9.1887. לחצו לעיתון המלא באתר העיתונות ההיסטורית

 

השם בעברית שהוא בוחר לתת ליצירה הוא "סביב הארץ בשמונים יום", וכך במשך שנתיים, טיפין טיפין, קוראי "הצבי" זוכים לקרוא את הקלאסיקה הצרפתית בלבוש עברי.

 

"במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ"

והנה הפרק הראשון כתוב בכתב רש"י – בפעם הראשונה שתורגם הספר לעברית – כפי שהופיע בעמוד 4 של הגיליון:

 

 קראו את הפרק הראשון כפי שהופיע ב"הצבי" באתר העיתונות ההיסטורית

 

פיליאס פוג היה ג'נתלמן אנגלי, אחד מבעלי בית הועד לאצילים "ריפורם כלוב" בלונדון. הוא היה איש עשיר, לא פזרן. אבל גם קמצן לא היה, ולכל מקום שהיה צריך לנדבה הגונה, לדבר טוב ומועיל, היה הוא תמיד משתתף במצוה ביד נדיבה. הוא היה מדבר מעט, ומנהגו כל הימים היה בחשבון מדיק, ואשר עשה ביום הראשון בשבוע, היה עושה ביום השני, ביום השלישי וכו' בלי כל שנוי.

כפי הנראה סבב הרבה בארצות תבל, כי איש לא ידע כמוהו את מפת הארץ, ובכל פעם אשר התגלגלה השיחה בפניו על אחת הארצות ומנהגי יושביה, היה פוג מתקן בדבור קצר ומדיק את משגות המדברים. בדרך אחת היתר קצרה היה בא בכל יום מביתו לבית הועד ושם היה קורא עתונים ומשחק בקלפים. איש לא ראה אותו מעולם במקום אחר; סעודת הצהרים והערב היה אוכל בהכלוב, על שלחן שעליו אכלו יתר באי הבית, אך לא דבר כמעט את איש ולא הזמין מעולם איש לסעודתו. שעות הסעודה היו קבועות בצמצום גדול, ובחצי הלילה בדיוק היה שב הביתה ויישן שנתו עשר שעות בצמצום.

גם ממשרתו האחד שהיה לו בביתו דרש פיליאס פוג כי כל מעשיו יהיו מדקדקים בדיוק גדול. ויהי ביום ב' אוקטוברו, ומשרתו הביא לו מים חמים לפספס זקנו, אך חמם היה ארבעה ושמנים מעלות כמעלות פרנהיט, ולא ששהושמנים כמנהגו, ויפטרהו מלפניו, והנה הוא יושב ומחכה למשרת חדש.

פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מחלך מחט השעון אשר על הכתל. בעשתי עשרה שעה וחצי היה למנהגו לצאת מביתו ללכת לבית הועד.
והנה איש דופק בדלת. ויבוא המשרת ויאמר: המשרת החדש בא.

ונער כבן שלשים בא הביתה וישתחוה. ויאמר לו פוג: אתה צרפת ושמך דשון.

ויען הנער: במחילה מכבודו הרם, לא דשון שמי כי אם שַן פַּסְפַּרְטוּ, כנוי שנתן לי בצרפת בגלל דעתי לבצע כל ענין ולמצוא מוצא מכל מבוכה; אנכי איש ישר, ולבלתי כסות מכבודו כל דבר, הנני אומר לו כי היו לי אומניות הרבה: סבבתי בארץ לזמר זמירות, הייתי ברוכבי הסוסים בקרקסאות, רקדתי על חבל, למדתי התעמלות, ובאחרונה עבדתי בצבע המכבים בפריז. זה חמש שנים כי מאסתי בכל זה ואשתוקק לחיי מנוחה, ואבא אנגליהוהנני משרת בבתי האצילים, והנני מקוה כי בבית כבודו אמצא מנוחתי עד אם נשיתי את שם כנויי פספרטו.

