בפברואר שנת 1931 התנוססו בארץ כרזות לסרט חדש – אחד הסרטים הדוברים הראשונים – שהוצג בבתי קולנוע. הכרזה בצבעי אדום וכחול על רקע לבן רמזה על כך שהסרט עוסק בעניין הקשור לצרפת. שם הסרט לא הותיר מקום לספק: "דרייפוס". הכרזה של בית הקולנוע "עין דור" בחיפה פרסמה את הסרט בארבע שפות: עברית (שתופסת כשני שלישים של הכרזה), גרמנית, ערבית ואנגלית. רב-לשוניות זו הייתה ביטוי למציאות הרב-תרבותית של ארץ ישראל המנדטורית בתחילת שנות השלושים. כיוון שמדובר היה בסרט תוצרת רפובליקת ויימר ומאחר שבאותה עת הנאצים טרם עלו לשלטון בגרמניה, השימוש החופשי בגרמנית בכרזה עדיין לא היה בעייתי – להפך: נימוק משכנע לצפות בסרט היה ככל הנראה גם השפה שלו. ככתוב בכרזה: "גרמנית ב-100%".

 

כרזה של הקולנוע החיפאי "עין דור" לסרט "דרייפוס", 1931

 

מה היה מיוחד בסרט זה, שעשה את דרכו מהאולפנים בברלין עד בתי הקולנוע בארץ ישראל? ראשית, מאז ימי פרשת דרייפוס הספיקו לחלוף מעט יותר משלושה עשורים, וסביר להניח שבאותם ימים חיו עדיין אנשים שזכרו את הפרשה החשובה בהיסטוריה היהודית, שהשפיעה באורח כה מכריע על התנועה הציונית, לאחר שתיאודור הרצל דיווח עליה עבור עיתון וינאי ובהמשך החל לחבר את כתביו הציוניים המפורסמים. מעבר לכך, עצם הנושא הפך את הסרט ליצירה שדיברה ישירות אל הקהל היהודי. הפקתו של הסרט בשנת 1930 אף הייתה תגובה לאווירה האנטישמית בגרמניה, שהלכה והחמירה במהירות. זאת ועוד, בחינת המעורבים בהפקת הסרט – החל ממחברי התסריט, דרך הבמאי ועד מרבית השחקנים הראשיים – מעלה שרובם היו ממוצא יהודי. נסיבות אלו ככל הנראה הפכו את הסרט למועמד מצוין להקרנה בבתי הקולנוע הארצישראליים, והעניקו לו מעמד של "טרגדיה לאומית גדולה", כפי שצוין בכרזה הצבעונית המוצגת כאן.

 

כרזה לסרט "דרייפוס" לאחר הרכישה השנייה של הסרט ע"י קולנוע "עין דור" בחיפה, 1931

 

מי היו, אפוא, הדמויות המרכזיות סביב הסרט הגרמני-יהודי הזה, שהופק לקראת סופה של רפובליקת וויימר? המפיק והבמאי היה ריכרד אוסוולד (1963-1880), יליד ווינה, שהתגורר בברלין ופעל בה עוד משנת 1912. בברלין, הקים אוסוולד חברת הפקה בתחום הקולנוע, שהפיקה עשרות סרטים, ביניהם סרטים שהיו בלתי-שגרתיים לאותה תקופה. כך, למשל, לאחר התייעצות עם חוקר המין המפורסם מגנוס הירשפלד הפיק אוסוולד סרטים שעסקו בנושאים כמו הומוסקסואליות, הפלות, זנות ומחלות מין. הגירתו מגרמניה בשנת 1933 בעקבות עליית הנאצים הפחיתה משמעותית את האפשרויות שלו להפיק סרטים נוספים. רוב השחקנים הראשיים בסרט "דרייפוס" באו מהאסכולה המפורסמת של הבמאי מקס ריינהרד ב"תיאטרון הגרמני" בברלין: פריץ קורטנר (דרייפוס), גרטה מוסהיים (אשתו של דרייפוס) ואוסקר הומולקה (רב-סרן אסטרהזי) – כולם היו ממוצא יהודי. לאחר הגירתם לארצות הברית, אחדים מהם תפסו מקומות בתעשיית הסרטים האמריקאית (למשל אוסקר הומולקה – ששיחק בהוליווד עם מרלן דיטריך, ג'ון ויין, רונלד רייגן ומרילין מונרו). אחרים חזרו לגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו פריץ קורטנר וגרטה מוסהיים. לצדם שיחק בסרט גם היינריך גיאורגה, אחד השחקנים הידועים בגרמניה הוויימרית, שהתחיל את הקריירה שלו כתומך בשמאל הפוליטי בגרמניה ולאחר 1933 "התפשר" עם הנאצים, דבר שאפשר לו להמשיך את הקריירה גם תחת שלטונם.

