עם עליית הנאצים לשלטון בינואר 1933, הם החלו מיד ליישם את רעיונותיהם ביחס לתרבות הגרמנית "הטהורה", לשיטתם. התרבות נוסח הנאצים, ובכלל זה הספרות, לא הותירה מקום ליצירותיהם של סופרים הומניסטיים, דמוקרטיים, קומוניסטיים ובאופן כללי: לסופרים יהודים. פרסום יצירות מאת יהודים נאסר כליל, והחל באביב של שנת 1933, באירועים רבים התקהלו תומכיהם של השליטים החדשים ושרפו את כל היצירות שלא היו לפי טעמם. לעיתים קרובות היה מדובר במיטב הספרות הגרמנית לדורותיה.

​הסופרים סבלו מהמצב החדש משתי בחינות: לא זו בלבד שהמשטר הנאצי איים על חירותם ועל חייהם באופן ישיר, אלא שהאיסור על יצירותיהם חסם להם כל אפשרות למצוא את פרנסתם תחת המציאות הפוליטית החדשה. חנויות הספרים בגרמניה נאלצו להשמיד את הספרות הלא-רצויה והמו"לים שפרסמו לעיתים בהצלחה רבה ספרים מאת תומס מאן, ברטולט ברכט, שטפן צוייג, אלזה לסקר-שילר, יוזף רות ורבים אחרים, נאלצו להתאים את מדיניות המכירה לתכתיבי העידן החדש. הספרות החופשית והפרוגרסיבית הפכה לפתע למוצר נדיר בחנויות הספרים הגרמניים. מכירתה, קנייתה וקריאתה נעשו מסוכנות כמעט בין-לילה.

סופרים רבים חיפשו מקלט מדיני ומקום שיאפשר להם ליצור בתחומם. רבים מהם ניסו לברוח למדינות השכנות של גרמניה, אחרים המשיכו בדרכם לאמריקה, לארץ-ישראל או למקומות אחרים, אם הרשויות הותירו להם לעשות זאת. בין השנים 1933 ו-1940, קהילת הסופרים הגולים בעיירה הפסטורלית סנארי-סיר-מר בדרום צרפת הייתה אולי הקבוצה הגדולה והמעניינת ביותר בשנות המשטר הפשיסטי, וכללה קבוצה מרשימה של סופרים בשפה הגרמנית. לאחר שמצאו להם מקלט, השתדלו הסופרים למצוא דרכים לפרסם את ספריהם. לא היה זה עניין פשוט: הארץ המרכזית לשפה הגרמנית כבר לא הייתה אופציה, וכך במבט ראשון נותרו בפניהם רק האפשרויות המצומצמות באוסטריה ובשווייץ. במדינות הללו פעלו המו"לים אמיל אופרכט בציריך, וכן הרברט רייכנר וברמן-פישר בווינה. ואולם, כבר החל משנת 1933 קמו מספר מו"לים חדשים דווקא בהולנד: קרידו (Querido) והיחידה הגרמנית של המו"ל המבוסס אלרט דה לנגה (Allert de Lange), שפעלו שניהם באמסטרדם.