ויאמר הג'נתלמן: פספרטו יסכן לי. גם חקרתי ודרשתי על אודותיך ויעידו טוב עליך. הידעת תנאי?
– כן, אדוני.
– טוב, כמה עתה השעה בשעונך?
ויוציא פספרטו מכיסו שעון כסף גדול ויאמר: עשתי עשרה ושנים ועשרים דק.
– שעונך מאחר.
– מחילה, אדוני, אי אפשר.
– שעונך מאחר ארבעה דקים, אך אין דבר, רק דע לך כי ארבעה דקים ביני ובינך. אם כן איפוא, מהרגע הזה עשתי עשרה שעה ותשעה ועשרים דק בבקר, יום ה' ב' אוקטוברו 1872, אתה לי לשרתני.

 

ז'ול ב'ירן הוצאת ירושלם

בשנת 1909, הסיפור בהמשכים כבר ראה אור כספר מלא – והופך לתרגום המלא הראשון של הספר בעברית. את הספר דאגנו להנגיש, ואתם מוזמנים לקרוא אותו במלואו פה.

כריכת הספר. לחצו על התמונה לספר המלא והמקוון

מי שיעיין בטקסט יגלה שכיוון שאליעזר בן יהודה היה יהודי, עברי וירושלמי, הוא הרשה לעצמו לשנות מעט את הטקסט המקורי ולהתאים אותו לציבור קוראיו. הוא נטל לעצמו חירות תירגומית וגם לא פחד לקצץ בספר כדי שיתאים לסיפור בהמשכים בעיתון. כיאה לשפה מתחדשת שנשענת על שפה עתיקה, הספר כולו כתוב בעברית מקראית.

הנה כמה דוגמאות משעשעות מתוך התרגום של מחייה השפה העברית:

 

"ויאמר? פשיטא!"

ויוצא פספרטו שעונו הגדול, ויאמר:
– צהרים? לא אדוני. עתה רק תשע שעות ושנים וחמשים דק.
– שעונו מאחר.
– שעוני מאחר! שעון שנפל לי בירושה עוד מאבי אבי! גם חמשה דקים לשנה לא יאחר ולא יקדים השעון הזה. הוא תכן עת גמור.
– הבינותי מה זה. שעונו לפי שעון לונדון. ובין שעון לונדון לשעון סואיץ כשתי שעות. עליך לכון את שעונך לפי עת הצהרים בכל ארץ.
– האנכי אגע בשעוני? לעולם לא אעשה כזאת!
– אם כן, לא יהיה שעונך מכֻון לפי מהלך השמש.
– אם כן, רע רע להשמש! והוא האשם! ובמעוף יד נעלה השיב פספרטו את שעונו לכיסו.
ויעברו רגעים אחדים, ויאמר לו פיקס:
– יצא יצאתם איפוא מלונדון פתאם בחפזון?
– אמנם כן! ביום הרביעי האחרון, בשמנה שעות בערב, שב אדוני פוג ממסבת מרעיו, לא לפי מנהגו, ושלשת רבעי שעה אחרי כן יצאנו מלונדון.
– ואנה ילך, זה פוג אדונך?
– קדמה, קדמה. הקיף יקיף את הארץ.
ויקרא השוטר:
– סביב הארץ?
– כן, בשמנים יום! אמר יאמר, כי המרה בזה את מרעיו. אך אודה, כי האמין לא אאמין בדבר. השכל הישר לא יסכים לזה, דברים בגו.
– זה האדון פוג, כנראה, איש אוהב זרות.
– כן, אדוני.
– והוא עשיר.
– פשיטא! ויש אתו בדרכו סכום מסוים, שטרות הבנק, חדשים כלם. ואיננו מקמץ בכספו בדרכו! הנה, לבעל המכונה באניה מונגוליה הבטיח מתנה טובה מאד אם יקדים הרבה לבוא לבומבי.
– ואתה ידעתו מכבר, את אדונך?
– אנכי? אני באתי אליו לשרתהו בעצם יום צאתנו.