מקרה מעניין הקשור לסרט "דרייפוס" ולהקרנתו בקולנוע "עין דור" בחיפה: זמן קצר לאחר ההקרנות הסדירות הראשונות נגנבו סלילי הסרט, ובעלי הקולנוע נאלצו לרכוש עותק חדש. לאחר שרכשו את העותק השני הם שבו ופרסמו את הסרט – מה שמלמד שהסרט זכה להצלחה בארץ.

 

שער התסריט המקורי לסרט "דרייפוס", 1930

 

באוספי הספרייה הלאומית מצויות שתי כרזות לסרט מהקולנוע "עין דור" בחיפה, אך במהלך התחקיר לצורך כתיבת הטקסט שלפניכם, התברר שיש בספרייה הלאומית אפילו עותק אחד מהתסריט המקורי בגרמנית. עותק נדיר זה הגיע לאוספי הספרייה יחד עם אלפי ספרים יהודיים לאחר מלחמת העולם השנייה במסגרת הצלת הספרים שזכו לכינוי "אוצרות הגולה". עותקים מהסרט קיימים עד היום בארכיוני קולנוע שונים בעולם.

 

כתבות נוספות:

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

בשנת 1928 ראתה אור ביוגרפיה מקיפה על וולטר רתנאו, תעשיין יהודי ששימש שר החוץ של רפובליקת ויימר עד הירצחו ביוני 1922. על אף שרתנאו היה דמות מפתח בימיה האחרונים של קיסרות גרמניה ובשנים הראשונות של רפובליקת ויימר, חיבור ביוגרפיה על המדינאי היהודי ועוד על ידי נוצרי, לא היה מובן מאליו. הביוגרף היה הרוזן הארי קסלר (1937-1868), והספר נמכר היטב. בתוך זמן קצר הודפסו שתי מהדורות בגרמנית והוא תורגם להולנדית, לאנגלית ולצרפתית. תמונת חייו של רתנאו כפי שהיא עולה מן הביוגרפיה נחשבת עד היום אמינה וחשובה, גם כיוון שהמחבר הכיר את הפוליטיקאי היהודי והיה אתו בקשר בלתי אמצעי ומתמיד בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר. מיהו הרוזן הארי קסלר? מה גרם לו להתעמק בחייו של רתנאו בצורה אינטנסיבית כל כך?

הארי קסלר נולד בפריז לבנקאי גרמני ולאשתו האירית. בשנותיו הראשונות גדל בעיר הולדתו, ולמד שם בבית ספר צרפתי. לאחר מכן למד מספר שנים באנגליה, ולבסוף עבר את בחינות הבגרות בגרמניה. כך, מגיל צעיר, קסלר שלט היטב בשפות אחדות וזכה להשכלה מגוונת. לאחר בחינות הבגרות קסלר פנה ללימודי משפטים. זמן קצר לאחר מכן הוא שירת בצבא הגרמני. כבן למשפחת אצולה הוא קיבל תפקיד כקצין בגדוד יוקרתי, ומטבע הדברים הוא גם לא נתקל במכשולים בדרכו לקריירה כפקיד בכיר בממשל הגרמני. בנוסף לכך, ההיכרות האישית של משפחת קסלר עם המשפחה הקיסרית ועם הקנצלר אוטו פון ביסמרק הייתה בוודאי לעזר לקידומו של האציל השאפתן. ואולם, המשפטן הצעיר לא הסתפק בקריירה מנהלית-ציבורית, אלא פיתח נטייה ברורה לתחומי התרבות והאמנות.

