הרוזן הארי קסלר והביוגרפיה על וולטר רתנאו

חיבור ביוגרפיה על המדינאי היהודי ועוד על ידי נוצרי, לא היה מובן מאליו

כריכת הביוגרפיה של וולטר רתנאו מאת הרוזן קסלר, 1928

בשנת 1928 ראתה אור ביוגרפיה מקיפה על וולטר רתנאו, תעשיין יהודי ששימש שר החוץ של רפובליקת ויימר עד הירצחו ביוני 1922. על אף שרתנאו היה דמות מפתח בימיה האחרונים של קיסרות גרמניה ובשנים הראשונות של רפובליקת ויימר, חיבור ביוגרפיה על המדינאי היהודי ועוד על ידי נוצרי, לא היה מובן מאליו. הביוגרף היה הרוזן הארי קסלר (1937-1868), והספר נמכר היטב. בתוך זמן קצר הודפסו שתי מהדורות בגרמנית והוא תורגם להולנדית, לאנגלית ולצרפתית. תמונת חייו של רתנאו כפי שהיא עולה מן הביוגרפיה נחשבת עד היום אמינה וחשובה, גם כיוון שהמחבר הכיר את הפוליטיקאי היהודי והיה אתו בקשר בלתי אמצעי ומתמיד בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר. מיהו הרוזן הארי קסלר? מה גרם לו להתעמק בחייו של רתנאו בצורה אינטנסיבית כל כך?

הארי קסלר נולד בפריז לבנקאי גרמני ולאשתו האירית. בשנותיו הראשונות גדל בעיר הולדתו, ולמד שם בבית ספר צרפתי. לאחר מכן למד מספר שנים באנגליה, ולבסוף עבר את בחינות הבגרות בגרמניה. כך, מגיל צעיר, קסלר שלט היטב בשפות אחדות וזכה להשכלה מגוונת. לאחר בחינות הבגרות קסלר פנה ללימודי משפטים. זמן קצר לאחר מכן הוא שירת בצבא הגרמני. כבן למשפחת אצולה הוא קיבל תפקיד כקצין בגדוד יוקרתי, ומטבע הדברים הוא גם לא נתקל במכשולים בדרכו לקריירה כפקיד בכיר בממשל הגרמני. בנוסף לכך, ההיכרות האישית של משפחת קסלר עם המשפחה הקיסרית ועם הקנצלר אוטו פון ביסמרק הייתה בוודאי לעזר לקידומו של האציל השאפתן. ואולם, המשפטן הצעיר לא הסתפק בקריירה מנהלית-ציבורית, אלא פיתח נטייה ברורה לתחומי התרבות והאמנות.

פורטרט הרוזן הארי קסלר, צולם ב-1917 על ידי רודולף דירקופ

בשנים האחרונות של המאה ה-19 יצא לאור בגרמניה כתב עת לאמנויות בשם "פאן" (PAN). בין העורכים היו אמנים ידועים ומשפיעים, וגם הרוזן קסלר זכה לשמש בתפקיד. כתב העת בלט בעיצובו היפה, בדפוס האיכותי ובתכנים החדשניים. עד היום נחשב "פאן" לאחד מסוללי הדרך של סגנון ה"אָר נוּבוֹ" (Art Nouveau). ההיכרות הקרובה עם עולם האמנות וחושיו האסתטיים המעודנים הביאו את קסלר להקים בית דפוס אמנותי פרטי בשם "דפוס קראנך" (Cranach-Presse) בעיר ויימר. בעשור הראשון של המאה ה-20 מונה הארי קסלר למנהל המוזיאון לאמנות ולמלאכה בוויימר. באותה תקופה הוא היה גם מקורב למשוררים חשובים אחדים בגרמניה, כגון ריינר מריה רילקה והוגו פון הופמנסטל. יחד עם פון הופמנסטל חיבר קסלר את הליברית לאופרה הנודעת "רוזנקבליר" (Der Rosenkavalier) מאת ריכרד שטראוס.

