אין זה סוד שתפיסת האמנות של הנאצים הייתה מנוגדת למוסכמות ולהלכי הרוח שהיו מקובלים בקרב אנשי האמנות המובילים ערב התקופה הנאצית. עם עלייתם לשלטון בשנת 1933 ניתנה לנאצים הזדמנות ליישם את גישתם, שהעלתה על נס את מה שהם כינו "אמנות גרמנית". הנאצים התנגדו לאמנים אוונגרדיסטים ובוודאי לאלו שלא היו מגרמניה ופעלו מחוץ לה. השליטים החדשים תמכו באמנים ילידי גרמניה שהתאימו את סגנונם לדרישות הרשמיות שנקבעו על ידי נאצים מובילים, ובראש וראשונה על ידי אדולף היטלר ועל ידי שר ההסברה, יוזף גבלס. באמנות החזותית הם העדיפו את הסגנון הריאליסטי, שלעתים היה אף מונומנטלי. באדריכלות סגנון זה מצא ביטוי בבנייה אפורה וקרה, שיצרה מרחבים ענקיים שתוכננו עבור המון אנונימי. דוגמאות של אדריכלות זו ניתן למצוא בכמה ערים בגרמניה, כגון ברלין, נירנברג, וויימר, מינכן ואחרות.

לעומת זאת, כל יצירת האמנות שלא התאימה להגדרות הנאצים, הוכרזה כ"אמנות מנוונת" (Entartete Kunst), אמנות שלדעתם של שליטי גרמניה בין 1945-1933 לא הייתה אמנות אלא קשקוש, מעשה של לעג לעם הגרמני.

במוקד עמדו בעיקר אמנים מודרניים וכן זרמים שלמים באמנות המודרנית, כמו אקספרסיוניזם, דאדא, וכן התאגדויות של אמנים דוגמת "הגשר" (Die Brücke), "הפרש הכחול" (Der blaue Reiter) ואחרות. אמנים רבים שיצרו ופעלו בסגנונות אלה הוחרמו, ונאסר עליהם להמשיך בעבודתם האמנותית. פקידים נאציים "טיהרו" את המוזיאונים, פיטרו מנהלים רבים – ביניהם כמובן את כל היהודים – וכן את מי שלא הסכימו לכיוון החדש. הנאצים שדדו את המחסנים, ולקחו מהם אלפי יצירות אמנות מודרנית קלאסית. חלק קטן נבחר לתערוכה בשם "אמנות מנוונת", שפתחה את שעריה ב-19 ביולי 1937 בעיר מינכן. אולם, רוב היצירות האחרות נמכרו לקונים מחוץ לגרמניה או נעלמו. במעשה זה יצרו הנאצים לקונה כואבת בתיעוד האמנות המודרנית במוזיאונים הגרמניים, שבמקרים רבים לא התמלאה עד היום. בין האמנים שנפגעו מהחרמת יצירותיהם והאיסור ליצור היו שמות גדולים שלפני 1933 היו מוערכים מאוד במוזיאונים רבים בגרמניה – והיום זוכים להערכה בעולם כולו: מקס בקמן, אמיל נולדה, קרל שמיט-רוטלוף, ארנסט לודוויג קירשנר, מרק שגאל, פאול קלֵה, ליונל פיינינגר, וסילי קנדינסקי, גיאורג מוכה, אוסקר שלמר (חמשתם היו מרצים בבאוהאוס) אוסקר קוקושקה, פרנץ מארק ואחרים.

הנאצים רצו להשמיץ את האמנות המודרנית ולשכנע את הציבור בגרמניה שזאת אינה אמנות נכונה ואמתית. לשם כך הכינו את התערוכה המפורסמת במינכן, שבמהלך חמישה חודשים משכה בערך שני מיליון מבקרים. חלק מהמבקרים בוודאי בא כדי להיפרד לתמיד מהיצירות החשובות, אך יש דיווחים שרוב המבקרים דווקא הסכימו עם הדעות של הנאצים והתלוננו על מה שבעיניהם לא הייתה אמנות וכן על כך שסכומים גדולים שולמו לרכישת היצירות לפני שנת 1933. בתערוכה הוצגו 600 יצירות מאת 112 אמנים, ביניהם רק ששה יהודים. במקביל פתחו הנאצים את התערוכה של האמנות הרשמית, את "תערוכת האמנות הגרמנית הגדולה", גם היא במינכן, שבה ביקרו כ-600,000 מתעניינים, מספר שהוא פחות משליש ממספר המבקרים בתערוכת "האמנות המנוונת".