בשנים האחרונות של המאה ה-19 יצא לאור בגרמניה כתב עת לאמנויות בשם "פאן" (PAN). בין העורכים היו אמנים ידועים ומשפיעים, וגם הרוזן קסלר זכה לשמש בתפקיד. כתב העת בלט בעיצובו היפה, בדפוס האיכותי ובתכנים החדשניים. עד היום נחשב "פאן" לאחד מסוללי הדרך של סגנון ה"אָר נוּבוֹ" (Art Nouveau). ההיכרות הקרובה עם עולם האמנות וחושיו האסתטיים המעודנים הביאו את קסלר להקים בית דפוס אמנותי פרטי בשם "דפוס קראנך" (Cranach-Presse) בעיר ויימר. בעשור הראשון של המאה ה-20 מונה הארי קסלר למנהל המוזיאון לאמנות ולמלאכה בוויימר. באותה תקופה הוא היה גם מקורב למשוררים חשובים אחדים בגרמניה, כגון ריינר מריה רילקה והוגו פון הופמנסטל. יחד עם פון הופמנסטל חיבר קסלר את הליברית לאופרה הנודעת "רוזנקבליר" (Der Rosenkavalier) מאת ריכרד שטראוס.

בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר פעל הארי קסלר בתחומי הפוליטיקה והדיפלומטיה, קידם את צירוף גרמניה לחבר העמים (ארגון שקדם לאו"ם), ואף היה חבר במפלגה הגרמנית-דמוקרטית (DDP). גם כחבר במפלגה זו וגם כדיפלומט היה קסלר בקשר עם וולטר רתנאו. ואילו רתנאו, מצדו, מעבר לפעילויותיו כתעשיין ופוליטיקאי, התעניין אף הוא בנושאים תרבותיים ואמנותיים. יחד עם זאת, מרשימות אחדות ביומניו המפורטים של קסלר עולה שבין השניים אמנם שררו יחסים של כבוד, אך הם לא גילו הערכה הדדית רבה ביותר זה כלפי זה. למרות זאת, רצח רתנאו ביוני 1922 זעזע את קסלר מאוד, וערער את אמונו באפשרות להתפתחות של דמוקרטיה אמיתית בגרמניה. מספר שנים לאחר מכן – לאחר שקסלר ניסה (ללא הצלחה) להיבחר כחבר בפרלמנט הכלל-גרמני – נטש הרוזן את שאיפותיו בתחום הפוליטיקה, והקדיש את עיקר זמנו לפעילות האמנותית בבית הדפוס וכן לכתיבה, בין היתר של הביוגרפיה של וולטר רתנאו.

במהלך התחקיר לקראת הכתיבה, קסלר ראיין מכרים של רתנאו וכן רבים מבני משפחתו, ואף התכתב עם מספר אנשים שהכירו את הפוליטיקאי היהודי. אחד האישים שהוא התכתב איתם בעניין זה היה הפילוסוף מרטין בובר. בארכיונו של בובר בספרייה הלאומית שמורים מכתבים של קסלר בכתב ידו וגם במכונת כתיבה. קסלר ביקש לדעת עד כמה התעניין רתנאו ברעיונות מתחום החסידות. במחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה הקודמת, בובר כבר נחשב מומחה בתרבות המיסטית-חסידית ולכן קסלר פנה אל המלומד, שאף היה בקשר אישי עם רתנאו. מקריאת כמה חיבורים ראשוניים של רתנאו, קסלר שיער שהלה הושפע על ידי רעיונות החסידות. בובר אכן אישר זאת במכתב לקסלר, ואף נתן את הסכמתו לציטוט המכתב השלם בביוגרפיה על רתנאו.