שני המו"לים ההולנדיים פעלו בהיקפים גדולים יחסית עד שנת כיבושה של הולנד על ידי הנאצים, ב-1940, ופרסמו עשרות כותרים של סופרים גרמניים שלא היו מוכנים להתפשר עם הנאצים או שבגלל יהדותם לא יכלו לפרסם עוד בארץ מולדתם. בית ההוצאה קרידו היה בעל אוריינטציה שמאלית מובהקת, ואילו אלרט דה לנגה הקפיד לשמור על פרופיל "בורגני" יותר, אך במהלך קיומה של היחידה הגרמנית מו"ל זה הרחיב את מעגל הסופרים שהוא פרסם. ליחידה הגרמנית של אלרט דה לנגה היו שני עורכים ראשיים, שניהם יהודים ילידי גרמניה, וולטר לנדאואר (1944-1902) והרמן קסטן (1996-1900). עד שנת 1933, שניהם היו עורכים-עמיתים שעבדו אצל המו"ל הגרמני גוסטב קיפנהויאר (Gustav Kiepenheuer). תודות לניסיונם הרב הצליחו השניים תוך זמן קצר להביא את הוצאת הספרים הגרמניים להצלחה יחסית גדולה. רק במו"ל זה יצאו לאור 91 ספרים מאת 49 סופרים. רשימת היוצרים מרשימה למדי: ברטולט ברכט, מקס ברוד, יוזף רות, שלום אש, שטפן צוייג וזיגמונד פרויד היו בוודאי הפופולריים ביניהם והבטיחו קוראים רבים, כשמובן שכמעט כל קהל הקוראים היה מחוץ לגרמניה. הזרם הגדל והולך של פליטים יהודיים מגרמניה שמצאו מקלט זמני בהולנד, יצר את קהל הלקוחות המקומי של הספרים שהודפסו בהולנד. רשימת הספרים בגרמנית של אלרט דה לנגה משנת 1939 מרשימה ביותר ומעידה על כך, שמיטב הספרות הגרמנית מצא מקום ראוי לפרסום – דווקא בהולנד.

המהדורות של היחידה הגרמנית במו"ל אלרט דה לנגה היו מעוצבות בטוב טעם. לדוגמה, המהדורה של ספרו האחרון של יוזף רות, "אגדת השתיין הקדוש" (Die Legende vom heiligen Trinker) בולטת בעיצובה הפשוט והאלגנטי. באופן פרדוקסלי, האידיאולוגים הנאצים רכשו אף הם את הספרים של המו"ל ההולנדי, כפי שניתן לראות בעותק של ספר זה שבבעלות הספרייה הלאומית: הוא נושא את החותמת ואת הסיגנטורה (מספר המיון של הפריט) של ספריית מכון הרייך השלישי לתולדות גרמניה החדשה בברלין (Reichsinstitut für die Geschichte des neuen Deutschland).

אחר הפלישה הגרמנית להולנד במאי 1940 נסגרה היחידה הגרמנית של המו"ל, כמו גם החברה המקבילה קרידו. מחסני הספרים נהרסו חלקית וצוות העובדים נאלץ לברוח או נאסר. אחד העורכים, וולטר לנדאואר, נרצח במהלך השואה.

מזה שנים רבות נחשבת "ספרות הגלות" הגרמנית למעניינת ביותר בספרות הגרמנית במאה ה-20 וחוקרים רבים עוסקים בה. הספרים שנוצרו בשנים ההן ובנסיבות המיוחדות ששררו אז, מעידים על הרוח החופשית והדמוקרטית שנדחקה מגרמניה בצורה גסה על ידי הנאצים בין השנים 1933 ו-1945, אך המשיכה להתקיים וליצור מחוץ לגבולותיה.

בעקבות מלחמת העולם השנייה לא זו בלבד שמדינות רבות באירופה ובשאר העולם חרבו ותושביהן נרצחו על ידי הצבא הגרמני, אלא שבתגובה לפעולות הוורמכט, ה-SS ויחידות נוספות בארצות שנכבשו הופצצו עשרות ערים בגרמניה עצמה, נהרסו שכונות שלמות ומתו אזרחים רבים. רוחות המלחמה זרעו חורבן. בפעם הראשונה מאז ימי נפוליאון, גרמניה הפכה לארץ כבושה.