לאחר סגירת התערוכה במינכן בנובמבר 1937, היא נדדה ב-12 ערים נוספות בגרמניה ובאוסטריה עד שנת 1941. בכל פעם שינו את הרכב היצירות שהוצגו ואף הפיקו חומר תעמולתי כמו כרזות וגם חוברת (שממנה יש עותק באוספי הספרייה הלאומית), הכול במטרה להחריף את האפקט בקרב המבקרים בתערוכה. המגמה בטקסטים של החוברת ברורה מאוד: מחבריה הדגישו שהאמנות לפני עליית הנאצים לשלטון הגיעה לפרק האחרון בתולדותיה, והיא רקובה, מעוותת ומושפעת מהבולשביזם וכמובן – מיהודים. באופן אבסורדי "סייעו" הנאצים בדרך הקטגוריות שלהם להגדיר את הקנון של האמנות המודרנית הקלאסית, שלאחר שנת 1945 שבה לכבוש את מקומה המוערך גם במוזיאונים בגרמניה.

המלחין פאול בן חיים נולד במינכן בשנת 1897 בשם פאול פרקנבורגר, ונפטר בתל אביב בשנת 1984. בן חיים היה בוגר האקדמיה למוזיקה במינכן בהלחנה, בניצוח ובפסנתר (1920), ולאחר מכן שימש עוזר מנצח למאסטרו ברונו וולטר באופרה של מינכן. החל משנת 1924 ניצח על תזמורת האופרה של אוגסבורג, עד 1931. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. סיפורו של בן חיים הוא סיפור של יהודי גרמני שחווה את מלוא השבר שהביאו איתן תהפוכות הגורל בתקופתו. בן חיים, מלחין-יוצר אשר למד ופעל בגרמניה עד עליית הנאצים לשלטון, מצא את עצמו ללא עבודה, ללא שפה, וללא מסגרת שבה יוכל להמשיך את עבודתו כמלחין וכמנצח.

עם עלייתו ארצה חיפש בן חיים דרך לבטא את עצמו וגם לשקף את אופייה של הסביבה שאליה הוא נקלע בארץ ישראל של לפני קום המדינה. בחפשו אחר צליל חדש, פגש בזמרת ממוצא תימני ברכה צפירה, אשר הכירה מילדותה בירושלים מנגינות של יהודים ספרדים, בוכרים, תימנים וכן מנגינות ערביות. בן חיים התרשם מהמנגינות שהובאו אליו על ידי צפירה, שמצדה ביקשה ממנו שיכתוב לה אותן בתווים וילווה אותה בפסנתר. את המנגינות הללו הצליח פאול בן חיים לשלב ביצירותיו שאותן כתב בשפה המוזיקלית הקלאסית, השפה הפוסט-רומנטית הגרמנית שהוא הכיר היטב.

פאול פרנקנבורגר החליף את שמו לפאול בן חיים, אולם השפה המוזיקלית והקהל שאליו פנה כמלחין היה קהל של אולם הקונצרטים. עם עלייתו ארצה נאלץ לנגן וללמד פסנתר, ולהסתפק בקומץ המוזיקאים שהכיר ובקהל המצומצם שהגיע לקונצרטים. בשנת 1936 קמה התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אשר קלטה מוזיקאים יהודים מצטיינים. הקמת התזמורת, עלייתם של מוזיקאים ברמה גבוהה וכן הגידול במספר התושבים בארץ ישראל, הגדילו והרחיבו את האפשרויות של פאול בן חיים לכתוב מוזיקה להרכבים גדולים יותר, כפי שכתב בגרמניה.

לאחר קום המדינה זכה בן חיים בהכרה בינלאומית בזכות יצירותיו, שבוצעו על ידי מוזיקאים ומנצחים מובילים כמו יאשה חפץ, ליאונרד ברנשטיין, יהודי מנוחין ואחרים. בשנת 1957 הוענק לפאול בן חיים פרס ישראל בתחום המוזיקה.

