​בין סוף מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 ובין עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, גרמניה הייתה רפובליקה דמוקרטית לכל דבר.

אולם, ניסיון דמוקרטי זה נמשך 14 שנה בלבד ונכשל עקב מתחים גדולים בתחום הפוליטי, החברתי והכלכלי.

בכינוסים של אסיפת העם בתיאטרון הלאומי בעיר ויימר בראשית שנת 1919, צירי האסיפה ניסחו חוקה דמוקרטית ומודרנית, שנתנה בסיס לחברה הגרמנית לאחר מאות שנים תחת שלטון מונרכיסטי. חוקה זו נחשבת עד היום כפרוגרסיבית, אלא שבין כוונותיהם הטובות של רוב הצירים ובין הביצוע המעשי במהלך חייה של הרפובליקה נותר פער משמעותי, פער שבסופו של הדבר גרם לכישלונה של הדמוקרטיה הראשונה על אדמת גרמניה.

אמנם, בעקבות המהפכה שהתחוללה בסוף שנת 1918 נלקח כל כוח פוליטי מידי האצולה, אך רוב פקידי המדינה נותרו בתפקידיהם גם לאחר השינוי הפוליטי, ובמרבית המקרים הפקידים הללו לא תמכו במשטר הדמוקרטי.

​​למרות כל הקשיים של הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, השיטה הפרלמנטרית הייתה מפותחת מאוד. מפלגות רבות התחרו על קולות המצביעים, ובפעם הראשונה בתולדות גרמניה ניתנה זכות הצבעה גם לנשים, החל בשנת 1919.

מגוון המפלגות היה רחב למדי וכלל את כל הזרמים והאידיאולוגיות, מהשמאל (המפלגה הקומוניסטית), דרך מפלגות המרכז (סוציאל-דמוקרטים, ליברלים, נוצרים) ועד הימין הקיצוני (המפלגה הלאומית-גרמנית ומאוחר יותר גם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית). אחוז החסימה נותר נמוך מאוד, דבר שהגדיל את מספר הסיעות בפרלמנט הכלל-גרמני והקשה על הרכבות קואליציות יציבות לאורך כל 14 השנים של רפובליקת ויימר.

תחילת הישות הפוליטית הזאת הייתה מסובכת מאוד. הקשיים היו רבים ביותר: התבוסה במלחמת העולם ובעקבותיה החובות ותשלומי הפיצויים העצומים לבעלות הברית, חיילים פצועים או מובטלים רבים, חוסר אוריינטציה כללי והיפר-אינפלציה עד דצמבר 1923, כאשר כיכר לחם עלה מיליארדים רבים של מרקים. החל בשנת 1924 חל שיפור במצב הכללי והשנים עד שנת 1929 זכו לכינוי "תור הזהב". עם המשבר הפיננסי העולמי שפרץ בשנת 1929, ואשר פגע באורח חריף במיוחד בגרמניה, מספר המובטלים עלה לשיעורים שלא היו מוכרים קודם לכן (בשנת 1932 היו בגרמניה כחמישה מיליון וחצי מובטלים!). כתוצאה מכך, המערכת הפוליטית נעשתה בלתי יציבה. נתונים אלה אפשרו למפלגה הנאצית להתחזק ולעלות במהירות בקרב הציבור.

יחד עם זאת, תקופת רפובליקת ויימר נחשבת כאחת התקופות הדינמיות ביותר בהיסטוריה הגרמנית: התקדמות טכנולוגית ומדעית – אלברט איינשטיין, מקס פלנק וגוסטב הרץ עסקו במחקריהם בברלין, שידורי הרדיו הגיעו לאוכלוסייה רחבה, צפלינים גרמניים חצו את האוקיאנוס האטלנטי, סרטי קול כבשו את בתי הקולנוע ועוד.