ליברית האופרה "רוזנקבליר" מאת ריכרד שטראוס, 1911. על הכריכה מופיע השם של הופמנסטל בלבד, אך בתוך הספר הלה הודה לרוזן קסלר על שיתוף הפעולה.

בשנים הראשונות של רפובליקת ויימר פעל הארי קסלר בתחומי הפוליטיקה והדיפלומטיה, קידם את צירוף גרמניה לחבר העמים (ארגון שקדם לאו"ם), ואף היה חבר במפלגה הגרמנית-דמוקרטית (DDP). גם כחבר במפלגה זו וגם כדיפלומט היה קסלר בקשר עם וולטר רתנאו. ואילו רתנאו, מצדו, מעבר לפעילויותיו כתעשיין ופוליטיקאי, התעניין אף הוא בנושאים תרבותיים ואמנותיים. יחד עם זאת, מרשימות אחדות ביומניו המפורטים של קסלר עולה שבין השניים אמנם שררו יחסים של כבוד, אך הם לא גילו הערכה הדדית רבה ביותר זה כלפי זה. למרות זאת, רצח רתנאו ביוני 1922 זעזע את קסלר מאוד, וערער את אמונו באפשרות להתפתחות של דמוקרטיה אמיתית בגרמניה. מספר שנים לאחר מכן – לאחר שקסלר ניסה (ללא הצלחה) להיבחר כחבר בפרלמנט הכלל-גרמני – נטש הרוזן את שאיפותיו בתחום הפוליטיקה, והקדיש את עיקר זמנו לפעילות האמנותית בבית הדפוס וכן לכתיבה, בין היתר של הביוגרפיה של וולטר רתנאו.

במהלך התחקיר לקראת הכתיבה, קסלר ראיין מכרים של רתנאו וכן רבים מבני משפחתו, ואף התכתב עם מספר אנשים שהכירו את הפוליטיקאי היהודי. אחד האישים שהוא התכתב איתם בעניין זה היה הפילוסוף מרטין בובר. בארכיונו של בובר בספרייה הלאומית שמורים מכתבים של קסלר בכתב ידו וגם במכונת כתיבה. קסלר ביקש לדעת עד כמה התעניין רתנאו ברעיונות מתחום החסידות. במחצית השנייה של שנות ה-20 של המאה הקודמת, בובר כבר נחשב מומחה בתרבות המיסטית-חסידית ולכן קסלר פנה אל המלומד, שאף היה בקשר אישי עם רתנאו. מקריאת כמה חיבורים ראשוניים של רתנאו, קסלר שיער שהלה הושפע על ידי רעיונות החסידות. בובר אכן אישר זאת במכתב לקסלר, ואף נתן את הסכמתו לציטוט המכתב השלם בביוגרפיה על רתנאו.

מכתב מאת קסלר אל מרטין בובר, 1928

הקשרים האישיים של הרוזן קסלר עם רתנאו מזה ועם בובר מזה, לא היו הקשרים היחידים שלו עם אנשי שם יהודיים בני זמנו. גם אלברט איינשטיין נמנה בין מכריו של קסלר, יחד עם דמויות רבות אחרות. ביומניו המרתקים נמצאו לא פחות מכ-12,000 שמות של אנשי התקופה, מה שהופך את יומניו למקור היסטורי-תרבותי מהדרגה הראשונה לתולדות מרכז אירופה בין השנים 1880 ו-1937. הרוזן קסלר עזב את גרמניה עם עליית הנאצים וחי עוד מספר שנים בצרפת ובספרד.

תרגום המכתב של הרוזן קסלר למרטין בובר

28 רחוב קתן, ברלין W

ויימר, 15 בינואר 1928

אדוני הדוקטור הנכבד,

"הספרים החסידיים" שלך מועילים לי מאוד, הם מאירים בנקודה מסוימת באופן מעניין מאוד את השקפת עולמו של רתנאו. האם תרשה לי, בלי לעבור את גבולות הפרטיות, לשאול אותך האם אי-פעם היה לך קשר ישיר עם רתנאו והאם שוחחת אתו על החסידות, או האם ידוע לך שהלה התעסק בחסידות? באופיו, הוא לא היה אדם שקיבל בקלות השפעה חיצונית, אך אין לי כמעט כל ספק שהוא הכיר את החסידות ושתורתה השפיעה עליו בהשקפת עולמו. אולם, חשוב לי מאוד לבסס את ההנחה ביחס לעובדות כלשהן.