החייל במסדר הופך למתפלל תפילת שמונה עשרה

פיליאס פוג ישב בכסאו. שתי רגליו מקרבות, כרגלי המתפלל תפלת שמ"ע, ידיו על ברכיו, גופו ישר, ראשו למעלה, יושב ומתבונן מהלך מחט השעון אשר על הכתל.

 

איפה הכסף? בים המלח!

ותומס פלנגן שאל את רלף:
– אם כן איפוא, מה בדבר הגנבה?
ויען אנדריו שטיוארט, הלכה לים המלח.
וגויטיה רלף אמר: ואנכי חושב להפך, כי האיש ששלח ידו בגנבה יפול בידינו. שוטרים חרוצים נשלחו לאמריקה ובאירפה, בכל מבואות הים, ויפלא ממנו להמלט מידיהם.

 

אליעזר בן יהודה, אסף שבדרון

 

מחייה העברית משלב מילים בערבית ובארמית

– שלום, אדוני פיקס. וגם לי, אדוני. אכל אכל כלודי שישב בתענית. אויר הים הוא הפועל עלי.
– אדוניו, בוא לא יבא כלל על הצהר?
– כלל. הוא לא משתוקק לראות דבר. איננו חשיר.

(חשיר – כפי שמוסבר בפרויקט בן יהודה: בערבית אדם המשתוקק לדעת כל דבר)

ויעמדו בצהרים בחרשת עצי מוז, ופריו, שיאמרו עליו: טוב ומבריא כלחם ומלא עסיס וערב לחך כחלב, מתק לחכם מאד.
ובשתי שעות באו בצל חרש מצל, והמנהיג אמר לעבור פרסאות אחדות דרך החרש, וכבר חשבו כי עוד מעט ומסעם עד אלהבד יגמר בטוב, והנה פתאם והפיל עשה אות חרדה, ויעמד.
אז היה ארבע שעות אחרי הצהרים.
וירם סיר פרנסיס את ראשו מעל לתיבתו, וישאל: מה שם?
ויען הפרסי: לא ידעתי, אדוני פקיד הצבא. ואזנו הקשיבה לקול דממה שנשמע מבין העפאים.
עוד רגעים מספר, והקול נכר יתר. קול כרנת אנשים ונגינת כלי נחשת.
פספרטו היה כלו עין, כלו אזן. ומר פוג חכה בארך רוח, ולא דבר דבר.
ויקפוץ הפרסי ארצה, ויאסור את הפיל בעץ, ויבא בעב החרש, וישב מהרה ויאמר:
– זיחת ברהמינים הולכת הלך וקרב הנה. אם אפשר, נשט מלפניהם לבלתי יראונו.

("עצי מוז" הם כמובן עצי בננה. "זיחת ברהמינים" כפי שמוסבר בפרויקט בן יהודה: בערבית, אנשים רבים הולכים בקול רנה והמון חוגג, בתפלה וזמרה)

 

 

מוזמנים לקרוא את הספר המלא גם דרך "פרויקט בן יהודה" שבא לשמר ולהעלות לרשת את הספרות העברית הישנה.

 

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי הספרים והשירים האהובים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

 

 

כתבות נוספות

מכתב האהבה ששלח אליעזר בן יהודה לרעייתו חמדה מהכלא

כששרה אהרנסון בת ה-16 כתבה לאליעזר בן יהודה

סיפורו של ספר החינוך המיני הראשון (והגנוז) בעברית

 

 

 

מלחמת העולם הראשונה

כ-100,000 חיילים יהודיים נלחמו בשורות הצבא הגרמני וכ-12,000 מהם נפלו בשדות הקרב

מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל

מלחמת העולם הראשונה פרצה ב-28 ביולי 1914 והסתיימה רשמית ב-11 בנובמבר 1918. במלחמה לקחו חלק כארבעים מדינות ובחזיתות השונות ברחבי העולם פעלו כ-70 מיליון חיילים. עד אז, האנושות לא ראתה התפרצות כה מסיבית של אלימות מלחמתית.