הקשרים האישיים של הרוזן קסלר עם רתנאו מזה ועם בובר מזה, לא היו הקשרים היחידים שלו עם אנשי שם יהודיים בני זמנו. גם אלברט איינשטיין נמנה בין מכריו של קסלר, יחד עם דמויות רבות אחרות. ביומניו המרתקים נמצאו לא פחות מכ-12,000 שמות של אנשי התקופה, מה שהופך את יומניו למקור היסטורי-תרבותי מהדרגה הראשונה לתולדות מרכז אירופה בין השנים 1880 ו-1937. הרוזן קסלר עזב את גרמניה עם עליית הנאצים וחי עוד מספר שנים בצרפת ובספרד.

תרגום המכתב של הרוזן קסלר למרטין בובר

28 רחוב קתן, ברלין W

ויימר, 15 בינואר 1928

אדוני הדוקטור הנכבד,

"הספרים החסידיים" שלך מועילים לי מאוד, הם מאירים בנקודה מסוימת באופן מעניין מאוד את השקפת עולמו של רתנאו. האם תרשה לי, בלי לעבור את גבולות הפרטיות, לשאול אותך האם אי-פעם היה לך קשר ישיר עם רתנאו והאם שוחחת אתו על החסידות, או האם ידוע לך שהלה התעסק בחסידות? באופיו, הוא לא היה אדם שקיבל בקלות השפעה חיצונית, אך אין לי כמעט כל ספק שהוא הכיר את החסידות ושתורתה השפיעה עליו בהשקפת עולמו. אולם, חשוב לי מאוד לבסס את ההנחה ביחס לעובדות כלשהן.

בברכה,

קסלר

בשנת 1925, זמן קצר לאחר סופה של תקופת ההיפר-אינפלציה בגרמניה, יצא לאור ספר פוליטי קיצוני, שנכתב על ידי פעיל מהקצה הימני של הקשת הפוליטית באותם הימים. המחבר, שלא היה ידוע במיוחד מחוץ לגבולות בוואריה, ישב בבית הכלא במשך תשעה חודשים במהלך 1924 עקב ניסיון הפיכה כושל שביצע יחד עם חבריו ב-9 בנובמבר 1923 במינכן, בירת בוואריה. בחודשי מאסרו חיבר האסיר את מה שהיה ספרו הראשון, וכותרתו "מיין קאמפף" (Mein Kampf – "מאבקי"). שמו של המחבר היה אדולף היטלר. איש לא חשב, שבתוך עשר שנים מחבר הספר התוקפני יעמוד בראשות הממשלה הגרמנית, שבתוך שש שנים נוספים הוא גם יתחיל את המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות האנושות, ושבתוך 20 שנה מפרסום הספר הוא יתאבד לאחר שיפסיד במלחמה, שבה ייהרגו יותר מ-50 מיליון איש.

תוכנו של הספר, שבמקור חובר בשני חלקים, ידוע היטב עקב תוקפנותו המוצהרת כלפי אויבים פוליטיים, כלפי הדמוקרטיה ובעיקר כלפי מה שהיה בעיניו של היטלר "הגזע העוין" לעם הגרמני: היהודים. ב"מאבקי" שילב היטלר שני מהלכים מרכזיים: קטעים אוטוביוגרפיים – חלקם אף מזויפים, ולצדם תכניות פוליטיות מפורטות.