מעניין לציין שפאול בן חיים הפקיד צוואה בידי תלמידו, המלחין בן ציון אורגד (אף הוא יליד גרמניה), ובה ביקש להשמיד את רוב היצירות שכתב בגרמניה לפני שנת 1933, ביניהן שירים רבים על טקסטים של מיטב המשוררים הגרמנים: גתה, היינה, הופמנשטאל, איכנדורף, מורגנשטרן ועוד. לימים, נראה כי בן חיים שכח את שכתב בצוואתו, שכן הוא ביקש לשמוע את השירים הללו מבוצעים על ידי הזמרת צילה גרוסמאיר, שאף היא הייתה ילידת גרמניה.

פאול בן חיים לא שלט בשפה העברית. את הטקסטים ששילב ביצירתו בארץ קיבל מהזמרת ברכה צפירה או שלקח מן המקורות (להוציא יצירות בודדות כמו "כוכב נפל" לטקסט של מתי כץ, שהוזמן על ידי משפחתו של המשורר). לכבוד יום הולדתו ה-75 הוא הוזמן לעיר הולדתו מינכן, לאחר שלא ביקר בה משנת 1933. עיריית מינכן ארגנה קונצרט מיצירותיו ובו נוגנו היצירות "אשא עיני" תהלים קכ"א, ארבעה שירים מתוך נעימות מהמזרח (על פי שירים של ברכה צפירה), מחזור השירים "כוכב נפל" וסונטה לכינור. לקראת סיום ביקורו בעיר הוא נפצע בתאונת דרכים, ולא שב עוד לאיתנו.

ארכיון פאול בן חיים במחלקת המוזיקה בספרייה הלאומית הופקד על ידי היוצר עצמו בשנת 1980. זהו הארכיון היחיד בספרייה אשר הופרדו בו יצירות המלחין לשתי סדרות: MUS A55, המכיל את היצירות אשר נכתבו בגרמניה; ו-MUS B55, ובו היצירות שנכתבו בארץ ישראל ובמדינת ישראל.

מרגע הופעתם על במת ההיסטוריה, לא הותירו התנועה הנציונל-סוציאליסטית, מנהיגה אדולף היטלר וחבורת ההנהגה סביבו, שמץ של ספק באשר לדעותיהם הגזעניות, בעיקר כלפי היהודים. התנקשויות אנטישמיות מטעם הנאצים כבר בימי רפובליקת ויימר לא היו עניין יוצא דופן, והיטלר עצמו הרבה להתייחס בדבריו ובכתביו ליהודים, שלדעתו ולדעתם של אוהדיו היו אחראים לשורה ארוכה של בעיות בחברה הגרמנית בפרט ובחברה האנושית בכלל. המחשבות הגסות וחסרות התחכום הללו ניזונו מדעות אנטישמיות ישנות שהיו קיימות בחברות האירופיות השונות עוד מימי הביניים. החל בשנים האחרונות של המאה ה-19 התקבלו בקרב אנתרופולוגים במערב תיאוריות גזע, ורבים מהם סברו שלמען בריאותו של המין האנושי יש צורך בשימור "טוהר הגזע". כך היה גם בגרמניה. כיוון החשיבה הזה אף הפך לתחום מחקרי באוניברסיטאות, כך ששנאת "הגזעים הלא-גרמניים" של הנאצים מצאה לה אדמה פורייה למדי להכות בה שורש.

עם עלייתם של הנאצים לשלטון ב-30 בינואר 1933, האנטישמיות התוקפנית שלהם הפכה לקו המנחה של המדיניות הרשמית של הרשויות בגרמניה כלפי היהודים. עוד באפריל 1933 חוקק חוק שאפשר את פיטוריהם של כל פקידי המדינה ממוצא יהודי. השליטים החדשים על גרמניה, והצעדים הלא-אנושיים שהם נקטו, גרמו ליהודי גרמניה רבים להגר למדינות אחרות, ובהן לארץ ישראל.