במסגרת המלחמה התחוללה התנגשות בין הכוחות החזקים ביותר של העולם המודרני: אוסטרו-הונגריה, גרמניה והאימפריה העות'מאנית, בצירוף איטליה, לתקופה קצרה בראשית המלחמה, בצד אחד, ואילו בצד האחר ניצבו בריטניה, צרפת, רוסיה ולאחר מכן גם ארצות הברית.

בעקבות המלחמה מתו כ-20 מיליון איש והתפרקו אימפריות: רוסיה הצארית הוחלפה בברית המועצות הקומוניסטית, אוסטרו-הונגריה הפסיקה להתקיים ובמקומה נולדו מספר מדינות חדשות בבלקן וכן הרפובליקה החדשה של אוסטריה, שלא ראתה שום צורך להתקיים כמדינה עצמאית, אלא רצתה להצטרף לגרמניה, דבר שאסרו עליה בעלות הברית. כמו כן, האימפריה העות'מאנית התפרקה ובמקומה קמה הרפובליקה התורכית החדשה וגם נוצרו מספר ישויות, ובהן אזורי המנדט במזרח התיכון. גרמניה הקיסרית הפכה לרפובליקת וויימר ואיבדה חלקים ניכרים משטחיה במזרח ובמערב. המונרכיות הגדולות נעלמו ובמקומות לא מעטים נעשו צעדים משמעותיים לקראת אימוץ השיטה הדמוקרטית.​

​בכל הצבאות השתתפו חיילים יהודיים כאזרחי המדינות שהם חיו בהן. יהודי גרמניה התגייסו באוגוסט 1914 לצבא הקיסרי באותה התלהבות כמו רוב אזרחי גרמניה.

כ-100,000 חיילים יהודיים נלחמו בשורות הצבא הגרמני וכ-12,000 מהם נפלו בשדות הקרב. קצינים אנטישמיים, שהאמינו שרוב היהודים יעשו מאמצים כדי לקבל תפקידים בטוחים ולא בקווים הקדמיים דרשו בשנת 1916 "ספירת היהודים" כדי להוכיח את טענתם. התוצאות לא פורסמו עד סוף המלחמה, וכך נפתח הפתח לספקולציות שונות לגבי הסיבות לסודיות.

גם לאחר סיום המלחמה נמשך הדיון סביב הנושא ושמם הטוב של היהודים המשיך להיות מוכפש. כתגובה להאשמות האנטישמיות וכתגובה לעובדה שלא אישרו ליהודים להצטרף כחברים בארגון הלוחמים "קסדת הברזל" (Stahlhelm) הקימו חיילים יהודיים לשעבר ארגון יהודי: "ארגון החיילים היהודיים" (Reichsbund jüdischer Frontsoldaten). פרשת "ספירת היהודים" המחישה לחיילים יהודיים באורח חריף עד כמה הרגשות האנטישמיים היו עדיין נטועים עמוק בחלקים רחבים של האוכלוסייה הגרמנית. המגמה נמשכה ביתר שאת, והאנטישמיות התחזקה עוד ועוד דווקא במהלך שנות הדמוקרטיה ברפובליקת וויימר (ראו את חלקה השני של תערוכה זו).

עד פרוץ "המלחמה הגדולה", גרמניה נחשבה למעצמה פוליטית, כלכלית, מדעית ותרבותית. השפה הגרמנית נחשבה ל"לשון התרבות" בעיקר באירופה הצפונית והמזרחית, האוניברסיטאות הגרמניות נחשבו כמובילות בעולם. חוקרים והוגים גרמנים קבעו במידה רבה את סדר היום בדיונים המדעיים, התרבותיים והפילוסופיים. ואולם פעולתם של חיילים גרמניים בשדות הקרב ובאזורי הלחימה, ההרס הרב באזורים הכבושים ובסופו של הדבר התבוסה במלחמה נטלו לא מעט מזוהרה של גרמניה ופגעו במעמדה בתחומים רבים.​

מכתבו של וולטר רתנאו אל סטפן צוייג

רתנאו היה דוגמה קלסית ליהודי גרמני שניסה להשתלב בחברה הכללית ואפילו תרם לחיזוק הדעות הלאומיות