הארץ חולקה לארבעה אזורי כיבוש: הבריטי בצפון-מערב, הסובייטי במזרח, האמריקאי בדרום-מערב והצרפתי במערב. עם הכניעה הצבאית ממשלת גרמניה חדלה לפעול. היטלר, גבלס, הימלר ומאוחר יותר גם גרינג – התאבדו. שאר המנהיגים הנאציים נעצרו או שינו את זהותם וניסו לברוח. עד מהרה נהפכו גרמנים רבים מתומכי המשטר הנאצי ל"קורבנות" שלכאורה לא ידעו דבר על מעשיהם של החיילים הגרמנים במדינות הכיבוש ובוודאי לא על רצח היהודים בשואה. לקיחת האחריות לא הייתה במקום גבוה בסדר העדיפויות. רוב אזרחי גרמניה היו עסוקים בהשגת מזון ומוצרים חיוניים ובעבודות השיקום שנדרשו לאחר ההפצצות הנרחבות. ניצולי השואה ואסירי מחנות הריכוז המשוחררים ניסו למצוא כיוון חדש לחייהם. עשרות אלפי יהודים, חלק ניכר מהם פליטים מהמזרח, מצאו מקלט במחנות העקורים שהוקמו באזורי הכיבוש המערביים. מיליוני פליטים גרמניים, שגורשו מהאזורים במזרח גרמניה, ניסו למצוא מקום מגורים ופרנסה ולא תמיד התקבלו במאור פנים על ידי המקומיים הוותיקים.​

חלוקת גרמניה לאזורי הכיבוש הייתה למעשה תחילתה של החלוקה הפוליטית של המדינה, שנמשכה עד שנת 1989. כל אחת מבעלות הברית הפעילה את האינטרסים שלה באזורים שהיו בשליטתה. מהר מאוד התברר שליוסף סטאלין במוסקבה היו מחשבות שונות מאלו של מנהיגי בריטניה, צרפת וארצות הברית. ניגוד האינטרסים החמיר במהלך השנים ובעקבות זאת נוסדו ב-1949 שתי המדינות הגרמניות: הרפובליקה הפדראלית במערב והרפובליקה הדמוקרטית במזרח. באשר לאותה "רפובליקה דמוקרטית", התברר שמדובר בכינוי שנועד להיות מראית עין. כללי הדמוקרטיה לא הופעלו בה באופן מלא. הנהגת ברית המועצות דאגה לייסד ארץ סוציאליסטית-קומוניסטית במזרח, לאחר שהרחיבה את פולין מאות קילומטרים מצד מערב, כך שגרמניה הפסידה חלקים גדולים משטחה. בעלות הברית סבסדו את השטחים תחת שליטתן ותמכו בהתפתחות משטר דמוקרטי בחלקה המערבי של גרמניה. בעקבות זאת, החל בשנות ה-50, התאוששה הכלכלה המערב-גרמנית והגיעה לפריחה חדשה. חלקים גדולים של תעשייה של מזרח-גרמניה פורקו על ידי הרוסים והועברו לברית המועצות כפיצויים, כך שמלכתחילה לא התקיים איזון בין שתי הגרמניות מבחינת הכוח הכלכלי. בהמשך, כללי הכלכלה הקומוניסטיים אף הם לא סייעו להתפתחותה של מזרח גרמניה.

החלוקה הפוליטית מצאה ביטוי גם בגישתן של שתי המדינות כלפי מדינת ישראל. עד שנת 1989, השנה שבה הקיץ הקץ על מזרח גרמניה היא לא הכירה במדינת ישראל. הצד המערבי, לעומת זאת, החל במשא ומתן עם נציגים יהודיים ועם מדינת ישראל על פיצויים לקורבנות השואה, דבר שלא היה מקובל על חלקים מאוכלוסיות ישראל וגרמניה, אם כי מסיבות שונות. בישראל סירבו לא מעט אנשים להיות בקשר כלשהו עם גורמים גרמניים ולא היו מוכנים לקבל כסף כפיצוי על רצח עם. לעומת זאת, תומכי הנאצים (שלא נעלמו מהמפה כליל לאחר שנת 1945) התנגדו ל"מתן מתנות" ליהודים. למרות הקשיים, הסכם השילומים נחתם בשנת 1952 בלוקסמבורג. בעקבות ההסכם נעשו צעדים נוספים בתחום הכלכלי וב-1960 נפגשו רשמית, בניו יורק, ראש ממשלת ישראל דוד בין-גוריון וקנצלר מערב גרמניה, קונרד אדנאואר.

