עד עליית הנאצים לשלטון חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים, מתוכם יותר מ-150,000 בברלין לבדה. רובם מצאו את מקומם בחברה הכללית ולקחו חלק בכלכלה, בפוליטיקה, במדע וכמובן גם בתרבות גרמניה, הן כגורמים פעילים (סופרים, עיתונאים, מוסיקאים, אומנים ועוד) והן כצרכני תרבות ברבדיה השונים. לתנועה הציונית לא היה קל לחדור לחברה היהודית-גרמנית, שרובה הייתה מבוססת למדי, וקבוצות ציוניות בגרמניה מעולם לא הפכו לתנועות המוניות. ​

התמונה השתנתה בשנת 1933, כאשר הנאצים עלו לשלטון. האנטישמיות הגלויה ותוקפנותם שלוחת הרסן של הנאצים (ושל חלקים גדלים של החברה הגרמנית) הבהירו ליהודי גרמניה שהשתלבותם בחברה הכללית לא הייתה אלא אפיזודה שהתקרבה לקיצה עם השינוי הפוליטי. בבהלה גדולה הבינו יהודים רבים שחיו בתוך גבולות גרמניה שחייהם ורכושם נתונים בסכנה ממשית ושעליהם למצוא אלטרנטיבות להמשך.

כמחצית האוכלוסייה היהודית היגרה מגרמניה לארצות אחרות, רובה לארצות הברית, אך רבים גם עלו לארץ ישראל במסגרת "העלייה החמישית". ההערכות המקובלות הן שבמסגרת זו הגיעו לארץ-ישראל כ-60,000 עולים מגרמניה ועוד כ-30,000 מהמרחב הדובר גרמנית, בעיקר מאוסטריה ומצ'כיה. גם בארץ-ישראל מצבם לא היה קל: האקלים החדש, השפה שהייתה לא מוכרת לרובם, ההסתייגות של מקומיים רבים מהשפה ומהתרבות הגרמנית עקב מעשי הנאצים והמקצועות הלא מתאימים שהיו להם (בלט מספרם הגדול של אנשי מדע, רוח ותרבות) – כל אלו היו בעיות חמורות לרבים מה"ייקים", כפי שהם כונו אז, ומכונים כך אף היום. הרגליהם, סגנון הלבוש שלהם, דייקנותם בכל הנוגע לזמן וההומור השונה שאפיין אותם הפכו את עולי גרמניה למושא להלצות. התוצאה הטרגית הייתה שלאחר שבגרמניה הם נחשבו תמיד ליהודים, בארץ הם נחשבו "גרמנים".

חלקם של עולי גרמניה בחברה הארצישראלית היה מגוון למדי: חלקם הגדול במקצועות הקשורים למדע, אמנות ותרבות אינה מפתיעה, אך היו ביניהם גם אנשי תעשייה ועסקים (מקימי החברות "עסיס", "שטראוס" ועוד), מו"לים (כגון משפחת שוקן), ואדריכלים (ריכרד קאופמן ואדריכלים אחרים מהבאוהאוס המפורסם). אולם במקרים רבים, הייקים נאלצו למצוא את מקומם בחברה החדשה בארץ כמו כל העולים, במקצועות שלא למדו, בדיור צפוף ובקשיים התרבותיים הגדולים והקטנים שציפו לכול העולים בחיי היומיום.

בארץ התיישבו הייקים במספר ערים וישובים: ברחבי תל אביב, בירושלים (הרבה מהם בשכונת רחביה), אך גם בעיר נהריה, בכפר שמריהו ליד הרצליה ובמקומות נוספים. שכונת רחביה בירושלים תוכננה על ידי האדריכל ריכרד קאופמן החל בשנות ה-20 של המאה הקודמת. בה התגוררו אקדמאים מכובדים, ביניהם מרצים רבים של האוניברסיטה העברית: גרשם שלום, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, האדריכל המפורסם אריך מנדלסון (הוא התגורר בשכונה שנים אחדות בלבד, בשנות ה-30) וכן זלמן שוקן, בעליה של רשת חנויות כולבו מוצלחת בגרמניה ושל בית הוצאה על שמו, שקיים עד היום.