וולטר רתנאו

​וולטר רתנאו (1922-1867) נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. אביו היה התעשיין הנודע אמיל רתנאו, מייסד חברת AEG. וולטר למד פיזיקה, כימיה, פילוסופיה והנדסה, ולאחר סיום לימודיו השתלב בניהול עסקי המשפחה. בשנת 1912 התמנה רתנאו ליושב ראש הדירקטוריון של AEG ובנוסף היה חבר בדירקטוריונים רבים אחרים בתחום התעשייה. בעקבות התמחותה של חברת AEG בתחום מוצרי החשמל והציוד הטכני, רתנאו נטל חלק חשוב בתחום התכנון הלוגיסטי, אספקת חומרי הגלם ותרומת התעשייה למאמץ המלחמתי של גרמניה. רתנאו התמנה רשמית לתפקיד האחראי לאספקת חומרי גלם לתעשיית המלחמה במשרד המלחמה הגרמני.

במהלך המלחמה, התחזקו אצל רתנאו עמדותיו לטובת הצד הגרמני במלחמה והוא אף דרש צעדים חריפים נגד אויביה של גרמניה. למרות העמדה הזו, רתנאו התמנה לאחר סיום המלחמה לשר לענייני שיקום גרמניה ומסוף ינואר 1922 לשר החוץ של רפובליקת וויימר. עד ימינו, זה התפקיד הבכיר ביותר שמילא יהודי בממשלה גרמנית אי-פעם. חצי שנה לאחר מכן בלבד, כשהוא עשה את דרכו למשרדו, נרצח רתנאו על ידי פעילי ימין קיצוניים.

התיעוד הראשון לקשר בין רתנאו ובין הסופר האוסטרי סטפן צוייג המצוי באוספי הספרייה הלאומית הוא משנת 1907. רתנאו העריך מאוד ספרות ואמנות ואף שלח ידו בכתיבה. ידוע ששני האישים נפגשו מספר פעמים והחליפו דעות על אמנות ועל פוליטיקה.

לכן הרקע של המכתב המובא כאן, מיום 24 באוקטובר 1914, אינו מפתיע: הסופר הצרפתי רומן רולן, פציפיסט ופעיל נגד המלחמה ותומך במפעלי עזר לשבויי מלחמה, פנה אל צוייג מספר ימים קודם לכן עם הרעיון לכנס פורום של אנשי שם אירופיים מכל התחומים כדי לפעול ביחד נגד "שיגעון המלחמה". רולן ביקש מצוייג לגייס אנשים נוספים מקרב מכריו. צוייג פנה, בין היתר, לוולטר רתנאו, אך באוקטובר 1914 הלה כבר לא היה מעוניין בשמירת השלום, כפי שעולה מתשובתו של רתנאו אל צוייג. רתנאו נרתם באופן מלא לתפקידו החדש במשרד המלחמה הגרמני ולא רצה להתייחס למאמצים לעצור את המלחמה או לדון בפעולות המלחמה של הצבא הגרמני בבלגיה (הפצצת העיר ליוון) או בצרפת (הפצצת העיר ריינס), שהחרידו את העולם כבר בחודשים הראשוניים של המלחמה.

העמדות של צוייג ושל רתנאו ממחישות היטב אחדות מהאפשרויות שיהודים במעמדם הבולט יכלו לבחור ביניהן: צוייג מעולם לא התלהב ממלחמה ובוודאי לא מביטויי הלאומנות שהיו שכיחים מאוד כמעט בכל המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה עצמו כאזרח העולם והאמין באמונה עזה ביכולתה של התרבות האירופית.