14 מדענים גרמניים זכו בפרסי נובל בין השנים 1919 ו-1933. בעיצוב ובאמנות הופיעו חידושים בבאוהאוס המפורסם; הספרות הגרמנית המודרנית מצאה לה קוראים רבים והמוזיקה הפופולרית המודרנית הושפעה מאמריקה, כפי שמעידה למשל הצלחתו של הרכב הזמר "קומדיאן הרמוניסטס" (Comedian Harmonists), שהיה מורכב משלושה יהודים ומשלושה נוצרים, שכבשו את אולמות הקונצרטים בגרמניה ובאירופה.

יהודים גרמנים רבים השתלבו בתחומים מגוונים. תקצר היריעה מלמנות את כולם. למשל: שניים ממייסדי המפלגה הקומוניסטית, רוזה לוקסמבורג וליאו יוגיכס; וולטר רתנאו, יושב ראש הדירקטוריון של חברת AEG ושר החוץ של גרמניה ב-1922 (כולם נרצחו על ידי פעילי ימין קיצוניים); המנצח והמלחין אוטו קלמפרר; השחקנים אלכסנדר גראנך וקורט גרון; הסופרים אלזה לסקר-שילר, ליון פויכטוונגר ויעקב וסרמן; הבמאי מקס ריינהרד; המדענים אלברט איינשטיין, ג'יימס פרנק וגוסטב הרץ; הפילוסופים ארנסט קסירר, ליאו שטראוס וארנסט בלוך; האדריכל אריך מנדלסון ורבים אחרים.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, התפטרותו של הקיסר ווילהלם השני ומהפכת החיילים והפועלים בסוף שנת 1918, הסכימה הממשלה הזמנית לארגן בחירות כלליות להקמת אסיפה לאומית, מעין פרלמנט ראשוני לאחר התמוטטות "הרייך השני". התאריך שנקבע לבחירות היה 19 בינואר 1919. הייתה זאת הפעם הראשונה שניתנה זכות הצבעה לנשים בגרמניה. הכרזה מציינת שיום זה יהיה "היום הגדול של העם הגרמני" ומדגישה ש"כל קול נחשב". עקב המהומות הפוליטיות-מהפכניות בבירת גרמניה, ברלין, הוחלט שהאסיפה הנבחרת תתכנס בעיר ויימר, עיר קטנה ושקטה, "בירת התרבות הקלסית", הממוקמת במרכז המדינה. ב-6 בפברואר 1919 התכנסו הצירים בפעם הראשונה ומינו לנשיא זמני את פרידריך אברט, נציג של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, והוא מצדו מינה את הממשלה הראשונה של הרפובליקה הצעירה. עיר ההתכנסות של האסיפה הלאומית נתנה את שמה לכינוי הלא-רשמי של הישות הפוליטית: "רפובליקת ויימר".

הפריט שלפנינו נאסף על ידי הרופא היהודי ארתור צ'ליצר, שהחזיק מרפאה פרטית בברלין עד עליית הנאצים. צ'ליצר התעניין בסוגיות היסטוריות שונות ובגנאלוגיה יהודית, אך הייתה לו גם תודעה היסטורית רחבה שבאה לביטוי באוסף הכרוזים והכרזות שהוא טיפח בין השנים 1918 ו-1928. באוסף מצויים מאות פריטים של מפלגות ומועמדים פוליטיים רבים לבחירות למיניהן שהתקיימו ברפובליקת וויימר. ככל הנראה אסף צ'ליצר את הפריטים בברלין. במקרים רבים הוא הוסיף את תאריך האיסוף ולפעמים אף את מקום האיסוף ותייק את הממצאים בדייקנות. בשנת 1936 תרם צ'ליצר את האוסף לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. ד"ר ארתור צ'ליצר נרצח בשואה, במחנה סוביבור, בשנת 1943.

מקור: מחלקת הארכיונים, אוסף אפמרה מרפובליקת ווימר V 662

בראשית הסתיו של 1922 ראה אור הגיליון הראשון של "רימון" – כתב העת העברי הראשון שהוקדש לאמנות. קהל הקוראים העברי, שהורגל עד אז בכתבי עת ובמאספים ספרותיים שונים שנדפסו על נייר זול ובאותיות צפופות, נדהם מאיכותו יוצאת הדופן של כתב עת חדשני זה, לא רק מצד תוכנו – מאמרים רציניים העוסקים באמנות יהודית על כל צדדיה – אלא גם מאיכותו הטיפוגרפית המעולה, מן הנייר המשובח שעליו נדפס ומן האיורים הצבעוניים ומרהיבי העין ששולבו בו בנדיבות רבה.