עם עלייתם של ה"ייקים" נוסדו עיתונים וכתבי עת בגרמנית. לדוגמה העיתון "ידיעות חדשות" (שמאוחר יותר נקרא "חדשות ישראל") וכתב-העת "ידיעות התאחדות עולי גרמניה". שמו בגרמנית היה Mitteilungsblatt der Hitachduth Olei Germania, בראשי תיבות MB. כתב-העת נוסד בשנת 1933 וקיים עד היום, ראשי התיבות עדיין מופיעים בכריכה, אך השם השתנה ל"יקינטון". החל במהדורה הראשונה הופיעו בו טקסטים גם בגרמנית וגם בעברית, בתחילה עם יתרון גדול לגרמנית ואילו היום התהפך היחס. בשנים רבות פרסמו חברות ועסקים פרסומות ב"ידיעות", בעיקר כאלו שהיו בבעלות עולי גרמניה או היו רלוונטיים לקהילת העולם מגרמניה. מעניין להיווכח שבשנים הראשונות אפילו בנק הטמפלרים בארץ מצא לנכון לפרסם את שירותיו באותו כתב-עת, על אף שהאוריינטציה של טמפלרים רבים – מתיישבים גרמניים-פרוטסטנטיים שלא היה להם כל קשר ליהדות – הייתה פרו-נאצית. אולם, חברות אחרות, חלקן מוכרות עד היום, פרסמו כבר אז, בגרמנית, כמובן, כגון חברת "עסיס".

 

 

 

שני המכונים הראשוניים שהוקמו היו המכון לכימיה והמכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה, שניהם בברלין. מימון הפרויקטים המחקריים השונים נעשה בדרך כלל באמצעות תרומות פרטיות, ביניהן לא מעטות מיהודים גרמניים עשירים, ואילו המדינה שילמה את משכורות החוקרים. לחוקרים ניתנה הזכות המיוחדת להשקיע את כל זמנם במחקר בלבד, והם לא היו חייבים ללמד במוסד אקדמי כלשהו.

במהלך השנים הוקמו מכוני מחקר נוספים, ובסוף נמנו 28 מכונים שונים, חלק ניכר מהם בברלין, אך גם בערים גרמניות אחרות. בין החוקרים הבולטים במכוני החברה היו גם מדענים יהודים רבים. בין השמות המוכרים ביותר היו אלה של אלברט איינשטיין, קרל נויברג ומקס ברגמן, אך גם פריץ הבר ולדיסלאוס פרקש. סיפורם של שני מדענים אלה הוא דוגמה לגורלם של יותר מ-100 אנשי מדע, שנאלצו לעזוב את מכוני המחקר הגדולים החל בשנת 1933, רובם עקב מוצאם היהודי, אך גם עקב דעותיהם הפוליטיות.

​מנהלו הראשון של המכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה היה הכימאי היהודי פריץ הבר (1934-1868). הבר אמנם היה אחד המדענים המוכשרים בתחומו, אך יהדותו הייתה מונעת ממנו להתקדם בקריירה האקדמית, ובעקבות זאת, בשנת 1892, הוא התנצר. אחד ההישגים המדעיים הגדולים של הבר הוא תגלית הסינתזה לייצור אמוניה ממימן ומחנקן, תגלית שמצד אחד פרצה את הדרך לייצור המוני של חומרי דשן לחקלאות, ומצד אחר אפשרה גם ייצור פשוט יחסית של חומרי נפץ לשימוש צבאי. בעקבות תגלית הסינתזה זכה הבר בפרס נובל בכימיה בשנת 1919, זאת למרות פיתוחיו האחרונים בתחום אמצעי הלוחמה הכימיים, שהגיעו לשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה ושימשו להריגתם של עשרות אלפי חיילים בריטיים וצרפתיים. אשתו של הבר, הכימאית קלרה אימרוואר, לא השלימה עם חלקו של בעלה בפיתוח אמצעי הלוחמה הללו במכון שלו בברלין. היא שמה קץ לחייה בשנת 1915.

במסגרת המכון לכימיה פיזיקלית ולאלקטרו-כימיה נתן פריץ הבר למדענים צעירים ומוכשרים מקומות עבודה והזדמנויות לחקור בתחומיהם. אחד מהם היה הכימאי לדיסלאוס פרקש (1948-1904), צאצא למשפחה יהודית מהונגריה. בשנת 1928 סיים פרקש את לימודיו בברלין, ומיד צורף לצוות המדענים במכונו של הבר. המדען המוכשר זכה להערכה רבה מצד מנהל המכון.