היטלר ביקש לספק בספרו מתווה פוליטי שמכוון נגד הקומוניזם "הבולשביקי-יהודי" מצד אחד, שלדעתו היה הסכנה הגדולה באותם הימים, ונגד ההון הפיננסי הבינלאומי, שאף הוא היה לדבריו "בידיים יהודיות", מצד שני. המחבר הציג בספרו מספר דרישות פוליטיות כגון סיפוח אוסטריה לגרמניה, כיבוש "מרחב חיים" לעם הגרמני על חשבון מדינות אחרות, וכאמור – "חשיפת" התכניות היהודיות להשתלט על העולם. היטלר לא היסס להתבסס על "הפרוטוקולים של זקני ציון" – חיבור מזויף שנכתב על ידי אנטישמים כדי "להוכיח" את שאיפות היהודים לכאורה להשתלט על העולם.

סביב תכנון הספר וכתיבתו נפוצו לא מעט גרסאות, סיפורים, אגדות והשמצות שונות. היטלר הואשם בכך שחלקים ניכרים בספר אינם פרי עטו; אמרו שהוא הכתיב את הטקסט למקורבו, רודולף הס; רבים טענו שהיטלר לא היה מסוגל לערוך טקסט קוהרנטי ולכן היה תלוי בעזרת אנשים אחרים בתהליך הכנת הדברים לדפוס וכדומה. בלי שום ספק לא מדובר ביצירה ספרותית איכותית: הקריאה אכן אינה קלה, והקורא נרתע עד מהרה מהסגנון המסורבל ומהתכנים המזעזעים. אפיונים אלה הובילו לכך שקיימת דעה רווחת שהספר אמנם היה נפוץ ביותר (עד עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933 נמכרו יותר מ-240,000 עותקים), אך לא הרבו לקרוא בו. אולם, מחקרים עכשוויים הראו, שככל הנראה הספר הפוליטי הקיצוני מצא ציבור שהתעניין בו וברעיונותיו. למרות ההצלחה המסוימת היה ההד הפובליציסטי של "מאבקי" מצומצם למדי. הספר לא נלקח ברצינות על ידי מבקרי הספרים הפוליטיים בימי רפובליקת ויימר – פרט למבקרים שהיו מזוהים עם התנועה הפשיסטית בגרמניה.

מעבר לדחף שהניע את היטלר לכתוב ספר פוליטי, הייתה סיבה נוספת להוצאה לאור של "מאבקי": הצורך של היטלר בכסף. היטלר קיווה להרוויח די כסף כדי לממן את עורכי הדין שהעסיק לפני מינויו לקנצלר גרמניה. עד ראשית שנת 1933 הספר קצר הצלחה מסחרית נאה, אך לשיא הפופולריות שלו הוא הגיע החל בינואר 1933. אין בכך הפתעה: החל מעלייתם של הנאצים לשלטון הספר הפך למעשה לתכנית הבסיסית של "גרמניה החדשה". מאותו הרגע הודפסו מהדורות נוספות, חולקו עותקים לזוגות שהתחתנו (במקום ספרי התנ"ך הנוצריים), ועותקים שלו ניתנו כמתנה לעמיתים בעבודה. לפי הערכות שנעשו על ידי היסטוריונים, עד סוף תקופת הנאצים הודפסו יותר מ-11 מיליון עותקים – וזאת רק בשפה הגרמנית. עד שנת 1945 הוכנו תרגומים רשמיים ובלתי רשמיים ל-15 שפות. מספרים גבוהים אלה הניבו תמלוגים מכובדים והיטלר, על מנת שלא לסכן את ההכנסות הגבוהות, אסר על מכירת עותקים משומשים מיד שנייה, כך שרשמית היה ניתן לרכוש אך ורק עותקים חדשים של הספר.

