​וולטר רתנאו (1922-1867) נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. אביו היה התעשיין הנודע אמיל רתנאו, מייסד חברת AEG. וולטר למד פיזיקה, כימיה, פילוסופיה והנדסה, ולאחר סיום לימודיו השתלב בניהול עסקי המשפחה. בשנת 1912 התמנה רתנאו ליושב ראש הדירקטוריון של AEG ובנוסף היה חבר בדירקטוריונים רבים אחרים בתחום התעשייה. בעקבות התמחותה של חברת AEG בתחום מוצרי החשמל והציוד הטכני, רתנאו נטל חלק חשוב בתחום התכנון הלוגיסטי, אספקת חומרי הגלם ותרומת התעשייה למאמץ המלחמתי של גרמניה. רתנאו התמנה רשמית לתפקיד האחראי לאספקת חומרי גלם לתעשיית המלחמה במשרד המלחמה הגרמני.

במהלך המלחמה, התחזקו אצל רתנאו עמדותיו לטובת הצד הגרמני במלחמה והוא אף דרש צעדים חריפים נגד אויביה של גרמניה. למרות העמדה הזו, רתנאו התמנה לאחר סיום המלחמה לשר לענייני שיקום גרמניה ומסוף ינואר 1922 לשר החוץ של רפובליקת וויימר. עד ימינו, זה התפקיד הבכיר ביותר שמילא יהודי בממשלה גרמנית אי-פעם. חצי שנה לאחר מכן בלבד, כשהוא עשה את דרכו למשרדו, נרצח רתנאו על ידי פעילי ימין קיצוניים.

התיעוד הראשון לקשר בין רתנאו ובין הסופר האוסטרי סטפן צוייג המצוי באוספי הספרייה הלאומית הוא משנת 1907. רתנאו העריך מאוד ספרות ואמנות ואף שלח ידו בכתיבה. ידוע ששני האישים נפגשו מספר פעמים והחליפו דעות על אמנות ועל פוליטיקה.

לכן הרקע של המכתב המובא כאן, מיום 24 באוקטובר 1914, אינו מפתיע: הסופר הצרפתי רומן רולן, פציפיסט ופעיל נגד המלחמה ותומך במפעלי עזר לשבויי מלחמה, פנה אל צוייג מספר ימים קודם לכן עם הרעיון לכנס פורום של אנשי שם אירופיים מכל התחומים כדי לפעול ביחד נגד "שיגעון המלחמה". רולן ביקש מצוייג לגייס אנשים נוספים מקרב מכריו. צוייג פנה, בין היתר, לוולטר רתנאו, אך באוקטובר 1914 הלה כבר לא היה מעוניין בשמירת השלום, כפי שעולה מתשובתו של רתנאו אל צוייג. רתנאו נרתם באופן מלא לתפקידו החדש במשרד המלחמה הגרמני ולא רצה להתייחס למאמצים לעצור את המלחמה או לדון בפעולות המלחמה של הצבא הגרמני בבלגיה (הפצצת העיר ליוון) או בצרפת (הפצצת העיר ריינס), שהחרידו את העולם כבר בחודשים הראשוניים של המלחמה.

העמדות של צוייג ושל רתנאו ממחישות היטב אחדות מהאפשרויות שיהודים במעמדם הבולט יכלו לבחור ביניהן: צוייג מעולם לא התלהב ממלחמה ובוודאי לא מביטויי הלאומנות שהיו שכיחים מאוד כמעט בכל המדינות שלחמו במלחמת העולם הראשונה. הוא ראה עצמו כאזרח העולם והאמין באמונה עזה ביכולתה של התרבות האירופית.

לעומת זאת, רתנאו היה דוגמה קלסית ליהודי גרמני שניסה להשתלב בחברה הכללית ואפילו תרם לחיזוק הדעות הלאומיות. כמו אביו וכמו הסוחר והאספן ג'יימס זימון ואיש הספנות אלברט בלין (כולם יהודים), וולטר רתנאו היה מיודד עם הקיסר הגרמני ווילהלם השני. כמו האחרים גם רתנאו שימש כיועץ בלתי רשמי לקיסר. תפקיד זה, וכן תפקידיו הפוליטיים בשנים הראשונות של רפובליקת וויימר לא עזרו לו בסופו של הדבר. פה טמונה הטרגדיה שבדמותו של רתנאו ובדמויות אחרות מהתקופה, שכן בעיני אנשי הימין הקיצוני בגרמניה אנשים כרתנאו נותרו תמיד ראשית יהודים, וככאלה נחשבו לאויביו של העם הגרמני.