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, כל אנשי הסגל האקדמיים במוסדות ממלכתיים בגרמניה פוטרו כבר באביב באותה השנה. כמנהל המכון, פריץ הבר נאלץ לפטר את החוקרים ואת העובדים היהודיים ממקומות עבודתם. על כך מעיד מכתב הפיטורין שלו אל לדיסלאוס פרקש מיום 29 באפריל 1933. במכתב, שנימתו אישית מאוד, מביע הבר את צערו הרב על כך שהוא נאלץ לעשות צעד כזה ומסביר שלא הייתה לו ברירה, לאור החוקים החדשים. יום לאחר מכן פגש הבר את נשיא חברת הקיסר ווילהלם, הפיזיקאי מקס פלנק, והגיש לו את התפטרותו מתפקיד מנהל המכון. פלנק ניסה לשכנע את הבר להישאר בתפקידו, אך הלה הסביר לו שתחת הנסיבות החדשות הוא אינו מסוגל להמשיך את עבודת המחקר שלו, כאשר עצם עבודתו מושפע משיקולים גזעניים. הבר עזב את גרמניה. עוד בשנת 1933 הוא קיבל פרופסורה באוניברסיטת קיימברידג' באנגליה, אך השינוי הדרסטי בחייו דרדר את מצבו הבריאותי, כך שהכימאי המפורסם נפטר כבר בינואר 1934 בבית הבראה בשווייץ.

גם לדיסלאוס פרקש היגר תחילה לאנגליה, אך בשנת 1936 קיבל פרופסורה באוניברסיטה העברית בתחום הכימיה הפיזיקלית. תחת השפעתו, החל תחום זה להתפתח בארץ, ופרקש נחשב לאביו של המדע הזה בישראל. ב-30 בדצמבר 1948, כשפרקש היה בדרכו לנסיעה בתפקיד לארה"ב, המטוס שבו טס התרסק מעל איטליה, והמדען הצעיר מצא את מותו. ארכיונו האישי נמצא היום באוספים הארכיוניים בספרייה הלאומית.

אין זה סוד שתפיסת האמנות של הנאצים הייתה מנוגדת למוסכמות ולהלכי הרוח שהיו מקובלים בקרב אנשי האמנות המובילים ערב התקופה הנאצית. עם עלייתם לשלטון בשנת 1933 ניתנה לנאצים הזדמנות ליישם את גישתם, שהעלתה על נס את מה שהם כינו "אמנות גרמנית". הנאצים התנגדו לאמנים אוונגרדיסטים ובוודאי לאלו שלא היו מגרמניה ופעלו מחוץ לה. השליטים החדשים תמכו באמנים ילידי גרמניה שהתאימו את סגנונם לדרישות הרשמיות שנקבעו על ידי נאצים מובילים, ובראש וראשונה על ידי אדולף היטלר ועל ידי שר ההסברה, יוזף גבלס. באמנות החזותית הם העדיפו את הסגנון הריאליסטי, שלעתים היה אף מונומנטלי. באדריכלות סגנון זה מצא ביטוי בבנייה אפורה וקרה, שיצרה מרחבים ענקיים שתוכננו עבור המון אנונימי. דוגמאות של אדריכלות זו ניתן למצוא בכמה ערים בגרמניה, כגון ברלין, נירנברג, וויימר, מינכן ואחרות.

לעומת זאת, כל יצירת האמנות שלא התאימה להגדרות הנאצים, הוכרזה כ"אמנות מנוונת" (Entartete Kunst), אמנות שלדעתם של שליטי גרמניה בין 1945-1933 לא הייתה אמנות אלא קשקוש, מעשה של לעג לעם הגרמני.