מאחורי כתב העת "רימון" עמדה חבורה קטנה של יהודים יוצאי רוסיה, ובראשם ההיסטוריון מארק וישניצר ורעייתו חוקרת האמנות רחל ברנשטיין-וישניצר. בסוף 1921, הצטרפו בני הזוג וישניצר לחבורת יהודי רוסיה הגולים בברלין. בני הזוג גילגלו לפני ידידם ליאופולד סֵב – אינטלקטואל יהודי רוסי שהגיע לביקור בברלין מפריס, אליה גלה לאחר המהפכה – את הרעיון להוציא לאור כתב עת יהודי אמנותי. סב התלהב והפנה את בני הזוג אל אליהו פאינסון, אחד מקבוצת בעלי הממון היהודים-רוסים, אשר תמכו במפעלי ספרות עבריים. פאינסון נרתם בהתלהבות להוצאת ספרי אמנות עבריים, וסיפק את המימון הנדרש לתחילת העבודה. שמו הופיע כמעט בכל פרסומי ההוצאה כאחד משלושת חברי ההנהלה לצד ד"ר מארק וישניצר ולצד אלכסנדר קוגן, מגדולי המו"לים הרוסיים, שהגיע לברלין באותם ימים, ועסק בהפקתו של אחד מכתבי העת המפוארים שראה אור במקביל ברוסית ובגרמנית, "ציפור האש" ("Jar-Ptiza").

על אף תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה וחוסר היציבות הפוליטית שאפיינה אותה בשנים שלאחר מכן, תעשיית הדפוס שם התאוששה במהירות, והיא המשיכה להיות המתקדמת והמובילה בעולם, כבשנים קודמות. האינפלציה שהשתוללה ברפובליקת ויימר באותן שנים, פגעה באופן קשה בתעשייה ובכלכלה המקומית מחד גיסא, אך מאידך גיסא העניקה למחזיקי מטבע זר את האפשרות להפיק מוצרי דפוס באיכות גבוהה ובמחיר הנמוך ביותר.

בין 1921 ל-1923 פעלו בגרמניה ובייחוד בבירתה, ברלין, יותר משלושים הוצאות לאור עבריות שונות. בתי הוצאה לאור אלה הצליחו להפיק בתוך זמן קצר ביותר מאות כותרים עבריים באיכות חסרת תקדים בעולם המו"לות העברית דאז. באותה עת המו"לים היהודים-גרמנים, כמו עמיתיהם הגרמנים, היו שרויים במשבר כלכלי עמוק. לעומת זאת, מצבם של המהגרים היהודים מרוסיה היה שונה בתכלית. רוב המוסדות הפיננסיים של התנועה הציונית נמצאו בארצות-הברית ובבריטניה. גם הנדבנים שמימנו את שהייתם של פליטים רבים מרוסיה, ניהלו את עסקיהם מחוץ לרפובליקת ויימר. מכאן שהסכומים הקטנים (במושגי הדולר או השטרלינג) שנשלחו בקביעות אל המהגרים היהודים בגרמניה, איפשרו להם חיים בכבוד. וכך, על-אף מעמדם הנחות לכאורה של יהודי רוסיה ברפובליקת ויימר כמהגרים ופליטים חסרי מעמד, היו הם, למעשה, בעלי יתרון עצום על פני אחיהם יהודי גרמניה המקומיים.