תרגום:

משרד המלחמה, ברלין. 24 באוקטובר 1914 לייפציגר שטראסה 5

מר צוייג הנכבד,
לצערי אינני יכול למלא את בקשתך. אני מסוגל להעביר רעיון רק במידה שאני יכול להזדהות איתו, ואין זהו המקרה בעניינו של רולן. לכן אני מבקש ממך להסיר ממני את עול קיום בקשתך החביבה.

יחד עם מכתבך קיבלתי מכתב מאת וואן אדן, שאליו השבתי כפי שתראה בצרופה. בה תראה את נימוקיי.

במלחמה זו מדברים וכותבים יותר מדי. יהיו הסיבות אשר יהיו: עתה על העמים לדבר ולפני שהם ישתקו, ליחיד אין מלה. לדעתי לא חשוב מה שכותבים ומדברים כעת על ליוון ,ריינס ועל דברים אחרים. החשבון יוגש כאשר המלחמה תיגמר וחשבון זה יהיה אובייקטיבי.

לא יכולתי לחיות אלמלא יצרתי לעצמי תפקיד המאפשר לי מערכה עצמאית – המערכה הנוגעת למשאבים. לעמוד מאחורי החזית ולתת נאומים, זהו עניינם של אנשי דת ושל פרופסורים, אינני מסוגל לנהוג כך.

פעילותו של רולן למען שבויים צבאיים ואזרחיים אינה נגועה בשיקולים הללו. היא מכובדת, אך איני יכול להירתם לה, כיוון שיומי מלא בעבודה עד אמצע הלילה.

אני מקווה לראותך בקרוב ומברך אותך

שלך

רתנאו

בשנת 1847 הוקמה בעיר המבורג חברת ספנות חדשה בשם HAPAG. אחד הכינויים החלופיים של החברה היה "קו המבורג-אמריקה".

הכינוי מסביר את מטרת החברה, שפעלה בין גרמניה ונמלים באמריקה, וכיוונה את פעילותה לקהל יעד מוגדר, המהגרים הרבים שהיו בדרכם מאירופה לאמריקה. באמצע המאה ה-19, הגירה לארצות הברית ולמדינות אמריקה אחרות הייתה הפתרון לאנשים רבים שלא הצליחו למצוא את מקומם באירופה, הן מסיבות כלכליות והן מסיבות פוליטיות. בתחילה הפעילה חברת HAPAG ספינות מפרשים, אך במהלך השנים רכשה גם כלי שיט מודרניים, במושגי הימים ההם: ספינות קיטור. החברה נחלה הצלחה יחסית, אך הייתה צריכה להתמודד בתחרות קשה עם חברות ספנות אחרות מגרמניה, אנגליה, בלגיה והולנד, שכולן התמקדו בשוק המהגרים. רק בשלב מאוחר יותר החלה החברה לעסוק בהובלת סחורות בהיקף משמעותי. ​

בשנת 1886 הצטרף לחברה איש עסקים צעיר ממוצא יהודי בשם אלברט בלין (1918-1857). בלין ירש מאביו סוכנות הגירה שפעלה בהמבורג. הסוכנות דאגה למצוא למהגרים אירופיים כרטיסים להפלגה מנמלי אירופה השונים לאמריקה. שילובו של בלין היה מהלך חשוב ביותר עבור חברת HAPAG. מראשית עבודתו בחברה, בלין היה אחראי לתחום הנוסעים. הוא עשה זאת בהצלחה כה גדולה, שכבר שנתיים לאחר מכן מונה לחבר הדירקטוריון, ומשנת 1899 כיהן כמנכ"ל החברה.