במוקד עמדו בעיקר אמנים מודרניים וכן זרמים שלמים באמנות המודרנית, כמו אקספרסיוניזם, דאדא, וכן התאגדויות של אמנים דוגמת "הגשר" (Die Brücke), "הפרש הכחול" (Der blaue Reiter) ואחרות. אמנים רבים שיצרו ופעלו בסגנונות אלה הוחרמו, ונאסר עליהם להמשיך בעבודתם האמנותית. פקידים נאציים "טיהרו" את המוזיאונים, פיטרו מנהלים רבים – ביניהם כמובן את כל היהודים – וכן את מי שלא הסכימו לכיוון החדש. הנאצים שדדו את המחסנים, ולקחו מהם אלפי יצירות אמנות מודרנית קלאסית. חלק קטן נבחר לתערוכה בשם "אמנות מנוונת", שפתחה את שעריה ב-19 ביולי 1937 בעיר מינכן. אולם, רוב היצירות האחרות נמכרו לקונים מחוץ לגרמניה או נעלמו. במעשה זה יצרו הנאצים לקונה כואבת בתיעוד האמנות המודרנית במוזיאונים הגרמניים, שבמקרים רבים לא התמלאה עד היום. בין האמנים שנפגעו מהחרמת יצירותיהם והאיסור ליצור היו שמות גדולים שלפני 1933 היו מוערכים מאוד במוזיאונים רבים בגרמניה – והיום זוכים להערכה בעולם כולו: מקס בקמן, אמיל נולדה, קרל שמיט-רוטלוף, ארנסט לודוויג קירשנר, מרק שגאל, פאול קלֵה, ליונל פיינינגר, וסילי קנדינסקי, גיאורג מוכה, אוסקר שלמר (חמשתם היו מרצים בבאוהאוס) אוסקר קוקושקה, פרנץ מארק ואחרים.

הנאצים רצו להשמיץ את האמנות המודרנית ולשכנע את הציבור בגרמניה שזאת אינה אמנות נכונה ואמתית. לשם כך הכינו את התערוכה המפורסמת במינכן, שבמהלך חמישה חודשים משכה בערך שני מיליון מבקרים. חלק מהמבקרים בוודאי בא כדי להיפרד לתמיד מהיצירות החשובות, אך יש דיווחים שרוב המבקרים דווקא הסכימו עם הדעות של הנאצים והתלוננו על מה שבעיניהם לא הייתה אמנות וכן על כך שסכומים גדולים שולמו לרכישת היצירות לפני שנת 1933. בתערוכה הוצגו 600 יצירות מאת 112 אמנים, ביניהם רק ששה יהודים. במקביל פתחו הנאצים את התערוכה של האמנות הרשמית, את "תערוכת האמנות הגרמנית הגדולה", גם היא במינכן, שבה ביקרו כ-600,000 מתעניינים, מספר שהוא פחות משליש ממספר המבקרים בתערוכת "האמנות המנוונת".

 

לאחר סגירת התערוכה במינכן בנובמבר 1937, היא נדדה ב-12 ערים נוספות בגרמניה ובאוסטריה עד שנת 1941. בכל פעם שינו את הרכב היצירות שהוצגו ואף הפיקו חומר תעמולתי כמו כרזות וגם חוברת (שממנה יש עותק באוספי הספרייה הלאומית), הכול במטרה להחריף את האפקט בקרב המבקרים בתערוכה. המגמה בטקסטים של החוברת ברורה מאוד: מחבריה הדגישו שהאמנות לפני עליית הנאצים לשלטון הגיעה לפרק האחרון בתולדותיה, והיא רקובה, מעוותת ומושפעת מהבולשביזם וכמובן – מיהודים. באופן אבסורדי "סייעו" הנאצים בדרך הקטגוריות שלהם להגדיר את הקנון של האמנות המודרנית הקלאסית, שלאחר שנת 1945 שבה לכבוש את מקומה המוערך גם במוזיאונים בגרמניה.

בבחירות הכלליות האחרונות בגרמניה במרץ 1933 הצביעו כ-44 אחוזים מכלל המצביעים למפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. פרוש הדבר שלמרות התמיכה החזקה בבחירות הללו, שבהן מפלגות אחרות דוכאו על ידי הנאצים עוד קודם לכן, רוב הגרמנים לא הצביעו להיטלר. עקרונית, מצב זה היה יכול לתת סיבה לקוות כי חלקים ניכרים של האוכלוסייה יתחילו, בשלב מסוים, לפעול נגד המשטר האכזרי שהם לא רצו בו. ואולם בכל מהלך שנות שלטונם של הנאצים, בין השנים 1933 ו-1945, ההתנגדות לדיקטטורה הנוראה נותרה בממדים קטנים מאוד ומעולם לא הביאה לתוצאות של ממש. האדישות של חלקים ניכרים מתושבי גרמניה, יחד עם הצייתנות המושרשת לרשויות והתקווה לשיפור ברמת החיים, הובילו לכך שכמעט לא היו אנשים שהיו מוכנים לסכן את עצמם בפעולות התנגדות למשטר. מחקרים חדשים מציינים שלא יותר מ-7,000 אנשים נקטו צעדים פעילים נגד הדיקטטורה הנאצית בשנים הללו. בעולם המחקר מדברים בסרקזם מסוים על "ההתנגדות ללא עם".