החל בשנת 1927 התכנסו בעיר נירנברג חברי המפלגה הנציונל-סוציאליסטית לכינוסים תקופתיים. עם הזמן הפכה נירנברג למוקד הקבוע של הכינוס השנתי של המפלגה, ובין השנים 1933 ו-1938 התקיים בה הכינוס השנתי. בכינוס השביעי של המפלגה הנאצית, בספטמבר 1935, התאספו כרגיל אלפי תומכי המשטר, וברגע האחרון הוזמנו גם כל חברי הרייכסטאג – הפרלמנט הכלל-גרמני, או – ליתר דיוק – הגרוטסקה שנשארה ממנו לאחר שהנאצים דאגו לאייש את כל המנדטים באנשים משורותיהם. במהלך דמוקרטי לכאורה ראשי הנאצים הביאו להצבעה בפני הרייכסטאג שלושה חוקים: החוק על דגל גרמניה, חוק האזרחות והחוק להגנת הדם והכבוד הגרמני. את שלושת החוקים הם הביאו להצבעה על רקע התפאורה הלאומנית, במופע המוני ראוותני. אין צורך לומר, שחברי הרייכסטאג אישרו את שלושת החוקים פה אחד. החוקים החדשים קיבלו מעמד של חוקי יסוד, כלומר חוקים בעלי משמעות יסודית ומיוחדת למבנה החוקתי של המדינה. למי שחי אז בגרמניה, אזרחי גרמניה יהודים ולא-יהודים, לא הייתה ברורה כל צרכה משמעות החקיקה החדשה. אך עד מהרה הסתבר שהחוקים שנחקקו בנירנברג, ושלימים נקראו על שם העיר, למעשה שמו קץ לתהליך האמנציפציה של יהודי גרמניה ודחקו אותם למעמד נמוך כאזרחים מהדרגה השנייה.

המשמעות המעשית הייתה שהחוקים שללו מהיהודים זכויות יסוד, כמו זכות ההצבעה בבחירות פוליטיות ואסרו על זוגיות בין גרמנים יהודים ולא-יהודים. אנשים שנתפסו בקשרי זוגיות עם יהודים נענשו, ונישואים חדשים בין יהודים וגרמנים הפכו לבלתי-אפשריים. כל קשר זוגי חדש כזה הוגדר כ"בזיון הדם" (Blutschande). בהמשך נוסחו הגדרות לגבי דירוגים שונים של "דם יהודי" על פי אילן היוחסין, ונוסדו קטגוריות כמו "יהודי מלא" (Volljude), "חצי יהודי" (Halbjude) ו"רבע יהודי" (Vierteljude), כדי להגדיר על מי בדיוק חלים חוקי נירנברג. במשך שנות השלטון הנאצי, הקטגוריות הללו קבעו מי יחיה ומי ימות, ורבים מאוד הושפעו מהן, כתלות במעמד החוקי שנקבע להם. מובן שבתוך גרמניה הנאצית לא נשמעו קולות מחאה נגד חוקי נירנברג, אך גם מחוץ לגרמניה לא עוררו החוקים והשלכותיהם התרגשות רבה מדי או תגובה ציבורית בולטת. כידוע, פחות משנה לאחר חקיקת חוקי נירנברג, רוב הציבור בעולם לא חש מניעה מהשתתפות במשחקים האולימפיים בברלין, והיום ידוע שלא מעט משלחות יישרו קו עם המדיניות הגזענית הגרמנית: לא רק גרמניה אסרה על ספורטאים יהודים להשתתף בתחרויות, אפילו במשלחת האמריקאית היססו האם להרשות ליהודים להתחרות.

חוקי נירנברג נותרו בתוקף עד סוף הרייך השלישי, ויושמו גם באוסטריה לאחר צירופה לגרמניה ב-1938, וכן בכל השטחים הכבושים במהלך מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1945 בוטלו החוקים הללו על ידי בעלות הברית ששלטו בגרמניה הכבושה. גם הכינוסים של הנאצים בנירנברג וגם אקט החקיקה ההפגנתי של חוקי נירנברג באותה העיר שימשו קריטריונים לבחירה בנירנברג כאתר סמלי לאירוע מכונן עם סיום המלחמה: המשפטים נגד ראשי המשטר הנאצי והפושעים הבולטים בקרבו, שהחלו בנובמבר 1945, נערכו בעיר ששמה סימן את חוקי הגזע. כעת, שמה הונצח גם בצירוף "משפטי נירנברג".