לעומת זאת, רתנאו היה דוגמה קלסית ליהודי גרמני שניסה להשתלב בחברה הכללית ואפילו תרם לחיזוק הדעות הלאומיות. כמו אביו וכמו הסוחר והאספן ג'יימס זימון ואיש הספנות אלברט בלין (כולם יהודים), וולטר רתנאו היה מיודד עם הקיסר הגרמני ווילהלם השני. כמו האחרים גם רתנאו שימש כיועץ בלתי רשמי לקיסר. תפקיד זה, וכן תפקידיו הפוליטיים בשנים הראשונות של רפובליקת וויימר לא עזרו לו בסופו של הדבר. פה טמונה הטרגדיה שבדמותו של רתנאו ובדמויות אחרות מהתקופה, שכן בעיני אנשי הימין הקיצוני בגרמניה אנשים כרתנאו נותרו תמיד ראשית יהודים, וככאלה נחשבו לאויביו של העם הגרמני.

תרגום:

משרד המלחמה, ברלין. 24 באוקטובר 1914 לייפציגר שטראסה 5

מר צוייג הנכבד,
לצערי אינני יכול למלא את בקשתך. אני מסוגל להעביר רעיון רק במידה שאני יכול להזדהות איתו, ואין זהו המקרה בעניינו של רולן. לכן אני מבקש ממך להסיר ממני את עול קיום בקשתך החביבה.

יחד עם מכתבך קיבלתי מכתב מאת וואן אדן, שאליו השבתי כפי שתראה בצרופה. בה תראה את נימוקיי.

במלחמה זו מדברים וכותבים יותר מדי. יהיו הסיבות אשר יהיו: עתה על העמים לדבר ולפני שהם ישתקו, ליחיד אין מלה. לדעתי לא חשוב מה שכותבים ומדברים כעת על ליוון ,ריינס ועל דברים אחרים. החשבון יוגש כאשר המלחמה תיגמר וחשבון זה יהיה אובייקטיבי.

לא יכולתי לחיות אלמלא יצרתי לעצמי תפקיד המאפשר לי מערכה עצמאית – המערכה הנוגעת למשאבים. לעמוד מאחורי החזית ולתת נאומים, זהו עניינם של אנשי דת ושל פרופסורים, אינני מסוגל לנהוג כך.

פעילותו של רולן למען שבויים צבאיים ואזרחיים אינה נגועה בשיקולים הללו. היא מכובדת, אך איני יכול להירתם לה, כיוון שיומי מלא בעבודה עד אמצע הלילה.

אני מקווה לראותך בקרוב ומברך אותך

שלך

רתנאו

פרסומת לקניית אגרות מלחמה, 1918

מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה של פריחה לאגרות מלחמה ולפרסומות להן. כמעט כל המדינות הגדולות שהיו מעורבות במלחמה פנו אל אזרחיהן כדי שהללו יתרמו מכספם הפרטי ויביעו את תקוותיהם לניצחון באמצעות רכישת אגרות מלחמה.

דף ראשון של מחברת לקניית אגרות מלחמה (ARC. 4* 1776 03 9)

​כל מלחמה דורשת משאבים גדולים מאוד. יש צורך בכספים רבים כדי לממן את כלי הנשק ואת הציוד הצבאי, את שכר החיילים, את מזונם ואת העלויות השונות הנוספות שיש בעת מלחמה. מצבי סכסוכים מזוינים משנים את הכלכלה של כל המדינות המעורבות:

על מנת להכשיר את הכלכלה הלאומית למצב החריג הזה, המדינה זקוקה לכסף מהלוואות ואגרות חוב, גם כדי לשנות את פרופיל התעשייה הלאומית לטובת מטרות המלחמה.

בהיסטוריה של המאה ה-20, הממשלות תמיד היו מלאות תקווה שהן ינצחו וכך יוכלו להחזיר את החובות לאחר סיום המלחמה. המדינות המנוצחות היו אמורות לשלם פיצויים למנצחים, והכסף יועד לכיסוי חובות המנצחים. אולם, בכל מלחמה יש גם מפסידים, ובמקרה של תבוסה לא הייתה אפשרות להחזיר חובות לבנקים ולאנשים הפרטיים שרכשו את אגרות המלחמה. להפך, במצב כזה היה צורך ללוות כספים נוספים, כלומר ליצור חובות חדשים על מנת לרצות את דרישות המנצחים.