שנות ה-60 היו עדות לשינוים ולהתפתחויות רבים: בשנת 1961 הוחרפה חלוקת גרמניה בשל בניית החומה בין שני החלקים של ברלין ובבניית גדר גבול בין שתי המדינות. בישראל ובגרמניה התנהלו משפטים חשובים נגד נאצים: בישראל נערך "משפט אייכמן" ובגרמניה המערבית נערך "משפט אושוויץ", שניהם זכו לליווי תקשורתי משמעותי מאוד. בשנת 1965 הסכימו ממשלות ישראל ומערב גרמניה סופית לכונן ביניהן יחסים דיפלומטיים. בהמשך נעשו צעדים נוספים, בלתי-רשמיים, להתקרבות בין שתי המדינות, כמו תרגום של יצירות ספרות מגרמנית לעברית ולהפך. בשנות ה-70 טלטלו את החברה המערב-גרמנית מעשי טרור שבוצעו על ידי קבוצות בשמאל הרדיקלי. קבוצות טרור אלו שיתפו פעולה עם ארגונים פוליטיים פלסטיניים וכן עם ארגוני טרור פלסטיניים. הפיגוע נגד ספורטאי ישראל במשחקים האולימפיים במינכן, בשנת 1972, וכן חטיפות של מטוסים (מטוס חברת "אייר פרנס" שהיה במוקד "מבצע אנטבה" נחטף על ידי טרוריסטים פלסטיניים וגרמניים) היו ביטוי למציאות זו. יחד עם זאת, באותן שנים התחילו מתנדבים גרמניים צעירים לבוא לישראל, להתנדב לתקופה בקיבוצים, כדי להכיר את הארץ ואת תושביה.

בשנות ה-80 התקרבו שתי המדינות הגרמניות זו לזו, והמשטר הקומוניסטי במזרח נחלש, כלכלית, וגם אידאולוגית. בסתיו 1989 הובילו בריחת אזרחים למערב והפגנות ענק להתמוטטות המשטר הקומוניסטי ובסופו של הדבר לנפילת חומת ברלין, שאירעה ב-9 בנובמבר. יחד עם ההתפתחות ההיסטורית הזאת, אירעו שינויים דומים כמעט בכל המדינות של הגוש הקומוניסטי, דבר ששינה את פניה של אירופה באורח מוחלט. שנה לאחר מכן אוחדו שתי המדינות לרפובליקה הפדרלית הגרמנית הנוכחית.​​

לאחר ההסכם לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, היה צורך שההחלטה תקרום עור וגידים. כל מדינה מינתה שגריר וצוות דיפלומטים. שגריר ישראל הראשון בגרמניה היה אשר בן נתן, יליד וינה (שנפטר רק ביוני 2014), ואילו גרמניה שלחה את רולף פאולס (2002-1915). חלקים מהציבור בארץ לא תמכו בכינון היחסים ואף לא במינויו של פאולס עקב עברו בשנים 1945-1933. כבר משנת 1934 היה פאולס קצין בוורמכט, השתתף במלחמת העולם השנייה, נפצע קשה במהלכה וזכה בעיטור כבוד יוקרתי ("צלב האבירים"). לאחר סיום המלחמה החל ללמוד משפטים ובהמשך השתלב בסגל הדיפלומטי של גרמניה המערבית.