בברכה,

קסלר

תקופת הנאצים, מלחמת העולם השנייה והשואה

כיצד הרסו הנאצים תוך זמן קצר את המוסכמות הכלליות של העולם המודרני ביחס לאנושיות, לחוק ולתרבות?

במהלך שתים עשרה השנים בין 1933 ו-1945, אירעו בגרמניה התפתחויות ותהפוכות ששינו את פניה של המדינה מן הקצה אל הקצה. השינויים שגרמניה עברה בשנים הללו ממחישים עד היום שרמה תרבותית גבוהה לא בהכרח יכולה למנוע השתלטותם של כוחות ברבריים, שכמותם יש ככל הנראה בכל חברה. רדיפת היהודים, השתקת הדעות הפלורליסטיות, הכיבוש וההרס הרב בחלקים ניכרים של אירופה במלחמת העולם השנייה ביטלו את תדמיתה של גרמניה כ-"הארץ של משוררים והוגים" (Land der Dichter und Denker) ונתנו תוקף לאמירתו של המחזאי קרל קראוס ולפיה גרמניה הפכה ל-"ארץ של שופטים ותליינים" (Land der Richter und Henker). ​

​גם היום, 70 שנה לאחר סיום הפרק הנורא הזה, מעסיקה התקופה אנשים רבים, חוקרי היסטוריה, סוציולוגים, פסיכולוגים, אמנים ויוצרים ועוד. במוקד ההתעניינות עומדת השאלה: כיצד דבר זה היה אפשרי? כיצד הרסו הנאצים תוך זמן קצר את המוסכמות הכלליות של העולם המודרני ביחס לאנושיות, לחוק ולתרבות? כיצד ייתכן שחלק ניכר מהאוכלוסייה תמך בתהליך הזה או לפחות לא התנגד לו? אין עוד תקופה בהיסטוריה הגרמנית שנחקרה באורח אינטנסיבי כל כך כמו תקופת "הרייך השלישי", ואין עוד תקופה שנתנה מסגרת ליצירות ספרותיות וקולנועיות כמו שנות הטרור של המשטר הנאצי.

רשימת האירועים והמעשים שהתרחשו בשנים אלו ארוכה ומצמררת ללא תנאי: המפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר אמנם הוקמה כבר בתחילת שנות ה-20, אך נעשתה משמעותית לקראת סוף העשור.

בשתי הבחירות בשנת 1932 – בצל אבטלה המונית ובשל משבר כלכלי עמוק – היא קיבלה את רוב הקולות, אך לא את הרוב המוחלט. בעקבות הצלחתה של המפלגה, נשיא המדינה, פאול פון הינדנבורג, סבר שלא נותרה ברירה אלא למנות את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, בסוף ינואר 1933.

מיד לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון, הם השקיעו מאמצים רבים כדי להשתיק קולות דמוקרטיים בזירה הציבורית בגרמניה.

בבחירות שהתקיימו במרץ 1933, האחרונות לשנים רבות, מפלגתו של היטלר שיפרה שוב את מעמדה ובהמשך כבר אסרו על קיום כל המפלגות פרט למפלגה הנאצית. דמוקרטים ואנשי השמאל נעצרו ולעיתים אף נרצחו.

חודשים מעטים בלבד לאחר עליית הנאצים לשלטון החלו הרדיפות האנטישמיות: פיטורים רבים של עובדי המדינה יהודיים, פירוק עסקים יהודיים, מעצר של דמויות בולטות ביהדות גרמניה וסוגים אחרים של טרור נגד היהודים. בתגובה, כשני שלישים מהאוכלוסייה היהודית בגרמניה עזבו את המדינה, לאמריקה, לפלסטינה ולארצות האחרות. ההגירה לפלסטינה מוכרת כ-"עלייה החמישית". בארץ הגיב הציבור באורח מיידי בחרם על מוצרים גרמניים, עניין שמצא ביטוי בכרזות והפגנות.