בתקופות מלחמה, התעמולה תמיד שיחקה תפקיד מרכזי, גם כדי לשמור על אחדות חזית העורף, אך גם כדי לבקש את תמיכת האזרחים בחיילים בחזיתות המלחמה. אין צורך לומר שאפשרות התבוסה לא עלתה בהכרזות הפומביות ומטבע הדברים גם לא בחומרים השונים שהודפסו בעתות מלחמה: כרזות, עלונים ועוד. התייחסות פומבית לאפשרות כזאת הייתה עלולה לשבש את נכונות האזרחים להירתם למלחמה, דבר שהיה יכול למצוא ביטוי בירידה דרסטית ברכישת אגרות מלחמה. לכן, פרסומות לקניית אגרות מלחמה בדרך כלל משחקות עם רגשות האזרחים ועם פחדיהם מהאויב האכזרי. הפחד הוא מקדם מכירות ידוע בשעת מלחמה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה תקופה של פריחה לאגרות מלחמה ולפרסומות להן. כמעט כל המדינות הגדולות שהיו מעורבות במלחמה פנו אל אזרחיהן כדי שהללו יתרמו מכספם הפרטי ויביעו את תקוותיהם לניצחון באמצעות רכישת אגרות מלחמה.

בגרמניה הקיסרית הנפיקו תשע פעמים אגרות למלחמה כדי לממן את עלותה העצומה. מכירת האגרות הללו הניבה כמעט 100 מיליארד מרק לקופות המלחמה של הצבא הגרמני – כ-85 אחוזים של העלות הכוללת. בערך בכל חצי שנה במהלך המלחמה יצאה ממשלת גרמניה במבצע חדש לגיוס כסף מהציבור. האחרון שבהם היה בספטמבר 1918, חודשיים בלבד לפני סיום הקרבות. אחוז הריבית נקבע ל-5 אחוזים (יותר מאשר בתכניות חיסכון רגילות). היה ניתן לסחור באגרות המלחמה, שבאופן עקרוני נשאו סיכוי לרווח גבוה – במקרה של ניצחון צבא גרמניה.

אולם, ההיסטוריה התפתחה לכיוון אחר וגרמניה הובסה בנובמבר 1918. כך התחולל אסון כלכלי נורא: המדינה לא הייתה מסוגלת לשלם את חובותיה. יתרה מכך, היא נאלצה להתחייב לשלם פיצויים ענקיים בפני בעלות הברית במסגרת הסכמי ורסאי. בנוסף, עקב ההיפר-אינפלציה שהתפרצה משנת 1922 ועד סוף 1923, כל האגרות איבדו למעשה את ערכן, כך שהמדינה השתחררה בדרך זו מחובותיה כלפי האזרחים – ואילו הם איבדו סופית את הונם הפרטי, שאותו השקיעו לטובת מימון צבא הגרמני. התפתחות זו גרמה לייאוש בקרב אזרחי גרמניה, שחונכו להאמין ברשויות. אך אלו קרסו, גרמו לתבוסה במלחמה ובסופו של הדבר גם להתפוגגותו של הון פרטי בסדר גודל עצום.

הכרזה המוצגת כאן פורסמה ככל הנראה בשנת 1918, אך עד כה לא ידוע לנו בוודאות אם היא ליוותה את ההנפקה השמינית או את התשיעית (שהייתה גם האחרונה). המוטיב המרכזי הוא האיום על גרמניה ועל כוחותיה על ידי סוג חדש של כלי נשק: טנקים בריטיים. הטנקים מדגם "מארק I" נכנסו לשימוש משמעותי רק בשנה האחרונה של המלחמה ובלבלו הן את המטכ"ל הגרמני והן את החיילים בחפירות. הכרזה המוצגת כאן שייכת לאוסף ארתור צ'ליצר, רופא העיניים הברלינאי שאסף כרזות וכרוזים פוליטיים ותעמולתיים בברלין במשך עשר שנים. ד"ר צ'ליצר הפקיד את האוסף בבית הספרים בירושלים בשנת 1936. סופו של צ'ליצר היה מר: הוא נספה בשואה, בשנת 1943.