 

בין התגובות נגד דברי ההסתה הרבים המצויים ב"מאבקי" בולט ספר שנכתב על ידי אישה קתולית מאוסטריה בשם אירנה הארנד (Irene Harand). ספרה נשא את השם "מאבקו" (Sein Kampf), והוא תומך ביהודים ומנסה להגן עליהם מפני ההאשמות האנטישמיות הפרועות שהיטלר הפיץ בחיבורו האידיאולוגי. הארנד חשפה בספרה את השקר כאמצעי הראשי של היטלר וכיסוד לטענותיו, ודבריה ממחישים מדוע השקרים ביחס לתלמוד, עלילות הדם, הטענה בדבר נטייתם של יהודים לעסוק בהלוואה בריבית פשוט אינם נכונים. הארנד אף מקעקעת את "הסמכות" של החיבור הידוע לשמצה "הפרוטוקולים של זקני ציון", שהיטלר כל כך העריך כמסמך היסטורי. למזלה של אירנה הארנד, בעת סיפוח אוסטריה היא שהתה באנגליה, וכך ניצלה ממעצר על ידי הנאצים. בסופו של דבר היא היגרה לארצות הברית.

תקופת הזוהר של הספר המסית פרי מוחו הקודח של היטלר הגיעה לסיומה בגרמניה עם תבוסתה במלחמת העולם השנייה. לאחר התמוטטות המשטר הנאצי, מיליוני אזרחים מבוהלים חששו שאחזקת הספר בבית תיחשב עבירה, והשמידו עותקים רבים. עד היום חל איסור בגרמניה על הדפסתו של "מאבקי", אך לאחרונה נעשים מאמצים לפרסם מהדורה מדעית, שתלווה בעבודות מחקר אשר יסבירו את הספר בהקשרו הפוליטי-היסטורי. ואולם, אין מניעה מפרסום הספר בתרגומים בשפות שונות, ולמרבה הצער ניתן למצוא שלל מהדורות – רובן ללא ההסברים היסטוריים – בחנויות ספרים רבות ברחבי תבל.

במהלך שתים עשרה השנים בין 1933 ו-1945, אירעו בגרמניה התפתחויות ותהפוכות ששינו את פניה של המדינה מן הקצה אל הקצה. השינויים שגרמניה עברה בשנים הללו ממחישים עד היום שרמה תרבותית גבוהה לא בהכרח יכולה למנוע השתלטותם של כוחות ברבריים, שכמותם יש ככל הנראה בכל חברה. רדיפת היהודים, השתקת הדעות הפלורליסטיות, הכיבוש וההרס הרב בחלקים ניכרים של אירופה במלחמת העולם השנייה ביטלו את תדמיתה של גרמניה כ-"הארץ של משוררים והוגים" (Land der Dichter und Denker) ונתנו תוקף לאמירתו של המחזאי קרל קראוס ולפיה גרמניה הפכה ל-"ארץ של שופטים ותליינים" (Land der Richter und Henker). ​

​גם היום, 70 שנה לאחר סיום הפרק הנורא הזה, מעסיקה התקופה אנשים רבים, חוקרי היסטוריה, סוציולוגים, פסיכולוגים, אמנים ויוצרים ועוד. במוקד ההתעניינות עומדת השאלה: כיצד דבר זה היה אפשרי? כיצד הרסו הנאצים תוך זמן קצר את המוסכמות הכלליות של העולם המודרני ביחס לאנושיות, לחוק ולתרבות? כיצד ייתכן שחלק ניכר מהאוכלוסייה תמך בתהליך הזה או לפחות לא התנגד לו? אין עוד תקופה בהיסטוריה הגרמנית שנחקרה באורח אינטנסיבי כל כך כמו תקופת "הרייך השלישי", ואין עוד תקופה שנתנה מסגרת ליצירות ספרותיות וקולנועיות כמו שנות הטרור של המשטר הנאצי.

רשימת האירועים והמעשים שהתרחשו בשנים אלו ארוכה ומצמררת ללא תנאי: המפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר אמנם הוקמה כבר בתחילת שנות ה-20, אך נעשתה משמעותית לקראת סוף העשור.

בשתי הבחירות בשנת 1932 – בצל אבטלה המונית ובשל משבר כלכלי עמוק – היא קיבלה את רוב הקולות, אך לא את הרוב המוחלט. בעקבות הצלחתה של המפלגה, נשיא המדינה, פאול פון הינדנבורג, סבר שלא נותרה ברירה אלא למנות את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, בסוף ינואר 1933.