מתוך המציאות הרב-לשונית שאפיינה את חברת המהגרים היהודים-רוסים בגרמניה, נולד הרעיון להוציא במקביל לחוברות "רימון" מהדורה יידית בשם "מילגרוים" (רימון ביידיש). חלק מהמאמרים שעסקו באמנות בשני כתבי העת היה זהה, בעוד אשר החלק הספרותי היה שונה. על אף ש"מילגרוים" הינו אחד משורה ארוכה של כתבי עת ביידיש שהוליד המרכז הספרותי של יהודי מזרח אירופה בברלין של ראשית שנות העשרים, הוא מתייחד באופיו השונה בתכלית, בשל השפה החזותית השונה שבה פנה אל קהל קוראיו.

הדמיון בין כתבי העת התאומים בעברית וביידיש, "רימון" ו"מילגרוים", שהוציאו לאור בני הזוג וישניצר, לבין כתב העת הרוסי שהוציא לאור אלכסנדר קוגן, אינו רק בשערים המצטיינים בצבעוניות עזה. ניתן להבחין כאן בקלות כי כמו קוגן, כך גם בני הזוג וישניצר ראו בימי הביניים את "תקופת הזוהר" האמנותית שיש לשוב אליה ולשאוב מתוכה השראה. זאת, לא רק מבחינה טיפוגרפית (שאיבת צורות האותיות העבריות מכתבי יד עבריים, אשכנזיים וספרדיים גם יחד – ובמקביל – מכתבי יד סלאביים עתיקים מאותה תקופה) אלא גם במוטיבים אחרים מתוך אמנות עממית של ימי הביניים, וכן בהחייאתם של מוטיבים נוספים האופייניים לכתבי יד ולדפוסים מוקדמים.

בסך הכל, בין אמצע 1922 לתחילת 1924, יצאו לאור בהוצאת "רימון" שבעה כותרים, אחדים מהם בשלוש ואפילו בארבע שפות (ובסך הכל, שנים-עשר ספרים), נוסף על שש חוברות מהודרות של כתב העת "רימון" ושש נוספות של מקבילו ביידיש, "מילגרוים". בשנת 1924, בעקבות בלימת האינפלציה בגרמניה וייצוב שער המארק, חדלו מלהתקיים התנאים הכלכליים שאיפשרו את הוצאתם לאור הזולה של ספרים, ועל הוצאת ספרים מקורית זו בא הקץ, כמו על רבים ממפעלי המו"לות העבריים שצצו – ונעלמו – בפרק זמן קצר ואינטנסיבי זה.

אינפלציה היא אובדן הערך של המטבע הלאומי, הכרוכה בעלייה של מחירי המוצרים בשוק הלאומי עקב התייקרות הייבוא. אינפלציה מתונה קיימת בכל הכלכלות החופשיות המודרניות, ואינה נחשבת לתופעה מדאיגה – כל עוד היא נשארת בשיעורים נמוכים. אולם, אם עקב סיבות פוליטיות או כלכליות ממדי האינפלציה חורגים מגבולות הנסבל עד כדי פגיעה ממשית ברמת החיים של אזרחים רבים, מקבלת תופעה זו תכונות של אסון כלכלי-חברתי ובעקבותיו אף פוליטי – כאשר העם מתחיל לחפש אחרי האחראיים לקריסת הכלכלה.

האינפלציה הגדולה בתולדות בגרמניה אירעה בעיקר בין השנים 1923-1919, אך היא החלה למעשה כבר בשנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם פרוץ המלחמה העלו ממשלות גרמניה את היצע הכסף על מנת לכסות את העלויות הגבוהות – תחילה של המלחמה עצמה, ולאחר מכן של הפיצויים הכבדים שבעלות הברית הטילו על גרמניה בהסכמי ורסאי. אמצעי אחד להגדלת היצע הכסף היה הנפקת אגרות המלחמה, שנקנו על ידי אזרחים רבים. בה בעת הוחלט לנתק את הקשר בין המארק הגרמני לערך הזהב, קשר שהיה קיים בזמנו ברוב המדינות המפותחות. כך נפתח פער גדל והולך בין השווי של המטבע שהתבסס על זהב (מארק הזהב, שאכן היה בשימוש עד סוף ימי הקיסרות בגרמניה) ובין זה של שטרות הכסף, שאותם ניתן היה להדפיס בכמויות כמעט בלתי מוגבלות. הצפת השוק בכסף מודפס הורידה את ערכו במהירות רבה, כך שהמחירים עלו ללא פרופורציה ואילו השכר הריאלי של השכירים ירד בצורה חדה. יחד עם זאת, הלוואות וחובות איבדו את שווים באותה מידה. זאת בדיוק הייתה המטרה של ממשלת גרמניה לאחר סיום המלחמה: להקטין את עול הפיצויים ולהפגין את חולשת כלכלתה של המדינה בפני בעלות הברית.