בהקשר הזה יש מקום להביא את סיפורו של משפטן אחד, מאלו שמיהרו לשבח ולהלל את חוקי נירנברג בשנת 1935, ושביטולם עם התבוסה של גרמניה דווקא לא הביא קץ לקריירה המשפטית שלו: ד"ר הנס גלובקה. כפקיד בכיר במשרד הפנים של פרוסיה, גלובקה היה אחד המשפטנים הראשונים שפרסמו פרשנות מלומדת לחוקי נירנברג. בשנת 1936, הוא פרסם יחד עם ווילהלם שטוקרט פרשנות מפורטת עם מבוא ארוך, טקסט שכולו נוטף אידאולוגיה נאצית. אלא שעם תום מלחמת העולם השנייה, הידע המשפטי הרב שלו פתח בפניו אופקים חדשים ב"גרמניה החדשה". לאחר שנת 1949 הוא הפך למקורבו של קנצלר אדנאואר ובסופו של הדבר אפילו למנכ"ל משרדו של קנצלר מערב גרמניה. עד להתפטרותו של אדנאואר בשנת 1963 המשיך גלובקה למלא את תפקיד המפתח בגרמניה המערבית. הקריירה המשגשגת של מי שהיה תומך נלהב בחוקי הגזע הנאציים עוררה ספקות כבדים בלב רבים בגרמניה ובעולם באשר לאמינות ולתוקף של אותה "גרמניה אחרת" שלאחר מלחמת העולם השנייה והרייך השלישי.

עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, הם החלו מיד ליישם את רעיונותיהם ביחס לתרבות הגרמנית "הטהורה", לשיטתם. התרבות נוסח הנאצים, ובכלל זה הספרות, לא הותירה מקום ליצירותיהם של סופרים הומניסטיים, דמוקרטיים, קומוניסטיים ובאופן כללי: לסופרים יהודים. פרסום יצירות מאת יהודים נאסר כליל, והחל באביב של שנת 1933, באירועים רבים התקהלו תומכיהם של השליטים החדשים ושרפו את כל היצירות שלא היו לפי טעמם. לעיתים קרובות היה מדובר במיטב הספרות הגרמנית לדורותיה.

​הסופרים סבלו מהמצב החדש משתי בחינות: לא זו בלבד שהמשטר הנאצי איים על חירותם ועל חייהם באופן ישיר, אלא שהאיסור על יצירותיהם חסם להם כל אפשרות למצוא את פרנסתם תחת המציאות הפוליטית החדשה. חנויות הספרים בגרמניה נאלצו להשמיד את הספרות הלא-רצויה והמו"לים שפרסמו לעיתים בהצלחה רבה ספרים מאת תומס מאן, ברטולט ברכט, שטפן צוייג, אלזה לסקר-שילר, יוזף רות ורבים אחרים, נאלצו להתאים את מדיניות המכירה לתכתיבי העידן החדש. הספרות החופשית והפרוגרסיבית הפכה לפתע למוצר נדיר בחנויות הספרים הגרמניים. מכירתה, קנייתה וקריאתה נעשו מסוכנות כמעט בין-לילה.

סופרים רבים חיפשו מקלט מדיני ומקום שיאפשר להם ליצור בתחומם. רבים מהם ניסו לברוח למדינות השכנות של גרמניה, אחרים המשיכו בדרכם לאמריקה, לארץ-ישראל או למקומות אחרים, אם הרשויות הותירו להם לעשות זאת. בין השנים 1933 ו-1940, קהילת הסופרים הגולים בעיירה הפסטורלית סנארי-סיר-מר בדרום צרפת הייתה אולי הקבוצה הגדולה והמעניינת ביותר בשנות המשטר הפשיסטי, וכללה קבוצה מרשימה של סופרים בשפה הגרמנית. לאחר שמצאו להם מקלט, השתדלו הסופרים למצוא דרכים לפרסם את ספריהם. לא היה זה עניין פשוט: הארץ המרכזית לשפה הגרמנית כבר לא הייתה אופציה, וכך במבט ראשון נותרו בפניהם רק האפשרויות המצומצמות באוסטריה ובשווייץ. במדינות הללו פעלו המו"לים אמיל אופרכט בציריך, וכן הרברט רייכנר וברמן-פישר בווינה. ואולם, כבר החל משנת 1933 קמו מספר מו"לים חדשים דווקא בהולנד: קרידו (Querido) והיחידה הגרמנית של המו"ל המבוסס אלרט דה לנגה (Allert de Lange), שפעלו שניהם באמסטרדם.