בשנים שעד פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחה המפלגה הנאצית לחזק את מעמדה ולבצר את אחיזתה באוכלוסייה הכללית. כמעט כל תחומי החברה היו תחת פיקוח מרכזי. בסתיו 1935 חוקקו "חוקי הגזע" בעיר נירנברג. חוקים אלו קבעו מי הוא יהודי ומי נחשב לבעל מוצא יהודי. על בסיס ההגדרות הללו נשללו זכויות אזרחיות מכל האנשים שענו להגדרות, כל קשרי משפחה עם "ארים" (גרמנים לא-יהודים) נאסרו ולמעשה בזאת הפכו חייהם של היהודים לבלתי אפשריים. בשנת 1936 התקיימו המשחקים האולימפיים בברלין, והנאצים ניצלו את ההזדמנות כדי להפגין את כוחה של "גרמניה החדשה" ולשכנע את מדינות העולם שגרמניה "שואפת לשלום".

שנתיים לאחר מכן החליט אדולף היטלר לספח את אוסטריה לרייך השלישי ומאז נקראה גרמניה "גרמניה הגדולה" (Großdeutschland). רוב אוכלוסיית אוסטריה קיבלה את המשטר הגרמני בהתלהבות. אזרחי אוסטריה זכרו היטב שהיטלר היה ממוצא אוסטרי. יהודי אוסטריה החלו מיד לסבול מהדיכוי הנאצי. בספטמבר 1938 קיבל היטלר את אישורן של צרפת ובריטניה לספח גם את חבל ארץ הסודטים (שבו רוב האוכלוסייה היה גרמני), שהיה עד אז חלק מצ'כוסלובקיה. כוחות המערב קיוו בכך לרצות את השאיפות של היטלר ולשמר את השלום העולמי, שעל קצו כבר הוחלט בברלין זמן רב קודם לכן. סיפוח כל בוהמיה במרץ 1939 היה רק צעד נוסף בדרך לספטמבר 1939, כאשר הצבא הגרמני פלש לפולין והתחיל בכך את מלחמת העולם השנייה.

תולדות המלחמה ידועות היטב ואין זה המקום לפרטן שוב: "מדינות הציר" (גרמניה, איטליה ויפן) כבשו והחריבו חלקים גדולים של העולם, יותר מ-50 מיליון אנשים שילמו בחייהם, ביניהם שישה מיליון היהודים שהיו קרבנות השואה. בסופו של הדבר, בפעם השנייה ב-27 שנה, גרמניה הובסה ללא תנאי. בעלות הברית השתלטו במאמצים רבים על צבאות "מדינות הציר" ושחררו את האזורים הכבושים ובסופו של הדבר גם את גרמניה, שהייתה כעת בעצמה ארץ חרבה.

עליית הנאצים לשלטון וספרו של סבסטיאן הפנר – "סיפורו של גרמני"

הכל התרחש באורח חוקי ובאמצעים שכולם נכללו בחוקה עצמה: קודם כל "צווי החירום" מטעם נשיא הרייך, ולבסוף ההחלטה להסמיך את הממשלה, שנהנתה מרוב של שני שלישים ברייכסטאג, כנדרש בחוקה, לחוקק חוקים ללא כל הגבלה

החל משנת 1928 נקראו הבוחרים הגרמניים לקלפיות לפחות בכל שנתיים: המערכת הפוליטית סבלה מחוסר יציבות שתרמו לה המשבר הכלכלי העולמי והאבטלה ההמונית שבאה בעקבותיו, אך גם פיזור הכוח הפוליטי על מפלגות רבות שקיבלו נציגות בפרלמנט הלאומי.