פעילי ההתנגדות באו מכל פלחי האוכלוסייה בגרמניה: קומוניסטים, סוציאל-דמוקרטים, פועלים, סטודנטים (קבוצת "הוורד הלבן" במינכן ובהמבורג), אנשי הבורגנות ואנשי אצולה ("מעגל קרייזאו"), יהודים (קבוצת הרברט באום), נוצרים קתולים ופרוטסטנטים, יחידים וקבוצות, נשים וגברים. אחדים מהם מוכרים יחסית, כמו למשל גיאורג אלזר (1945-1903), נגר מדרום גרמניה, שכבר בשלב מוקדם זיהה את מטרותיהם של הנאצים ולא השלים עם המציאות. הוא הכין פצצה במרתף הבירה האהוב על היטלר במינכן, שם, בכל שנה ב-8 בנובמבר, נשא המנהיג הנאצי דברי זיכרון לניסיון ההפיכה משנת 1923. הפצצה של אלזר התפוצצה בזמן המתוכנן ב-8 בנובמבר 1939, אך היטלר – נגד כל הציפיות – עזב את המקום כרבע שעה לפני המועד. ניסיון כושל זה היה רק אחד ברצף אירועים דומים. אך היטלר ועוזריו שרדו את כולם כמעט ללא פגע.

הקבוצה היהודית של הרברט באום (1942-1912) פעלה מתוך אידיאולוגיה קומוניסטית וביצעה ב-1942 התקפה על תערוכה תעמולתית בברלין בשם "גן העדן הסובייטי", ששמה ללעג את הקומוניזם בברית המועצות. קבוצת הסטודנטים "הוורד הלבן" חיברה עלונים עם אינפורמציה אנטי-פשיסטית ובשנים 1943-1942 שלחה אותם לאנשים פרטיים וגם חילקה אותם באוניברסיטת מינכן. במרבית המקרים, אנשים שקיבלו את העלונים הביאו אותם למשטרה. התנהלות דומה מתועדת גם ברומן הנודע "לבד בברלין" מאת הנס פאלאדה, שסיפורו מבוסס על מקרה התנגדות אמיתי של זוג פועלים בברלין, שהניחו גלויות עם טקסטים אנטי-פשיסטיים, אלא שכמעט כל הגלויות נמסרו למשטרה על ידי האזרחים הנאמנים. היום מעריכים שההצלחה הגדולה של הגסטפו (המשטרה הסודית של הנאצים) בדיכוי כמעט כל פעולות ההתנגדות לא נבעה מיעילותה, אלא מהנכונות האדיבה של רוב אזרחי גרמניה לדווח על דעות ועל מעשים שלא התאימו לאידיאולוגיה הנאצית.

פעולת ההתנגדות המורכבת ביותר הייתה זו של קציני הוורמכט ושל נציגי הבורגנות הליברלית ("מעגל קרייזאו" ואחרים), שמטרתה הייתה לרצוח את היטלר ולעצור את המנהיגים המובילים של הנאצים כדי להפסיק את המלחמה. אחדים מהם התנגדו מאז ומתמיד למשטרו של היטלר, אך רובם התעוררו סופית רק לאחר התבוסה של הצבא הגרמני בסטלינגרד בינואר-פברואר 1943 ולאחר תבוסות נוספות בהמשך. ההבנה שאת המלחמה הזו כבר אי אפשר לסיים בניצחון, הובילה אנשי צבא רבים לשינוי כיוון ולפעולה באורח שנגד את שבועתם כחיילים נאמנים לגרמניה ולאדולף היטלר, וזאת בימים שבהם שבועה כזאת הייתה התחייבות רצינית ביותר. במוקד הקשר לביצוע ההתקפה וההפיכה המתוכננות היו לודוויג בק, גנרל לשעבר (שהתפטר מתפקיד הרמטכ"ל עוד לפני פרוץ המלחמה בשל התנגדותו למטרותיה), קרל פרידריך גרדלר, ראש העיר לייפציג לשעבר, שהיה פוליטיקאי ליברלי-שמרני, הגנרל פרידריך אולבריכט, האלוף משנה רוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והגנרל הנינג פון טרסקו. שם תכנית ההפיכה היה "מבצע וולקיריה". ​