שני המו"לים ההולנדיים פעלו בהיקפים גדולים יחסית עד שנת כיבושה של הולנד על ידי הנאצים, ב-1940, ופרסמו עשרות כותרים של סופרים גרמניים שלא היו מוכנים להתפשר עם הנאצים או שבגלל יהדותם לא יכלו לפרסם עוד בארץ מולדתם. בית ההוצאה קרידו היה בעל אוריינטציה שמאלית מובהקת, ואילו אלרט דה לנגה הקפיד לשמור על פרופיל "בורגני" יותר, אך במהלך קיומה של היחידה הגרמנית מו"ל זה הרחיב את מעגל הסופרים שהוא פרסם. ליחידה הגרמנית של אלרט דה לנגה היו שני עורכים ראשיים, שניהם יהודים ילידי גרמניה, וולטר לנדאואר (1944-1902) והרמן קסטן (1996-1900). עד שנת 1933, שניהם היו עורכים-עמיתים שעבדו אצל המו"ל הגרמני גוסטב קיפנהויאר (Gustav Kiepenheuer). תודות לניסיונם הרב הצליחו השניים תוך זמן קצר להביא את הוצאת הספרים הגרמניים להצלחה יחסית גדולה. רק במו"ל זה יצאו לאור 91 ספרים מאת 49 סופרים. רשימת היוצרים מרשימה למדי: ברטולט ברכט, מקס ברוד, יוזף רות, שלום אש, שטפן צוייג וזיגמונד פרויד היו בוודאי הפופולריים ביניהם והבטיחו קוראים רבים, כשמובן שכמעט כל קהל הקוראים היה מחוץ לגרמניה. הזרם הגדל והולך של פליטים יהודיים מגרמניה שמצאו מקלט זמני בהולנד, יצר את קהל הלקוחות המקומי של הספרים שהודפסו בהולנד. רשימת הספרים בגרמנית של אלרט דה לנגה משנת 1939 מרשימה ביותר ומעידה על כך, שמיטב הספרות הגרמנית מצא מקום ראוי לפרסום – דווקא בהולנד.

המהדורות של היחידה הגרמנית במו"ל אלרט דה לנגה היו מעוצבות בטוב טעם. לדוגמה, המהדורה של ספרו האחרון של יוזף רות, "אגדת השתיין הקדוש" (Die Legende vom heiligen Trinker) בולטת בעיצובה הפשוט והאלגנטי. באופן פרדוקסלי, האידיאולוגים הנאצים רכשו אף הם את הספרים של המו"ל ההולנדי, כפי שניתן לראות בעותק של ספר זה שבבעלות הספרייה הלאומית: הוא נושא את החותמת ואת הסיגנטורה (מספר המיון של הפריט) של ספריית מכון הרייך השלישי לתולדות גרמניה החדשה בברלין (Reichsinstitut für die Geschichte des neuen Deutschland).

אחר הפלישה הגרמנית להולנד במאי 1940 נסגרה היחידה הגרמנית של המו"ל, כמו גם החברה המקבילה קרידו. מחסני הספרים נהרסו חלקית וצוות העובדים נאלץ לברוח או נאסר. אחד העורכים, וולטר לנדאואר, נרצח במהלך השואה.

מזה שנים רבות נחשבת "ספרות הגלות" הגרמנית למעניינת ביותר בספרות הגרמנית במאה ה-20 וחוקרים רבים עוסקים בה. הספרים שנוצרו בשנים ההן ובנסיבות המיוחדות ששררו אז, מעידים על הרוח החופשית והדמוקרטית שנדחקה מגרמניה בצורה גסה על ידי הנאצים בין השנים 1933 ו-1945, אך המשיכה להתקיים וליצור מחוץ לגבולותיה.