מצב זה הקשה על חיי היומיום של רוב האזרחים. עליית המחירים בה נתקל הצרכן לא הייתה מותאמת לעלייה בשכר השכירים. כיוון שהשכר עלה בשיעור מתון יותר, היה קשה יותר לעמוד במחירים הגבוהים. בימי תשלום השכר מיהרו השכירים להגיע לחנויות לפני פרסום שער החליפין של המארק מול הדולר, שהיה בדרך כלל נמוך עוד יותר ממה שהיה מספר ימים קודם כן. המחירים עלו לסכומים אבסורדיים: בסוף תקופת ההיפר-אינפלציה, בסתיו 1923, עלתה כיכר לחם מיליארדים רבים, ומשלוח גלויה אחת ממינכן לפראג דרש בולים בשווי של 36 מיליארד מארק (ראו בתמונה למעלה). במצב זה הבנק המרכזי הפסיק להשקיע בעיצוב השטרות ובהדפסתם הנראה: כיוון שלא היה כדאי לזייף את השטרות, ויתרו על כל הסממנים הגראפיים שהיו אמורים להקשות על זייפנות, ואף הדפיסו את השטרות רק על צד אחד של הנייר. לעיתים קרובות הדפיסו סכום גדול יותר ממה שהופיע במקור על שטרות קיימים, שאפילו לא הגיעו למחזור. יש תמונות שמראות ילדים שחתכו עפיפונים מגיליונות דפוס ועליהם שטרות שלא היה בהם צורך.

בנובמבר 1923 הגיעה האינפלציה לשיא: דולר אחד היה שווה ל-4.2 ביליון (4,200 מיליארד) מארק גרמני! לכולם היה ברור שהמגמה אינה יכולה להימשך. שינוי בממשלת גרמניה הביא לסיום האינפלציה, לאחר שהיא השיגה את אחת המטרות העיקריות: הקטנת החובות שהכבידו על קופות גרמניה. מה-15 בנובמבר 1923 החליפו את המטבע: במקום המארק על נייר ללא שווי הציג הבנק הגרמני המרכזי את המארק החדש (Rentenmark). בזירה הבינלאומית הגיעה ממשלת גרמניה להבנה עם בעלות הברית במסגרת "תכנית דוז" (Dawes Plan) ולפיה הותאמו הפיצויים של גרמניה ליכולת הכלכלית שלה. בעקבות זאת התאוששה כלכלת גרמניה במהלך השנים הבאות, אך מיליוני אזרחים איבדו את הונם, שהיה מופקד בתכניות חיסכון.

המוצג שלנו מראה שטר בשווי של 50 מיליון מארק. שטר זה הונפק ביולי 1923, חודשים אחדים לפני שיא האינפלציה. לפי מצבו הפיזי, בשטר נעשה שימוש רב. הוא חלק של אוסף אמצעי התשלום במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית. במקור, הצד האחורי של השטר הושאר ריק, אך בדוגמה שלנו נוספה לו הדפסה בלתי-רשמית על ידי גורם לאומני-אנטישמי. כמו ברגעי משבר רבים בהיסטוריה, גם בתקופת האינפלציה חיפשו את מי להאשים בהתחסלות ההון הפרטי: האנטישמים היו משוכנעים ש"היהודים העשירים" נושאים בכל האחריות.

​

התרגום של השורות בחרוזים:

כמו הפטרייה והחזזית על גזע האלון
כך מתרבה היהודי על גזע האדם.
במקום שבו היהודים חיים בטוב
שולט העוני ברוב.