בשנת 1932 היה המצב כה חמור, שממשלות גרמניה התפרקו פעמיים באותה שנה, דבר שהוביל לבחירות כלליות ביולי וגם בנובמבר.

כבר בבחירות הקודמות למערכות של שנת 1932 הצליחה מפלגתו של היטלר לשכנע מצביעים רבים לבחור בה, אך ביולי 1932 היא השיגה לראשונה את רוב הקולות ונכנסה לרייכסטאג כמפלגה החזקה ביותר. יחד עם צירי המפלגה הקומוניסטית (שתי המפלגות היו אנטי-דמוקרטיות), נציגי הנאצים השיגו את הרוב המוחלט בפרלמנט הכלל-גרמני, מה שמנע הקמתה של קואליציה כלשהי. בשלב זה, היטלר סירב לשתף פעולה בממשלה שלא תהיה תחת הנהגתו והנשיא פאול פון הינדנבורג עדיין לא היה מוכן למנות את היטלר לקנצלר גרמניה. כך לא נותרה ברירה אלא לקיים בחירות חדשות, בנובמבר 1932.

בחירות אלה יצרו רושם שהעלייה הבלתי פוסקת של הנאצים נעצרה: בפעם הראשונה מזה שנים הם הפסידו קולות. יחד עם זאת, הם היו עדיין המפלגה החזקה ברייכסטאג. למרות ההתפתחות הזו עדיין לא הייתה אפשרות ריאלית להקים קואליציה יציבה. הנשיא מינה את הגנרל הפרוסי קורט פון שלייכר לקנצלר גרמניה, שניסה לבנות ממשלה בשיתוף כוחות מתונים מהמחנות הפוליטיים השונים, כולל הענף המתון של מפלגת הנאצים. פון שלייכר קיווה לפצל את הנאצים בדרך זו, אך הניסיון כשל וב-28 בינואר 1933 נאלץ הקנצלר האחרון לפני היטלר להתפטר מתפקידו. יומיים לאחר מכן, הנשיא פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר גרמניה, אם כי רוב תיקי הממשלה עדיין היו בידיים של מפלגות אחרות. אולם, היטלר ואנשיו ידעו להשתלט על כל הזירות הפוליטיות, הן בדרך פוליטית והן בדרכים אלימות. חודשים ספורים לאחר מכן, הנאצים כבר החזיקו בכל הכוח הפוליטי והמדיני – כמעט ללא התנגדות מצד העם הגרמני, שרובו לא בחר בנאצים בבחירות. ​

בערב ה-30 בינואר, שורות אין-סופיות של נאצים במדיהם ולפידים בידיהם צעדו דרך שער ברנדנבורג, על מנת לחגוג את ה"ניצחון". יש דיווחים שהצייר היהודי הנודע מקס ליברמן, שגר בבניין צמוד לשער ברנדנבורג, העיר למראה שנגלה לעיניו: "מרוב שרוצים להקיא, אי-אפשר לאכול כל מה שצריך".

על תהליך עליית הנאצים לשלטון בפרט ועל ההתפתחויות בגרמניה באותם ימים בכלל, דיווח הפובליציסט הגרמני סבסטיאן הפנר (1999-1907). הפנר היה סטודנט למשפטים בסביבות שנת 1933 והתנגד לנאצים ולסגנונם הפוליטי הברברי. בשנת 1938 היגר הפנר לאנגליה והחל שם בכתיבה פוליטית-היסטורית על גרמניה ועל ההיסטוריה בת זמנו. הוא חיבר שורה של ספרים ואף כתב עבור עיתון גרמני אנטי-פשיסטי שהופיע באנגליה. את חיבורו הראשון בנושא, שנקרא היום "סיפור של גרמני" (1939) הפנר לא סיים ולא פרסם במהלך חייו. הוא ראה אור רק בשנת 2000, לאחר מותו של המחבר. בחיבור זה, שתורגם לשפות שונות ואף לעברית, הפנר מתאר את ההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות בגרמניה בין השנים 1933-1914 מזווית אישית ויומיומית. וכך הוא כתב על ההתרחשויות החל מ-1933, לאחר התחזקות מעמדם הפוליטי של הנאצים:

החזות השלווה של חיים נורמליים נותרה כמעט ללא שינוי. בתי הקולנוע והתיאטראות היו מלאים; גם בתי-הקפה. בגנים ובאולמות רקדו הצעירים זוגות-זוגות, ברחובות שוטטו המטיילים, ועל החופים היו שהשתזפו בשמש. הנאצים עשו בכך שימוש נרחב: "בואו וראו את ארצנו השלווה והרגועה. בואו וראו כמה טוב כאן, אפילו ליהודים." את תחושת הטירוף, את הפחד והמתח, את מצב הרוח של "אכול ושתה כי מחר נמות" לא ניתן היה כמובן לראות. [מהמהדורה העברית של ספרו, חרגול הוצאה לאור, תל אביב 2002, תרגומה של שולמית וולקוב, עמ' 104]

על תהליך עליית הנאצים לשלטון ועל השינויים הפוליטיים הוא כתב:

מהי מהפכה?

משפטנים יגידו: מהפכה היא שינוי החוקה באמצעים שאינם מוסדרים בה עצמה. אם נקבל הגדרה זו, כי אז לא התרחש "מהפכה" נאצית כלל במארס 1933. הכל התרחש באורח חוקי ובאמצעים שכולם נכללו בחוקה עצמה: קודם כל "צווי החירום" מטעם נשיא הרייך, ולבסוף ההחלטה להסמיך את הממשלה, שנהנתה מרוב של שני שלישים ברייכסטאג, כנדרש בחוקה, לחוקק חוקים ללא כל הגבלה. [במהדורה העברית של ספרו, עמ' 84]

קריאת ספרו של הפנר מרתקת ומצמררת בעת ובעונה אחת: הדיווחים על השתלטות האלימות הפוליטית, החרם על בתי עסק יהודיים ב-1 באפריל ועל חדירתו האטית של הרעל הפשיסטי לחלקים נרחבים של האוכלוסייה הכללית. חיבורו של הפנר מוכיח שאפשר היה לדעת לאן פנתה גרמניה החל בשנת 1933: מי שרצה לראות, ראה.

עליית יהודי מרכז אירופה ("הייקים") ו"ידיעות התאחדות עולי גרמניה"

בבהלה גדולה הבינו יהודים רבים שחיו בתוך גבולות גרמניה שחייהם ורכושם נתונים בסכנה ממשית ושעליהם למצוא אלטרנטיבות להמשך

ידיעות התאחדות עולי גרמניה

עד עליית הנאצים לשלטון חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים, מתוכם יותר מ-150,000 בברלין לבדה. רובם מצאו את מקומם בחברה הכללית ולקחו חלק בכלכלה, בפוליטיקה, במדע וכמובן גם בתרבות גרמניה, הן כגורמים פעילים (סופרים, עיתונאים, מוסיקאים, אומנים ועוד) והן כצרכני תרבות ברבדיה השונים. לתנועה הציונית לא היה קל לחדור לחברה היהודית-גרמנית, שרובה הייתה מבוססת למדי, וקבוצות ציוניות בגרמניה מעולם לא הפכו לתנועות המוניות. ​

התמונה השתנתה בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון. האנטישמיות הגלויה ותוקפנותם שלוחת הרסן של הנאצים (ושל חלקים גדלים של החברה הגרמנית) הבהירו ליהודי גרמניה שהשתלבותם בחברה הכללית לא הייתה אלא אפיזודה שהתקרבה לקיצה עם השינוי הפוליטי. בבהלה גדולה הבינו יהודים רבים שחיו בתוך גבולות גרמניה שחייהם ורכושם נתונים בסכנה ממשית ושעליהם למצוא אלטרנטיבות להמשך.

