בראשית הסתיו של 1922 ראה אור הגיליון הראשון של "רימון" – כתב העת העברי הראשון שהוקדש לאמנות. קהל הקוראים העברי, שהורגל עד אז בכתבי עת ובמאספים ספרותיים שונים שנדפסו על נייר זול ובאותיות צפופות, נדהם מאיכותו יוצאת הדופן של כתב עת חדשני זה, לא רק מצד תוכנו – מאמרים רציניים העוסקים באמנות יהודית על כל צדדיה – אלא גם מאיכותו הטיפוגרפית המעולה, מן הנייר המשובח שעליו נדפס ומן האיורים הצבעוניים ומרהיבי העין ששולבו בו בנדיבות רבה.
מאחורי כתב העת "רימון" עמדה חבורה קטנה של יהודים יוצאי רוסיה, ובראשם ההיסטוריון מארק וישניצר ורעייתו חוקרת האמנות רחל ברנשטיין-וישניצר. בסוף 1921, הצטרפו בני הזוג וישניצר לחבורת יהודי רוסיה הגולים בברלין. בני הזוג גילגלו לפני ידידם ליאופולד סֵב – אינטלקטואל יהודי רוסי שהגיע לביקור בברלין מפריס, אליה גלה לאחר המהפכה – את הרעיון להוציא לאור כתב עת יהודי אמנותי. סב התלהב והפנה את בני הזוג אל אליהו פאינסון, אחד מקבוצת בעלי הממון היהודים-רוסים, אשר תמכו במפעלי ספרות עבריים. פאינסון נרתם בהתלהבות להוצאת ספרי אמנות עבריים, וסיפק את המימון הנדרש לתחילת העבודה. שמו הופיע כמעט בכל פרסומי ההוצאה כאחד משלושת חברי ההנהלה לצד ד"ר מארק וישניצר ולצד אלכסנדר קוגן, מגדולי המו"לים הרוסיים, שהגיע לברלין באותם ימים, ועסק בהפקתו של אחד מכתבי העת המפוארים שראה אור במקביל ברוסית ובגרמנית, "ציפור האש" ("Jar-Ptiza").
על אף תבוסתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה וחוסר היציבות הפוליטית שאפיינה אותה בשנים שלאחר מכן, תעשיית הדפוס שם התאוששה במהירות, והיא המשיכה להיות המתקדמת והמובילה בעולם, כבשנים קודמות. האינפלציה שהשתוללה ברפובליקת ויימר באותן שנים, פגעה באופן קשה בתעשייה ובכלכלה המקומית מחד גיסא, אך מאידך גיסא העניקה למחזיקי מטבע זר את האפשרות להפיק מוצרי דפוס באיכות גבוהה ובמחיר הנמוך ביותר.
בין 1921 ל-1923 פעלו בגרמניה ובייחוד בבירתה, ברלין, יותר משלושים הוצאות לאור עבריות שונות. בתי הוצאה לאור אלה הצליחו להפיק בתוך זמן קצר ביותר מאות כותרים עבריים באיכות חסרת תקדים בעולם המו"לות העברית דאז. באותה עת המו"לים היהודים-גרמנים, כמו עמיתיהם הגרמנים, היו שרויים במשבר כלכלי עמוק. לעומת זאת, מצבם של המהגרים היהודים מרוסיה היה שונה בתכלית. רוב המוסדות הפיננסיים של התנועה הציונית נמצאו בארצות-הברית ובבריטניה. גם הנדבנים שמימנו את שהייתם של פליטים רבים מרוסיה, ניהלו את עסקיהם מחוץ לרפובליקת ויימר. מכאן שהסכומים הקטנים (במושגי הדולר או השטרלינג) שנשלחו בקביעות אל המהגרים היהודים בגרמניה, איפשרו להם חיים בכבוד. וכך, על-אף מעמדם הנחות לכאורה של יהודי רוסיה ברפובליקת ויימר כמהגרים ופליטים חסרי מעמד, היו הם, למעשה, בעלי יתרון עצום על פני אחיהם יהודי גרמניה המקומיים.
מתוך המציאות הרב-לשונית שאפיינה את חברת המהגרים היהודים-רוסים בגרמניה, נולד הרעיון להוציא במקביל לחוברות "רימון" מהדורה יידית בשם "מילגרוים" (רימון ביידיש). חלק מהמאמרים שעסקו באמנות בשני כתבי העת היה זהה, בעוד אשר החלק הספרותי היה שונה. על אף ש"מילגרוים" הינו אחד משורה ארוכה של כתבי עת ביידיש שהוליד המרכז הספרותי של יהודי מזרח אירופה בברלין של ראשית שנות העשרים, הוא מתייחד באופיו השונה בתכלית, בשל השפה החזותית השונה שבה פנה אל קהל קוראיו.
הדמיון בין כתבי העת התאומים בעברית וביידיש, "רימון" ו"מילגרוים", שהוציאו לאור בני הזוג וישניצר, לבין כתב העת הרוסי שהוציא לאור אלכסנדר קוגן, אינו רק בשערים המצטיינים בצבעוניות עזה. ניתן להבחין כאן בקלות כי כמו קוגן, כך גם בני הזוג וישניצר ראו בימי הביניים את "תקופת הזוהר" האמנותית שיש לשוב אליה ולשאוב מתוכה השראה. זאת, לא רק מבחינה טיפוגרפית (שאיבת צורות האותיות העבריות מכתבי יד עבריים, אשכנזיים וספרדיים גם יחד – ובמקביל – מכתבי יד סלאביים עתיקים מאותה תקופה) אלא גם במוטיבים אחרים מתוך אמנות עממית של ימי הביניים, וכן בהחייאתם של מוטיבים נוספים האופייניים לכתבי יד ולדפוסים מוקדמים.
בסך הכל, בין אמצע 1922 לתחילת 1924, יצאו לאור בהוצאת "רימון" שבעה כותרים, אחדים מהם בשלוש ואפילו בארבע שפות (ובסך הכל, שנים-עשר ספרים), נוסף על שש חוברות מהודרות של כתב העת "רימון" ושש נוספות של מקבילו ביידיש, "מילגרוים". בשנת 1924, בעקבות בלימת האינפלציה בגרמניה וייצוב שער המארק, חדלו מלהתקיים התנאים הכלכליים שאיפשרו את הוצאתם לאור הזולה של ספרים, ועל הוצאת ספרים מקורית זו בא הקץ, כמו על רבים ממפעלי המו"לות העבריים שצצו – ונעלמו – בפרק זמן קצר ואינטנסיבי זה.