תחת השפעתו הזמינה החברה ספינות גדולות ומהירות שהציעו למהגרים מקומות רבים במחירים נוחים, במספר גדול של סיפונים. ההיענות מצד המהגרים הייתה גדולה כל כך, עד כי בשנת 1900 הקימו על אחד האיים בנהר האלבה (שזורם דרך המבורג) "עיר מהגרים", שבה יכלו להמתין המגרים בתנאים טובים ובסביבה נקייה עד להפלגתם לאמריקה. הצלחה זו – שהצטרפה אליה הצלחה גוברת בתחום הובלת הסחורות – הובילה לצמיחה מתמדת של החברה, כך שערב מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חברת הספנות הגדולה בעולם עם 175 ספינות ויותר מ-20,000 עובדים. התחרות עם שאר החברות בשוק הובילה להזמנת ספינות חדשות וגדולות יותר, ומספר פעמים זכתה החברה להיות המפעילה של הספינות הגדולות בעולם (עד שחברות אחרות רכשו ספינות גדולות יותר). בשנת 1914 רכשה חברת HAPAG שלוש ספינות קיטור ענקיות, כל אחת מהן מיועדת ל-4,000 נוסעים. שתיים מהן התחילו את השירות הסדיר בין המבורג וניו יורק, אך בנייתה של השלישית לא הושלמה; עקב פרוץ המלחמה, היא לא זכתה לשוט תחת דגל החברה. סיסמת החברה הייתה: "השדה שלנו הוא העולם" (Unser Feld ist die Welt). בין השנים 1850 ו-1935 היגרו מהמבורג כ-5 מיליון איש, ביניהם יהודים רבים ממזרח-אירופה. חלק ניכר מהם עשו זאת על ספינות של חברת HAPAG.

אלברט בלין היה מנכ"ל החברה במשך 19 שנה. צמיחתה בשנים אלו התרחשה תודות למאמציו של בלין, אך גם עקב התמיכה שקיבל מהצמרת הפוליטית בגרמניה. הקיסר האחרון, וילהלם השני, התלהב מאוד מתחום הספנות ובעיקר מספינות גדולות, דבר שבא לביטוי גם בבנייה של ספינות קרב רבות באותה התקופה. למרות מוצאו היהודי, בלין, שמעולם לא התנצר, זכה להערכה רבה מצדו של הקיסר וילהלם השני, והפך לאחד היועצים היהודיים הבלתי-רשמיים שלו (יחד עם אמיל ו-ולטר רתנאו, ג'יימס סימון ואחרים).

אלברט בלין הגדיר את עצמו אזרח גרמני נאמן לכל דבר ועניין, וזכה להשפעתה גדולה בפוליטיקה הגרמנית. עדות לכך עולה מהמכתב המוצג כאן, שבלין כתב בשנת 1916 אל מכר בווינה, ד"ר גיאורג הלפרן, אחד המנהיגים הציוניים באותם הימים. במכתב בלין נוקט עמדה בעניינים פוליטיים בפולין וביחס למלחמת העולם הראשונה. העובדה שבלין התכתב עם מנהיג ציוני מפתיעה, גם לאור סופו של מנכ"ל חברת HAPAG, ששם קץ לחייו ב-9 בנובמבר 1918, ביום התפטרותו של קיסר גרמניה וילהלם השני. קריסת הקיסרות, יחד עם תבוסתה של גרמניה במלחמה, שברו את אלברט בלין והעמידה את מערכת הערכים שלו במשבר חריף. התאבדותו מנעה ממנו לראות את פירוק הצי של החברה כאשר גרמניה נאלצה לשלם פיצויים לבעלות הברית. ואולם, החברה המשיכה להתקיים, ושיקמה את עצמה בימי רפובליקת ויימר. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שוב נלקחו ממנה כמעט כל ספינותיה, אך חברת HAPAG הצליחה לשקם את עצמה שנית, והיא קיימת ופעילה עד היום.

​בין סוף מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 ובין עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, גרמניה הייתה רפובליקה דמוקרטית לכל דבר.

אולם, ניסיון דמוקרטי זה נמשך 14 שנה בלבד ונכשל עקב מתחים גדולים בתחום הפוליטי, החברתי והכלכלי.

בכינוסים של אסיפת העם בתיאטרון הלאומי בעיר ויימר בראשית שנת 1919, צירי האסיפה ניסחו חוקה דמוקרטית ומודרנית, שנתנה בסיס לחברה הגרמנית לאחר מאות שנים תחת שלטון מונרכיסטי. חוקה זו נחשבת עד היום כפרוגרסיבית, אלא שבין כוונותיהם הטובות של רוב הצירים ובין הביצוע המעשי במהלך חייה של הרפובליקה נותר פער משמעותי, פער שבסופו של הדבר גרם לכישלונה של הדמוקרטיה הראשונה על אדמת גרמניה.

אמנם, בעקבות המהפכה שהתחוללה בסוף שנת 1918 נלקח כל כוח פוליטי מידי האצולה, אך רוב פקידי המדינה נותרו בתפקידיהם גם לאחר השינוי הפוליטי, ובמרבית המקרים הפקידים הללו לא תמכו במשטר הדמוקרטי.