כמחצית האוכלוסייה היהודית היגרה מגרמניה לארצות אחרות, רובה לארצות הברית, אך רבים גם עלו לארץ ישראל במסגרת "העלייה החמישית". ההערכות המקובלות הן שבמסגרת זו הגיעו לארץ-ישראל כ-60,000 עולים מגרמניה ועוד כ-30,000 מהמרחב הדובר גרמנית, בעיקר מאוסטריה ומצ'כיה. גם בארץ-ישראל מצבם לא היה קל: האקלים החדש, השפה שהייתה לא מוכרת לרובם, ההסתייגות של מקומיים רבים מהשפה ומהתרבות הגרמנית עקב מעשי הנאצים והמקצועות הלא מתאימים שהיו להם (בלט מספרם הגדול של אנשי מדע, רוח ותרבות) – כל אלו היו בעיות חמורות לרבים מה"ייקים", כפי שהם כונו אז, ומכונים כך אף היום. הרגליהם, סגנון הלבוש שלהם, דייקנותם בכל הנוגע לזמן וההומור השונה שאפיין אותם הפכו את עולי גרמניה למושא להלצות. התוצאה הטרגית הייתה שלאחר שבגרמניה הם נחשבו תמיד ליהודים, בארץ הם נחשבו "גרמנים".

חלקם של עולי גרמניה בחברה הארצישראלית היה מגוון למדי: חלקם הגדול במקצועות הקשורים למדע, אמנות ותרבות אינה מפתיעה, אך היו ביניהם גם אנשי תעשייה ועסקים (מקימי החברות "עסיס", "שטראוס" ועוד), מו"לים (כגון משפחת שוקן), ואדריכלים (ריכרד קאופמן ואדריכלים אחרים מהבאוהאוס המפורסם). אולם במקרים רבים, הייקים נאלצו למצוא את מקומם בחברה החדשה בארץ כמו כל העולים, במקצועות שלא למדו, בדיור צפוף ובקשיים התרבותיים הגדולים והקטנים שציפו לכול העולים בחיי היומיום.

בארץ התיישבו הייקים במספר ערים וישובים: ברחבי תל אביב, בירושלים (הרבה מהם בשכונת רחביה), אך גם בעיר נהריה, בכפר שמריהו ליד הרצליה ובמקומות נוספים. שכונת רחביה בירושלים תוכננה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן החל בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בה התגוררו אקדמאים מכובדים, ביניהם מרצים רבים של האוניברסיטה העברית: גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, האדריכל המפורסם אריך מנדלסון (הוא התגורר בשכונה שנים אחדות בלבד, בשנות ה-30) וכן זלמן שוקן, בעליה של רשת חנויות כולבו מוצלחת בגרמניה ושל בית הוצאה על שמו, שקיים עד היום.

עם עלייתם של ה"ייקים" נוסדו עיתונים וכתבי עת בגרמנית. לדוגמה העיתון "ידיעות חדשות" (שמאוחר יותר נקרא "חדשות ישראל") וכתב-העת "ידיעות התאחדות עולי גרמניה". שמו בגרמנית היה Mitteilungsblatt der Hitachduth Olei Germania, בראשי תיבות MB. כתב-העת נוסד בשנת 1933 וקיים עד היום, ראשי התיבות עדיין מופיעים בכריכה, אך השם השתנה ל"יקינטון". החל במהדורה הראשונה הופיעו בו טקסטים גם בגרמנית וגם בעברית, בתחילה עם יתרון גדול לגרמנית ואילו היום התהפך היחס. בשנים רבות פרסמו חברות ועסקים פרסומות ב"ידיעות", בעיקר כאלו שהיו בבעלות עולי גרמניה או היו רלוונטיים לקהילת העולם מגרמניה. מעניין להיווכח שבשנים הראשונות אפילו בנק הטמפלרים בארץ מצא לנכון לפרסם את שירותיו באותו כתב-עת, על אף שהאוריינטציה של טמפלרים רבים – מתיישבים גרמניים-פרוטסטנטיים שלא היה להם כל קשר ליהדות – הייתה פרו-נאצית. אולם, חברות אחרות, חלקן מוכרות עד היום, פרסמו כבר אז, בגרמנית, כמובן, כגון חברת "עסיס".