העיתונות הישראלית דיווחה על מינויו ועל הגעתו של פאולס וגם על פעולותיו הראשונות כשגריר. העיתון "דבר" כתב ב-12/8/1965 בעמוד השער על נאומו הראשון של שגריר גרמניה המערבית וציטט מדבריו: "… אני בא במחשבה אחת במוחי: הגרמנים והיהודים חיים נוכח העבר האיום, שאין לשכחו, שאסור לשכחו ושאין אנו שוכחים אותו. אבל אני חושב שליהודים ולגרמנים נשקף עתיד, ומוטל על דורנו לסלול את הדרך לעתיד בהיר של חרות, שלום וצדק בצוותא." מתוך דבריו של פאולס עולה בבירור שהגורמים הרשמיים בגרמניה ראו במדינת ישראל קודם כל את מדינת היהודים והתמקדו בעבודתם בכל הסוגיות שעלו מתוך התפיסה הזאת. במהלך שלוש שנות כהונתו ניסה פאולס לקדם את הקשרים הכלכליים והתרבותיים בין שתי המדינות. בשנים אלו הוכיח פאולס את כישוריו כדיפלומט בתפקיד המסובך והטעון שהוטל עליו. בהמשך דרכו שימש כשגריר מערב גרמניה בארה"ב ובסין.

מיד לאחר פטירתו של הפילוסוף מרטין בובר בשנת 1965 עלתה היוזמה לכבד את דמותו בברלין המערבית על ידי קריאת רחוב על שמו. לשם כך נבחר רחוב שקט בבלרין-צלנדורף, שקודם לכן נקרא בשם "קייזרשטרסה" (רחוב הקיסר). לאחר סיום התהליך הפורמלי הוענק השם ב-13/6/1966. שנה לאחר מותו של בובר, שלח רולף פאולס הודעה על שינוי שם הרחוב אל בתו של מרטין בובר, חווה שטייניץ (שמה הקודם היה חווה שטראוס). פקידי השגרירות כנראה עוד לא היו רגילים די הצורך לשמות העבריים ועיוותו קלות את שמה של שטייניץ ואף טעו וציינו שהטכס התקיים שנתיים לאחר פטירתו של בובר. כיום ישנם רחובות רבים בערי גרמניה הנושאים את שמו של הפילוסוף היהודי החשוב.
המכתב המוצג כאן הגיע למחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית לפני כשנתיים, יחד עם מכתבים רבים אחרים, כתוספת לארכיון אריה לודוויג שטראוס.

מקור: ארכיון אריה לודוויג שטראוס, ARC. Ms. Var. 424/7/104

בערב חג המולד 1959 מרחו שני גברים צעירים גרמניים בני 25 סיסמה אנטישמית וצלבי קרס על בית הכנסת בעיר קלן במערב גרמניה וכן על אנדרטה לזכר קורבנות משטר הנאצים. אזרחים מהסביבה הבחינו במעשה וקראו למשטרה. ימים אחדים לאחר מכן לכדה המשטרה את הפושעים, שהיו חברים במפלגה ימנית קיצונית קטנה בשם "מפלגת הרייך הגרמנית". על אף שרוב האזרחים הגרמניים היו במידה מסוימת עדיין רגילים לסיסמאות הללו ולמראה של בית כנסת מחולל, המעשה לכד את תשומת הלב הציבורי וזכה להדים עזים. שרים גינו את המעשה, ברדיו ובתחנות הטלוויזיה שהיו אז בראשית דרכן שודרו כתבות מיוחדות על הפרשה ועל התקדמות החקירה המשטרתית. גם העיתונות הישראלית דיווחה על המקרה, כפי שנעשה בעיתון "דבר" ב-27 בדצמבר 1959. מצד אחד, חילול בית הכנסת אף עודד התרחשותם של מקרים דומים ברחבי מערב גרמניה, ואולם, מצד שני גם לגל של הפגנות אנטי-פשיסטיות ולאירועים ציבוריים שבהם דנו במקרים.

דיון ציבורי אחד התרחש בעיר מינכן בפברואר 1960. תושבי המעונות למתלמדים ולסטודנטים ב-מסמן-פלאץ (Massmannplatz), חבורה דמוקרטית צעירה, קראו למפגש באחד האולמות של האוניברסיטה הטכנית לצורך דיון ציבורי על אודות גל האנטישמיות החדשה-הישנה ועל הצורך להתמודד עם עברה הנאצי של גרמניה ושל תושביה. באירוע במינכן דיבר, בין היתר, הלמוט המרשמיט, סגן העורך הראשי של רשות השידור הבווארית, שאביו היהודי נרצח בתקופת הנאצים. מארגני האירוע, תושבי המעונות, ערכו מעין מהדורה מיוחדת לעיתון החבורה ובו דיווחו על הערב שהתרחש בדיוק בימי הקרנבל, צירוף מועדות שהיה אולי אחת הסיבות למספר הקטן יחסית של משתתפים. בעיתון, שעותק ממנו נשלח לישראל, הודפסו אחדים מהנאומים מאותו הערב במינכן.