​​למרות כל הקשיים של הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, השיטה הפרלמנטרית הייתה מפותחת מאוד. מפלגות רבות התחרו על קולות המצביעים, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה ניתנה זכות הצבעה גם לנשים, החל בשנת 1919.

מגוון המפלגות היה רחב למדי וכלל את כל הזרמים והאידיאולוגיות, מהשמאל (המפלגה הקומוניסטית), דרך מפלגות המרכז (סוציאל-דמוקרטים, ליברלים, נוצרים) ועד הימין הקיצוני (המפלגה הלאומית-גרמנית ומאוחר יותר גם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית). אחוז החסימה נותר נמוך מאוד, דבר שהגדיל את מספר הסיעות בפרלמנט הכלל-גרמני והקשה על הרכבות קואליציות יציבות לאורך כל 14 השנים של רפובליקת ויימר.

תחילת הישות הפוליטית הזאת הייתה מסובכת מאוד. הקשיים היו רבים ביותר: התבוסה במלחמת העולם ובעקבותיה החובות ותשלומי הפיצויים העצומים לבעלות הברית, חיילים פצועים או מובטלים רבים, חוסר אוריינטציה כללי והיפר-אינפלציה עד דצמבר 1923, כאשר כיכר לחם עלה מיליארדים רבים של מרקים. החל בשנת 1924 חל שיפור במצב הכללי והשנים עד שנת 1929 זכו לכינוי "תור הזהב". עם המשבר הפיננסי העולמי שפרץ בשנת 1929, ואשר פגע באורח חריף במיוחד בגרמניה, מספר המובטלים עלה לשיעורים שלא היו מוכרים קודם לכן (בשנת 1932 היו בגרמניה כחמישה מיליון וחצי מובטלים!). כתוצאה מכך, המערכת הפוליטית נעשתה בלתי יציבה. נתונים אלה אפשרו למפלגה הנאצית להתחזק ולעלות במהירות בקרב הציבור.

יחד עם זאת, תקופת רפובליקת ויימר נחשבת כאחת התקופות הדינמיות ביותר בהיסטוריה הגרמנית: התקדמות טכנולוגית ומדעית – אלברט איינשטיין, מקס פלנק וגוסטב הרץ עסקו במחקריהם בברלין, שידורי הרדיו הגיעו לאוכלוסייה רחבה, צפלינים גרמניים חצו את האוקיאנוס האטלנטי, סרטי קול כבשו את בתי הקולנוע ועוד.

14 מדענים גרמניים זכו בפרסי נובל בין השנים 1919 ו-1933. בעיצוב ובאמנות הופיעו חידושים בבאוהאוס המפורסם; הספרות הגרמנית המודרנית מצאה לה קוראים רבים והמוזיקה הפופולרית המודרנית הושפעה מאמריקה, כפי שמעידה למשל הצלחתו של הרכב הזמר "קומדיאן הרמוניסטס" (Comedian Harmonists), שהיה מורכב משלושה יהודים ומשלושה נוצרים, שכבשו את אולמות הקונצרטים בגרמניה ובאירופה.

יהודים גרמנים רבים השתלבו בתחומים מגוונים. תקצר היריעה מלמנות את כולם. למשל: שניים ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, רוזה לוקסמבורג וליאו יוגיכס; וולטר רתנאו, יושב ראש הדירקטוריון של חברת AEG ושר החוץ של גרמניה ב-1922 (כולם נרצחו על ידי פעילי ימין קיצוניים); המנצח והמלחין אוטו קלמפרר; השחקנים אלכסנדר גראנך וקורט גרון; הסופרים אלזה לסקר-שילר, ליון פויכטוונגר ויעקב וסרמן; הבמאי מקס ריינהרד; המדענים אלברט איינשטיין, ג'יימס פרנק וגוסטב הרץ; הפילוסופים ארנסט קסירר, ליאו שטראוס וארנסט בלוך; האדריכל אריך מנדלסון ורבים אחרים.

התמוטטותו של המשטר המלוכני בעקבות התבוסה במלחמת העולם הראשונה והמהפכה בנובמבר של שנת 1918 יצרו מצב פוליטי חדש וכמעט בלתי מוכר בגרמניה: דמוקרטיה. הכוחות הפוליטיים החדשים הבינו את הצורך לנסח חוקה חדשה שמתאימה למשטר הדמוקרטי ושמונעת כל כוח פוליטי ממעמד האצולה.