מיד לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון, הם השקיעו מאמצים רבים כדי להשתיק קולות דמוקרטיים בזירה הציבורית בגרמניה.

בבחירות שהתקיימו במרץ 1933, האחרונות לשנים רבות, מפלגתו של היטלר שיפרה שוב את מעמדה ובהמשך כבר אסרו על קיום כל המפלגות פרט למפלגה הנאצית. דמוקרטים ואנשי השמאל נעצרו ולעיתים אף נרצחו.

חודשים מעטים בלבד לאחר עליית הנאצים לשלטון החלו הרדיפות האנטישמיות: פיטורים רבים של עובדי המדינה יהודיים, פירוק עסקים יהודיים, מעצר של דמויות בולטות ביהדות גרמניה וסוגים אחרים של טרור נגד היהודים. בתגובה, כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית בגרמניה עזבו את המדינה, לאמריקה, לפלסטינה ולארצות האחרות. ההגירה לפלסטינה מוכרת כ-"עלייה החמישית". בארץ הגיב הציבור באורח מיידי בחרם על מוצרים גרמניים, עניין שמצא ביטוי בכרזות והפגנות.

בשנים שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחה המפלגה הנאצית לחזק את מעמדה ולבצר את אחיזתה באוכלוסייה הכללית. כמעט כל תחומי החברה היו תחת פיקוח מרכזי. בסתיו 1935 חוקקו "חוקי הגזע" בעיר נירנברג. חוקים אלו קבעו מי הוא יהודי ומי נחשב לבעל מוצא יהודי. על בסיס ההגדרות הללו נשללו זכויות אזרחיות מכל האנשים שענו להגדרות, כל קשרי משפחה עם "ארים" (גרמנים לא-יהודים) נאסרו ולמעשה בזאת הפכו חייהם של היהודים לבלתי אפשריים. בשנת 1936 התקיימו המשחקים האולימפיים בברלין, והנאצים ניצלו את ההזדמנות כדי להפגין את כוחה של "גרמניה החדשה" ולשכנע את מדינות העולם שגרמניה "שואפת לשלום".

שנתיים לאחר מכן החליט אדולף היטלר לספח את אוסטריה לרייך השלישי ומאז נקראה גרמניה "גרמניה הגדולה" (Großdeutschland). רוב אוכלוסיית אוסטריה קיבלה את המשטר הגרמני בהתלהבות. אזרחי אוסטריה זכרו היטב שהיטלר היה ממוצא אוסטרי. יהודי אוסטריה החלו מיד לסבול מהדיכוי הנאצי. בספטמבר 1938 קיבל היטלר את אישורן של צרפת ובריטניה לספח גם את חבל ארץ הסודטים (שבו רוב האוכלוסייה היה גרמני), שהיה עד אז חלק מצ'כוסלובקיה. כוחות המערב קיוו בכך לרצות את השאיפות של היטלר ולשמר את השלום העולמי, שעל קצו כבר הוחלט בברלין זמן רב קודם לכן. סיפוח כל בוהמיה במרץ 1939 היה רק צעד נוסף בדרך לספטמבר 1939, כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין והתחיל בכך את מלחמת העולם השנייה.

תולדות המלחמה ידועות היטב ואין זה המקום לפרטן שוב: "מדינות הציר" (גרמניה, איטליה ויפן) כבשו והחריבו חלקים גדולים של העולם, יותר מ-50 מיליון אנשים שילמו בחייהם, ביניהם שישה מיליון היהודים שהיו קרבנות השואה. בסופו של הדבר, בפעם השנייה ב-27 שנה, גרמניה הובסה ללא תנאי. בעלות הברית השתלטו במאמצים רבים על צבאות "מדינות הציר" ושחררו את האזורים הכבושים ובסופו של הדבר גם את גרמניה, שהייתה כעת בעצמה ארץ חרבה.