לאחר מספר ניסיונות כושלים להחביא פצצה צמוד להיטלר, נעשה מאמץ נוסף ב-20 ביולי 1944. לתאריך זה נקבע דיון גדול להערכת המצב הצבאי באחד ממרכזי הפיקוד של היטלר בפרוסיה המזרחית. לדיון הוזמן גם הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג והוא הביא אתו פצצה שהוטמנה בתיק מסמכים. בשל פציעה קשה שהוא עבר במלחמה, הייתה לשטאופנברג רק יד אחת וכך לא הצליח להפעיל כראוי את מנגנון ההצתה של הפצצה. בנוסף, אחד הנוכחים בדיון הזיז את התיק וכך הרחיק אותו מהיטלר. הפיצוץ הרג ארבעה אנשים ופצע עוד שבעה באורח קשה, אבל היטלר נפצע רק פציעות קלות ויצא מחדר ההתכנסות חי ושלם. ההודעות על הפיגוע נפוצו במהרה ברחבי גרמניה ובעיקר החדשות שה"פיהרר" ניצל ולא נהרג. כך נכשלה התכנית כולה, כיוון שחלק מהקצינים שלא היו משוכנעים לגמרי באשר לתמיכתם בהפיכה חזרו בהם מיד עם קבלת הידיעה שהיטלר עדיין חי. עוד בערב של אותו היום הוצאו להורג בברלין קצינים אחדים, ביניהם לודוויג בק ושטאופנברג, אחרים נעצרו ונחקרו על ידי האס-אס ועל ידי הגסטפו. נגדם נערכו משפטי ראווה שנוהלו על ידי השופט הפנאטי רולנד פרוייזלר. יותר מ-200 איש הוצאו להורג, רבים מהם אף בשבועות האחרונים של "הרייך השלישי", ביניהם כמעט 50 קצינים בכירים ביותר, דיפלומטים, פוליטיקאים ואחרים. ניסיון ההתנקשות זכה לתשומת לב רבה בגרמניה ומחוץ לה והיה אחד הסימנים לסופה הקרב של הדיקטטורה הנאצית.

מיד לאחר סיום המלחמה התחדשו הדיונים הציבוריים באשר למשמעות ניסיון ההפיכה, על אודות החובה האזרחית לפעול נגד משטר רודני ועל השאלה האם הקצינים היו בוגדים או גיבורים. המעטים מביניהם ששרדו את החקירה, את העינויים ואת המשפטים, פעלו והפיצו את גרסתם על האירועים, בעל פה ובכתב. דוגמה אחת היא החוברת של האלוף משנה לשעבר וולפגנג מילר, שבה תיאר כבר בשנת 1947 את הדברים שהוא חווה לפני ה-20 ביולי 1944 ואחריו. מילר השתדל לפעול נגד תופעה חוזרת (שהתקיימה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה), כאשר כוחות שמרניים האשימו בתבוסה את מי שהתנגדו למשטר ולמלחמה. מכאן הכותרת של חיבורו: "נגד שקר 'דקירה בגב' חדש". דוגמה נוספת הוא החיבור של קרל שטרלין, ראש העיר שטוטגרט בכל תקופת הנאצים ומי שהיה חבר במפלגה הנאצית, שלקראת הסוף הבחין במצב הקשה של גרמניה והשתתף בניסיון ההפיכה, אך עשה זאת בזהירות ובשולי ההתארגנות. לחיבור שלו נתן את הכותרת "בוגדים או פטריוטים?". בעשורים האחרונים נערכו מחקרים רבים בשפות שונות על אודות ההתנגדות, הקבוצות השונות בה ובעיקר על אנשי ה-20 ביולי 1944. כיום כבר אין דיון סביב השאלה האם האנשים האלה היו "בוגדים" או גיבורים, אך עדיין נשאלת השאלה מדוע אנשים מעטים כל-כך התנגדו למשטר ומדוע רבים מהם חיכו עד לרגע שבו היה ברור ששלטון הנאצים ניצב צעד אחד לפני התהום והמלחמה כבר אבודה.