אסיפת העם הגרמנית אשר התכנסה בעיר ויימר מינתה ועדה מיוחדת לנסח חוקה חדשה. חברי הוועדה היו משפטנים שהתמחותם הייתה במשפט חוקתי ובדיני המדינה. דיוני הוועדה נמשכו חודשים אחדים, עד שהחוקה החדשה אושרה על ידי אסיפת העם בוויימר ב-11 באוגוסט 1919. חבר מתמיד בוועדה זו ומי שבמשך חודשים אחדים אף שימש יושב ראש הוועדה, היה המשפטן היהודי הוגו פרויס (1925-1860). תרומתו לחוקת רפובליקת ויימר כה גדולה, שעד היום הוא נחשב ל"אביה".

פרויס הציג לוועדה את הטיוטה הראשונה לטקסט החשוב הזה, וחלקים ניכרים ממנה הגיעו לנוסח האחרון שאושר על ידי צירי אסיפת העם. בפעם הראשונה אושרה בגרמניה חוקה שכללה זכויות יסוד לאזרחים. יחד עם חידושים רבים אחרים הציע פרויס בנוסח שהכין, בין היתר, חלוקה פנימית חדשה של גרמניה. משמעות הדבר הייתה פירוק המדינות ההיסטוריות, ביניהן הגדולה מכולן, פרוסיה. הצעה זו לא הייתה מקובלת על הצירים השמרנים באסיפת העם, אך היא הקדימה את זמנה, כיוון שרעיון זה קרם אור וגידים במציאות הפוליטית שלאחר שנת 1945, עם ייסודן של מדינות גרמניה החדשות.

הוגו פרויס נולד בברלין, בן למשפחת סוחרים, למד משפטים בברלין ובהיידלברג וסיים את הדוקטורט באוניברסיטת גטינגן. הוא החליט להקדיש את עצמו למחקר אקדמי והצטרף כ"מרצה פרטי" (מעמד מיוחד של מרצה בכיר ללא תקן אך עם חובות הוראה) לסגל האקדמי באוניברסיטת ברלין. הוא נותר במעמד הלא נוח הזה במשך 15 שנה, כיוון שלא נתנו ליהודים מעמד של פרופסור בלי שיסכימו להתנצר לשם כך. כלל זה אמנם לא היה קיים על פי החוק, אך הוא נותר על כנו בתודעתם של אנשי האקדמיה הגרמנית. רק עם הקמתה של המכללה הפרטית למסחר בברלין בשנת 1906 קיבל פרויס תקן של פרופסור למשפטים באותו מוסד.

משנת 1895 היה הוגו פרויס חבר במועצת העיר ברלין. בשנת 1918 הוא היה בין המייסדים של המפלגה הדמוקרטית הגרמנית DDP, שבה היה חבר גם וולטר רתנאו. משנת 1919 ועד מותו היה פרויס חבר בפרלמנט הפרוסי, אך שימש גם שר הפנים הראשון של רפובליקת ויימר. מתפקיד זה התפטר במחאה על כך שגרמניה חתמה על הסכמי ורסיי. בהסכמים הללו גרמניה ויתרה על ריבונותה באזורים מסוימים והתחייבה לפיצויים גדולים מאוד לבעלות הברית. התפטרותו מתפקידו כשר גרמה למצב אבסורדי: חתימתו של הוגו פרויס לא נמצאת בתחתית החוקה שאושרה רק לאחר התפטרותו, טקסט שרובו נולד במוחו של המשפטן המבריק.

בשנת 1949, כשמשפטנים גרמניים ניסחו את "חוק היסוד" של מערב גרמניה (במקום חוקה רשמית, שאין לגרמניה עד היום) הם לקחו את החוקה של רפובליקת ויימר כבסיס לעבודתם. חלקים ניכרים מהחוקה המקורית מצאו את מקומם ב"חוק היסוד", אך גם נעשו תיקונים בסעיפים שהתבררו כלא יעילים או אפילו מסוכנים ליציבות הדמוקרטיה והמדינה. יש לזכור שבסופו של הדבר, היטלר הקים את משטר הטרור בעקבות סעיף 48 של חוקת ויימר, שאפשר לו לבטל את זכויות היסוד ואת זכויות האדם במצב שבו ביטחון המדינה נתון בסכנה, דבר שהנאצים ניצלו לאינטרסים שלהם.