באורח פרדוקסלי, למעשה האנטישמי של שני הקיצוניים בעיר קלן הייתה בסופו של הדבר תוצאה חיובית: בעקבות חילול בית הכנסת, גורמים רשמיים ובלתי רשמיים ברחבי העולם ביקרו וגינו את החברה הגרמנית ואף את ממשלת גרמניה, שנאלצה לנקוט צעדים של ממש לטובת קיומו של דיון ציבורי על עברה של גרמניה עד שנת 1945. שר בממשלת מזרח גרמניה שהיה בעל עבר כנאצי פעיל מאוד נאלץ להתפטר. בעקבות האירוע, הקנצלר אדנאואר ביקר בפעם הראשונה במחנה ריכוז לשעבר והשתתף בטכס לזכר הקורבנות היהודיים. ספריית "גרמניה יודאיקה" בעיר קלן, שהוקמה בשנת 1959 בעקבות יוזמה של הסופר היינריך בל, ושמתמקדת בתולדות יהודי גרמניה, התפתחה מאז והיא כיום הספרייה החשובה בגרמניה בתחומה. באוניברסיטאות אחדות במערב גרמניה נוסדו מכונים למדעי היהדות (ברלין, פרנקפורט, קלן, פרייבורג) ובשנת 1963 – 25 שנים לאחר הפוגרומים ב"ליל הבדולח" – נפתחה תערוכה גדולה על תולדות יהודי גרמניה שזכתה ליותר מ-100,000 מבקרים. בשנת 1960 נפגשו דוד בן-גוריון וקונרד אדנאואר בפעם הראשונה וזמן קצר לאחר מכן התחילו חילופי תלמידים בין שתי המדינות, שבשנת 1965 גם הקימו ביניהן יחסים דיפלומטיים.

תרגום הכרזה:

עצרת נוער, מינכן

יום שישי, 12 בפברואר 1960, בשעה 20:00

אולם הפיזיקה הגדול של האוניברסיטה הטכנית (כניסת ארקיס-שטראסה)

נאצים ונאצים חדשים – שומרי הדמוקרטיה?

על כך משיבים: הלמוט המרשמיט, נציגי המפלגות, נציגי הציבור והנוער

הערב שאתו לא התמודדו – סיסמה של ימנו:

האירועים האחרונים מחייבים כל אחד מאתנו להתמודד עם העבר ולנקוט עמדה חד משמעית.

אנו מוחים על כך שנאצים לשעבר שאינם מסתייגים מהעבר מחזיקים בתפקידי מפתח. אנו דורשים את פיטוריהם!

אי אפשר להגדיר את הפעולות האנטישמיות כמעשי קונדס. הן אינן מכוונות רק נגד האזרחים היהודיים שחיים אתנו, אלא גם נגד הזכויות הבסיסיות של מדינתנו. לא צריך להעניש, חייבים לחנך!

אסור לנו להמשיך בשתיקה!

אדישות מוסרית ופוליטית מסכנת את השם הטוב של עמנו ואת קיומה של הדמוקרטיה שלנו.

לכן כולנו רוצים להפגין אתם.

מועצת הסטודנטים של האוניברסיטה הנוער של האיגודים המקצועיים

הנוער הקתולי ארגון הנוער הפוליטי ועוד 16 איגודי נוער וסטודנטים

קבוצת הסטודנטים הגרמנית-ישראלית

הנוער הפרוטסטנטי

מקור: מחלקת הארכיונים, V 2115